מסכת יבמות דף ק״ז עמוד ב׳

ומציא עקרא שלא תהא צריכה גט לביאתו דהא אמרי ב"ה ממאנת ביבם דומיא דבעל:

נישואין קמאי עקרא ושוב אין כאן זיקה:

כל שיכולה למאן בפרק קמא (לעיל יבמות ב:) בתו קטנה הנשואה לאחיו ולא קיבל אביה קידושין כגון שהשיאה אביה תחלה לאחר ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב ויכולה למאן ולא מיאנה בו ומת צרתה חולצת שאינה צרת הבת להפטר משום צרת ערוה הואיל והבת יכולה למאן אינן נישואין גמורין ולא מתייבמת הואיל ולא מיאנה הבת הויא לה הך צרת ערוה במקצת:

צרת ערוה שאני דאע"ג דמהני מיאון לקטנה יבמה בעלמא למיפק בלא חליצה לא מהני לגבי ערוה אם מיאנה באביה שהוא יבמה למיהוי צרתה מותרת ליבם:

דתני רמי בר יחזקאל קטנה שמיאנה בבעל מותרת לינשא לאביו דעקרתינהי לנשואין והויא כאנוסה ומפותה אבל מת בעלה ולא מיאנה בו ומיאנה ביבם אע"ג דנפקא בלא חליצה אלמא נישואי קמאי עקרא אפ"ה אסורה לאביו מפני מראית העין דמשעת נפילה דאהני נישואי קמאי למיפל קמי יבם ולהצריכה מיאון לגבי יבם נראית כלתו של חמיה:

ה"נ אע"ג דעקרא לנישואי קמאי נראית צרתה כצרת בתו הואיל ואהנו נישואי אחיו בבתו למרמי קמיה:

מיאנה יבמה באחד מן האחין יבמין אסורה לכולן:

אבעלת הגט אם נתן לה האחד גט פסלה על כולן:

מידי דהוה אבעלת הגט הקשה רבינו יהודה א"כ מיאנה בבעל אמאי מותרת לאביו ניחוש מידי דהוה אבעלת הגט שאסורה לאביו ואומר דשמא הכא שייך למיחש טפי כיון שאינה אשתו ואינה אסורה במיאון ה"ה דגט לא אסר לה כיון שאינה אשתו:

מאן לא הודו לו אמר אביי רב משמע אבל ר' אושעיא הודה לו ומיאנה בזה מותרת לאחין דקאמר היינו לכל האחין ה"ל כרבי אושעיא דאמר אינה ממאנת לזיקתו מאן לא הודה לו רבי אושעיא דיש לו דאין מיאון לכולה זיקה אבל רב אסי הודה לו דאית ליה אין מיאון לחצי זיקה הא לכולה זיקה יש מיאון והא דקאמר מותרת לאחין היינו אף לו כיון דאין מיאון לחצי זיקה איכא דאמרי אמרו רב אסי וכל שכן ר' אושעיא וכן פירש בקונטרס:

תרי קיטרי עבדו ביה בירושלמי פריך אילו העושה דבר שלא כשורה מתירין ערוה שלו ומשני רב חסדא (היא) הדא אמרה עברה ומיאנה מן הנשואין ושלא בפניו על דעתייהו דבית שמאי מיאונה מיאון ואין זו קושיא כ"כ דאיכא למימר דקידושי קטנה דרבנן נינהו ואפקעינהו רבנן לקידושין מינייהו:

מכשירין בשנים הוא הדין בחד אלא שצריך לעדות שמיאנה:

הלכה כאותו הזוג פר"ח דוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא דמכשירים דיעבד משמע:

ביאה ומאמר דהוא קא עביד בה מצי עקרה כלומר לא פלוג רבנן בין ביאה ומאמר של זו משאר קדושין דעלמא.

זיקה דרחמנא רמיא עליה לא מצי עקרה כלומר אבל זיקה כיון דהיא לא מיאנה בו בבעל בחייו לא תקינו לה רבנן מיאון, משום דכיון דלא מיאנה בו בחייו כבר גלתה דעתה דניחא ליה בנישואיו, והלכך הוו להו כקדושין גמורין, וכל שקדושי אחיו קדושין גמורין זקוקה היא ליבם בעל כרחה. ולר' הושעיא לא שנא אמרה איני רוצה בנשואך ולא שנא אמרה איני רוצה בנשואיך ולא בנשואי אחיך, לעולם לא כל כמיניה למאן אחר מיתתו. ותדע לך מדאקשינן בסמוך לעולא ממתניתין דכל שיכולה למאן ולא מיאנה ולא אקשינן לר' אושעיא מינה.

עולא אמר ממאנת אף לזיקתו מאי טעמא דנשואין קמאי קא עקרה לפי שעד עכשיו היתה חפצה בנשואין, ועכשיו שמת והוזקקה מחמתה לאחיו אינה חפצה בנשואין הראשונים. ולא שנא פרשה איני רוצה בנשואיך ולא בנשואי אחיך המת, ולא שנא מאנה סתם, לעולם מיאונה מיאון, ומיהו אסורה לאביו ולשאר קרובי המת משום דנראית בשעת נפילה כאשת המת. וכדמתרצי מתניתין אליבא דעולא כדתני רמי בר יחזקאל מאנה ביבם אסורה לאביו, מאי טעמא דבשעת נפילה נראית ככלתו. והוא הדין לכל שאר הקרובים האסורים באשתו של מת, אבל ודאי אם מאנה בזה מותרת לשאר האחין, משום דלא עקרה זיקת כל הבית אלא זיקתו של זה ועדיין זיקת שאר הבית קיים, והרי היא כאשת המת לגבי שאר האחין, ומניה דידיה דהאי דמאנה בו אפטרה לגמרי, שאם מתו שאר האחין מותרת לעלמא ולקרוביו של זה שמיאנה בו מותרת לגמרי. וקסבר עולא שיש מיאון לחצי זיקה, כשם שיש מיאון לזיקה של מת בממאנת בכולן. ואי קשיא לך לעולא דאמר ממאנת אף לזיקתו והא אסיקנא לקמן (יבמות קח, ב) דאין מיאון לאחר מיתה ואפילו במקום מצוה, דאמרינן התם ברם כך היתה שאלה הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאה אחיו מאביו מהו שתמאן השתא ותעקרינהו לנשואין הראשונים יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה או אין מיאון. ואסיקנא דר' עקיבא ור' יהודה בן בתירא אסרי. כבר תירצה רבינו אלפסי ז"ל בהלכות דהתם נמי טעמא כדרמי בר יחזקאל משום שנראית בשעת מיתה כאשת אחי אמו. ויש מפרשים דהתם היינו טעמא משום דאין מיאון אלא במה שנשאר מזיקתו עליה ביבם או בבעל, אבל כשמת בלא יבום והיא מותרת לשוק במה תמאן ולמה תמאן הרי רצתה בו כל ימי חייו. והממאנת ביבם כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות גרושין פי"א הי"ז) שהיא אסורה לאביו מפני שנראית ככלתו בשעה שמת בנו, אבל מותרת היא לשאר הקרובים, כשם שהיא מותרת לשאר האחין בשמיאנה באחד מן היבמין, ושלא כמו שכתבנו למעלה. ואינו מחוור דטעמא דשריא לשאר האחין, היינו משום דלא דחיא נפשה מכולה ביתא אלא מזיקתו של זה בלבד, ועדיין נראית כאשת המת, והלכך שריא לאחין משום יבום. אבל לשאר קרובים ודאי אסורה כשם היא אסורה להאב. וגדולה מזו כתב הרב רבינו אלפסי ז"ל לקמן (יבמות קח, ב סי' קלא) שהממאנת באחי אמו אסורה לו מפני שנראית בשעת מיתה כשאת אחי אמו, וכמ"ש למעלה, ואפילו הכי שאינה לזה אל שניה דדבריהם, וכל שכן לשאר הקרובים שהיא ערוה להם דבר תורה. וכן כתב בעל ההלכות (גדולות הלכות מיאון) כדברי רבינו אלפסי ז"ל אף על פי שאין ראיה מאשת אחי אמו לפי הפירוש השני שכתבנו.

בית שמאי אומרים בבית דין ובית הלל אומרים בבית דין ושלא בבית דין. פירוש בבית דין כלומר מומחין והכי איתא בגמרא. ואם תאמר לבית שמאי מאי שנא מיאון מגט דעבדינן שליחותייהו כדאיתא בפרק המגרש (גיטין פח, ב), יש לומר לבית שמאי כיון שהן מתרחקין מן המיאונין תקינן כן הרמב"ן ז"ל.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן הלכה כאותו הזוג כתב ר"ח ז"ל דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא. ודייקינן מדקתני מכשירין שמע מינה דיעבד אמרו עד כאן. ומדבריו נראה דאפילו בדיעבד דוקא בשנים אבל בפני אחד ואפילו בדיעבד לא. ואין נראה כן מדברי רש"י ז"ל שפירש לקמן (יבמות קח, א ד"ה אצל חנוני) אפילו שגרה בעלה אצל חנוני דליכא אלא חנוני אין לך מיאון גדול מזה, דאלמא דאפילו בפני אחד מיאונה מיאון. ואם תאמר מנא ידעינן בעדים שומעין מבחוץ, כדאמר לעיל בשלהי מצות חליצה (יבמות קה, ב) בינו לבינה מנא ידעינן, אמר ר' יהודה אמר שמואל ועדים רואין אותו מבחוץ.

מתניתין השיאה שלא לדעתה. ירושלמי (ה"ב) איזהו דעתה עבדין לה גנון (פירוש, חופה) ומלבשין לא קוזמרין ומדכרין לה גבר. איזהו שלא לדעתה עבדין לה גטן ומלבשין לה קוזמרין ולא מדכרין לה גבר.

השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה (מ"ב) שלנו אינה צריכה למאן, כלומר אינה צריכה מיאון בפני שנים, אבל תלך ותנשא ותעשה מה שתרצה. ואין פירושו מחוור דנשואין הן הן מיאונין כדאמרינן בגמרא (קח, א). ור"ח ז"ל פירש מדקאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן, שמע מינה דכפנויה היא ואם לא נבעלה כלל שרי לעלמא ואפילו גדלה, דאי לא תימא הכי מאי איכא בין דברי ר' חנינא בן אנטיגנוס לדברי ר' יהודה בן בתירא דקאמר רב יהודה אמר שמואל בתרייהו הלכה כמותו ע"כ. הנה שהוקשה לו ז"ל נמי מה שהוקשה לנו לומר דאלו לינשא לכתחלה נשואין הן הן מיאונין כדר' יהודה בן בתירא. ומיהו מה שדקדק ממנה רבינו לומר דכפנויה היא ואפילו גדלה תחתיו ולא בעל, אין אני רואה הכרח בדבר זה. לפי שיש לפרש דאינה צריכה למאן דקאמר, לומר שאם מתה אינה יורשה ואינו מטמא לה ואינו זכאי במציאתה ובהפרת נדריה וכענין שאמר ר' אליעזר בכל קטנה, וזה פירוש נכון. ואפשר דלר' חנינא בן אנטיגנוס אף הקטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה יוצאה בכדי אלא במיאון, דאינה צריכה מיאון דקאמר אינו אלא לדברים אלו בלבד כמו שכתבתי והויא לדידיה קטנה שאינה יכולה לשמור קדושיה כקטנה דעלמא אף על פי שיודעת לשמור קדושיה לר' אליעזר, דאף על גב דקאמר אין מעשה קטנה כלום, אפילו הכי אמרינן בגמרא (להלן יבמות קח, א) דאפילו לדידיה בכדי לא תיפוק, אלא שאין מעשיה כלום לדברים אלו. ומשום דקאמר ר' חנינא בשאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה מיאון, אבל היודעת צריכה מיאון. אמר ליה ר' אליעזר דכל קטנה יודעת [הרי היא] כשאינה יודעת לא עשו ולא כלום, וזו כזו לדברים אלו, ומינה דזו כזו מיהא וכלהו לא נפקי בכדי כנ"ל (עיין נמוק"י).

זיקה דרחמנא רמא עלה לא מצא עקרא פי' דסבר ר' הושעיא דכיון שלא מיאנה בראשון בחייו כבר קיימה נשואין ואינה יכולה לעקרה לאחר מיתתו כלל וכיון שכן זיקת יבם בע"כ רמיא עלה כמו ביבמה דעלמא ולר' הושעיא אפי' מיאנה בבעל בפי' ורוצה לעקור נשואין אין לה רשות לאחר מותו וטעמא כדאמרן וראיה לדבר מדפרכי' לעולא בסמוך ממתניתין דכל שיכולה למאן ולא פרכי' מינה לר' הושעיא נימא דתמאן השתא בבעל גופיה בפי':

עולא אמר ממאנת אף לזיקתו פי' דקסבר יש מיאון לאחר מיתה ויכולה לומר רציתי בבעלי הראשון להיות נשאת לו אבל לא נתרציתי לו שיזקיקני ליבם וסובר עולא דאפי כשממאנת ביבם סתם הוי מיאון מהאי טעמא והיינו דאמרי' דמסתמא נשואין קמא עקרה:

אמאי תמאן השתא ותעקרינהו לנשואין קמאי פי' דכי האי גוונא שהיא יוצאה לשוק לנפשא כולי עלמא מודו שיש לנו ללמדה למאן כדי לקיים מצות ייבום ואפילו למאן דסבר לקמן שאין מלמדין את הקטנה למאן וקשה לי ומאי קושיא לימא ליה דהא מתניתין אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת דבפרק קמא אוקימנא לרישא דהא מתניתין כאבא שאול ונראה לי דלישנא דקתני התם ולא מתיבמת משמע דלא אפשר דאתיא לידי יבום וכדאית' בפ' החולץ לא מתיבמת קתני דליכא דין יבום כלל:

בשעת נפילה נראי' כצרת בתו פי' שהעולם סוברי שאין מיאונה דלאחר מיתה כלום וה"ה לכל ט"ו עריות דמיאנו שצרותיהן אסורות מפני שבשעת נפילה נראות כזקוקות ומיהו כיון דמהאי טעמא הוא דנראות בשעת נפילה כאשתו של ראשון דוקא לקרובי המת היא נאסרת אבל לקרובי היבם לא דהא פקעה מיניה בלא כלום והרמב"ם ז"ל שכתב שהיא אסורה לאביו מפני שנראית ככלתו בשעת שמת בנו אבל מותרת היא לשאר הקרובים אין זה מחוור ואין זה דעת ר"י אלפסי ז"ל ושאר המפרשים ז"ל אלא כמו שכתבנו:

אמר רב מיאנה בזה אסורה לזה מידי דהוה אבעלת הגט וכו' פי' דסבר רב כל שמיאנה ביבם לדידי' ודאי אסורה מפני שכיון שלא מיאנה בבעל נראית כאלו נשואי הבעל קיימי' אלא שעוקרת זיקתו של יבם דהויא לה גביה כאשת אח שלא במקום מלוה וכיון שאסורה לו מפני טעם זה הרי המיאון כגט שאסורה לכל היבמין:

ושמואל אמר מיאנה לזה מותרת לזה ולא דמיא לבעל הגט פי' דסבר שמואל דכיון שאף הוא אינו נאסר אלא מפני מראית העין אין לנו לדון לזה אלא כיבמה שאומרת בזה היבם אני רוצה:

דאין מיאון לחצי זיקה פי' דמיאון דחצי זיקה אינו עקירת קדושי' כלל אלא במי שמתרצה בא' מן היבמי' יותר מן האחרים אבל כשמיאנה בכולם אז אסורה בכולם:

מאן לא הודו לו אמר אביי רב פי' לא הודו במאי דקאמ' מותרת לאחי'

זה שפסקנו שממאנת היא ביבם אף לזיקתו ופירשנו הטעם משום דנשואי קמאי קא עקרא לא סוף דבר כשפירשה איני רוצה בנשואי אחיך המת ולא בזיקתך אלא אף כשמיאנה בו בסתם אף אנו דנין שכך הוא ענין מיאונה ויש חולקים בזו ואל תחוש לדבריהם שהרי על כרחך ר' אושעיא שאמר שאינה ממאנת לזיקתו ענינו אף במפרשת שכל שלא מיאנה בנשואין הראשונים כבר רצת בהם והוו להו קדושין גמורין לעשות זיקתן זיקה גמורה שאלמלא כן זו שהקשו לעולא ממתניתין דכל היכולה למאן כו' אף לר' אושעיא היו יכולים להקשות בה אלא שאף במפרשת כן ואם כן אף כנגדו לעולא אף בסתם כן בלא ספק:

אע"פ שהיבמה שמיאנה ביבם נאסרה לאביו לשאר אחין מיהא נחלקו בה רב ושמואל ורב אסי שלדעת רב מיאנה בזה אסורה לשאר אחין מידי דהוה אבעלת הגט דכיון דאיתסרא לחד איתסרא לכולהו ואף לדידיה נמי אסירא הואיל ומיאוניה הפקיעו הזיקה נראית כעין אשת אח ומכל מקום אף לרב אם פירשה שאינה ממאנת אלא לזה בלבד מותרת בין לו בין לאחין מאחר שהיא רוצה להתיבם אין מיאוניה אוסרין כלום ולדעת שמואל מיאנה לזה מותרת לזה דלדידיה ודאי הוא דאסירא שכל אצל זה נשואין ראשונים היא עוקרת ומפני מראית העין אסורה לו כעין אשת אח שלא במקום מצוה אבל לאחים מותרת דלגבי אחין ליכא מראית העין שהרי זו לא עקרה אלא זיקתו של זה אבל זיקת שאר הבית עדין במקומה עומדת ומאחר שכן אף היא לא נפטרה במיאונו של זה משאר אחים הא מיניה מיהא איסתלקא לה ואם מתו שאר אחין מותרת לעלמא ולקרוביו של זה שמיאנה בו ולא דמיא לבעלת הגט דבעלת הגט איהו קא דחי לה וודאי למיסרה אכולהו קא מיכוין דאי לא מכוין אלא למיסרה אנפשיה לישבקה ותיעגן ותיזיל אבל זו איהי קא דחיא נפשה ולא דחיא נפשה אלא לגבי האי והילכך מותרת לשאר אחין ולדידיה מיהא אסירא כדפרישנא ואם מיאנה בכלם אסורה לכלם ולרב אסי מותרת אף לזה שמיאנה בו ולאו משום דאינה ממאנת לזיקתו דבחד יבם הכי נמי דמציא ממאנה אלא דהכא בשני יבמים מיירי וקסבר אין מיאון לחצי זיקה והרי המיאון כמי שאינו אחר שאינה ממאנת בכלם הא כל שמיאנה בכלם נאסרה לכלם וכי אתא ר' יוחנן אמר מותרת לאחין כשמואל ולפי דרכך למדת דכולהו סבירא להו ממאנת לזיקתו כעולא דהא כולהו מודו דלדידיה אסירא ואפילו רב אסי בחד יבם מודה ומכאן ראיה ברורה לפסוק כעולא כמו שכתבנו למעלה ובדין זה מיהא הלכה כשמואל ור' יוחנן ומיאנה לזה אסורה לו ומותרת לשאר אחין וטעם הדבר כמו שרמזנו דלדידיה אסירא משום מראית העין כלומר שכשממאנת ביבם לא מסקי אינשי אדעתייהו דנשואי קמאי קא עקרא אלא ביבם בלחוד היא דממאנה והרי היא עוקרת זיקה שיש לה אצל זה והויא לה לגביה כאשת אח שלא כמקום מצוה ולגבי שאר אחים מיהא דאיהי לא עקרא זיקה דידהו שריא וכיון שמותרת לאחים הויא לה לכולי עלמא יבמה לשוק:

ולפי דרכך למדת שהממאנת ביבם שהותרה לשאר אחים לא הותרה אלא משום דלא דחיא נפשה מינייהו ולגבי דידהו הויא לה אשת אח במקום מצוה הא לזה שמיאנה בו אסורה וכן הדין לקרוביו של זה שמיאנה בו ולקרובי בעלה המת כגון בנו שכמו שנאסרה לאביו כך לשאר קרובים האסורים באשתו של מת אע"פ שהותרה לאחים כמו שכתבנו וגדולי המחברים כתבו שלא נאסרה ממאנת ביבם אלא לאביו אבל לשאר קרובים מותרת בהם כאחים ועיקר הדברים כדעת ראשון ומטעם שכתבנו ועוד ראיה שהרי פסקנו כאן שממאנת לזיקתו ולמטה אמרו אין מיאון לאחר מיתה אף במקום מצוה והוא שאמרו שם הרי שהיתה אשת אחי אמו שהיא שניה לו ונשאה אחיו ומת מהו שתמאן ותעקרינהו לנשואיה יש מיאון לאחר מיתה במקום מצוה או לא והעלוה לאיסור ואם כן היאך פסקנו ממאנת לזיקתו ותירצו בה גדולי הפוסקים דהתם מפני שנראית בשעת מיתה כאשת אחי אמו ולמדת שהממאנת באחי אמו אסורה לו ואע"פ שאינה לזה אלא של דבריהם כל שכן לקרובים האסורים מן התורה ומכל מקום יש מתרצים דהתם היינו טעמא משום דאין מיאון אלא במה שנשאר מזיקתו עליה ביבם או בבעל אבל כשמת בלא יבם והיא מותרת לשוק מה ענין במיאון זה אחר שרצת בו כל ימי חייו:

לענין ביאור זה שאמרו מאן לא הודו לו אביי אמר רב ורבא אמר ר' אושעיא ואמרי לה רב אסי כך הצעתו של דבר אביי סבר דר' יוחנן דקאמר מיאנה בזה מותרת לאחים פירושו אף לזה שמיאנה בו ומפני שאינה ממאנת לזיקתו ואין מיאונה כלום והרי רב שאסרה לכלם חולק עמו אבל רב אסי ור' אושעיא הודו לו ר' אושעיא כמימריה ורב אסי משום דקסבר דרב אסי אף ביבם אחד אמרה ושמואל לא צריך למימר דאודי ליה דהא דשמואל ור' יוחנן חדא מילתא היא לגמרי רבא אמר לא הודו לו ר' אושעיא כלומר אף ר' אושעיא וכל שכן רב אבל ר' אסי הודה לו ומשום דרבא נמי סבירא ליה דר' יוחנן מותרת לאחין קאמר ואפילו לדידיה ומשום דאין מיאון לחצי זיקה הא ביבם אחד מיאונה מיאון ואסורה לו וכן בהרבה יבמים אם מיאנה בכלם אסורה לכלם ונמצא שלא כדעת רב דהא לרב אף בחצי זיקה יש מיאון ואסורה לכלם ודלא כר' אושעיא דלר' אושעיא אף במיאון של כל הזיקה אין מיאון ומותרת לכלם אבל רב אסי אתיא שמעתיה הכי כדאסיקנא בה ואמרי לה רב אסי פירושו וכל שכן רב ור' אושעיא ומשום דסבירא להו דר' יוחנן מותרת לאחין קאמר הא לדידיה אסירא דיש מיאון לחצי זיקה ואתיא דלא כרב דאלו לרב אף לאחין אסירא ודלא כר' אושעיא דאלו לר' אושעיא אף לדידיה שריא ודלא כרב אסי דהא ר' יוחנן אפילו במקום הרבה יבמין אמרה והלכה כדבריו כמו שביארנו:

כבר ביארנו במשנה שלענין מיאון בשלשה אם מומחין וכבית שמאי אם הדיוטות וכבית הלל אין הלכה כאחד מהם אלא כר' אלעזר ור' שמעון שהכשירו אף בשנים מכל מקום יש מפרשים דוקא דיעבד אבל לכתחלה צריך שלשה והיינו דקאמר מכשירין כלומר בדיעבד וכן כתבוה גאוני הראשונים והרבה למדים מהם שאפילו דיעבד דוקא בשנים אבל באחד אפילו דיעבד לא ומכל מקום גדולי הרבנים נראה שסוברים שאפילו מיאנה בפני אחד כל שאחרים שומעיו מבחוץ ומעידים שמיאנה מיאונה מיאון שהרי למטה ק"ח א' פירשו שגרה בעלה אצל חנוני אין לך מיאון גדול מזה אע"ג דליכא אלא חנוני והדברים רופפים:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר אי זו היא קטנה שהיא צריכה למאן כל שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמר את קדושיה אינה צריכה למאן ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה אלא כמפותה היתה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל תאכל בתרומה אמר הר"ם פי' ענין אמרו איזה צריכה למאן שהיא לא תצטרך למאן בפני שנים אבל תלך ותנשא ותעשה מה שתרצה וזאת היא אשר אינה יודעת לשמור שתהיה פחותה מו' שנים ולנו שנבחין על שעור הבנתה ודעתה מו' שנים עד שלמות י' שנים אמנם אחר הי' שנים הנה היא צריכה למאן בהכרח ואע"פ שהיא בתכלית הסכלות ופחות מו' שנים אינה צריכה למאן בהכרח שהיא בתכלית ההבנה והלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס ואין הלכה כר' אליעזר אבל העקר אצלנו נושא קטנה הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון בלתי גט ומה שיתחייב שתדעהו שהבת ממאנת עד שתביא שתי שערות אחר י"ב שנים ויום אחד לפי שקודם הזמן היא שומה או עד שיודע שהיא אילונית זה כאשר לא בא עליה בעלה אבל כאשר נבעלה אחר י"ב שנה אינה יכולה למאן ואע"פ שלא הביאה שתי שערות מפני שאנחנו נאמר שמא נשרו מפני שהיא כבר נקנית בקדושין דאוריתא ר"ל הביאה כמו שהתבאר בקדושין:

אמר המאירי אי זו היא קטנה שהיא צריכה למאן כל שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה פי' והוא הדין אם השיאה היא עצמה דנשואין תקינו לה אף על ידי עצמה ואע"פ שיש חולקים בזה יקבלו תשובתם ממה שאמרו ק"ח א' בקטנה הראויה למאן שאם נשאת לאחר נשואיה הן הן מיאוניה ואלו אמה ואחיה אין ממאנין בנשואיה אלא שאף נשואין שעל ידי עצמה נשואין הם ולדעתה שאמרו לא סוף דבר להוציא על כרחה ר"ל שאם השיאוה על כרחה שאינה צריכה מיאון שאף גדולה אין קדושיה שעל כרחה כלום אלא לדעתה האמור כאן פירושו שתהא יודעת בענין נשואין על הדרך שאמרו בפעוטות שיהו יודעין בטיב מקח וממכר שכל שאינה יודעת למה נכנסה אינו כלום וכן הדין והענין אם רמוה ולא הודיעוה שהם משיאין אותה והוא שאמרו בתלמוד המערב עבדין לה גנון ומלבשין לה קוזמרין ומדכרין לה גבר זהו שלא לדעתה ואינה צריכה למאן ולא סוף דבר שאינה צריכה מיאון בפני שנים אלא שתלך ותתקדש או תנשא לרצונה כמו שפירשוה גדולי המחברים בפירושי המשנה שהרי זו על כל פנים יהו עדים בנשואיה או בקדושיה והרי נשואיה או קדושיה הן הן מיאוניה כמו שיתבאר אלא שאינה בתורת נשואין ואם מתה אינו יורשה ואינו זכאי במציאתה ובהפרת נדריה שכל שאמרו אינה צריכה מיאון אינו אלא כפתוי בעלמא:

ור' חנינא בן אנטיגנוס אף הוא מודה לדברי תנא קמא אלא שמוסיף עליו שאפילו היה לדעתה אם אינה יודעת לשמור כסף קדושיה כראוי אינה צריכה מיאון על הדרך שאמרו בגט שאם אינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת והלכה כדבריו ולמדת שאינה צריכה מיאון אלא אם כן הוא לדעתה על הדרך שביארנו ושתהא יודעת לשמור כסף קדושיה הא כל שיש בה שתי אלו צריכה מיאון ומכל מקום דוקא משש שנים עד עשר הא משש ולמטה אפילו פקחת הרבה אינה צריכה מיאון על דעתנו לפי השטה שכתבנו בשמועת שלש מדות בקטן האמורה בפרק התקבל ס"ה א' שעד שהגיעה לזמן פעוטות אינה מתקדשת למיאון ומעשר ולמעלה אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון ואם כן כל שאתה מצריכה מיאון דוקא בשלשה דברים והם שנתקדשה או נשאת לדעתה ושתהא מבת שש ולמעלה ושתהא יודעת לשמור כסף קדושיה או שתהא מבת עשר ולמעלה וכבר ביארנו במסכת גיטין שידיעת שמירת זמן קדושיה אינו זמן שוה עם ידיעת שמירת גיטה שידיעת שמירת גיטה לדעתנו הוא בצרור וזורקו אגוז ונוטלו אע"פ שלא הגיעה לשש ומתגרשת על ידי עצמה אף בקדושי אביה ולפי שאנו גורסין שם שבצרור וזורקו כנגדו בקטנה מתגרשת אף בקדושי אביה אע"פ שלא הגיעה לזמן פעוטות שמדת צרור וזורקו והבחנה בין גיטה לדבר אחר שהוא קרוי שם שמירת גיטה מדה אחת היא וכשתאמר מה בין שמירת גיטה לשמירת קדושיה כבר כתבנו שם ששמירת כסף קדושיה צריך לזמן גדול בזמן פעוטות שצריכה לבקיאות שומא כדי שלא תתאונה במכירתה אם באה למכרם וזהו שאמרו שלהתגרש בקדושי אביה דיה בצרור וזורקו ולהתקדש למיאון צריכה שתגיע לזמן פעוטות ויש מפרשים שידיעת שמירת קדושין ושמירת גט אחד הוא וזו שבכאן בהשיאוה אמה או אחיה ודיה בזריקת צרור ונטילת אגוז אע"פ שלא הגיעה לכלל שש כדין גט ומה שהצריכו שם זמן פעוטות להתקדש למיאון בהשיאה היא את עצמה ועיקר הדברים כדעת ראשון: