מסכת יבמות דף ק״ח עמוד א׳

גמ' אתי לאיחלופי בגיטא שיכתבנו סופר בור בגט גירושין לגרש בו אשה:

אפי' כשהיא יושבת באפריון ונושאין אותה מבית אביה לבית בעלה לחופה ואמרה אי אפשי בו דאיכא למימר אי לא בעיא ליה תיחות ותזיל אפי' הכי הוי מיאון:

אפי' אורחים דליכא בית דין ותו דהני מישתק שתקי ולא קא מודעי:

אצל חנוני דליכא אלא חנוני ואיכא למימר משום דאטרחה הוא להביא לו חפץ משלו: ל"ג והגדילה:

נתקדשה לאחר בלא מיאון:

בקידושין שנתקדשה לאחר פליגי דלא הוי מיאון אבל בנישואין מודו או דלמא אפי' בנישואין שנישאת לאחר בלא מיאון פליגי:

הלכה כר' יהודה אתרוייהו איתמר:

דהוה נסיבא מעיקרא לראשון ואפילו הכי נפקא במיאון קל:

אתי לאיחלופי בגיטא פירוש שיכתבנו סופר בור בגט ומשמע מכאן לשבש מה שכתב בתיקוני גט מיאון לא רעינא ביה כו' אלא כתבינן ליה כדמשמע הכא:

קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה קידושיה הן הן מיאוניה והא דתניא לעיל ונישאת הוא הדין נתקדשה אלא לא חש לדקדק כיון שאין יודע חילוק בין קידושין בין נשואין:

תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה בן בתירה ואכולהו קאי בין אקדושין בין אנישואין מכלל דרבנן פליגי עליה אפילו בנישואין:

כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר לאתויי בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה ובת כהן לישראל תאכל ולר' יהושע איפכא:

מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי זו היא עכבה שאין מן האיש פירוש והוי מיאון ותימה דאם כן תיפשוט הא דבעי לעיל אי הלכה כר' יהודה בן בתירה בנישואין דהכא משמע בשאינה רוצה להנשא מחמת שאינן מהוגנין לה דהויא מיאון כ"ש אם נשאת לו ומשנת רבי אלעזר בן יעקב קב ונקי וי"ל דהכא לא איירי במיאון אלא בקטנה שנישאת שלא לדעתה קאי וקאמר עלה ר"א בן יעקב דאי אמרה מחמת בני אדם שאינן מהוגנים הוי שלא לדעתה מחמת פלוני בעלי הוי לדעתה וצריכה מיאון והשתא לא שייך מידי לההיא דלעיל:

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס איכא למידק דהא יודעת לשמור קדושיה משמע כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר, וכדתניא בגטין פרק התקבל (גיטין סד, ב) קטנה היודעת לשמור גיטה מתגרשת ושאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת, ואיזו היא קטנה היודעת לשמור גיטה כל שמשמרת גיטה ודבר אחר, ופירשה רב כהנא בר מנוח משמיה דרב אחא בר איקא כל שמבחנת בין גיטה ודבר אחר. והיינו צרור וזורקו אגוז ונוטלו, וכדאמר רבא התם (סה, א) אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. וקשיא לן דהא אמר רבא התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, כנגן בקטנה מתקדשת למיאונין, (כגי' הרי"ף גיטין שם סי' תקס) דאלמא כל שקדושה פחות מבת שית או בת שבע דהיינו זמן הפעוטות אינה צריכה מיאון. ומיהו לפי גירסת הרב בעל ההלכות ז"ל דגריס התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת לא תקשי לן, דלרבא יודעת לשמור את גיטה היינו כפעוטות. אלא דאכתי תיקשי לן דהכא משמע דמיאונין וגרושין חד זמן אית להו, וזה ביודעת לשמור גיטה וקדושיה, ואלו רבא חלקן שם בפרק התקבל. והרבה תירוצין נאמרו בזה בספר המאור (יבמות כאן ועיין גיטין שם). ול"נ דיודעת לשמור קדושיה דהכא ויודעת לשמור גיטה דהתם לאו חד שיעורא, ואף על פי שהלשון אחד הענין מתחלף, וכמוהו בתלמוד. ובמכלתין אמרו בריש פרק כיצד (יז, ב) יבום בנחלה תלה רחמנא, ובפרק החולץ (יבמות מב, א) אמרינן מידי יבום בנחלה תלה רחמנא, הנה שהלשון אחד והענין מתחלף. דהתם בפרק כיצד פירושו יבום באחין הראוין לירש תלה רחמנא ולא באחין שאינן ראוין לירש. ובפרק החולץ פירושו שאין הדבר תלוי ביורש ממש, כלומר שלא במקום אב שהוא יורש ממש אבל במקום אב שהאב קודם לנחלה שאין היבם יורש לא ייבם, קא משמע לן דאין הדבר תלוי ביורש ממש. והכא נמי יודעת לשמור קדושיה פירושו שיודעת לשמור כסף קדושיה במקחה וממכרה שלא תתאונה כפעוטות. והתם קאמר שיודעת לשמור גיטה, כלומר להבחין בינו ובין דבר אחר. וכן מוכח מן הירושלמי (ה"ב), וכבר הארכתי בה יותר בפרק התקבל (שם בד"ה אמר רבא) בס"ד. והרמב"ם ז"ל כתב כאן בפירושי המשנה שלו (מ"ב) שאינה יודעת לשמור קדושיה היא שתהיה משש שנים ולמטה, ויש לנו לבודקה לפי דעתה וסכלותה אחר השש שנים עד עשר שנים, אבל אחר עשר שנים היא צריכה למאן על כל פנים אפילו היתה סכלה ביותר, ופחות משש אינה צריכה למאן ואפילו יודעת ע"כ (ועיין ריטב"א).

ואמר רבי אין לך מיאון גדול מזה מאי לאו דהוו נסיבן מעיקרא איכא למידק מאי קא דייק מהא, דשאני הכא דמיאונין גמורין הן מדקאמר אינהו הוו גוברייכו דידכו דהוה ליה כאלו אמרן בפירוש לא נהוו גוברין דידן אלא דידכו, ובהא ליכא מאן דפליג. ואם תאמר דהכי קאמרי אינהו ליהוו גוברייהו דידהו, כלומר דהני דקאתו לא הוו גוברייהו אלא דאני נשי טעו בהו ומשום הכי קאמרן אמן אני להוו גוברין. והוה ליה גלוי הדעת דגוברין אוחרנין בעו ומשום הכי קאמר רבי דאין לך מיאון גדול מזה, דלא בעינא דממאנה בהדיא אלא בגלויי דעתה בלחוד סגי. וכל שכן בשעמדו ונתקדשו ממש לאחריני דהוי מיאון טפי. הא ליתא חדא, דבכלהו נוסחאי דואקני גוברייכו דידכ גרסינן. וכן הוא בספר מוגה בישיבת הגאונים ז"ל. ובירושלמי (ה"א) נמי איכא כי האי עובדא דגרסינן התם ר' בא בשם ר' חייא בר אשי מעשה בתנוקת שירדה לכבס בנהר, אמרי לה הא אירוסיך איעבר, אמרה תלך אמה ותנשא לו. ובא המעשה לפני חכמים ואמרו אין מיאון גדול מזה. ועוד דבודאי באומרת רוצה הייתי לינשא לפלוני אין זה מיאון, דבעמדה ונתקדשה בלא שמיאנה בפירוש חדית ביה ר' יהודה בן בתירא דהן קדושיה והן מאוניה, ופליגי רבנן עליה, אבל גלויי דעתא דבעי לאינסובי לאחריני לא שמעינן.

והא דאמרינן לקמן היכי דמי עכבה שהיא מן האיש והיכי דמי עכבה שאינה מן האיש אמר רב יהודה אמר שמואל תבעוה לינשא ואמרה מחמת פלוני בעלי זו היא עכבה שהיא מן האיש מחמת בני אדם שאינם מהוגנין לה זו היא עכבה שאינה מן האיש. כלומר ואינה כאשתו. לאו למימרא דאי אמרה הכין לא בעיא מיאון, דבכדי לא נפקא, אלא דאינה כאשתו ליורשה וליטמא לה ולמציאתה ולהפרת נדריה קאמר, וכדאמרינן בסמוך, ולר' אלעזר נמי אי לאו אשתו היא מיאון נמי לא תיבעי ופרקינן אלא בכדי תיפוק. ור' אלעזר בן יעקב דקתני במתניתין כל עכבה שהיא מן האיש הרי היא כאשתו וכל עכבה שאינה מן האיש אינה כאשתו. מכריע הוא בין לר' אליעזר ור' יהושע. דתניא ר' אליעזר אומר אין מעשה קטנה כלום ואין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה כו'. כללו של דבר אינה כאשתו לכל דבר אלא שצריכה מיאון. ר' יהושע אומר מעשה קטנה כלום, בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כו'. כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר, אלא שיוצאה במיאון. ואתי ר' אליעזר בן יעקב ואמר דזמנין שהוא כאשתו לדברים אלו כר' יהושע אלא שיוצאה במיאון, והיכי דמי כגון שהעכבה מן האיש. ופעמים שאינה כאשתו לדברים אלו כר' אליעזר אלא שצריכה מיאון. ועוד יש לי לפרש דהא דאמרינן מחמת פלוני בעלי ומחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי, בשתבעוה לינשא לאחר מיתת בעלה קאמר, ולומר שאם תבעוה לינשא ואמרה מתאבלת היא על בעלה כדרך הנשים הממתינות מפני האיבול, זו היא עכבה שהיא מן האיש, כלומר וצריכה להמתין שלשה חדשים ונוטלת כתובתה. ואם מחמת בני אדם שאינן מהוגנין לה כאלו אינה אשתו ואינה צריכה להמתין ואינה נוטלת כתובה. וכדגרסינן בירושלמי (ה"ג) תנא ר' אליעזר בן יעקב אומר כל עכבה שהיא מן האיש כאלו היא אשתו בגט. כלומר כאלו היא אשתו ויוצאה בגט. וכל שאינה מן האיש כאלו אינה אשתו במיאונין. כלומר, וכאלו יוצאה במיאונין. ותניא ממאנת אין לה כתובה יוצא בגט יש לה כתובה, ממאנת אינה צריכה להמתין שלשה חדשים כו'. ויש ספרים דגרסינן בהדיא תניא כותיה דשמואל ממאנת אין לה כתובה כו' יוצאה בגט יש לה כתובה כו'. ומה שפירש רש"י בההיא אינו מחוור. אלא מסתברא לי דהכא הכי קא מוכח, משום דלרבנן דרבי יהודה לא הויא ממאנת עד שתוציא מיאונין בפיה ותאמר אי אפשי בפלוני בעלי, וכל שלא אמרה כן אף על פי שדעתה ניכר מתוך מעשיה, כגון שנתקדשה או שנשאת אין זה מיאון. ואין צריך לומר גלוי הדעת או מיאון היוצא מכלל דבריה ולא שהוציאה אותו בפיה בפירוש בלא מעשה כלל, כזו שאמרו אינהו נהוו גובריכו דידכו, שלא הוציאו מיאונין בפיהן, אלא שמכלל דבריהן אתה שומע כן, דלדברי רבנן אין זה מיאון, אבל לר' יהודה כיון שאינו מקפיד בהוצאת מיאונין בפיה אלא בדברים המוכיחין כן, הוא הדין למי שאמרה דברים שמשמען שאינה חפצה בבעל זה שהוא כמיאון. דהא רבי בהני דקאמרן אינהו נהוו גוברייכו דידכו שמשמען של דברים אינהו נהוו גוברייכו ולא גוברין, קאמר דאין לך מיאון גדול מזה כנ"ל.

אתו לאיחלופי בגטא דעלמא פי' שסבורי' שהוא גט גמור ואין קדושי' תופסי' לאחי' בה ולא קדושי' תופסי' באחותה והא דתנן ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה אינה צריכה למאן ופרש"י ז"ל ורבי' ז"ל שאינה יכולה לשומרם שאינה מבחנת בין קדושי' לדבר אחר. ובההיא דתניא בגטי' קטנה היודעת לשמור את גטה מתגרשת לקדושי אביה פרש"י דהיינו כל שמבחנת בין גטה לדבר אחר דהיינו צרור וזורקו אגוז ונטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת לקדושי' אביה וקשי' להו ז"ל דא"כ משמע מהכא שכיון שיודעת להבחין בין גטה לדבר אחר צריכה למאן ואלו התם אמר רבא במדות שלשה פעוטו' מקחן מקח וממכר' ממכר במטלטלי' וכנגדו בקטנ' מתקד' למיאון וכן הנסחא שם בנסחי דוקני אלמא קודם לכן אינה מתקדשת למיאון ויש שפי' דהא דקתני הכא שיכולה לשמור קדושי היינו שיכולה לשמרם במקחן וממכרם שלא תתאונה והיינו שהגיע לעונת הפעוטות וי"ל לפי הפי' הראשון דהא דהכא קאי ארישא שנתקדשה ע"י אחר ולהכי סגי לה כשהגיע שיודעת להבחין בין קדושי' לד"א וההיא דהתם בשנתקדשה ע"י עצמה ובעי' שתהא כפעוטות כנ"ל ובפ' תתקבל הארכתי יותר בס"ד:

גרסת הספרי' אמרי להו נשי חזו גובריכו עד ודידכו וקשיא לי מה ראיה יש מזו לאידך שנתקדשה דשאני הכא דהוי מיאון גמור דלא בעו להו דכיון דאמרי להו גובריכו דידהו הרי הוא כאלו אמרן לא להוו גוברי דידן וי"ל דמאי דמספקא לן בקדושין אם יהיה במיאוניה לאו משום דליכא גלוי דעתא דהא בעי' ליה לקמן דהא ודאי אין לך גלוי דעת גדול מזה אלא שאנו סוברים דדילמא תקנתא דרבנן שאין מיאון כלום עד שתפרש בפה ולהכי מסתייעי' מהאי סברא שלא מיאנו בפי' אלא שאמרו להוו גובריכו דידכו ויש גלוי הדעת ליהוו גברי דידן:

וי"ג אמרי להו הני להוו גובריהו דידהו כלומר אי הנשים הראשונ' היו טועות לומר לאלו אתי גובריכו כסבורות שהיו אלו בעליהם והם הכירום שהיו תלמידי חכמים ואמרו מי יתן ויהיו אלו בעלים שלנו והיינו סייעתא דמייתי' הכא כי לפי שנתרצו להתקד' לאלו חשו' מיאון וכ"ש אם נתקדשו ממש וכדאמרי כל עכבה שאינה מן האיש כגון שאמרה מחמת בני אדם שאינם מהוגנים לי דאלמא כל שאמרה כן הוי מיאון ואינה כאשתו ואין זה מחוור חדא דנסחי דוקני לא גרסי הכי ועוד דאפי' נתקדשה ממש מספקא לן בסוגיי' אי הוי מיאון כ"ש כשאין שם אלא רצוי או אמרה בלבד בפי' הייתי רוצה. וההיא דלקמן לא נאמרה אלא כשתבעוה לינשא לאחר מיתת בעלה שאם אמרה שאינה רוצה מפני איבול בעלה זו היא עכבא מן האיש וצריכה להמתין שלשה חדשים ויש לי הוכחא בירושלמי דגרסי' התם תני ר' אלעזר ב"י כל עכבא שהיא מן האיש כאלו היא אשתו ויוצאה בגט ושאינה מן האיש כאלו אינה אשתו ויוצאה במיאון ותני כן ממאנת אין לה כתובה ואינה צריכה להמתין ג' חדשים ויוצא' בגט יש לה כתובה וצריכה להמתין ג' חדשים:

אלא בכדי תפוק וא"ה הלכתא כר' יהושוע כדמו' בפרק אלמנה ניזונית וכדכתב ר"א צ"ל:

גט מיאון אין ראוי להאריך בנסח שבו כדי שלא ידמה לבריות כעין גט כריתות ויבאו לטעות על שהיא מותרת בקרובים וכשרה לכהונה שיהו אומרין כך ביוצאה בגט ובראשונה היו כותבים בו לא צבינא ביה ולא בעינא ביה לית אנא בעיא להתנסבא ליה וכד חזו דנפיש דבורא אמרי אתי לאיחלופי תקנו שיהו כותבים בו ביום פלוני מיאנה בת פלוני בפלוני לפנינו ומכל מקום בנסח הגאונים הוא כתוב כבראשונה אלא שמסדרין את הענין ומודיעין אותו עד שאין לטעות בו בגט דעלמא והנסח הראוי לענין זה כך הוא בפנינו אנו עדים חתומי מטה מיאנה פלוניתא בת פלוני בקטנותה בפלוני בר פלוני וכך אמרה לנו דעו שאמי ואחי הטעוני והשיאוני בקטנותי לפלוני בר פלוני ועכשו אני מגלה דעתי בפניכם שאיני רוצה בו ואיני חפצה לדור עמו ואי אפשי בו כלל ואנו עדים אחר שנתברר לנו כראוי שעדין היא קטנה קבלנו דבריה בתורת עדות ברור ומכוון ומה שהיה בפנינו ביום פלוני בחדש פלוני בשנה פלונית כתבנו וחתמנו ונתננו ביד פלוניתא הנזכרת להיות בידה לראיה ולזכות ואם לא נשאת אלא שנתקדשה יכתוב במקום השיאוני קדשוני ויש נוהגים שמזמינים בית דין ומביאים לפניהם העדים שמיאנה בפניהם ומעידים לפניהם ככל תורף הענין והם כותבים בנסח זה אנו בית דין חתומי מטה כד הוינא כחדא במותב תלתא הוזקקנו על ענין הקטנה פלוניתא בת פלוני מחמת שבאו לפנינו פלוני ופלוני והעידו לפנינו שבפניהם מיאנה פלוניתא בפלוני ואמרה להם אמי ואחי כו' וכן העידו לפנינו שבאותו זמן חקרו על שנותיה ונבדקה על פיהם כראוי עד שנתברר להם בירור הראוי שקטנה היתה באותה שעה ואנו בית דין אחר שנתברר לנו שהם עדים כשרים ושחקרנו בעדותם כראוי וכתקון חכמים קבלנו עדותם והתרנו פלוניתא דא לינשא לכל מי שתרצה ומה שהיה בפנינו בזמן פלוני כתבנו וחתמנו להיות בידה לראיה ולזכות:

עיקר המיאון הוא שתאמר אי אפשי בפלוני בעלי או אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי ואפילו יושבת באפריון ומוליכין אותה בו מבית אביה לביתו של זה כל שהיא אומרת אי אפשי בו הרי זה מיאון ואין אומרין אם אינה רוצה היאך היא הולכת לשם שמא בושה היא מקרוביה וסומכת על דבורה וכן אפילו היו אורחים מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהם שהוא כגלוי הדעת שנוח לה בדירה עמו כל שאומרת אי אפשי בו זהו מיאון אפילו שיגרה אצל חנוני להביא לו חפץ משלו והביאה לו משלה שזהו גילוי הדעת של חבה כל שאומרת מכל מקום אי אפשי בו הרי זה מיאון כל שמיאנה בפני שנים וגדולי הרבנים אין גורסין והביאה לו משלה ופירשו אפילו אורחים מסובים אע"פ שלא הזמינתם לכך ובשיגרה אצל חנוני אע"פ שאין שם אלא חנוני ונראה מדבריהם שאף מיאון באחד בדיעבד הוי מיאון וזו דוקא בשעדים שומעין אותה מבחוץ ויש מפרשים אפילו שיגרה אצל חנוני שיש לדון בה שמתוך כעס הטרחתו היא אומרת כן:

קטנה זו שלא מיאנה אבל עמדה ונשאת נשואיה הן הן מיאוניה וכן אם קבלה קדושין מאחר קדושיה הן הן מיאוניה ולא סוף דבר בנתקדשה לראשון שנשואי שני או קדושיו מפקיעין את הראשונים אלא אף אם נשאת לראשון ונתקדשה לשני קדושי שני מפקיעין נשואיו של ראשון:

היה בעלה של קטנה זו הולך ובא והנשים אומרות לה הא בעליך והיא אומרת שלכם תהא הרי זה מיאון והוא שאמרו כאן כלתיה דאבידן אימרוד כלומר שלא היו רוצות להתיחד עם בעליהן שדר רבי זוגא דרבנן למיבדקינהו כלומר אם היה מחמת מיאון או מחמת סבה אחרת אמרי להו נשי חזו גבריכו דקא אתו ואמרי להו ניהוו גבריכו דידכו ואמר רבי אין לך מיאון גדול מזה ואף בתלמוד המערב אמרו מעשה בתינוקת שירדה לכבס בנהר אמרין לה הא ארוסיך אמרה להו תלך אימא ותנשא לו ואמרו חכמים אין לך מיאון גדול מזה ויש אומרים שאפילו אמרה בפלוני הייתי רוצה יותר הרי זה מיאון ומפרשים כאן שזו שאמרו ניהוו גובריהו אזוגא דרבנן קאמרי והענין לדעתם ששאר הנשים היו טועות על אותו זוג של תלמידי חכמים שיהו הם בעליהן ואלו הכירום ואמרו אמן יהי כדבריכם שיהו אלו בעלים שלנו כלומר שבאלו היינו חפצים ואמרו שאף זה מיאון והם גורסים גובריהו דידהו כלומר שלהן עצמן ואם כן כל שמגלה דעתה שחפיצה היתה באחר הרי זה מיאון אע"פ שלא נתקדשה לו וכמו שאמרו למטה שאם תבעוה אחרים לינשא ולא קיבלה ואומרת שזה שאינה מקבלת דבריהם הוא מפני שאין אותו שתובעה מהוגן לה הרי זה מיאון אלמא כל שמגלה דעתה שרוצה באחר מיאון הוא ומכל מקום נראה לי שאין זה דומה שכל שהיא מטה אזן לינשא לאחר אע"פ שמתעכבת הואיל ואין עכבתה אלא מחמת שזה התובעה אינו מהוגן לה ודאי מיאון הוא אבל האומרת יותר הייתי רוצה בפלוני אין זה מיאון כלל ולא עוד אלא שיש בזו של עכבה פירושין אחרים כמו שנבאר ומה שנחלקו בסוגיא זו ר' אליעזר ור' יהושע במעשה קטנה כבר ביארנוהו במשנה:

המשנה השלישית והכונה בה אם בענין החלק הראשון אם בענין החלק השני על הדרך שנבאר והוא שאמר ר' אליעזר בן יעקב אומר כל עכבה שהיא מן האיש כאלו היא אשתו וכל עכבה שאינה מן האיש כאלו אינה אשתו. מבואר לר"ם:

אמר המאירי ר' אליעזר בן יעקב אומר כל עכבה שהיא מן האיש כאלו היא אשתו וכל עכבה שאינה מן האיש כאלו אינה אשתו ונחלקו בגמרא בפירוש דבריו והוא ששמואל פירש שהיא אמורה לענין מיאון לידע כיצד ממאנת ואמר שאע"פ שעקר מיאון הוא באי אפשי בו וכיוצא בו יש צדדין שאף גלוי הדעת נידון כמיאון והוא שאם בעודה תחת בעל זה תבעוה אחרים לינשא והיא נמנעת ואומרת בטענתה שבשביל פלוני בעלה היא נמנעת אין זה מיאון אבל אם היא נמנעת מחמת שאין אותם התובעים מהוגנים הרי גילתה בדעתה שאלו היו מהוגנין היתה נשמעת להם והרי זה מיאון וכבר ביארנו למעלה שיש פוסקים כן ומשום דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ומכל מקום יש מפרשים בה כן אלא שאין פוסקים בה כמותו וכל שמכל מקום אינה רוצה לינשא אין זה מיאון ויש מפרשים שר' אליעזר בן יעקב לא אמרה שלא להצריך בה מיאון אלא מפני שנחלקו ר' אליעזר ור' יהושע שלר' אליעזר אין מעשה קטנה כלום אלא להצריכה מיאון ולר' יהושע מעשה קטנה לענין בעלה קיים לגמרי כל זמן שלא תמאן נעשה הוא כמכריע ביניהם שגלוי הדעת זה אע"פ שאינה מפקיעה בלא מיאון מכל מקום מועיל מיהא לעשותה כמי שאינה אשתו לכל זכות כגון שלא ליורשה ולא ליטמא לה וכן בכלם וגדולי הדור ראיתי שפירשו שתבעוה לינשא האמור כאן פירושו אחר שמת בעלה ואם נמנעת מחמת בעלה ר"ל מפני האיבול הרי זו נעשית כמי שלא מיאנה וצריכה להמתין שלשה חדשים ואם אינה נמנעה בשבילו הרי זו כממאנת ואינה צריכה להמתין ועל אי זה צד שתפרש בה כל שבדעת זה היא מענין משנה ראשונה ומכל מקום אביי פירש את דבריו שכל שהיא קטנה ויכולה למאן וגירשה בעלה הרי זו יוצאה בגט ואסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ונפסלה מן הכהונה הא כל שיצאה במיאון מותר בקרובותיה והיא בקרוביו ולא נפסלה מן הכהונה וכן הלכה ולשיטה זו משנה זו מענין משנה שאחריה והיא היא וכבר הקשו בגמרא בהדיא קתני לה הממאנת באיש הוא מותר וכו' נתן לה גט הוא אסור וכו' ותירץ פירושי קא מפרש לה והוא שבאה אחריה:

המשנה הרביעית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא מן הכהונה נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה נתן לה גט והחזירה מאנה בו ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מותרת לחזור לו מאנה בו והחזירה ונתן לה גט ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה אסורה לחזור לו זה הכלל גט אחר מיאון אסורה לחזור לו מיאון אחר גט מותרת לחזור לו הממאנת באיש ונשאת לאחר וגרשה לאחר ומיאנה בו לאחר וגרשה לאחר ומיאנה בו כל שיצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו במיאון מותרת לחזור לו אמר הר"ם רצה ר' אליעזר באמרו שהוא כאשר עכב האיש והוציאה בגט הרי היא כאשתו ואסור בקרובותיה וכאשר מיאנה ולא יהיה לאיש עכבה כאלו אינה אשתו ומותר בקרובותיה וכבר ביאר זה בהמשלים:

אמר המאירי הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו שאין ביאתו בה אלא כפתוי בעלמא וכבר ביארנו שנושאין על האנוסה והמפותה וכן לא נפסלה מן הכהונה שאין המיאון נחשב כגט אבל אם נתן לה גט אע"פ שלא היו הקדושין קדושין גמורין ולא הגט גט גמור הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ונפסלה מן הכהונה וכן הלכה:

גמרא הלכה כר"ח בן אנטיגנוס תנא קטנה כו' משום ר"י בן בתירא אמרו נישואיה הן הן מיאוניה הרמב"ם בפירוש המשנה כתב הא דקאמר רבי חנינא בן אנטיגנוס אינה צריכה למאן היינו דאינה צריכה מיאון בפני שנים אלא שתלך ותינשא כ"כ בנ"י והאריך בזה ע"ש ונראה שהרמב"ם דקדק לפרש כך הך דאינה צריכה למאן מדמייתי תלמודא הך מילתא דר"י בן בתירא דנישואיה הן הן מיאוניה הכא אמילתיה דרבי חנינא בן אנטיגנוס ולפי זה ר"י בן בתירא לאו בקטנה דצריכה מיאון גמור קמיירי אלא בההיא קטנה דקאיירי בה ר' חנינא בן אנטיגנוס דהיינו דאינה יודעת לשמור קידושיה ואי הוה מיירי רבי יהודה בן בתירא במיאון גמור ה"ל לאתויי הך מילתא דר"י בן בתירא לעיל דמפרש איזהו מיאון כו' אבל מדברי כל הפוסקים נראה דההיא דרבי יהודה בן בתירא במיאון גמור קמיירי גם בפי' המשנה שלפנינו לא כתוב בדברי הרמב"ם אמילתיה דרבי חנינא בן אנטיגנוס שתלך ותנשא אלא שתלך ותעשה רצונה וכן נראה מדבריו בפסקיו בפ' י"א מהלכות גירושין:

תוס' בד"ה מחמת בני אדם שאינם כו' ותימה דא"כ תיפשוט הא דבעי לעיל אי הלכה כר' יהודה בן בתירא בנשואין כו' עכ"ל לאו אפשטן תקשי להו דתיפשוט ליה מהכא דמהך דשמואל לא תפשוט אלא נשואין ומהך דשמואל דלעיל בעי ליפשוט אפילו בקידושין ועוד דהך דשמואל ניחא ליה לאתויי דקאמר בהדיא הלכה כר' יהודה בן בתירא ועוד דבעי לפשוט נמי הלכה מכלל דפליגי אלא דעל האיבעיין תקשי להו דמאי קמבעיא אי הלכה כרבי יהודה בן בתירא בנשואין תפשוט ליה מהכא דאע"ג דלא ידע האיבעיין הך דשמואל דקאמר הלכה כרבי יהודה בן בתירא מ"מ אינו דומה שלא ידע נמי הך דשמואל דהכא כיון דהוא פירושא דמתני' אע"ג דאיכא עוד פי' אחרינא אמתני' ודו"ק: