מסכת יבמות דף ל״ט עמוד ב׳

התם תנן במסכת בכורות:

אמר רב אין כופין ואי ניחא לתרוייהו לייבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא לאו למצוה מכווני ופגע באיסור אשת אח אלא אי בעי מייבם. ומיהו היכא דהוא צבי לייבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים ניכרים אי מצינו לאטעוייה ולומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ דאמר רב ששת (לעיל יבמות ד.) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמר בהמדיר (כתובות עז.) מעשה בציידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן הלכתא באע"פ (שם סד.) כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומכל הלין טעמי כפינן ליה דחליץ ושקלה כתובה. וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוייהו ניחא להו:

איקרבת הקריבה:

אטלע צדד לה רגל ימין:

דאיתחזי לנא דבעינן רוק הנראה לעיני דיינין בפרק מצות חליצה (לקמן יבמות דף קו:):

ואקרינהו לא חפצתי לקחתה:

בעדים שצריך להביא שני עדים שהוא אחי המת מאביו:

אכשור דרי בתמיה וכי נתכשרו הדורות:

אמר רב אין כופין פירש בקונטרס כי ניחא לתרוייהו לייבם אין כופין לחלוץ משום מצוה דנימא דלאו למצוה מכווני אבל אם לא תרצה לייבם מחמת שתתן אמתלא לדבריה אם אין יכולין להטעותו כפינן ליה וחליץ וממוכה שחין ובורסי שהביא בקונט' נראה דאין ראיה שהן מאותם שכופין להוציא מן הבעל אבל בשאר אמתלא אין נראה לומר דכופין דאל"כ למה היו טורחין לקמן בפרק מצות חליצה (יבמות דף קו.) להטעותו יכפוהו לחלוץ ומאגרת מרד אין ראיה דא"כ בלא אמתלא נמי והתם הוי טעמא משום דמצות חליצה קודמת כדמסיק ועוד דקאמר התם רבי יוחנן תבע לייבם אין נזקקין לו השתא לחלוץ כופין ואין נזקקין לייבם מבעיא ועוד מדקאמר בדידך תלה רחמנא משמע אפי' בזמן הזה דמצות חליצה קודמת ור"ת גריס מצות יבום קודמת למצות חליצה אמר רב אין כופין וקאי אבראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה וקאמר דאין כופין לייבם וכי הוו אתו לקמיה דרב אותן שהיו מתכוונים לשם מצוה ורב יהודה נמי דאתקין אי צבית לייבומי באותן שבאין לפנינו לחלוץ איירי שאותן אם היו מייבמין היו מכוונים לשם מצוה שהרי לא היו מתכוונים לשם נוי ולשם אישות שלא היו חוששים לייבם אלא לחלוץ אבל אחריני אין מניחין לייבם אלא אדרבה כופין לחלוץ ואר"ת דהלכה כאבא שאול כסתם מתני' דבכורות (דף יג.) ולא כרמי בר חמא דאמר חזרו לומר דמצות ייבום קודמת כרבנן ועוד דבריש מכילתין אוקי מתניתין דפ"ק (דף ג. ושם) כאבא שאול ובפרק בית שמאי (לקמן יבמות דף קט. ושם) תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בחליצה כאבא שאול וסתמא דגמרא בפרק אע"פ (כתובות דף סד. ושם) כאבא שאול ולעיל בשמעתין דמשמע דביאה עדיפא במתכוין לשם מצוה איירי ור"ח פסק כאן דמצות יבום קודמת וחזר בו בפ' מצות חליצה ופסק דמצות חליצה קודמת:

דמתחזיא לן בבי דינא על ארעא נראה דל"ג על ארעא דלא צריך כדאמר בפרק מצות חליצה (לקמן יבמות דף קו: ושם) גבי הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח:

ולשום אישות דתיפוק ליה עליה שם אישות אר"י כי אין פירושו כההיא דבסמוך רצה לשם נוי כונסה רצה לשם אישות כונסה דההוא לשם אישות היינו לשם מצות יבום וכה"ג איכא בפרק הבא על יבמתו (לקמן יבמות דף נג: ושם) אפילו שניהם שוגגין או מזידים דההוא מזיד לשם זנות ולא הוי כההוא דקאמר התם דרבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד דההוא מזיד במתכוין לשם מצוה וכן אפילו הוא שוגג והיא מזידה:

אמר רב ואין כופין רש"י ז"ל פירש דאמשנה אחרונה קאי, כלומר אף על גב דחזרו לומר מצות חליצה עדיפא דלמא מתכוין לשום נוי ולשום דבר אחר וקא פגע בערוה, אפילו הכי לא כייפינן לחלוץ. ור"ח ז"ל פירש דאמשנה ראשונה קאי כלומר אף על גב דמצוה ביבום יותר מבחליצה אפילו הכי לא כייפינן (עיין נמוק"י). וכתב רש"י דכי אין כופין לחלוץ דוקא בשלא נתנה אמתלא לדבריה וכו' וכדאמרינן בריש מכלתין (ד, א) מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו, ולאו דוקא מוכה שחין אלא הוא הדין לכל שאר אמתלא שתתן ועוד דאמרינן במסכת כתובות (סד, א) כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו זצ"ל בראיה זו דמהני שמעינן דאין כופין אותה, אבל לכוף אותו לא שמענו והדברים צריכין תלמוד (עיין ריב"ש סי' ר"ט וערל"נ). ולולי שיצאו מפי קדוש היה נראה לי בהפך מדתניא בפרק מצות חליצה (להלן יבמות קו, א) חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול חליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר. ובודאי חליצה מעושה מן הדין על ידי חכמי ישראל קאמר דומיא דגט מעושה, דאי לא גט נמי אי שלא כדין אינו גט וכדאיתא התם בגיטין (פח, ב) וצל"ע. (עיין ריטב"א ערל"נ).

ת"ר (בגירסת' תנן התם) מצות יבום קודמת למצות חליצה וכו' חזרו לומר מצות חליצה קודמת למצות יבום אמר רב אין כופין פרש"י דאסיפא קאי דאע"ג דמצות חליצה קודמת אי תרוייהו ניחא להו אין כופי' אותם לחלוץ אבל ר"ת ור"ח ז"ל פי' דארישא קאי דאע"ג דמצות יבום קודמת אין כופי' עליה אם לא רצו לייבם אלא לחלוץ אבל אסיפא דאמרו מצות חליצ' קודמת דילמא פגע בערוה וכופין לחלוץ והא דמייתי ראיה דרב יהודה סבר אין כופי' מדאמרינן ליה אי ניחא ליה לייבומי יבם ק"ל מנא לן דלמ"ד מצות יבום קודמת אין כופי' דילמא משום דסבר מצות חליצה קודמת ומש"ה אין כופי' י"ל דודאי למאי דקי"ל מצות חליצה קודמות כופי' היו אלא לפי שהיו מכירין בהם שהיו מתכוני' לשם מצוה לא היו רוצים לכופן ואומר להם אי ניחא ליה ליבומי יבום בדורות הראשונים ואלו היו כופי' בדורות הראשונים על מצות יבום לא היו אומר אי ניחא לך:

ורב יהודה דאיתקין בגיטין למימר אי ניחא לך בדורות הראשונים למילתא בעלמא דמוקמי' להו ולקיומי פשטיה דקרא בפר"ת ז"ל וכל זה דוחק ולישנא דנקט רב לומר ואין כופי' משמע דאסיפא שזה לשון אע"פ היא והיינו דקאמר אעפ"י שחזרו לומר מצות חליצה קודמת מפני חשש זה שאינם מתכוונים למצוה מ"מ אין כופים מפני כן לחלוץ ואתיא כולה סוגייא כפשטיה ומיהו כתב רש"י ז"ל שאם היבמה נותנ' אמתלא לדברי' שאין היבם הגון לה כופי' אותה לחלוץ אע"ג דלא ניחא ליה וכדאמרי' יבמה שנפל' לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה ומוכה שחין לאו דוקא אלא ה"ה לכל שאינו הגון לה וכדאמרי' נמי בפ' אעפ"י שיבמה שנפלה לפני אח בורסקי שיכול' לומר לאחיך הייתי רוצה לקבל ולך אי איפשי לקבל וכדאמרינן נמי שאין כותבי' אגרת מרד על שומרת יבם ומכל אילן טעמי כייפינן ליה לחלוץ ושקלא כתובה זו שיטת רבינו ז"ל ולא נהירא דשאני התם דמוכה שחין או בורסקי שכופים אותו להוציא בעלמא ומנא לן דהנהו לאו דוקא וה"ה לאמתלא אחרת ועוד דמהתם משמע שיכולה לומר כן ואין סותמים לה טענותיה לכוף אותה ליבם אבל היכי משמע מהתם שכופי' אותו לחלוץ ובאידך נמי דפסקינן הלכתא שאין כותבים עליה אגרת מרד להפסיד' כתובתה אבל לכוף אותו לחלוץ מנא ליה תדע דההיא אפילו בשלא נתנה אמתלא אמרי' שאין כותבים עליה אגרת מרד ור"י ז"ל ואחרים מב"ה ז"ל כתבו שאין כופי' לחלוץ אלא במוכה שחין ובעל פוליפוס וכל אותם שכופי' להוציא באשה דעלמא וגם בזה י"א דאין כופי' כי היאך כופי' לחלוץ והכתוב תלה בדידי' ואי משום דרב ששת דיבמ' שנפל' לפני מוכה שחין שאין חוסמין ההיא שלא לכופה אם רוצה להתעגן. ויש מביאים ראיה לזה דאמרינן גט מעושה כשר חליצה מעוש' פסול' והא ודאי גט מעוש' דכשר היינו באותם שכופי' להוציא ודכוותה אמרינן דחליצה מעושה פסולה ואין ראיה זו כלום כדמוכח בהדיא בפ' מצות חליצה מ"מ כן שורת הדין נותנת לפי פשוטן של שמועו' שאין לנו כפיה לחלוץ בכל שרוצה ליב' אלא שמטעי' אותו כל מה שאפשר דחליצ' מוטע' כשרה ומיהו כשאינו רוצה לא לייבם ולא לחלוץ כו' פי' אותו לכנוס או לפטור כדאיתא במתני' לעיל. ומיהו לרש"י ז"ל שפי' דהא דקאמר אין כופין לחלוץ כששניה' רוצים לייבם ותימא לי כולי האי דהא אעפ"י שהיא רוצה לחלוץ אין כופי' אותו כשלא נתנה אמתלאה לדבריה כדפי' הוא ז"ל דאילו כשנתנה אמתלאה כופי' אותו וי"ל דמ"מ מתני' דקתני מצות חליצה קודמת למצות יבום לא מיירי אלא בבאין לעשות בין חליצה בין יבום ושואלים מי ראוי להקדים דאמרי' להו מה שראוי להקדי' והיינו דפריש רב דווקא קדימה שמשום מצות חליצה אבל אין לנו כפיה משום זאת כיון ששניה' רוצים ביבום שגם זה מצוה:

זה שביארנו שמצות יבום קודמת לא סוף דבר למתכוין ביבום לשם מצוה אלא אפילו נתכוין בה לשום נוי או לשם ממון שנאמר יבמה יבא עליה מכל מקום ומתוך כך אם לא רצתה להתיבם כותבין עליה אגרת מרד וחולץ לה ותצא בלא כתובה כמו שהתבאר במסכת כתובות ס"ד א' אבל היבם אע"פ שמצות יבום קודמת אין כופין אותו ליבם אלא אומרין לו או כנוס או פטור ואף בנוסח הבית דין תקנו אי צבית ליבומי יתה יבם ואי לא אטלע לך רגלא דימינא כלומר שינעצנו בארץ ולישנא דאטלע הוא לשון פסחת שהפסח כשהוא מהלך כל גופו נשען על הרגל הפסחת מפני שמתוך שאין בה כח לעמוד על עצמו נמצא הגוף מכביד עליה וזהו שאמרו ק"ג א' האי מאן דחליץ צריך למינעציה לכרעיה בארעא כמו שיתבאר במקומו:

ונשוב לדברינו והוא שמדברינו למדת שזה שאמרו אמר רב אין כופין הוא חוזר על מה שאמרו שבראשונה היו אומרים שמצות יבום קודמת ואמר שאעפ"כ אין כופין ליבם ויש מפרשים דאמשנה אחרונה קאי שאמרו מצות חליצה קודמת ואמר שאעפ"כ אין כופין אותו לחלוץ אלא אם רצה מיבם אם רצה יחלוץ ולדידן לא צריכא לן דהא חזרו לומר כבראשונה דמצות יבום קודמת על כל פנים כמו שביארנו ואין צריך לומר שאין כופין לחלוץ ומכל מקום כתבנוה להודיע מה שכתבו בה גדולי הרבנים דכי אמרינן אין כופין לחלוץ דוקא כשלא נתנה אמתלא לדבריה אבל אם נתנה אמתלא לדבריה ר"ל שאינו הגון לה כופין אותו לחלוץ וכמו שאמרו ד' א' מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' ולא סוף דבר מוכה שחין שהוא מאותן שכופין להוציא אלא כל שנתנה אמתלא ר"ל שאינו הגון לה ועיקר הדברים שלא נאמרה אלא במוכה שחין וחביריו מאותן שכופין להוציא וכמו שאמרו במסכת כתובות ע"ז א' מעשה באחד שמת והיה לו אח בורסקי ואמרו חכמים יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל ועכשו איני יכולה לקבל אלמא הא לאו הכי לא וכבר כתבנוה בפרק ראשון:

חכמים תקנו לכתוב בגט חליצה מקראות שבפרשה על הדרך שהיו מקרין אותם ליבם וליבמה ומתוך כך צריך לשרטט כמו שיתבאר לקמן ק"ו ב' וכן תקנו שיכתבו בו ואישתמודענוהו להדין פלוני דאחוהי דמיתנא מן אבוהי הוא ומכל מקום נחלקו בבירור היכר זה אם דוקא שיתברר להם בעדים כשרים או אם איפשר לסמוך על כך על פי קרוב או אשה ופירשו כאן גלויי מילתא בעלמא הוא ואפילו מפי קרוב או מפי אשה ומכל מקום כתבו מקצת גאונים שאין הענין שאם אין הבית דין מכירין שיסמכו לחלוץ על פי עדות הקרוב או האשה המעידים שזהו אחיו של מת מצד אביו שבודאי בזו יש כאן חשד ואין זה גלויי מילתא בעלמא אדרבה שמא הקרוב או האשה משקרים ויש כאן חשד באיסור ובממון אלא פירושו על הכרת העדים שכל ששמעו שנים שלא בשעת מעשה מפי קרוב או אשה מסיחין לפי תמם שזהו אחיו של מת מצד האב יכולין עכשו להעיד בבית דין על פי מה ששמעו מאותו קרוב או מאותה אשה הואיל ובשעה ששמעו לא היה שם דבר שיהא בו חשש שקרות וכן נראה דעת גדולי הפוסקים ואף הם מביאים עליה ראיה אלא שאינה מכרעת וגדולי הדורות נוטים לומר שאף בשעת החליצה נאמנים ואף הם סבורים ליישב דבריהם של גדולי הפוסקים לדעת זו ואף גדולי המחברים כתבו כן ומשום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא אלא שהדברים נראין כדעת הגאונים:

מאחר שביארנו שמצות יבום קודמת למצות חליצה זו ששנינו יבמה יבא עליה מצוה שבתחלה היתה בכלל כו' כך פירושה שבתחלה קודם שנשאה אחיו היתה עליו היתר רצה כונסה רצה אינו כונסה נאסרה ר"ל כשנשאה אחיו חזרה והותרה ר"ל כשמת אחיו בלא בנים יכול תחזור להיתרה הראשון וכשם שבתחלה רצה כונסה רצה אינו כונסה כך עכשו רצה כונסה רצה חולץ לה ולא תהא למצות יבום מעלה על מצות חליצה תלמוד לומר יבמה יבא עליה נאמר ללמד שמצות יבום קודמת:

כיוצא בה אמרו במנחה מצות תאכל מצוה שבתחלה ר"ל קודם שהוקדשה היתה עליו בכלל היתר רצה אוכל רצה אינו אוכל נאסרה ר"ל אחר שהוקדשה נאסרה עד שתנתן בכלי שרת ויקרב הקומץ ואחר שקרב הקומץ חזרה והותרה וצריך הכהן לאכלה כדכתיב ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים יכול תחזור להיתרה על הצד הראשון שאם רצה הוא לאכול יאכל ואם רצה כהן אחר יאכל תלמוד לומר מצות תאכל ואי לכהן אחר מואכלו אותם נפקא אלא מופנה לומר לך שמצוה בכהן שעבד וכדכתיב לכהן המקריב אותה לו תהיה ואם תאמר תיפוק לי מדכתיב לכהן המקריב וגו' אין זה כלום שאע"פ שתהא שלו הייתי אומר שאם רצה להאכיל לכהן אחר יאכיל וכהן אחר פירושו מבית אב אחר שאם מבית אב שבאותו היום הרי כלם אוכלים שנאמר לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו ומכל מקום יש לדון מה הוא אומר מצוה והלא אכילת כהן שמבית אב אחר עכוב גמור הוא אלא עיקר הדברים שכהנים שבבית אב חולקין ומכל מקום אם רצה כהן המקריב לאכול את כלה רשאי יכול אף אם רצה כהן אחר שבאותו בית אב לאכול את כלה ושלא יאכל המקריב חלקו יהא רשאי תלמוד לומר מצות תאכל מצוה שמצוה שיהא המקריב אוכל חלקו:

תוד"ה אמר רב אין כופין כו' ור"ת גריס כו' אבל אחריני אין מניחים לייבם אלא אדרבה כופין לחלוץ כו' עכ"ל פי' כופין לחלוץ כופין במילי וכן נראה מדברי התוס' בפ' אע"פ דאל"כ תיקשי גם לפר"ת הקושיות שהקשו לפרש"י וע' בב"י טור א"ה סי' קס"ה ובתרתי פליג ר"ת על פרש"י דלפרש"י אם היא אינה רוצה כופין בכל גוונא ולר"ת אין כופין אלא במילי ולפרש"י אם תרוייהו ניחא להו לייבם אין כופין ומניחין אותן לייבם אבל לפר"ת כופין אותן ואין מניחין אותן לייבם ומיהו אין כופין אותו לחלוץ אלא במילי ובזה תבין גם דברי הרא"ש בזה:

תוס' ד"ה אמר רב אין כופין וכו' עד דאל"כ למה היו טורחין לקמן וכו'. פירוש דלקמן היו לה ג"כ קצת אמתלאות שלא היה היבם הגון לה כדאיתא התם ועיין שם ואע"ג דגם רש"י כתב כאן דלא כפינן ליה מיד אלא אם אין יכולין להטעותו אז כפינן ליה מ"מ למה היו מטריחין כל כך לקמן להטעותו ע"י טורח גדול היה להם לכופו מיד אחר שראו שלא היו יכולין להטעותו בקלות בלי טורח: