מסכת יבמות דף קי״ד עמוד ב׳

במשהו בכעדשה כטומאתן:

משום דידה שהיא פקחת ובת עונשין. ובמציעא גרס משום דידיה:

משום גזירת התרת יבמה לשוק דאי אמרי' תיתיב חרשת גבי חרש לא ידעי אינשי דטעמא משום קטן אוכל נבלות הוא וסברי דקדושין דידה דחו לה לזיקה דפקחת אחותה ואין בועל אחות זקוקתו הילכך אתי למישרייה לאחותה לשוק כשאר אחות אשה שפטורה מן החליצה:

מתני' האשה ושלום בעולם שאין שעת חירום דתימא בדדמי מאומד לבה אם פירש הימנה חדש או חדשים ודאי הואיל ולא חזר הרגוהו ליסטים דהואיל ולאו שעת חירום אי לא חזיתיה דמית חיישא לקלקולא שמא יבא לאחר שניסת ותהא מקולקלת כדאמר בהאשה רבה (לעיל יבמות דף פז:) ולא אמרה בדדמי:

קטטה בינו לבינה י"ל מתוך ששונאתו היא רוצה לאסור עצמה עליו:

גמ' בדדמי מאומד לבה ואע"ג דלא חזיתיה דמית כדפרישית דסברה סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט בתמיה:

סמתרי תחבושת:

שפיר עבדת לנסותה ולתופשה מתוך דבריה נתכוון:

משום דאיסורן במשהו פי' בקונט' איסורן בכעדשה ולא דק דבהדיא אמר במעילה בפרק קדשי מזבח (מעילה דף טז: ושם) דשרצים לוקין עליהם בכזית דאכילה כתיב בהו ואמרי' נמי בפ' בתרא דמכות (דף טז: ושם) ריסק ט' נמלים ואחד חי והשלים לכזית וכן משמע בכמה דוכתי אלא יש לפרש דאיסורן במשהו דלוקה על נמלה משום דהוי בריה וכן נראה לר"י:

מתני' האשה שלום אמרו לו אחת זו ואחת זו תנשא - אין להקשות דהיינו ת"ק דהא מעיקרא לא פי' אי מיירי אפי' בלא בוכה והכא מפרש ליה:

תנא שלום בינו לבינה ושלום בעולם דלא צריך למיתני דהא סתמא דמילתא הכי הוא דשלום בינו לבינה ושלום בעולם אלא תניא משום סיפא:

זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא והיא יראה לעמוד עד שימות לפי שזורקין חצים ואבני בלסטראות במלחמה ואינם מתכוונים על מי שיפול אבל לקמן גבי נפלו עלינו לסטים נאמנת לומר נהרג שעומדת שם עד שימות ולא אמרה בדדמי:

מי אמרי' (כו') מה לי לשקר ומרע ליה לחזקיה תימה לר"י דע"כ לא שייך מיגו כיון דאמרה בדדמי דאי שייך מיגו א"כ במלחמה בעולם אמאי לא מהימנא במיגו דאי בעיא אמרה מת על מטתו אלא ש"מ דלא שייך מיגו כיון דאינה חשודה לשקר ואר"י כיון דדייקא כולי האי שהחזיקה מלחמה בעולם ואומרת כי מלחמה היא אם כן ודאי לא אמרה בדדמי ומטעמא דמיגו דאי בעיא אמרה שלום הוא בעולם יש לה להאמינה כיון דדייקא כולי האי אבל כי לא החזיקה אינה נאמנת לומר מת בעלה במלחמה מתוך שיכולה לומר מת על מטתו דאין זה מיגו כיון שידוע לעולם שהיא מלחמה יראה לומר מת על מטתו וידוע שהיא משקרת אבל בהחזיקה ודאי דייקא טפי ומיהו קשה לר"י דאמר פ' כל הנשבעין (שבועות דף מה: ושם) גבי שכיר נשבע ונוטל לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתי ונתתי לך שכרך ומה מגו הוא זה והלא אינו חשוד לשקר [אלא] דבעל הבית טרוד בפועליו הוא כדאמר התם ואמר בדדמי ומהאי טעמא מיבעי ליה הכא דלמא לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה משום דאמרה בדדמי וי"ל דשאני התם דנהי דטרוד בפועליו הוא מכל מקום נחשב קצת שקרן במה שטוען דרך ודאי שפרעו ולכך יש להאמינו במיגו דלא שכרתיך כיון שטוען שברור לו שפרעו ואינו תולה בשכחה וגם יש לו מיגו:

מתניתין באה ואמרה מת בעלי נאמנת. גרסינן בירושלמי כמה דתימר תמן (כתובות פ"ב מ"ה) אם יש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת, ואמר אף הכא כן, שנייא בעדי מיתה מאחר שאלו בא הוא מכחיש.

תנא שלום בינו לבינה משום דקא בעי למיתני קטטה בינו לבינה כלומר שלום בינו לבינה דקתני לאו דוקא שנתברר שהיה שלום בינו לבינה, אלא אפילו סתמא נמי כשלום בינו לבינה, ולא אצטריך למיתני תנא שלום בינו לבינה אלא משום דקא בעי למיתני קטטה בינו לבינה. וכן נמי שלום בעולם הוא הדין לסתם, אלא משום דקבעי למתני קטטה בעולם, וסיפא דוקא רישא לאו דוקא. ואם תאמר והא אצטריך שלום בינו לבינה לאשמועינן דאף על גב דאיכא שלום בינו לבינה לא אמרינן נטרא וחזיא כדאיתא בסמוך יש לומר ההוא מסיפא נפקא דקתני שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם.

אמר רבה רעבון גרוע ממלחמה דאלו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמר מת וקברתיו לא מהימנא. מסתברא דהכי פירושו במלחמה כי אמרה מת על מטתו, כלומר אפילו אמרה ירד במלחמה והוכה ושב ומת על מטתו אפילו הכי מהימנא, דבכי הא לא אמרה בדדמי דכיון דאמרה מת על מטתו לא חיישינן דמשקרא, דלעולם לא מחזקינן דמשקרא, אלא דזמנין דטעיא ואמרה בדדמי. וכי תימא מכיון דחזיא ליה דמחו ליה בגירא או ברומחא שבקא ליה ואמרה בדדמי כדאמרינן ברעבון, לא היא, דבמלחמה משום דמסתפיה ערקא שבקא ליה וכיון דחזיתיה דאימחאי ברומחא סברה דמית ליה. וכן נמי ברעבון מחמת פחד רעבון שבקא ליה ואמרה בדדמי כההיא איתתא דאתיא לקמיה דרבא. אבל בשב מן המלחמה לא שבקא ליה עד דחזיא דמית. והיינו דאמרינן בסמוך נפלו עלינו לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת משום דאשה כלי זיינה עליה ואינה יראה מן הלסטים ואינה מנחת אותו עד שתדע אם מת אם לאו וכן פירש רש"י ז"ל. ועל כרחין אית לן למימר הכי, דאי לא אשה היכי מהימנא דלמא שבקא ליה גוסס וסברה דגוסס לא חיי ואמרה בדדמי, אלא דכל שאינה יראה מחמת מיתה לא שבקא ליה ולא אמרה בדדמי. ואין צריך לומר בדאמרה לא ירד במלחמה אלא על מטתו מת בחליו כנ"ל, ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שהוא ז"ל כתב (הלכות גרושין פי"ג ה"ב) דכל שאמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת אפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת. ואינו נ"ל מן הטעם שכתבתי (עיין מגיד משנה שם) ועוד דלא מחזקינן לה במשקרא אלא באומרת בדדמי וכל שאמרה קברתיו נאמנת. ועוד דהא אמרינן בגמרא רעבון גרוע ממלחמה דבמלחמה כי אמרה מת על מטתו מהימנא ואלו רעבון לא מהימנא עד דאמרה מת וקברתיו הא אמרה קברתיו נאמנת. אם כן כל שכן דבמלחמה כי אמרה מת וקברתיו מהימנא. ואפילו אמרה מת במלחמה, דהא רעבון כמלחמה דמי ואפילו הכי כי אמרה קברתיו נאמנת וכל שכן מלחמה.

הא דאיבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן מה לה לשקר דאי בעיא אמרה שלום בעולם או דלמא כיון דקיימא לן חזקה דאמרה בדדמי לא אתי מה לה לשקר ומרע חזקה. ותמיהא לי והא אנן לא מחזקינן לה דמשקרא אלא דאמרה בדדמי ואם כן מאי שייך בכי האי טעמא מגו כלל, דמגו לא שייך אלא במאי דחיישינן לשקרא והכא לא שייך כלל. ומסתברא דלאו מגו ממש קאמר אלא כעין מגו הוא, כלומר אלו אמרה מת סתם ולא הזכירה מלחמה וגם כן לא אמרה מת על מטתו אלא סתם מהימנינן לה, ולא חיישינן דלמא איכא מלחמה ובדדמי קא אמרה. ואף על גב דהכין הוא משום דכל היכא דלא איתחזקא מלחמה בעולם לא חיישינן לה. והכא להימנא ולא ליחוש לדדמי, מגו דאי בעיא שתקה ואמרה מת סתם. או דלמא כיון דאיכא מלחמה וחזקה אמרה בדדמי לא שייך הכא מגו, דמכל מקום הא איכא מלחמה וחזקה דאיהי לא משקרא אלא דאמרה בדדמי. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל. ומעתה אף על גב דלא איפשיטא בעיין הכא לא תיקשי לן הא דאסיקנא בפרק האשה שנתארמלה גבי אמרה נשביתי ולא נטמאתי דמהימנא משום מגו, ואף על גב דהוי מגו במקום חזקה ודמיא להא משום דהתם שייך ביה מגו ממש אבל הכא לאו מגו גמור הוא כדאמרן. ומיהו בספרים מדוקדקים לא גרסי שם חזקה כלל אלא התם ה"ג הכא ודאי איטמיא חששא בעלמא הוא ובמקום חששא אמרינן מיגו אבל אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא לא איפשיטא ובפרקא קמא דבבא בתרא איבעיא ולא איפשיטא, וכן נמי לא תקשי לך אמאי לא פשטוה ממתניתין, דאף על גב דהוחזקה מלחמה בעולם כי אמרה מת על מטתו, וכל שכן אי אמרה מת וקברתיו נאמנת ואפילו הכי כי אמרה מת סתם אינה נאמנת, ולא אמרינן מגו דאי בעיא אמרה מת וקברתיו. דהתם כיון דאיתחזקא מלחמה בעולם חזקה דאמרה בדדמי, אבל הכא דלא איתחזקא אלא על פיה הוה אמינא ליהוי כסתם ולהימנוה. ואם תאמר כי איבעיא לן בפרקא קמא דבבא בתרא (ה, ב) אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא ליפשוט ממתניתין דהכא דלא אמרינן. איכא למימר שאני הכא דכיון שהוחזקה מלחמה בעולם סבורה היא שיאמינו אותה חכמים אם אמרה מת במלחמה, דכי היכי דאמרה היא בדדמי סבורה דאינהו נמי מהימני בדדמי, וא"נ מטעמא דאמרן דהתם ידע וקא טעי טענת ברי שפרעו תוך זמנו, והלכך כל היכא דאיכא מגו דאפשר למימר דמהמני לה דמה לה לשקר. אבל הכא דלא ידעה ואנן לאו בשקרנית מחזקינן לה אלא דאמרה בדדמי סבורה שכן ואינו.

גזירה משום התרת יבמה לשוק פי' דמאן דחזי סבר דאנן שבקי' לה גביה מפני שנשואי' גמורי' ודחו זיק' יבמה ואתו למשרייה לשוק בלא חליצה ולענין פסק קי"ל כעובדא דר' פדת דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו דליכא אמורא דפליג עליה בהדיא והא פריק כל מאי דאקשו עליה ובכולי תלמודא פרכי' הכא להדיא קטן אוכל נבלות הוא וכך פרכי' לי' בריש פרקי' ועוד דר' פדת עבד בה עובדא אלמא הכי קי"ל שפיר ותלמודא מתרץ בהכי להדי' מתניתא דבפ' יוצא דופן אלמא הכי הלכתא:

ומיהו אסור מן התורה להאכילו בידים גם לומר לו קום אכול וכדנפק' לן מקרא וי"א מרבותי' ז"ל דבאיסורי' של דבריהם מחתינן להו חדא דרגא ומאכלין אותו בידים בקטן שלא הגיע לחינוך מיהת דהא למאן דסבר בסוגיין דקטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו מודה היה דבאיסורי דרבנן אינם מצווין להפרישו אבל מהר"ם ז"ל היה אומר שאין לנו לעשות דמיון זה להתיר להאכיל בידים שום איסור:

והא דאמרי' בפ' ר' אליעזר גבי כשות' וליתן ליה לתינוק וליזרע טעמא דמילתא מפני שהוא אסור קל של דבריהם דלרב משרשי' לאו עירוב' היא אלא מפני מדת חסידו' דאי לא היכי הוה מקיימו לדעת וכדכתי' בדוכת' בס"ד ותדע דבבבל מערבי בו הא דאמרי' התם שמערבין לגדול בי"ה ומפרשי' התם טעמא דאע"ג דלא חזי אוכל לגדולי' הא חזי לקטן י"ל כיון דשאני התם דחזי לגדול למחר אבל מאי דלא חזי לעולם לגדול אין מערבין בו משום דחזי לקטן מ"מ הדבר נראה אמת לעצמו שאין להאכיל בידים אפי' לקטן שלא הגיע לחנוך איסורי' של דבריהם ולא משום דילמא אתו למסרך שלא נאמר כן אלא במה שאנו עושים לצרכנו כדמפרש במ' ערובי' אלא טעמא דמילתא שלא להקל באיסורי' דרבנן וכן עיקר מר' הר"ם. ובהכי סליק פרקא שבח לאל בורא עולם:

האשה שלום

גמרא תנא שלום בינו לבינה משום דקבעי למתני קטטה בינו לבינה פי' דמסתמא אע"ג דלא ידעי' אם שלום בינו לבינה או אם יש שלום בעולם הרי היא נאמנת ואיידי דבעי למתני סיפא קטטה בינו לבינ' מלחמה בעולם תנא רישא שלום בינו לבינה ושלום בעול' וסיפא דוקא רישא לאו דוקא:

הדר א' רבא רעבון גריעה ממלחמה פירש מעיקרא אמר דעדיף ממלחמה דסבר דברעבון ליכא למימ' כלום בדדמי כיון דחזא האי עובדא דאתתא דאמר בדדמי אם כן רעבון שייך בדדמי הא ודאי גריעה הוא ממלחמה. דאלו מלחמה כי אמרה מת במלחמה הוא דלא מהימנא אבל מת על מיטתו מהימנא ואלו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו פירוש דבמלחמה אם חלה על מיטתתו ומת מהימנא דהשתא לא אמרה כלום בדדמי כדאמרה ברעבון מכיון דידעה שאין שום מאכל ומשקה עמו אבל אם אמרה במלחמה שירד בעלה במלחמה והוכה שם וחזר ומת על מיטתו לא מהימנא דהא אמרה בדדמי דכיון דחזאי דמחיוהא ברומח' מכה רבה אמרה לא חיי כדאמרי' לעיל וי"מ דאפי' בה"ג מהימנא שלא חששו דאמרה בדדמי בה"ג אלא כשהיא יראה מלשהות עמו ושבק' ליה ואתיא כההיא דרעבון דשבקא לגברא מפחד רעבון וכשלא הניח' לו שום מאכל והניחתו חולה אמרה בנפשה ודאי מת ובמלחמה כי חזאי במלחמה שהוא מוכה מכת חרב יראה לנפשה ואתיא ואמרה דמת כדדמי לה דבכה"ג לא חיי אבל כששב לביתו מקום שאין שם פחד ולא שבקא לי' הא ודאי כשאמרה מת על מיטתו היינו משום דחזיתיה דמית ממש דאל"כ כשיש שלום בעולם ניחוש שמא חלה והרי הוא גוסס וכסבורה שמת ואמרה בדדמי אלא ודאי כדאמרן וזה נר' יותר נכון ולד"ה כל שאמרה שמת בעלה במלחמה וקברתיו נאמנת שהרי אף ברעבון דגריע ממלחמה נאמנת וטעמא דמילתא משום דליכא למימר קברתיו בדדמי ואנן לא חיישי' בכלה שמע' דמשקרא במתכוין ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאם אמרה מת במלחמה וקברתיו אינה נאמנת וזה אינו ודאי כדמוכח סוגייא בהדיא:

איבעי' להו החזיקה היא במלחמה בעולם מי אמרי' מה לי לשקר איבעי' אמ' שלום בעולם או דילמא כיון דקי"ל חזקה דאמרה בדדמי לא אתי מה לי לשקר ומרע חזקה וק' לרבוות' ז"ל תפשוט ליה דלא אמרי' בכי הא במקום חזקה מסיפא דמתני' דמלחמ' בעולם דכשאמרה מת בעלי אינה נאמנת דילמא אמרה בדדמי ואע"ג דאיכא מגו דאיבעי' אמרה מת על מיטתו וקברתיו ומתרצי' דלא דמו דהתם הנאמנות היא כדמפר' בדיבורא ותימ' מת על מיטתו או מת וקברתיו וחיישא דילמא מכחישין לה שלא מת על מיטתו או שלא היתה היא בקבור' כשתהא מוכחשת במקצת שלא יאמינוה במקצת הילכך לאו מיגו מעליא הוא אבל הכא כל היכא דממעט' בדבורא מהימנא טפי דהשתא הוא דאמרה מלחמה בעולם ומת שם ואלו בעיא שתקא ואמרה מת בעלי בלחוד ויש מקשים עוד דהכא לא איפשיט' בעיין ואלו בפרק האשה שנתאלמנה איפשיטא לן כה"ג דאמרי' מגו במקום חזקה גבי מתני' דעיר שכבשה כרכום שכל כהנות שבתוכה טמאות ואם יש שם מחבואה א' מצלת את כלן. ואסיקנא שאם אמרה לא נחבאתי ולא נטמאתי נאמנת דאע"ג דחזקה דכל שאינה נחבאת טמאה כיון דאיבעי' אמרה נחבאתי ולא נטמאתי א"נ דשתקה טהורה השתא נמי טהורה ומהימנא ויש מתרצי' שאין כל החזקות שוות וחזקה דהתם קלישה טפי מחזקה דהכא עוד יש לתרץ לפי שיטה זאת דלא דמו דהתם אמרי' מגו לאוקמי אתתא בחזקת' שהיא בחזקת כשר' וטהור' וחששא הוא שחששו לאסרה במלחמ' שמא נטמא' הילכך כל היכא דאיכ' שום צד ושום מגו להאמינ' מהמנינן לה וכאמ' התם חשש' בעלמ' היא. אבל בזו שהיא בחזקת אשת איש וחכמי' הקלו בה הרבה להאמינה שמת בעלה משום עגונא כל היכא דאיכא רעותא ושום חזקה שלא להאמינה דילמא לא מהימנא משום מגו לאפוקי מחזקתה כנ"ל. ומיהו קשיא לן אשמעתי' טובא היכי שייך בהא לומר מה לי לשקר שאין אנו אומרי' כן בשום מקום אלא כשיש חשש טענת שקר ואלו הכא לא חיישי' כלל דמשקרא אלא דאמרה בדדמי וא"כ מאי מגו שייך הכא אלא ודאי שזה הלשון מושאל הוא ומפני שאלו שתקה היתה נאמנת אנו אומרי' מה לה להכניס עצמה לומ' טענה שיאמר שמשקרת בשוגג ובדדמי ניחא לה טפי בשתיקה אלא ודאי בתום לבבה אמרה כן מפני שהיא יודעת בעצמה שהיה הדבר כן ולקים יותר והשתא לא דמיא הא לההיא דפרק האשה שנתאלמנה כלל דהתם לשקרא הוא דהוה דחיישינן וכיון דאית לה מגו מהימנא להוציא מלבבנו מה שא"כ הכא שיש לחוש דאמרה בדדמי והשתא נמי לא דמי' למשנתי' דכיון דהוחזקה ודאי מלחמה קים לן דודאי אמרה בדדמי אבל הכא שהיא דהחזיקה המלחמה אין לנו לתלות כ"כ דאמרה בדדמי ואיכא לפרש דברים כפשוטן דמשום דהחזיקה מלחמה בעולם ונר' דבר של שקר דמלחמה קלא אית לה היה אפשר לחוש שמשקרת לומר כן מפני שהיא סבורה יותר כשתאמר שמת במלחמה כי הרבה מתים כן במלחמה ולהכי אמרינן מי אמרי' מה לי לשקר אי בעיא אמרה וכו':

והשתא לפי' זה אתא לישנא כפשוטא ולא דמיא למשנתי' מן הטעם שכתבנו ולא דמיא לההי' דפרק האשה שנתאלמנה דהתם כ"ע ידעי דניחא לה טפי למשתק או שתאמר נחבאתי משתאמ' לא נחבאתי ולא נטמאתי וה"ל מגו מעליא טפי:

הדם אכילתו בכרת ושיעור אכילתו בכזית אבל השרץ אכילתו בלאו ושיעורו בכעדשה ומה שנאמר כאן איסורו במשהו פירושו בכעדשה אלא מתוך שיצא לו משיעור זית הוא קוראו משהו:

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר שני אחין חרשין נשואין לשתי אחיות פקחות או לשתי אחיות חרשות או לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת או שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין פקחין או לשני אחין חרשין או לשני אחין אחד חרש ואחד פקח הרי אלו פטורין מן החליצה ומן היבום אם היו נכריות יכנוסו אם רצו להוציא יוציאו. מבואר לר"ם:

אמר המאירי שני אחין [חרשין] נשואין שתי אחיות ששתיהן חרשות או ששתיהן פקחות או שאחת פקחת ואחת חרשת וכן שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחים ששניהם חרשים או שניהם פקחים או אחד פקח ואחד חרש הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום שהרי כל שיש צד חרשות בכל אחד מן הנשואין הרי דין שני הנשואין שוה להיותם נשואין של סופרים ולא של תורה ומה נפשך אם של אחיו נשואין אף שלו נשואין ותצא משום אחות אשה ומותרת לכל ואם שלו אינן נשואין אף של אחיו אינן נשואין ואין כאן יבמה לשוק ונכרית בעלמא היא להיות מותרת לכל אבל אם היו נכריות יכנוסו וממה נפשך אם נשואי אחיו נשואין שפיר קא מיבם ואם אינן נשואין נכרית בעלמא היא ושפיר קא נסיב ומכל מקום חליצה אין כאן שאין חליצה בחרש וחרשת ואם רצו להוציא ר"ל אחר שכנסו יוציא בגט אחר שהחרשות היה חרשות מעיקרו ולא היה שם אלא נשואין דרבנן שאלו היו הנשואין בפקחות ר"ל פקח בפקחת ואחר כך נתחרש היא כונס ואינו מוציא שהרי זיקתו של תורה וקנאה חרש מן התורה שהרי אף ביאת שוגג קונה בה וגט שלו אינו אלא מדרבנן הא אם נתחרשה כונס ואם רצה להוציא יוציא שהרי אין צורך לדעתה כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה השלישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואין לשתי אחיות פקחות מת חרש בעל פקחת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משם אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל פקחת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם:

אמר המאירי שני אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים לשתי אחיות פקחות מת חרש שלא היו נשואיו גמורים ונזדקקה אשתו לפקח בפקחת שהיו נשואיו גמורים הרי זו יוצאה משום אחות אשה שהרי היא ערוה עליו בודאי מת פקח שהיו נשואיו גמורין ונזדקקה אשתו לחרש זה שהיו נשואיו גמורין הרי אין נשואין שלו מוציאים אותה משום אחות אשה שאין נשואין דרבנן פוטרין זיקה דאוריתא לגמרי ולכנסה אי אפשר שנשואין דרבנן פוסלין אותה מיהא משום אחות אשה דרבנן ולחלוץ אי אפשר שאין חליצה לחרש דלשהות עם אשתו אי אפשר שהרי אין נשואיו אלא דרבנן והויא לה אחות זקוקה של תורה מעתה הוא מוציא את אשתו בגט דברמיזה כנס ברמיזה יוציא ואין אומרין להשהותה אצלו מדין קטן אוכל נבלות שאין בית דין מצווין להפרישו שהרי אף היא משתתפת לעבירה ואשת אחיו אסורה לעולם לכל אדם ומכל מקום אם היה פקח ונתחרש הואיל ונשואיו תורה תצא משום אחות אשה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה הרביעית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר שני אחים פקחין נשואין לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת תצא משם אחות אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה: