מסכת יבמות דף ס״ח עמוד א׳

דקניה בהויה ומשעת הויה איפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר:

משום דעולא במס' כתובות בפרק אע"פ (כתובות דף נז:) דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דכתיב קנין כספו הוא יאכל בו ומה טעם אמרו אינה אוכלת גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותלך ותשקה לאחיה ולאחותה:

בתקנתא דרבנן דחרש אע"ג דלאו בר דעת הוא תקינו ביה רבנן נישואין לקמן בפ' חרש שנשא (יבמות דף קיב:):

קס"ד בשומרת יבם לבן ט' ולא בא עליה. ולמאי הלכתא נקט בן ט' אי למיפסל לאשמועינן דכיון דחזי לביאה פסיל לה בזיקת יבמין מאי איריא בן ט' אפילו קטן נמי דלא קרינן בה ושבה אל בית אביה ולשמעינן בציר מבן ט':

ואי לאכולי כו' ואי להכי נקט בן ט' לאשמועינן רבותא דאע"ג דחזי לביאה לא מאכיל יבמתו בזיקתו אפילו גדול ממש לא מאכיל דלאו קנינו הוא דהא אשמעי' בגדול ברישא דמתני':

הבא על יבמתו דאילו גדול הוה אכלי ואשמועינן רבותא דאע"ג דביאתו ביאה לא מאכיל ופוסלין דקתני במתניתין אשארא קאי אעובר ויבם בלא ביאה ואירוסין וחרש אבל בן ט' לא נקט ליה אלא משום ואין מאכילין:

אי הכי דמשום אינו מאכיל נקט ליה למה לי למיתני סיפא דקתני ספק שהוא בן תשעה ספק שאינו הוי נמי כבן ט' השתא ודאי בן ט' כו':

פסולין כגון ממזר ונתין ומשום פוסלין נקט ליה ולא מאכילין לא אבן ט' קאי אלא אשארא עובר ויבם אירוסין וחרש:

אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קניה בהא הויה מתוך הלשון משמע דמקרא דמכי תהיה לאיש זר נפקא כדפירש בקונטרס ומיהו לקמן מפיק לה מושבה אל בית אביה מכלל דמעיקרא לא אכלה וכי תהיה לאיש זר מוקמינן לנבעלה לפסול לה פסלה והכא הך דרשא הפשוטה נקט דאי לאו דנפקא לן מושבה הוה מוקמינן לאירוסין דפסלי וכן דרך הגמרא בכמה מקומות ועוד אמר ר"י דמשום דמהאי קרא דכי תהיה דרשינן נמי דאינה חוזרת בהויה דאירוסין לחזה ושוק להכי נקטיה נמי הכא:

קניא ליה לאו דוקא אלא כלומר זקוקה לו דביאת בן תשע לא הוי אלא כמאמר בעלמא ובפרק קמא דקדושין (דף יט.) ממעטין ליה דלא קניא מקרא דאשת איש פרט לאשת קטן ויש ספרים דגרסי חזיא ליה והכי פירושו כיון דמדאורייתא זקוקה וביאתו ביאה ולא בעינן כוונה ביבמה קס"ד דקני לה מדאורייתא ולוכיל קא משמע לן דלא משום דלא קני לה:

רישא פסולי כהונה סיפא פסולי קהל וכן גירסת ר"ח ולא כספרים דגרסי איפכא דהא קתני סיפא ואם אינו ראוי לבא בישראל וא"ת וכיון דתנא רישא פסול כהונה למה לי למיתני בסיפא פסול קהל דכ"ש הוא ויש לומר דתנא סיפא לגלויי ארישא שלא תאמר רישא פסולי קהל דוקא ואם תאמר וספק בן ט' היאך פוסל בביאתו נוקמיה אחזקה קמייתא דהוה פחות מבן תשעה ונוקי איתתא בחזקת כשרות ומיהו לכהונה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה ליוחסין כדקאמר רבי יהושע בפרק קמא דכתובות (דף יג.) לא מפיה אנו חיין אלא היא בחזקת בעולה לנתין וממזר ואפי' ברוב כשרים אצלה כדאמר התם ולא מוקמינן לה אחזקה ואפילו לרבן גמליאל ורבי אליעזר דמכשרי היינו משום דאמרה לכשר נבעלתי אבל הכא דלא ידעה אם הוא בן תשעה לא אבל לתרומה קשיא אמאי לא מוקמינן להו אחזקה דאפילו לענין תרומה איירי כמו לענין. עבדים ולתרומה מוקמינן אחזקה דהא בכתובות בפ"ב (דף כו. ושם) גבי מוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא כו' ומוקי לה בתרי ותרי משמע דאי לאו משום זילותא דבי דינא הוה מסקי ליה לכולי עלמא והיינו לענין תרומה דאי לכהונה לא מסקינן ליה בתרי ותרי כדמוכח בקידושין בהאומר (דף סו.) גבי עובדא דינאי המלך ויש לומר דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן תשעה אף על פי שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן תשעה דחזקה קמייתא איתרע ליה:

הא דאמרינן כי תהיה אמר רחמנא והא קניא בהאי הויה לאו דוקא נקט כי תהיה, דהא כי תהיה מוקמינן בסמוך לנבעלה לפסולה לה. ונשאת לישראל דלא אכלה נפקא לן מושבה אל בית אביה כדאיתא בסמוך אלא משום דפשטיה דקרא משתמע הכי לא דק. והרבה כיוצא בו בתלמוד דלקמן (יבמות פט, א) אמרי לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול, כלומר לכהונה דכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי כו', ועיקר דרשא מכי אם בתולה מעמיו יקח אשה, בתולה הבא מב' עממין כדאיתא בפרק הערל (יבמות עז, ב) ובסנהדרין (לד, ב) דאמרינן נגעים דביום מנא לן דכתיב וביום הראות, והא דרשא דאביי הוא אבל רבא דייק לה במסכת מועד קטן (ח, א) מדכתיב כנגע נראה לי לי ולא לאורי. וכן בפרק קמא דמגילה (כ, א) אין מוהלין אלא ביום דכתיב וביום השמיני ובמסכת שבת (קלב, א) מפיק מביום השמיני ואפילו בשבת ובלילה נפקא לן מבן שמונת ימים.

מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה. מסתברא לי דהכא לישנא קייטא נקט והכי קאמר, למאן דאמר אין זונה מחייבי לאוין מנא לן דמפסלא, אבל לדברי חכמים דאמרינן לעיל בפרק הבא על יבמתו (יבמות סא, א) דגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות הויא זונה, וכל שכן לר' מתיא בן חרש דאמר (סא, ב) אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, הכא פשיטא דפסולה משום דהויא לה זונה, וזונה בהדיא כתיבא, אלא לר' אליעזר דאמר (שם) אין זונה אלא כשמה כלומר טועה מתחת בעלה, לדידיה הוא דקא בעי וכאלו אמרו תינח לרבנן דהויא לה זונה אלא לר' אלעזר מנא לן. והיינו דאיבעיא לן בסמוך אשכחן לתרומה לכהונה מנא לן. ולכהונה קרא למה לן תיפוק ליה משום זונה, אלא על כרחין אליבא דמאן דאמר לא הויא זונה קא בעי כנ"ל. וליכא למימר דהכא לתרומה קא בעי וכאלו אמר זונה דאיפסילא לתרומה מנא לן, דאם כן מאי קאמר בתר הכי אשכחן לתרומה ולכהונא מנא לן אלא ודאי כדפרישית. יש לומר דהכא כשנבעלו באונס קאמר ולכולי עלמא וכרבה דאמר לעיל בפרק הבא על יבמתו (יבמות נו, ב) דכל שבאונס לאו זונה היא וזה עיקר (עיין להלן (יבמות ע, א) ד"ה פצוע דכא וצ"ע).

סד"א הואיל ומדאוריתא קניא ליה וביאתו ביאה ליכול קמ"ל ק"ל היכי קני לה מדאורייתא דהא אמרינן עשו ביאת בן ט' כמאמר דגדול אלא דמדרבנן הוא. וי"ל דהא פרישנא דשורת הדין דאפי' בשומרת יבם היבם מאכיל במקו' אחי' כאירוסי' דעלמא ורבנן דגזרו עד שתבעל ולהכי אמרי' דכיון דמדאורית' קניא לה ואהא הקנו לו מן השמי' וביאתו ביאה נמי הרי בין מדאורי' בין מדרבנן ראויין לאכול קמ"ל דכיון דקנין הוא ואין ביאתו קונה מן התורה עשאוה כאלו הוא עדיין שומרת יבם דלא אכלה מדרבנן מיהת כאלו לא נבעלה ולא נכנסה לחופה כנ"ל:

כך הגרסא בספרי' שלנו רישא פסולי כהונה וסיפא פסולי קהל אבל פסולי כהונה לא פסלי. ורש"י ז"ל גורס ריש' פסולי קהל וסיפא פסולי כהונ'. וא"ת והא בסיפא קתני כל שאינו ראוי לבא בישראל וכו' וי"ל דממשנה יתיר' הוא דשמעי' לה כ"פ הוא ז"ל:

כתב רחמנא האי ללאו פי' ואע"ג דכל היכא דאיכא למידרש לא מוקמי' בלאו שאני הכא דפשטיה דקרא משמע בבת כהן לישראל ומיהו א"ה לא מוקמי' ליה ללאו יתירא נגמרי לאוקומי בתרי לאוין ועשה כיון דאפשר למדרשי במילתא אחריתי וכדאמרי' בסמוך:

כל שנבעלה לפסול לה נעשית זונה להיות כהן לוקה עליה ואף לדעת הפוסקים שלענין מלקות לא נעשית זונה אלא מחייבי כריתות מכל מקום כל שנבעלה לפסול לה נעשית זונה ליפסל לינשא לכהונה אם היא בת ישראל ואין צריך לומר שאם נשאת אינה אוכלת בתרומה ואם היא בת כהן נפסלה מן הכהונה ומן התרומה שנאמר ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ושמא תאמר ומאי בעינן קרא והא מכיון דזונה היא הרי כתיבא זונה בהדיא יש שפירשוה בנבעלה באונס שאין ביאת אונס עושה זונה ללקות עליה כמו שהתבאר ויש מפרשין דלמאן דאמר אין זונה מחייבי לאוין ללקות עליה קא בעי לה ומכל מקום למדת שכל בן תשע שנים ויום אחד הפסול לה שבא עליה הן שהיא כהנת הן שהיא לויה הן שהיא ישראלית הואיל ומכל מקום נבעלה לפסול לה נפסלה מן הכהונה והתרומה אף הפסול שכל זרעו ממנה כשר כגון מצרי שני או שמקצת זרעו ממנה כשר ר"ל שאתה רשאי לישא בתו כגון עמוני ומואבי שנקבותיהם מותרות הואיל ומכל מקום פסול לה פסלה ואע"ג דקרא בכהנת כתיב ובת לרבות לויה וישראלית:

בת כהן הנשאת לישראל הרי היא כזרה גמורה ואכילת תרומה עליה בלאו ועשה בלאו מדכתיב וכל זר לא יאכל בו ובעשה מדכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל אלמא הא מעיקרא לא תיכול:

תובד"ה רישא פסולי כהונה כו' דאפילו לענין תרומה איירי כמו לענין עבדים כו' עכ"ל יש מגיהים כמו לענין עובר ויבם ומיהו ק"ק דלא הוו צריכין לכל זה אלא דמסיפא דקתני ספק הביא שתי שערות ספק כו' דקאי אארוסין (א) ה"מ להקשות בפשיטות הכי דנוקמה אחזקה דהתם ודאי בפסול תרומה קאיירי דלא שייך פסול כהונה ודו"ק: