מסכת יבמות דף מ״ב עמוד ב׳

ותתבעינהו מיורשים אמר אביי אשה בושה לבא לבית דין והורגת את בנה - מקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל (עיין תוס' ד"ה סתם) כתבו דדוקא באלמנה אבל בגרושה דקאי בעל יכולה היא שתנשא לאלתר דבעל ממסמיס ליה בבצים וחלב. ורבינו תם ז"ל (בספר הישר) אסר אפילו בגרושה משום דאינה יכול לתבעו על ידה אלא על ידי השליח כדאיכא בכתובות בשלהי האשה שנתארמלה (כתובות כח, א) ואף היא בושה מלתבעו בכך על ידי אחר וכן דעת רב אחא בשאלתות בפרשת וירא (סי' יג).

יש ספרים דגרסי ר' יהודה מתיר ליארס - ויש מוחקין הגירסא וגורסין ר' יוסי, משום דקשיא להו דהא ר' יהודה אפילו בגיורת קטנה גזר כדתניא בכתובות פרק אלו נערות (כתובות לו, ב) גבי ואלו שאין להם קנס הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד צריכות להמתין שלשה חדשים דברי ר' יהודה רבי יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד ומיהו יש ספרים דלא גרסי התם יתרות על בנות שלש שנים אלא סתם הגיורת והשפחה והשבויה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו צריכות להמתין. ויש מי שאינו גורס כאן ר' יהודה אלא ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. והראשון עיקר דאם איתא דר' יהודה נמי מודה בהא ברייתא מנ"ל מהא ברייתא דמתניתין כיחידאה. ועוד דההיא ברייתא דפ' אלו נערות (כתובות לז, א) מייתי נמי לעיל בשלהי פרק ארבעה אחין (יבמות לה, א) ולא גרסינן בה בכל הספרים יתרות על בנות שלש וכן מצאתיה בספר ישן מוגה בישיבת הגאונים ז"ל, ועוד דאי אפשר דגרסינן הכא רבי יוסי דהא משמע דרבי יוסי נמי גזר קטנה אטו גדולה בנשואין מדקא תני במתניתין ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה ומשמע כל הנשים אאותן כל הנשים דרישא קאי כלומר בין קטנה בין גדולה כולן יתארסו דלא גזרינן ארוסין אטו נשואין אבל לא ינשאו ואפי' קטה ואילונית משום דנשואין דהכי מיחלפי בנישואין דגדולה וראויה לילד והכא קתני מתיר ליארס ולינשא מיד אלא ודאי ר' יהודה גרסינן (עיין לעיל (יבמות לד, ב) ד"ה הא).

סתם ואחר כך מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם - פירש"י ז"ל שהרי מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בצדו, ואיכא למידק דהכא קרינן סתם ואחר כך מחלוקת משום מחלוקתו של ר' יהודה דמן הצד ואין הלכה כסתם, והתם בריש מס' ביצה (ב, א) אמרינן גבי שבת דסתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים כו' אלמא סתם ואחר כך מחלוקת באותה משנה לא חשבינן ליה כמחלוקת והלכה כסתם, דהא התם ר' יהודה פליג בצדה דקתני ר' יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן. ויש מתרצים (רמב"ן) דסתמא ממש לא הוה למירמי מיניה לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה, אלא דהוה ליה כרבים אצל יחיד כיון שנשנית סתם בלשון רבים וכדאמרינן בפרק כסוי דם (חולין פה, א) ראה רבי דבריו של (ר"מ) [ר"ש] בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים, ובמסכת נדה פרק המפלת נמי קרינן סתמא מאי דתנן בלשון חכמים מתניתין דהמפלת דתנן התם (ל, ב) המפלת ליום מ"א תשב לזכר ולנקבה ר' ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה כו' וחכמים אומרים זה וזה לארבעים ואחד והוינן בה בגמרא (ל, ב) הא תו למה לי וכי תימא למסתמא כדרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. ונראה לי דמהתם שמעינן תרתי דסתמא דרישא כיון דתני מחלוקת ר' ישמעאל בצדו לא קרי לה סתמא אלא כמחלוקת יחיד ורבים, וכי הדר אמר וחכמים אומרים קרי ליה סתמא משום דהוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם (עיין רשב"א נדה שם). והתם נמי בביצה אע"ג דפליג ר' יהודה סתמא קרי לה משום דנשנית סתם דלא גרע מאלו נשנית בלשון חכמים ודכותה נמי בשבת בס"פ כל הכלים (שבת קכו, ב) דמקשה נגר הנגרר נמי סתמא היא ואף על גב דפליג בה ר' יהודה. וכיון שכן כי פסק הכא ר' יוחנן כר' יהודה ליכא למירמי עליה מדידיה דפסק כסתם משנה, דלאו סתם גמור הוא והו"ל כאלו פסק הלכה כיחיד במקום רבים. והא דאקשינן הכא (לעיל) מכלל דיחידאה פליג עליה לאו למימרא דאי פליג עליה דרבים דלא פסקינן כיחיד, אלא משום דלאו אורחייהו למישבק לרבים ולמפסק כיחיד אי לאו דאיכא טעמא דמוכח. וכדגרסינן בירושלמי בפרק קמא דמגילה (ה"ד) גמרא אין בין ספרים בהא מלתא למה הוא מורה לה כיחידאה ר' שמואל בר איניא בשם רב הדא דתימא בשאין מחלוקת אצל סתם אבל אם יש מחלוקת אצל סתם לא בדא הלכה כסתם ר' בר בון בשם רב אחא הדא דתימא ביחיד אצל יחיד אבל ביחיד אצל חכמים לא בדא הלכה כסתם. פירוש אם שנה סתם ואחר כך מחלוקת יחיד אצל יחיד הלכה כסתם, אבל אם שנה ליחיד סתם ומחלוקת בלשון חכמים בין באותה משנה בין במשנה אחרת אין הלכה כאותו סתם אלא כדברי הרבים הרמב"ן נר"ו.