מסכת יבמות דף מ״ט עמוד ב׳

והבא על הסוטה אשת איש שזינתה וקיימא לן דאסורה לבעלה בפ"ק (לעיל יבמות דף יא:) מה אני מקיים אשר הוטמאה (דברים כד) לרבות סוטה שנסתרה. ואע"ג דחייבי לאוין היא מודה בה רבי עקיבא דפליג אדרבנן במתני' (לעיל יבמות מד.) במחזיר גרושתו וקאמר דהולד ממזר אע"ג דלאו חייבי לאוין דשאר הוא הכא מודי דאין ולד ממזר וכל שכן לאידך רבי עקיבא בר פלוגתא דשמעון התימני לא הוי ממזר משום דסוט' לאו מחייבי לאוין דשאר היא:

נדה דכתיב ותהי נדתה עליו תהי לשון הויה דקידושין עליו:

דהא תפסי בה קידושין לאשה דאף לאחר שזינתה לא פקעו מינה קידושיה הראשונים:

שומרת יבם לאחד מן השוק בלא חליצה שאין הולד ממזר. ואפילו לרבי עקיבא דפליג אדרבנן במתני' וטעמא משום דקידושין תופסין בה מדאפקיה רחמנא ללאו דידה בלשון הויה דכתיב (דברים כה) לא תהיה בת הויה היא והכי קאמר לא תהיה אשת המת לא תתקדש אשת המת בקדושין לאיש זר אלמא קדושין תפסי בה:

ואביי מספקא ליה האי לא תהיה לאיש זר:

אי כרב דאמר בפרק האשה רבה (לקמן יבמות דף צב:) מנין שאין קידושין תופסין ביבמה דכתיב לא תהיה אשת המת לאיש זר לא תהיה בת הויה לזר והולד ממזר:

אי כשמואל דאמר (שם) בעניותינו בעניות דעתינו צריכה גט דמספקא לן אי להכי הוא דאתא כדקאמר רב או דלמא לאוקמה בלאו אתא וקידושין תפסי בה מדאפיק לאו דידיה בלשון הויה:

משנת רבי אליעזר ב"י קב ונקי קב מדה קטנה כלומר במקומות מועטים הוא נזכר במשנה [או בברייתא]:

סוטה נמי דהא תפסי בה קדושין פי' בקונט' דאף לאחר שזינתה לא פקעי מינה קידושיה הראשונים וק' לר"י דנדה נמי לא פקעי קידושיה ואפילו הכי איצטריך קרא לאתויי דתפסי בה קידושין ואר"י דגרס וכן ברוב ספרים סוטה נמי הא כתיב בה הויה ותפסי בה קידושין פי' שגרשה ומחזירה והויה דכתיב בה היינו קרא להיות לו לאשה דמוקמינן בפ"ק (לעיל יבמות יא: ושם) לרבות סוטה וכן משמע בפרק יש מותרות (לקמן יבמות ד' פה:) דבסוטה ודאי תפסי קידושין ולא פליגי אלא אי אית לה כתובה אי לאו דקאמר סוטה ודאי איכא בינייהו דמ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ואית לה כתובה כו' והיינו על כרחך במחזיר סוטה אחר שגירשה דאי לא גירשה כיון דזנתה הפסידה כתובתה ובפרק עשרה יוחסין (קדושין ד' עח.) נמי משמע דלהיות לו משמע לשון הויה דקאמר ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאין לוקה דרך הויה אסרה תורה וא"ת בסוף האומר בקידושין (ד' סח. ושם) ור' עקיבא כי תהיין במאי מוקי לה לוקמה במחזיר סוטה וכ"ת דכי תהיין מיותר וסוטה נפקא לן מקרא דלהיות לו לאשה א"כ היכי מוקי לה באלמנה לכ"ג וכדר' סימאי הא כתיב לא יחלל חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרים וי"ל דלא בעי לאוקמא בסוטה משום דשנואה משמע שהיא שנואה בתחלת נישואין וא"ת ולוקמה בסוטה ולבועל וי"ל דמי כתיב כי תהיין לבועל כדקאמר התם מי כתיב כי תהיין לכהן א"נ בבועל לא כתיב הויה ולא תפסי בה קידושין פר"ח דמסוטה נהי דלא הוי ממזר מדאורייתא מדרבנן מיהא הוי ממזר מידי דהוי (לקמן יבמות פז:) אאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך ונישאת ואח"כ בא בעלה דהולד ממזר ותצא מזה ומזה ואין ראיה דהתם קנסוה כי היכי דתידוק אבל הכא אין צריך לקונסה כדי שלא תזנה תחת בעלה ועוד דבריש יש מותרות (לקמן יבמות ד' פה: ושם) קאמר גבי סוטה למ"ד דמרגלא ליה הא איהי מרגילתו ואי הוי ממזר אפילו מדרבנן לא מרגלא ליה כדאמר התם גבי חלוצה:

אי כרב אי כשמואל מתוך פי' הקונט' משמע דלרב ליכא לאו ביבמה דפי' אי כרב דאמר בהאשה רבה (לקמן יבמות ד' צב:) מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה וגו' לא תהא בה הויה לזר והולד ממזר ואי כשמואל דמספקא ליה אי להכי הוא דאתא כדקאמר רב או לאוקומי ללאו הוא דאתא וקידושין תפסי בה מדאפיק לאו דידה בלשון הויה ואין נראה דאמרינן בהאומר בקידושין (ד' סח. ושם) מאי יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קידושין אלמא איכא לאו אפילו למ"ד דלא תפסי בה קידושין ובכל מקום חשיב יבמה לשוק חייבי לאוין ואותם ששאלו לר' יהושע בני צרות דבית הלל לב"ש (לעיל יבמות ד' טו:) דקבעי למילף יבמה לשוק בקל וחומר מאלמנה משמע דאיכא לאו ואומר רבינו תם דלכולי עלמא אית בה לאו וה"ק לקמן ושמואל מספקא ליה אי ללאו הוא דאתא ותהיה אורחיה דקרא או לאשמועינן דלקי אקידושין או לקידושין דלא תפסי נמי הוא דאתא:

אשוייה מזיד פר"ח שרצה להשיבו דבמשה כתיב ויראו את אלהי ישראל (שמות כ״ד:י׳):

וסוטה הא תפסי בה קדושין פי' שקדושין עדיין הם עליה ואפי' הכי אסור' לו וכדפרש"יז "ל ומודים בשומרת ייבם שאין הולד ממזר דאפי' תימא דלא הוי בה הויי' לאיש זר דרשי מ"מ כיון שאינה חייבי לאוין דשאר אין הולד ממזר הא לרבי סימאי הולד ממזר אשומר היבם והא את"ל דלא תפסי בהו קדושין וכן הבא על שומרת יבם והא דלא ערבה בהדי סוטה מפני שאין ההודא' בהם מעין א' דבסוט' מודה משום דלא תפסי בה קדושין ובשומרת יבם מודה מפני שאין בה שאר אלא דאשמועינן אגב אורחיה שאין קדושין תופסים בה וה"א כיון שאין קדושין תופסי' בה שיהא הולד ממזר דומיא דעכו"מז ועבד הבא על בת ישרא' קמ"ל ולה"פ הא דאמרי' ואביי מספקא ליה וכו' ה"פ מספקא ליה אי כרב אי כשמואל דאמר קדושין תופסין בה ולדידיה פשיטא דלא הוי ממזר כיון דלית בה שאר ותופסין בה קדושין:

משום דאמר בתוס' עם טמא שפתים אנכי פי' כן מעצמו שלא צוה הקב"ה לומר כן להוכיח את ישראל כדרך שצוהו לומר הוי גוי חוטא וכמה פרשיות אחרות ואעפ"י שכבר אמר וסר עוונך וחטאתך תכופר. זה ממה שהציץ למעלה לראות את ה' וגם ממה שאמר לפני הבורא יתב' ובתוך עם טמא שפתי' אבל עתה חזר ונענש מפני שחזר ואמר כן לישר' כדפרש"י ז"ל וי"מ וסר עונך שאמר איש טמא שפתים אנכי ועוד חטאתך תכופ' לעתיד ממה שאמרת ובתוך עם טמא שפתים ואין צריך לזה גם ע"ד האמת אין צריך למה שאמרנו והמשכיל יבין:

איספקלריא מאירה ושאינ' מאיר' סודם עמוק ונשגב וידועים לבעלי האמת שיש להם הי"ו במעמד הר סיני כדכתיב מן השמים השמיעך את קולו וכו' וסודם ליודעים חן:

ומכל מקום הבא על הנדה הולד כשר לדברי הכל אע"פ שהוא מחייבי כרת שהרי קדושין תופסין בה מדכתיב ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא בה הויה וכן בסוטה ר"ל אשתו שזינתה שאסורה עליו ואף ר' עקיבא דמשנתנו שעושה ממזר בכל לאו דשאר ור' סימאי שעושה ממזר לר' עקיבא בכל לאו אע"פ שאינו לאו דשאר ור' ישבב שעושה ממזר לר' עקיבא אף בחייבי עשה כלם מודים שאין בזו ממזר דאע"ג דכתיב לא יוכל בעלה הראשון ומיניה נפיק לן איסור אשתו שזינתה הא כתיב בה להיות לו לאשה אלמא בת הויה היא ובא על שומרת יבם אף זו הכל מודים שהולד אינו ממזר דמדקאמר לא תהיה אשת המת אלמא בת הויה היא ואע"ג דרב קאמר שאין קדושין תופסין בה ומפרש לא תהיה לא תהא בת הויה ושמואל מספקא ליה אין הלכה כן אלא קדושין תופסין בה ואף לכשתאמר שאין קדושין תופסין בה הוה ליה כחייבי כרת לר' יהושע שאין קדושין תופסין ואעפ"כ אין הולד ממזר כמו שהתבאר ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבוה כשמואל ויש ממזר ספק מיבמה ואסור בממזרת ובישראלית והכל מודים דהכא לצדדים קתני כלומר בנדה וסוטה אינו ממזר כלל בשומרת יבם אינו ממזר ודאי:

ושמא תאמר בסוטה היאך אמרו שאין הולד ממזר והרי שנינו באשה שהלך בעלה ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה והולד ממזר מזה ומזה מכל מקום פרושו משני ממזר מן התורה אבל מראשון מדרבנן הוא דהוי ממזר ולאסרו בבת ישראל מחשש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה אבל מכל מקום אינו ממזר מן הדין ואסור בממזרת ולדברי הכל הוא ממזר מדרבנן להחמיר עליו ואפילו לשמעון התימני מגזירה אבל סוטה שבדרך זנות אין הולד ממזר אף מדברי סופרים ואחרוני הרבנים מתרצים דממזר גמור הוא ואתיא כר' עקיבא דבריתא דעושה ממזר מכל חייבי לאוין והכל מודים דקאמר הכא אדר' עקיבא דמתניתין קא מהדר דלא עביד ממזר אלא בלאו דשאר ואין הדברים נראים דאם כן הוה ליה ממזר תורה והרי בהדיא אמרו בפרק האשה פ"ט ב' שאסור הוא בממזרת אלא ודאי לדעת כלם היא שנויה על הדרך שפירשנו ובשומרת יבם מיהא דקאמר הכל מודים קשה לפרש היאך מודה בה ר' עקיבא והלא בהדיא אמרו בפרק הזורק פ' א' כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות אם נמצאו אילוניות תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואוקימנא כר' עקיבא אלמא לר' עקיבא מיהא יש ממזר מיבמה וזו ודאי צריכה לתרץ דאתיא אליבא דר' עקיבא דבריתא דלא בעי לאו דשאר והכל מודים ר' עקיבא דמתניתין דקא בעי לאו דשאר:

לעולם יזהר אדם שלא לספר בגנות חברו דרך הערה אמרו בישעיה שנהרג על ידי מנשה מאי טעמא איענש משום דקאמר ובתוך עם טמא שפתים גו' כלומר שלא בדרך תוכחה והלא דברים קל וחומר ומה אם צדיק גמור בשביל שסיפר בגנות עוברי עבירה כך המספר בגנות חברו על אחת כמה וכמה:

ממה שצריך שיאמן לפי הדרכים הדתיים ושלא יסודר מציאות הדת בזולתו הוא שהשם גומל לטובים ומעניש לרעים ואף בשני חייו לפעמים פוחתין לו ממה שנפסק לו לפי מערכת תולדתו או מוסיפין לו הרי נאמר בעונש אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ונאמר בגמול והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה ואם כן מה שנאמר את מספר ימיך אמלא פירושו שאוסיף בהם על הנגזר בשני דורות ר"ל הנזכר בעת לידתו לפי מערכת תולדתו עד שיושלם הזמן לפי הראוי לחיות לישר שבטבעים או למי שנגזרו עליו חיים ארוכים מצד מערכת התולדה:

אע"פ שהתשובה יפה בכל עת ובכל זמן מכל מקום יעדו בה הדרכים הדתיים זמן מיוחד שיתעוררו הכל עליה הערה כללית והוא שאמרו כתיב כה' אלהינו בכל קראנו אליו וכתיב דרשו ה' בהמצאו הא ביחיד הא בצבור ויחיד אימת אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים כמו שהתבאר במקומו:

ועתה נשלם פרק החולץ תהלה לאל:

בד"ה סוטה נמי דהא תפסי כו' ובפ' י' יוחסין נמי משמע דלהיות לו משמע לשון הויה דקאמר ושניהם מודים במחזיר גרושתו כו' עכ"ל צ"ע לפר"י כיון דלהיות לו לאשה משמע תפיסת קדושין ולהכי אינו ממזר בסוטה א"כ אמאי אינו מודה ר"ע גם במחזיר גרושתו דלא הוי ממזר כיון דקדושין תופסין בה ובתוספת ס"פ האומר דחו פר"י מכח קושיא זו דעיקר קרא דלהיות לו במחזיר גרושתו כתיב וקיימו שם פרש"י ע"ש:

בד"ה אי כרב אי כשמואל כו' ושמואל מספקא ליה אי ללאו הוא דאתא ותהיה אורחיה דקרא או לאשמועינן דלקי אקדושין כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה דצ"ל אורחיה דקרא ולאשמועינן דלקי אקדושין אי אתי למה דלא תפסי קדושין עכ"ל ואין זה מובן כיון דאשמועינן דלקי אקדושין מי הכריחם לומר דתהיה אורחיה דקרא ולפי מה שהגיה בסוף או אתי למה דלא קתפסי קדושין עדיין קושית התוס' במקימה עומדת דכיון דאתא למה דלא תפסי קדושין לא נשמע מניה דיבמה לשוק היא מחייבי לאוין וע"כ הנראה לקיים גירסת ספרים הישנים אי ללאו הוא דאתא ותהיה אורחיה דקרא או לאשמועינן דלקי אקדושין ובסוף צריך להגיה אי לקדושין דלא תפסי נמי הוא דאתי ופירוש לדבריהם דשמואל מספקא ליה אי לא אתא קרא אלא ללאו בעלמא לאסור ביאה ותהיה אורחיה דקרא או דמשום הכי כתיב תהיה ללקות אקידושין ובשני הדרכים אלו לא אתא קרא כלל דלא תפסי קדושין או נימא דודאי אתא קרא לחד מב' דרכים הללו ומיהו אתי קרא נמי דלא תפסי קדושין וכרב וקרוב לזה כתבו התוס' בשם ר"ת בפ' האשה רבה (יבמות דף צ"ב) ע"ש:

ד"ה אי כרב אי כשמואל וכו' עד ושמואל מספקא ליה אי ללאו הוא דאתא וההיא אורחא דקרא או לאשמועינן דלקי אקדושין ואי אתי דלא תפסי קדושין כן נ"ל דכך צריך לגרוס ור"ל מספקא אי ללאו לחודיה אתי והא דכתיב תהיה אורחא דקרא הוא דלשון המקרא כך הוא או נוכל לומר דכתב תהיה לאשמועינן דאפילו אקדושין לקי ולא למילף מניה דלא יתפסו הקדושין ואי אתי דלא תפסי קדושין ר"ל הא דכתב תהיה ללמוד דלא תפסי קדושין נמי אתי אבל על כל פנים עיקר הלאו אתי שתהא שומרת יבם בלאו לכ"ע:

אָמַר שֵׁם אִיבְלַע בְּאַרְזָא נראה לי בס"ד נזדמן לו הארז כי הצדיק נמשל לארז דכתיב (תהלים צב, יג) כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה, מה ארז גזעו מחליף אף צדיק כן (תענית כה.). ונראה לי מלוי ארז כזה א ל ־ ף ר י ־ ש ז י ־ ן עולה כמנין פה ישעיה [480] לרמוז פיו גרם לו דבר זה של בליעת הארז ויפטר שם ולכן נרמז הרמז במלוי הארז דהמילוי הוא בלוע בתוך אותיות הפשוט. ונראה כד נח נפשיה נסתלק כח השם מן הארז ונגלה ישעיה הנביא ע"ה לעיני הכל וקברוהו בכבוד. והנה הדבר יפלא כיון דנבלע על ידי נס מכח אמירת שם מהיכן ידע מנשה שנבלע בארץ ודילמא עשה קפיצת הדרך וברח או נבלע באילנות אחרים? אך ראיתי בירושלמי ששם נזכר מעשה זו בהרחבה יותר וכאן בתלמודא דידן נזכרה בקיצור והוא דאיתא בירושלמי דסנהדרין פרק י"א הלכה ב' כשעמד מנשה היה רודף אחר ישעיה הנביא ע"ה להרגו והוא ברח מלפניו וקרא שם ונבלע בארז ורק ציצית בגדו נשאר חוץ לארז ועל ידי כן ידעו שהוא נבלע בארז. ואמרו הדבר לפני מנשה אמר להם נסרו הארז והלכו ונסרוהו ונראה הדם נמשך מן הארז עד כאן עיין שם. נמצא לפי זה מכח הציצית שנשאר בחוץ ידעו שנבלע בארז ובזה נתרצה קושיא הנזכר. וצריך להבין למה נתגלה דבר המסבב הריגתו על ידי ציצית בגדו ולא על ידי דבר אחר? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרא"ש ז"ל דהציצית מורין שיש לישראל דין בנים אפילו בזמן שאין עושין רצונו של מקום וכסברת רבי מאיר ודלא כרבי יהודה (קידושין לו.), והיינו כי כל כנף יש בו ח' חוטין וחמש קשרים כמנין אחד וד' פעמים אחד עולה בן [13×4=52] ואלו הציציות מניחם האדם שתים מלפניו ושתים מלאחריו לרמוז בין הולך לפנים בין הולך לאחור הוא נקרא 'בן' להקדוש ברוך הוא! וכיון שיש לישראל דין בן אפילו אין עושין רצונו של מקום מוכרח לומר דעונותיהם נמחלין דאב שמחל על כבודו כבודו מחול ומסתמא הקדוש ברוך הוא מוחל להם! ולכן מזה יצא חיוב לישעיה הנביא ע"ה על אשר אמר עליהם 'עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם' (ישעיה ו, ה) ואף על פי שנכוה בשפתו עדיין לא ניצול מן העונש עד שבא מנשה וסיבב לו מיתה בעלילה בשביל דברים שדבר בנבואה ולכן הסיבה הזאת של הריגתו נעשית על ידי הציצית שהוא גילה על מקומו ונהרג כי כל אחד נידון כפי ערך גודל צדקתו ומעלתו ולכן כי מטא להדי פומא נח נפשיה והכונה הוא נח נפשיה כמו פטירת הצדיקים שיצאת נפשם מאיליה כמשחל בניתא מחלבא כן היא נח נפשיה בדרך כל הארץ ולא על ידי כלי הברזל הנוסר וכיון שיצאה נשמתו מגופו נתבטלה כונתו שהיה מתכוין בשם להתעלם וכיון שנתבטלה כונתו ממילא נתגלה לעיני הכל וקברוהו בכבוד.

כָּל הַנְּבִיאִים נִסְתַּכְּלוּ בְּאַסְפַּקְלַרְיָא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ נִסְתַּכֵּל בְּאַסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה. הנה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל אספקלריא המאירה הוא בחינת שם הוי־ה שהוא סוד התפארת הנקרא בשם שמש ושאינה מאירה הוא בחינת שם אדנ־י שהוא סוד המלכות הנקראת בשם לבנה. וכתב רבינו ז"ל דישעיה הנביא ע"ה השיג במלכות דבריאה ולזה אמר ' וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָ ־ י ' (ישעיה ו, א) שהיא המלכות ואחר כך בשמעו מה שהיו אומרים ' קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ הֳ' צְבָקוֹת ' (ישעיה ו, ג) שהוא התפארת חשב כי את התפארת ראה ואמר ' אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי ' שאני חשבתי שראיתי במלכות אך עתה ידעתי ' כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ הֳ' צְבָקוֹת רָאוּ עֵינָי ' (ישעיה ו, ה) והסיבה שטעיתי היא מפני כִּי בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב, ' וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים ' (ישעיה ו, ו) ואמר לו כך הוא האמת שלא ראית אלא רק את המלכות ומה שחשבת אחר כך שטעית אין זה אמת כי לא טעית עד כאן דבריו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא]. ובזה ניחא לתרץ קושיא אחת דמקשים אמאי לא קשיא ליה למנשה בפסוק אחר שכתב משה רבינו ע"ה בעצמו והוא דכתיב (שמות כד, י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר? ובזה ניחא דמנשה ידע חילוק זה ומה שנאמר 'וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' זה אספקלריא שאינה מאירה אך ישעיה אי אפשר לתרץ עליו בכך כי תחלה אמר 'וָאֶרְאֶה אֶת אֲדֹנָ־י' וחזר ואמר 'אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ הֳ' צְבָקוֹת רָאוּ עֵינָי' דמשמע שבא לומר שראה בבחינת אספקלריא המאירה.

אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ־הַשָּׁנָה לְיוֹם־הַכִּפּוּרִים (ישעיהו נה, ו) קשא בנתים ליכא עשרה אלא שבעה! והוה ליה למימר מיום ראש השנה עד יום הכיפירים? ונראה לי בס"ד נקיט בין ראש השנה ליום הכיפורים לרמוז לפי דרכו על אחת מן ההארות שמאירים בעשרת ימי תשובה והוא ארבעה אלפי־ן שהם אל־ף [111] דשם הוי־ה במלוי ס"ג [יו־ד ה־י ו א ־ו ה־י] ושלשה אלפי־ן דשם אהי־ה במלוי אלפי־ן [ א ל־ף ה־ א יו־ד ה־ א ] וד' פעמים אל־ף עולה מספר תמ"ד [111×4=444] והוא מספר שיש בין מספר ראש השנה [861] שהוא תתס"א לבין מספר יום הכפורים [417] שהוא תי"ז והפרש שיש ביניהם הוא תמ"ד [861-417=444] ולזה אמר אלו עשרה ימים שהם תלויים מאירים בהארה הרמוזה בין מספר ראש השנה לבין מספר יום הכפורים.