מסכת יבמות דף ל״ה עמוד ב׳

מתני' החולץ הוא מותר בקרובותיה דלאו חליצה היא דהא לא בעיא:

קרובותיה וקרוביו מפרש לקמן במתני' הנך דנאסרות על האיש מחמת אשתו וקרוביו שנאסרים על האשה מחמת בעלה:

אם אין הולד של קיימא שהיה נפל:

וחייבין בקרבן שבעל אשת אח שלא במקום מצוה:

הולד כשר ממה נפשך:

גמ ' אינה צריכה חליצה מן האחין דהך חליצה מעלייתא היא:

שמה חליצה היכא דהפילה דאיגלאי מילתא דבת חליצה הואי:

מדרבנן ולחומרא דלמא אתי למישרי חלוצה לכהונה דלא ידעי דהואי מעוברת:

מתני' החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת הא דלא נקט החולץ למעוברת כדנקט בגמ' משום דרבותא היא דאע"ג דלא היה עוברה ניכר בשעת חליצה ונראית חליצה מעולה אפילו הכי לא פסלה בזמן שהולד של קיימא ובגמ' נקט נמי למעוברת לרבותא דאע"פ שהוכר עוברה כיון שהפילה חליצה מעלייתא הויא א"נ נקט נמצאת משום סיפא דהתם לא מצי למיתני הכונס ליבמתו מעוברת דא"כ מזיד הוא ולא מיחייב קרבן דלא שב מידיעתו הוא:

ונמצאת מעוברת בחולץ תוך ג' חדשים איירי דומיא דסיפא דהכונס יבמתו דאיירי תוך ג' דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן כיון דרוב נשים עוברן ניכר לשליש וזו הואיל ולא הוכר עוברה מאי הוה ליה למיעבד וכה"ג אמרינן בשבועות (דף יח. ושם) פרט לאנוס גבי שלא בשעת וסתה וא"ת אם כן אם אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותיה דתוך שלשה חדשים לאו חליצה היא דהא תנן לקמן היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיו לה ג' חדשים ומפרש בגמ' טעמא דכיון דאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואר"י דנהי דלאו חליצה היא מ"מ אסור בקרובותיה כיון דמדאוריי' הויא חליצה ועוד דדיעבד אם חלצה אפילו מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת דאמר לקמן יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג' צריכה להמתין ג' חדשים משמע דלא בעיא חליצה:

צריכה חליצה מן האחין לאו דוקא מן האחין דה"ה דלא פקעה זיקת החולץ אי נמי מן האחין של מת קאמר:

תגלי מילתא למפרע לא אמרינן אע"ג דלקמן (יבמות דף מא:) גבי ספקות שקידש אחת משתי אחיות חשבינן לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבוא אליהו ויאמר דהא קדיש לא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע העתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה וא"ת לריש לקיש הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן כיון דביאת מעוברת לא שמה ביאה א"כ אשת אח שלא במקום מצוה היא ואר"י דאפ"ה לא מחייב מידי דהוה אקטן שבא על יבמתו גדולה דאמר לקמן (יבמות דף לט) דתגדלנו:

והא לית ליה כיון דהפילה לבסוף אבל בר קיימא לא א"נ כשהוא בר קיימא נפקא לן מלהקים שם ומלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי:

וריש לקיש סבר בין אין לו עיין עליו הואיל ובאותה שעה היה ראוי להתקיים וא"ת א"כ תפטר לשוק בלא חליצה כמו בזרע פסול דנפקא לן (לעיל יבמות דף כב:) נמי מאין לו ואמאי נמי אמרינן לקמן דולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ויש לומר דאמרינן נמי עיין עליו שלא תחלוץ ולא תנשא כל זמן שעומדת בספק:

רצה יוציא רצה יקיים מיבעיא ליה והא דקתני לעיל גבי ד' אחין ב"ש אומרים יקיימו ולא קתני רצו משום דהתם ליכא למיטעי:

הרי זו לא תנשא צרתה כ"ש היא שלא תנשא ושלא תבעל אלא צרתה איצטריך שלא תאמר תנשא ממה נפשך:

גמרא אינה צריכה מן האחין. ולאו דוקא נקט מן האחין, אלא בין ממנו בין מן האחין אינה צריכה. ולריש לקיש צריכה חליצה או מן האחין או ממנו אי סבר לה ריש לקיש כשמואל דאמר (לעיל יבמות כז, א) בחליצה פסולה למיפטר נפשה פטרה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יבום פ"א ה"כ) שחולצות ממנו או מן האחין. ויש לפרש דמשום דריש לקיש נקט מן האחין דדוקא מן האחין, אבל חליצה דידיה לא פטרה דסבר לה כרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין (ועיין רמב"ם שם פ"ד ה"כ וצ"ע).

אלא לדידך אמאי פסלה מן הכהונה הא דלא אקשי אם אינה חליצה אמאי אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. משום דאיכא למימר דהאי תנא סבר יש זיקה, וכיון שאין חליצתה כשרה עדיין זיקתו קיימת.

ופריק מדרבנן ולחומרא וקשיא לי ואם כן אפילו היה ולד של קיימא אמאי לא פסלה נמי ולחומרא. ויש לומר בולד שאינו של קיימא דוקא הוא דחומר משום דאיכא דהוי בחליצה ולא הוי בלידה, וגזרינן דלמא אמרי חליצה אינה פוסלת מן הכוהנ, ואהכרזה נמי לא סמכינן דכיון דליכא ולד דלוכח, חיישינן דלמא איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה ואתו למשרי חלוצה לכהן וכדאמרינן לקמן (יבמות לו, א). אבל בזמן שהולד של קיימא סמכינן אהכרזה דהא איכא ולד של קיימא דמוכח. ולקמן דאמרינן שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה ודלמא איכא דהוה בחליצה ולא שמע בהכרזה, התם נמי לא מוכח עלה ולד צרתה דנתון במדינת הים ואפילו בדיעבד לא סמכינן אהכרזה ופסלו לכונה כנ"ל.

הא דפריק ריש לקיש מאי יקיים יחזיר ויקיים דלא סגיא תמיהא לי מאי קא מסיים בה דלא סגיא לא הוה ליה למימר אלא מאי יקיים יחזור יקיים. ויש לומר דאלומי לפירוקיה קאמר לומר דעל כרחך לא סגיא בלאו הכי, דאלו הרשות בידו לקיים קאמר, רצה יוציא רצה יקיים מיבעי ליה, וכלישנא בתרא דמותיב מינה ריש לקיש לר' יוחנן בשלמא לדידי דאמינא מאי יקיים יחזור ויקיים שפיר. ואם תאמר הא משמע יקיים ופטורים מן הקרבן, ואם איתא דביאת מעוברת לא הויא ביאה, אשת אח שלא במקום מצוה היא, יש לומר דאף על גב דלא שמה ביאה לפוטרה, היינו משום דכתיב ובן אין לו עיין עליו בעיונא בעלמא, מכל מקום כיון שהפילה ואיגלי מלתא דהוזקקה לו משעה ראשונה, לא הוה עליה כאשת אח שלא במקום מצוה, שאם אין אתה אומר כן היכן מצינו לריש לקיש יבמה שהפילה האיך מתיבמת והלא בשעת נפילה אין אני קורא בה יבמה יבא עליה, וכל שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אחת שיש לה בנים. אלא דטעמא כדאמרן שלא נאסרה עליו לגמרי, אלא שצריכה להמתין עד שנדע אם הוזקקה לו אם לאו, וכשהפילה כבר נודע שהוזקקה.

אי חליצת מעוברת לא שמה חליצה ביאת מעוברת לא שמה ביאה דאי משום ספק שמא יפגע באיסור אשת אח, היינו לכתחלה הא דיעבד אמאי לא נפטרה צרתה. ואף על גב דאיכא חייבי לאו ועשה באלמנה מן הנשואין לכהן גדול דעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה ליבום, ואם בעל לא קנה וצריכה חליצה, התם נמי מרבויא דקרא דועלתה יבמתו דרחמנא רבינהו לחליצה כדאיתא בפרק כיצד (לעיל יבמות כ, א) אבל הכא דמשום דמעוברת אינה ראויה ליבום היא אם כן אשת אח שלא במקום מצוה היא ולחליצה נמי לא חזיא.

החולץ ליבמתו

החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו' והא דלא קתני החולץ למעוברת י"ל משום דכונס ליבמתו לא מתניא ליה בכונס את המעוברת דלאו עסקינן שיביא עצמו לספק אשת אח ואפי' לספק קרוב לודאי דרוב נשים מעוברות יולדו' ולד של קיימ' ובן כרת הוא ולא בן קרבן א"נ דלרבותא נקט ונמצאת מעוב' דאעפ"י דבשעת חליצת' לא היתה נראית למעובר' יהיו העולם סבורים כי חליצתה כשרה א"ה כשילדה ולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה ואעפ"י שאתה מצריכה כרוז לכהונה סמכינן אהכרזה כיון דאיכא ולד דמוכח ואם אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה:

אין הולד של קיימא כגון שהפילה או שילדה חי ולא שהה ל' יום והוא ספק בן ט' ספק בן ח' ולא נגמרו סימניו שאילו נגמרו סימניו או דקים לן בגויה דכלו לו חדשיו אפי' לא נתקיים אלא ליום א' ולד מעליא חשיב וכדאיתא במ' נידה וכדבעינן לברורי לקמן במכילתן בס"ד:

ופסלה מן הכהנה פי' ואפי' בדיעב' מפקינן לה אם נשאת לכהן הכונס ליבמתו ונמצאת מעובר' פי' כשכנסה תוך ג' חדשים לעיבורה דאילו לאחר ג' חדשים כיון דלא היה עוברה ניכר לשלישי ומיהו כדאמרינן במס' שבועות בבועל אשתו ופרשה נדה אם בעלה סמוך לנדתה אנוס הוא ופטור:

גמרא איתמר החולץ למעוברת והפילה והא דלא נקט ונמצאת מעוברת משום דהכא ליכא מהנהו טעמא דנקט התנא דפריך לעיל וכיון דכן הא עדיפא ליה איכא כח דהיתרא לרבי יוחנן דאע"ג דחלץ למעובר' מפורסמת דבההיא שעתא דחליץ לה היתה בחזקת דלא חשיבא חליצה דרוב נשים מעובר' אפי' הכי הויא חליצה ואינה צריכה חליצה מן האחין:

ור"ל א' צריכא חליצה מן האחים ק"ל למה להו למנקט מן האחים וכ"ת משום דאפילו תימא דלא הויא חליצה לפטרה לשוק מ"מ פסל' בחליצ' זו עליו ועל כל האחים דלא גרעא מגט דעלמא וחליצה דעבדי לה השתא לפטרה לשוק חליצה פסולה היא וצריכא לחזר על כל האחים לר"ל ור' יוחנן והא ר' יוחנן לית ליה הכי אלא כשמואל ס"ל דחליצה פסולה אינה צריכא לחזור על כל האחים כדכתבנא לעיל בפ"ד אחין וכ"ת דר"ל ס"ל הכ' ואגב לישנא דר"ל נקטיה כדר' יוחנן א"כ ה"ל לר"ל למימר צריכא חליצה ממנו ומכל האתי' וי"א דר"ל לא פסלה בחליצה הראשונה על האחי' אלא עליו לבדו משום דעבד בה מעשה כל דהו הלכך הויא חליצ' אחין כשרה וחליצתו פסולה וקסברי דאפילו למיפטר נפשה חליצה מעולה בעיא א"נ כגון דאית לה צרה בעיא חליצה מעולה אבל דעת הגאון ז"ל דהיא וצרתה פסולה עליו ועל כל האחים ואפילו לר"ל ולפי זה הא דנקט הכא אחים לאו לעיכובא אלא דהכי עדיף טפי כיון דאיהו כבר חליץ לה זימנא אחרינא וכן כתב הרמב"ם ז"ל שחולצות ממנו או מן האחים:

ור"ל איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן ק"ל למהר"ם מ"ט דר"ל בהא דהא שפיר קאמר ר' יוחנן ובכולי תלמודא אמרינן לה ואילו הכא קי"ל כר"ל ותירץ הוא ז"ל דר"ל חליצה ראשונה מסופקת היא דודאי אם בשעה שחולץ לא היתה ראויה לבא לכלל לידה ההיא עיבור כמאן דליתיה דמי וחליצ' שחלץ לה כשרה אלא דאיהו חייש דילמא באותה שעה ראויה היתה לילד והולד היה גמור אלא שגרם לה אחרי כן גורם להפיל וחליצה דמעיקרא לאו חליצ' היא כלל ולהכי קאמר דאיגלאי מילתא למפרע לא אמרינן ור' יוחנן סבר דכל שהפילה אין העיבור הראשון כלום ובתוס' פירש דריש לקיש סבר דכל שהיא מעוברת משום צדדים הוא דלא תועיל לה חליצ' שלא אמר הכתוב לחלוץ אלא במקום שאין שום צד של בן בעולם וכדנקיט בתר הכי מקרא דבן אין לו עיין עליו אמר הכי מעיקרא מסתברא ולה"ק דאיגלאי מילתא נמפרע לא אמרי'

בן אין לו עיין עליו אם יש לו בן כל דהו ואפילו ממזר ועיין עליו שלא יהא שום צד בין בשעת ביאה ולא בשעת חליצה:

בעזרת הצור ובישועתו:

החולץ ליבמתו וכו' זה הפרק יסוד הכונה בו בענין החלק הראשון גם כן ר"ל עניני הלכות חליצה ויבום אלא שיתבאר בו גם כן מענין איסורי ביאה ורובו יסוב על שבעה ענינים הראשון במי שחלץ בטעות או כנס בטעות כיצד הוא דינו השני בזכות שיש לשומרת יבם על נכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם וכיצד דנין בנכסים אם מתה ועל אי זה צד היבם קם תחת אחיו לנחלה השלישי אי זה מן האחים ראוי ליבם או לחלוץ הרביעי להודעת הקרובות שנאסרו מחמת חליצתו וכן לבאר קצת קורבות שמונעות את היבום או שמעכבות בו החמישי לבאר שהיבמה צריכה להמתין שלשה חדשים כשאר הנשים ונתגלגל בה לענין זה דין שאר הנשים הששי לבאר שיבם אחד מיבם כמה יבמות מבתים חלוקים ושביאת אחת או חליצת אחת פוטרת את כלן בבית אחד ואם יש בהן כשרה ופסולה לאי זו ראוי לחלוץ ולאי זו ראוי ליבם השביעי בענין קצת איסורי ביאה ודיני ממזרות זה שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו הרבה דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה ואם אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה אמר הר"ם זה מבואר כי כאשר הולד של קיימא איגלי מילתא שהחליצה ההיא לא היתה צריכה אליה וכאלו לא היתה כלל:

אמר המאירי החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת מן הראשון וילדה בזמן שהולד של קיימא ר"ל שיצא מספק נפל והוא לאחר שלשים יום או שנתברר שכלו חדשיו ונמצא שהחליצה ללא שום צורך היתה והרי היא כאלו אינה ומתוך כך החולץ מותר בקרובותיה הנאסרות לחולץ מחמת חליצה שהחלוצה כעין גרושה וכל קרובה שתאסר לאדם מחמת אשתו כשגרשה הן אסורות לחולץ מחמת חלוצתו ופרטיהם יתבארו למטה מ' ב' ודרך ביאור אתה מפרש כאן שמותר הוא באחותה שאינה נקראת אחות חלוצה אחר שהחליצה אינה כלום והיא מותרת בקרוביו כלומר אם היה לו לאותו חולץ אח מן האם שאינו אחיו של ראשון היא מותרת לו ולא תאסר משום חלוצת אחיו אחר שהחליצה כאלו אינה ולא פסלה מן הכהונה מצד החליצה שהרי אינה כלום ואפילו ידע שהיא מעוברת וחלץ לה כדי שאם תפול לא תזקק לו וילדה ולד של קיימא הדין כן אלא מתוך שאין רגיל לחלוץ למעוברת נקט ליה החולץ ונמצאת מעוברת ולא עוד אלא שאסור לחלוץ למעוברת מפני שטעונה כרוז כדי שלא לפסלה לכהונה ואע"ג דבדיעבד מיהא אף בלא כרוז כל שילדה ולד של קיימא לא פסלה לכהונה בין שנודע עיבורה בין שלא נודע מכל מקום אסור לו לחלוץ אף בהכרזה דאיכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה כמו שיתבאר בפרק זה אי נמי משום סיפא ר"ל הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת דבההיא אלו ידע שהיא מעוברת אין בה קרבן והוצרך לשנות בה ונמצאת מעוברת נקט ליה נמי ברישא הכי:

ואם אין הולד של קיימא הרי החליצה חליצה והוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה אלא שצריך לחזור ולחלוץ לה פעם אחרת שאין חליצת מעוברת חליצה אלא להחמיר כמו שיתבאר וכן הדין בכל שהיא צריכה חליצה אף מדברי סופרים:

משנה הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן אם אין הולד של קיימא יקיים ספק בן תשעה לראשון בן שבעה לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין באשם תלוי אמר הר"ם העקר אצלנו כל שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת חייבין על לא הודע להביא אשם תלוי אבל בצורת הספק אשר יתחייב בה אשם תלוי מחלוקת כמו שאני עתיד לבאר הספק בכריתות ואחר ידיעת אלו העקרים יתבאר ההלכה לא יתחייב אשם תלוי בסדר זה הספק:

אמר המאירי כנסה ר"ל שבא עליה ונמצאת מעוברת מן הראשון וילדה בזמן שהולד של קיימא נמצא שבא על אשת אח שלא במקום מצוה והולד מכל מקום כשר כמו שיתבאר בסמוך וחייב חטאת שהרי זדונו בכרת ומאחר שכן שגגתו חטאת וזו ודאי בנמצאת מעוברת היא שאלו ידע שכן אסור לו וכן שהוא מזיד ואין כאן קרבן ואע"פ שאיפשר שתפיל מכל מקום קרוב למזיד הוא שרוב נשים ולד מעליא ילדן אלא בנמצאת מעוברת ושוגג היה ויש מפרשים בזו דוקא בתוך שלשה שאם לאחר שלשה ולא הוכר עוברה אנוס הוא ואין כאן קרבן שרוב נשים עוברן ניכר לשלשה וכמו שאמרו בשבועות י"ח א' אי בשאין סמוך לוסתה אנוס הוא ופטור ואם תאמר ובתוך שלשה קרוב למזיד הוא שהיה לו להמתין מכל מקום שוגג הוא שאותות העיבור נכרים הם בתוך שלשה אלא שאין מרגשת בו עד שלשה וזו הואיל ולא היתה מכרת אותות בעצמה אין לך שגגה גדולה מזו וזהו שאמרו בתלמוד המערב פ"ד ה"א מתניתין בשעבר הא לכתחלה היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיעברו עליה שלשה חדשים:

ויוציא פירושו בגט ומכל מקום עד שלא ילדה לא יוציא הואיל ולא ידע בעיבורה אלא יפרוש ומכל מקום אם כנסה וידע בעיבורה יוציא שהרי אף במעוברת חבירו אמרו לקמן ל"ו ב' יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס כל שכן בזו ויש אומרים שלא יוציא כמו שיתבאר למטה ושמא תאמר וכשילדה ולד של קיימא מיהא מה ענין לגט בכאן והרי חייבי כרת היא ואין בה מקום לתפיסת קדושין פירשוה הגאונים כשיבמה זו יבמה מן האירוסין ר"ל שלא נשאת לאח המת אלא נתארסה לו וכגון שבעל קודם שקדש שהיא ביאה של זנות ואחר כך קדש ומת קודם שיכנוס ונתיבמה ונמצאת מעוברת ומתוך כך אם ילדה ולד של קיימא יוציא בגט שמא יאמרו קמא תנאה הוו ליה בקדושין ולא איקיים ושני שפיר קא נסיב ואם תוציאנה בלא גט יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט אבל אם היתה יבמה מן הנשואין כל שילדה ולד של קיימא אינה צריכה גט מה יאמרו אי משום תנאי אין דרכו של אדם לישא על תנאי ואי משום גירושין הרי אין גירושין מתירין באשת אח שהרי גרושת אחיו אסורה וכן אין לתלות ביבום שהרי הולד מעיד שאין לו בה יבום ודבר זה מתבאר בפרק האשה רבה צ"ד ב' שחלקו באשת אח בין מן הנשואין למן האירוסין שכל מן האירוסין מצריכה גט משני ולא מן הנשואין ובמשנתנו מיהא הואיל וילדה אף במן האירוסין דוקא כשבעל תחלה שאם קדש ואחר כך בעל יש לומר בה אין אדם עושה בעילתו זנות כדין קדש על תנאי ובעל על הדרך שביארנו והרי היא כנשואה ומכל מקום כתבו גאוני ספרד שאם לא נודע אם קדש ואחר כך בעל אם בעל ואחר כך קדש אלא שהיא אומרת שאחר קדושין בעל אע"פ שהיא נאמנת כמו שביארנו בראשון של כתובות י"ג ב' וכרבן גמליאל שמכשיר אף ברוב פסולים אצלה מכל מקום בזו צריכה גט מפני שאף הם אומרים קודם קדושין בעל:

גמרא אלא לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה אמאי פסלה כו' הא דלא נקט במילתיה אמאי אסור בקרובותיה דהוא ריש מילתיה דמתניתין וכן נקטי התוספות בדבריהם בשמעתין אההיא דתוך ג' חדשים לאו חליצה היא י"ל דודאי מודה ר"ל דאסור בקרובותיה כיון דחליץ לה ועביד בה מעשה כל דהו ה"ל לגבי דידיה חליצתו חליצה לאסור בקרובותיה דמהאי טעמא כתבו הרא"ש ונ"י דדוקא חליצת אחים כשרים אבל הוא לא מצי חליץ לה דהורעה זיקתו אבל לדעלמא לפוסלה מן הכהונה פריך שפיר אמאי פסלה כיון דלאו שמה חליצה וצריכה חליצה אחרת מן האחין ודו"ק:

תוס' בדבור ראשון א"נ נקט נמצאת משום סיפא וכו' ר"ל דלעולם דלשון החולץ למעוברת עדיף טפי דלכך נקט בגמ' החולץ למעוברת דלמה לו למנקט לשון ונמצאת והא דנקט במתני' לשון ונמצאת מוכרח היה התנא למיתני כן משום סיפא וכו':

ד"ה ונמצאת מעוברת וכו' עד וא"ת א"כ אין הולד של קיימא אמאי אסור בקרובותיה וכו' דהא תנן לקמן וכו'. ע"כ צריכין אנו לומר דקושית התוס' היא אליבא דר' יוחנן דלריש לקיש ל"ק מידי דאיהו ס"ל הא דקתני במתניתין אסור בקרובותיה וכו' ופסלה מן הכהונה היינו מדרבנן ולחומרא כדאיתא בגמרא וא"כ צריכין אנו לומד דס"ל לתוס' דלר' יוחנן אע"ג דס"ל דחליצת מעוברת שמה חליצה היינו בחולץ אחד ג' חדשים אבל בתוך ג' חדשים אפילו ר' יוחנן מודה דלא שמה חליצה דאל"כ הא מתני' דלקמן היבמה לא תחלוץ וכו' א"ר יוחנן ולקמן (יבמות דף מ"א ע"ב) פריך לה אר' יוחנן ומסיק דטעמא דמתני' לא הוי משום דשמא תפיל ותנשא בחליצה זו וחליצת מעוברת לא שמה חליצה אלא משום טעם דכל העולה ליבום עולה לחליצה וכו' א"כ ש"מ דאף ר' יוחנן מודה בזה וכן כתבו התוס' לקמן ריש דף ל"ו בסמוך ד"ה בשלמא וכו' עד דהא ודאי תוך ג' מודה ר' יוחנן וכו' וטעמא משום דאינה עולה ליבום דאפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה לאו בת יבום היא ולכך אינה עולה לחליצה וכו' אלא דאנן צריכין ליתן טעם דמ"ש אחר ג' אפי' היא מעוברת אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברה מפולי מפלה הויא בת חליצה ויבום ובתוך ג' אפי' אם יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה לאו בת חליצה ויבום היא וי"ל דמשום תוך ג' תקנת חכמים דלא תתיבם שום יבמה בעולם תוך ג' ולא פלגי רבנן ולכך אפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברה לאו בת יבום היא משא"כ לאחר ג' דליכא שום תקנה ולכך אפילו היא מעוברת אם הפילה לאחר מכן שמה ביאה ושמה חליצה למפרע מטעם אם יבא אליהו וכן איתא בהדיא בגמרא לקמן (יבמות דף מ"א ע"ב) על מתני' דהיבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיש לה ג' חדשים הכא אם יבא אליהו ויאמר בהדיא לא איעברה מי משגחינן ביה ויבמינן לה בתמיה הא קטנה דלאו בת עיבורה היא ואפ"ה צריכה להמתין ג' חדשים אלא שיש להקשות לפי זה הא דאיתא בגמרא בשמעתין איתיביה ר"ל לר' יוחנן אין הולד של קיימא וכו' ומאי מותיב ליה הא מתני' בתוך ג' איירי ותוך ג' אפי' ר' יוחנן מודה דלא שמה חליצה מדרבנן לפי שנויא קמא דתוס' בדבור זה וי"ל דר"ל ס"ל אידך שנויא דתוס' עיקר דתוך ג' אם אינה מעוברת אם חלצה בדיעבד אפי' מדרבנן אינה צריכה חליצה אחרת ולכך פריך לר"י דאי אמרת חליצת מעוברת שמה חליצה אינה צריכה חליצה מן האחין מבעיא ליה אלא ודאי חליצת מעוברת לא שמה חליצה ולכך הואיל ונמצאת מעוברת צריכה חליצה אחרת וגם התוס' בעצמם אינם תופסים שנויא קמא לקושטא דמלתא לומר דמדרבנן לא הויא חליצה כלל אפילו בדיעבד אלא רצונם לומר דהא דקתני אסור בקרובותיה אתי שפיר אפי' את"ל דלא הויא חליצה כלל דנהי דלאו חליצה היא מ"מ אסור בקרובותיה וכו' וק"ל:

ד"ה תיגלי מלתא למפרע וכו' עד וא"ת לר"ל הכונס יבמתו מעוברת והפילה אמאי פטור מן הקרבן וכו'. לאו דוקא נקטו מעוברת דא"כ מזיד הוא ולא שייך כאן קרבן אלא ר"ל נמצאת מעוברת ואמתני' הקשו דקתני הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבים בקרבן אין הולד של קיימא יקיים דמשמע דאם אין הולד של קיימא דהיינו שהפילה אין חייבים בקרבן ואמאי פטור מן הקרבן וכו':

ד"ה הרי זו לא תינשא כ"ש היא שלא תנשא ולא תיבעל כו' ר"ל שלא תיבעל דשמא יהא הולד בן קיימא ונמצא פוגע באשת אח שלא במקום מצוה ולא תנשא דאע"ג דהשתא לא אסיק אדעתיה הא דהולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם מ"מ אסורה לינשא לשום אדם דשמא לא יהא הולד של קיימא וא"כ לר' יוחנן יחזור ויבעול ולריש לקיש עכ"פ אם רוצה לינשא לאחר צריכה ממנו גט אלא אפילו צרה דס"ד דתנשא ממ"נ דאם יהא הולד של קיימא הולד פוטרתה ואם אין הולד של קיימא החליצה פוטרתה אפ"ה לא תנשא:

ד"ה כי פליגי בחליצה ובביאה כ"ע מודו שלא יבא לידי איסור ר"ל שאם אתה אומר דהכונס למעוברת והפילה דביאתה ביאה למפרע אתי לייבם מעוברת לכתחלה ושמא יהא הולד של קיימא ויבא לידי איסור אשת אח וק"ל:

תוס' ד"ה תגלי מילתא וכו' דאמר לקמן דף לט וכו' צ"ל דף קיא ע"ב:

מתני' החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וכו' אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותיה: ואף בחולץ תוך שלשה, מ"מ בדיעבד כשרה החליצה, ומש"ה אסור בקרובותיה, ואפילו מדרבנן א"צ חליצה אחרת, כדמוכח ממאי דמקשה ר"ל (דסוברת חליצת מעוברת לא שמה חליצה דדריש בן אין לו עיין עליו, לר"י דאמר דחליצה כשרה) ממתני' דתנן אסור בקרובותיה, בשלמא לדידי דלא שמה חליצה היינו דקתני אסור בקרובותיה מדרבנן ולחומרא אלא לדידך א"צ חליצה אלא מן האחין מבעי ליה, ואם איתא דמדרבנן צריכה חליצה אחרת, איך הו"מ למתני כן, ובתוס' (ד"ה ונמצאת) בתירוצם א' ס"ל דמדרבנן בעי חליצה אחרת, ואיני מבין: