מנחשי אינשי - שלא יטול זה מזלו. ואי קשיא הא קתני או שנמצא בין כליו הא אמרן דחיישינן לשאלה לא קשיא כליו דמתניתין היינו בגדיו ודרך להשאיל מלבושים וכליו דגיטין היינו בין כלי תשמישי ביתו בתיבתו שאין דרך להשאילם:

ואיבעית אימא כליו - דמתני' דקתני בגופו ובכליו דלא סמכינן אסימנייהו:

בסומקי וחיורי - דלא אמרינן הוי סימן במלבושיו אי שחורין היו או לבנים היו דאין זה סימן שהרבה יש שחורין ולבנים ואדומים:

והא קתני סיפא - דמתני' (לקמן יבמות דף קכא.):

מן הארכובה ולמטה לא תנשא - דחיי ואי משום טביעה הואיל ומים שאין להם סוף חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או יותר ולא ראוהו קתני מן הארכובה ולמעלה תנשא אלמא מגוייד לא חיי:

שאני מיא דמרזו מכה - מחזיקות ומגדלות כאב המכה. וחברו מיטרא רזיא לאילני במס' תענית (דף ג:):

גיידיה לגמליה - לשון גודו אילנא (דניאל ד):

ולא אפסקיה לנערותיה - ולא הפסיק לגמור את קול נערותו שהיה נוער עד שמת:

מלובנת - באש שמתוך המכוה מתרפא:

וברח - הנשחט:

יכתבו ויתנו - אלמא כחי מחזקינן:

ומשני חי הוא - לפיכך גיטו גט וסופו למות הלכך מעידין:

אלא מעתה - הואיל וודאי ימות יהא גולה השוחטו אם נפל סכין מידו עליו ושחטו אלמה תניא אין גולה ואפילו מת שמא מחמת דבר אחר מת:

על ידו - בשבילו:

הרוח בלבלתו - ומחמת הרוח מת הלכך לגבי גלות פטור ומיהו לענין אשתו מעידין עליו דודאי ימות:

יבמות 120 עמוד ב

1סימן מובהק קא מיפלגי. מר סבר סימן מובהק, ומר סבר לאו סימן מובהק.

2ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא, הא קתני: אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו!

3גופו דארוך וגוץ. כליו דחיישינן לשאלה. ואי חיישינן לשאלה, חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן?

4לא שיילי אינשי אוכפא, דמסקיב ליה לחמרא. מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת, היכי מהדרינן?

5טבעת חייש לזיופי. כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא מושלי. ואיבעית אימא: כליו, בחיורי וסומקי.

6ואפילו ראוהו מגוייד וכו'. למימרא דמגוייד חיי? ורמינהי: אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו, אפילו מגוייד, ואפי' גוסס. טמויי לא מטמא, הא מיחייא לא חיי!

7אמר אביי, לא קשיא: הא ר"ש בן אלעזר, הא רבנן, דתניא: מעידין על המגוייד, ואין מעידין על הצלוב. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף על המגוייד אין מעידין, מפני שיכול לכוות ולחיות.

8ומי מצית לאוקומי כר"ש בן אלעזר? והא קתני סיפא: מעשה בעסיא באחד ששילשלוהו לים, ולא עלתה בידם אלא רגלו, ואמרו חכמים: מן הארכובה ולמעלה תנשא, מן הארכובה ולמטה לא תנשא.

9שאני מיא דמרזו מכה.

10והאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא טייעא דשקיל ספסירא וגיידיה לגמליה, ולא אפסיקתיה לנערותיה! אמר אביי: ההיא כחישא הויא.

11רבא אמר: בסכין מלובנת, ודברי הכל.

12והחיה אוכלת וכו'. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא ממקום שאין נפשו יוצאה, אבל ממקום שנפשו יוצאה מעידין.

13וא"ר יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים, או רוב שנים, וברח מעידין.

14איני? והאמר רב יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים, ורמז ואמר: ״כתבו גט לאשתי״ הרי אלו יכתבו ויתנו. חי הוא, וסופו למות.

15אלא מעתה, יהא גולה על ידו. אלמה תניא: שחט שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה! הא איתמר עלה, אמר רב הושעיא: חיישינן שמא הרוח בלבלתו. אי נמי, שמא איהו׃

תוספות

כליו דחיישינן לשאלה - וכליו דמצא קשור דלא חיישינן לשאלה איכא למימר בכלים שאין דרכן להשאילם כמו שפירש ריב"ן דלא חיישינן לשאלה:

כליו דחיישינן לשאלה - ואם תאמר מצא פירות בכלי דבפ' אלו מציאות (ב"מ דף כד:) משמע דהוי סימן ויחזיר ואמאי לא חיישינן לשאלה ויש לומר דלא חיישינן לשאלה אלא בדבר איסור אבל בממון לא חיישינן לשאלה וא"ת א"כ מאי פריך הכא והתם חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה והא בממון לא חיישינן לשאלה וי"ל דפשיטא ליה ודאי אפי' אי חיישינן לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר אבדה אבל קשה היכי מפקינן מקרא דמהדרי חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה מן התורה מיהו למסקנא אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי' באיסור:

איבעית אימא כליו בחיורי כו' - ולעולם לא חיישינן לשאלה וא"ת בפרק כל הגט (גיטין כז. ושם) תנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר פי' אם מכיר הגט ולמה לי שיכיר הגט אפילו אינו מכירו נמי כיון דמכיר חפיסה ודלוסקמא די בכך דהא לא חיישינן לשאלה ויש לומר דה"פ אם מכירו לחפיסה ודלוסקמא שהם שלו כשר ואע"ג דנקט לשון יחיד אין לחוש ואע"ג דחפיסה הוי לשון נקבה דמפרש התם דחפיסה היא חמת קטנה מ"מ נקט לשון זכר משום דלוסקמא דהוי לשון זכר כדתני בתוספתא עשרה דלוסקמות מלאים שטרות מסרתי לך וללישנא קמא דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן איבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה ושם אאריך בע"ה:

למיימרא דמגוייד חיי ורמינהו כו ' טמויי הוא דלא מטמי הא מחייא לא חיי - תימה דהא קתני בה גוסס אע"ג דחיי דרוב גוססים למיתה ומיעוטן חיין ותנן נמי אין מעידין על הגוסס ויש לומר בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס על ידי אדם לא חיי ומ"מ מוכיח שפיר דמגוייד לא חיי מדלא קתני ואפילו גוסס מגוייד ועוד אמר ר"י לפרש דודאי פשיטא דמגוייד דמתני' מת לבסוף כיון שמגוייד במקום שעושים אותו טריפה כמו נחתך מן הארכובה ולמעלה כדמשמע בסמוך אבל אינו דבר ברור שימות קודם שיתירוה לינשא והשתא פריך ליה ממגוייד וגוסס ואותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר והוא הדין נמי דמגוייד מיית לאלתר מדקתני מגוייד בהדי גוסס וא"ת בלאו מילתיה דרשב"א תקשי ליה רישא לסיפא וי"ל דמעיקרא לא קשיא ליה רישא לסיפא דמצי לאוקמי רישא דאין מעידין היינו לאלתר וסיפא דתנשא היינו לאחר י"ב חדש אבל אמילתיה דרשב"א לא מצי לשנויי:

אלא מעתה יהא גולה על ידו - לשמואל דחשיב ליה מת קפריך דכיון דמת הוא יש לו לגלות דס"ד טעמא דחייב לגלות לפי שמת לאלתר אבל לא מת לאלתר לא יתחייב גלות כלל דלישנא דוימות דכתיב גבי גלות משמע ליה שמת לאלתר ולית ליה השתא הא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות לג: ושם) ונקה המכה בשוגג מאי ונקה ונקה מגלות ואע"פ שחייב מיתה במזיד אפילו לא מת זמן מרובה יש חילוק בין מיתה לגלות כי היכי דמפלגי בין דרך ירידה לדרך עלייה גבי גלות ולא גבי מיתה אבל אין לומר דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר דהא אכתי לא ידעינן להני טעמי:

חייישינן שמא הרוח בלבלתו - ודוקא בגלות ולא במיתה כדפרישית לעיל והא דאמר ונקה המכה מגלות הא לא הלך על משענתו אע"פ ששהה הרבה חייב גלות איכא למימר כגון דליכא בלבול דרוח כגון בביתא דשישא ולא פירכס כלל:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רשב"א

ומי מצית מוקמה לה כר' שמעון בן אלעזר והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו בים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא. מסתברא דהכי קא פריך דאלו לר' שמעון בן אלעזר מן הארכובה ולמעלה אינו סימן טריפה וכדאיתא בריש פרק אלו טרפות (חולין מב, ב) והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דמכשיר. ומשמע נמי התם דר' שמעון בן אלעזר לא משום שיכולה ליכוות ולחיות קא מכשיר, אלא מפני שאינה טריפה מצד החולי עצמו, מדאקשינן התם בשלמא לתנא דידן דתנא תנא דלא תנא לא תנא, אלא לתנא דבי ר' ישמעאל דאמר אלו שמונה עשרה טרפות והא איכא ב"ס ג"ר ושב שמעתא, והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה. ופרקינן סבר לה כר' שמעון דאמר יכולה לכוות ולחיות. ואקשינן וכי יכולה לכוות ולחיות מאי הוי הא תנא דבי ר' ישמעאל טריפה חיה ס"ל, אלא סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר כשרה. אלמא ר' שמעון בן אלעזר מצד עצמה מכשיר לה, ולא מצד שיכולה ליכוות ולחיות. ואף על גב דבתוספתא דמסכת חולין (פ"ג ה"ג) תניא ר' שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה לכוות ולחיות, כיון דבגמרין אמרינן איפכא משמע דההיא מתניתא לא מתניא בבי מדרשא ומשבשתא היא. והיינו דקא פריך הכא ממעשה דעסיא, דבשלמא לרבנן כיון דמארכובה ולמעלה טרפה, היינו דהתירו את אשתו לינשא, ואיכא למימר דלאחר שנים עשר חדש התירוה דנותנין לו שהות כדי טרפה וכדאיתא בירושלמי (ה"ד) אלא אי אמרת ר' שמעון בן אלעזר היא למה התירוה לינשא והא אינו סימן טרפה. ומשני שאני מיא דמרזו מכה, ואפילו לר' שמעון בן אלעזר הוי טרפה, שהמים מכאיבין אותו וממיתין אותו ולאחר י"ב חדש אשתו מותרת, וכן אמרו בירושלמי (שם) ר' חגאי בעא קומי ר' יסא לא מסתברא נותנין לו שהות כדי טרפה אמר ליה אף אנא סבר כן.

אמר רבא מתניתין דמעיד בסכין מלובנת ודברי הכל - וכתב הרמב"ן ז"ל אבל בארכובה כיון דסימן טריפה הוא לא מהני סכין מלובנת, ואף על גב דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם, כיון דארכובה בזה נשנית בשניהם הוא טרפה, שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה משום שהוא מת מיד אלא שהוא סימן טרפה ע"כ. והיכא דראוהו מגוייד ואינו יודע אם נתגייד בחרב מלובנת אם לאו, אזלינן לחומרא ואין מעידין עליו. וכן מפורש בירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחייה.

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת יבמות דף ק״כ עמוד ב׳

מסכת יבמות דף ק״כ עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה - 15 קטעים ממוספרים, כ־277 מילים - יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

לדף הביאור המלא

חיפוש מקורות חכם

אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת - החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

הפניה חופשית

מסכתדף (1–122)עמוד

היעד שנמצא: יבמות דף ק״כ ע״ב

פתיחה בקורא