שוע טווי ונוז — פרש"י ז"ל (בד"ה שוע) שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעיע, כלומר שיהיו חלוקין יחד במסרק. טווי, יחד. ונוז מלשון אריגה לומר שיהו ארוגין יחד. כן פירש במסכת נדה פרק האשה שהיא עושה צרכיה (נדה סא, ב בד"ה שוע ואילך) וכן משמע לכאורה במסכת כלאים (פ"ט, מ"א) דתנן התם אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ורבי שמעון בן אלעזר אומר נלוז ומליז עליו אביו שבשמים דמשמע דמשוע טווי ונוז מפיק אריג. ור"ת ז"ל (בספר הישר סי' לח וסי' תשנ) הקשה עליו אם כן כלאים בציצית דשרא רחמנא היכי משכחת לה לא שוע לא טווי ולא נוז איכא, כדאמרינן במנחות פרק התכלת (מנחות לט, א) שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא גבי ציצית למה לי והא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור אלא שמע מינה דאורייתא והוו להו שתי תכיפות אלמא מדאורייתא הוי חבור וכדאמר הכא נמי דשתי תכיפות דאורייתא. ואפילו בבגדי כהונה שחוטן כפול ששה דנוז איכא שוע מיהת ליכא שלא היו חלוקין במסרק יחד, ואפילו הכי אסורין משום כלאים כדאיתא ביומא פרק בא לו (יומא סט, א). ועוד קשיא לי מדאמרינן בפרק התכלת (מנחות לט, ב) אמר רב נחמן השיראין פטורין מן הציצית ואותביניה מדתניא השיראין והכלך והסריקין חייבין בציצית ופריק מדרבנן, ואותביניה תו אימא סיפא וכולן צמר ופשתים פוטרין אותן, כלומר, קא סלקא דעתא חוטי צמר ופשתים יחד אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרי בהו כלאים כלומר שתוכף החוטין ב' תכיפות אלא אי אמרת דרבנן היכי משתרי בהו כלאים, ופריק אימא צמר או פשתים, דאלמא תוכף חוטי צמר עם חוטי פשתים הוי כלאים דאורייתא, ופירש ר"ת ז"ל שוע שיהא כל אחד חלוק במסרק לעצמו ושיהא כל אחד טווי לעצמו ושיהא כל אחד שזור לעצמו שהן כך אם תכף בהן ב' תכיפות חבור הוא דכתיב יחדו והכי דייק לישנא דקרא לא תלבש שוע טווי ונוז צמר ופשתים יחדו כלומר מחוברין ונוז לשון שזירה הוא ולא לשון אריגה. ותדע לך מדאמר התם בפרק האשה (נדה שם) ואימא או שוע או טווי או נוז, דאלמא כי היכי דשוע וטווי קאי אכל חד באפי נפשיה, הכי נמי נוז אכל חד באפי נפשיה קאי. והא דאמרינן התם בהאשה האי חוטא דכתנא דאבד בגלימא ונפקיה ולא ידע אי אינתיק אי לא אינתיק שפיר דמי מאי טעמא מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא, בחוט שאינו שזור קאמר, וגלימא נמי אינה שזורה שאין דרכן בשזורין אלא בשפתא דגלימא כדאיתא בפרק בתרא דערובין (צו, ב) גבי המוצא תכלת בשוק. וזו ששנינו במס' כלאים (שם) אין אסור משום כלאים אל טווי ואריג שנא' שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז, לאו למימר דממשמע טווי ונוז נפיק אריג, אלא טווי נפיק משעטנז ואריג משום חבור הוא ומלשון יחדו נפיק. והתם (מ"ט) קתני. הלבדין אסורין מפני שהן שוע, אף על פי שאינו טווי ונוז, ומדרבנן קאמר דשוע או טווי או נוז אסורין והיינו דרבנן, והיינו דקתני נלוז ומליז עליו אביו שבשמים, אלמא לשון נוז היינו ענין פתלתולות ועקוש כדרך השזורין שפותלין אותן. והיינו דאצטריך רחמנא למשרי כלאים בציצית משום דלגבי ציצית שזורין בעינן כדאמרי בספרי (שלח פי' קטז) פתיל תכלת טווי ושזור. אין לי אלא תכלת לבן מנין כו'.
אלא כולה משעטנז נפקא — פרש"י ז"ל (בד"ה שלה) מדאפקוה רחמנא בלשון שעטנז ולא כתיב לא תלבש כלאים צמר ופשתים. ואינו מחוור דדלמא כוליה לשוע טווי ונוז אתא. אלא ה"פ, אלא לעולם מיחדו נפקא, וכי תימא יחדו אצטריך לתוכף תכיפה אחת אינה חבור, כולה משעטנז נפקא מדקאמר שעטנז ולא כתיב שעטנזים אלמא בשעושה הצמר והפשתים בגד אחד קאמר (ר"ך) והוא כתוב בסוף המסכתא.
מה להנך שכן לפני הדבור — ואם תאמר תיתי ממוספין ומהנך, יש לומר משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן תדירין. והיינו נמי טעמא דלא יליף ממילה ותמיד למאן דאמר (חגיגה ו, א) עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הוא, משום דהני תדירין. ואם תאמר נילף מקרבנות צבור שדוחין את השבת כדדרשינן בפרק כיצד צולין (פסחים עז, א) מבמועדיכם יש לומר דהני נמי חשיבי תדירין כיון שישנן בכל שנה.
מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי. איכא למידק כיון דמכלל אסור אתה שומע התר בעלמא, למה לי להדורי בתר דרשא דאת שבתותי ליגמר מעליה גופא, דטעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי דחי, אלמא אתיעשה ודחי ל"ת שיש בו כרת, דמאי אולמיה דדרשא דאת שבתותי מדרשא דעליה. ועוד היאך אפשר לומר בדאמר ליה שחוט לי בשל לי ולאשמועינן בעלמא דדחי, דהא מדאצטריך רחמנא למכתב גדילים לומר דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא, שמע מינה דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת, דאי סלקא דעתך שיש בו כרת דחי, שאין בו כרת מבעיא. ואיכא מאן דמתרץ (רמב"ן בד"ה לא תעשה) דמעליה לא מצי למיגמר, דאיכא למימר דאצטריך לדרשא אחרינא ולגזירה שוה דעליה עליה כדאיתא לקמן (יבמות ט, א) ולא עבדינן בנין אב ללמד על התורה כולה עד שירבה אותו הכתוב בפירוש וכדכתיב לעיל, והכא הכי קאמר היכי אשכחן בהדיא דדחי דאצטריך עליה למיסרה. ותמיהא לי דאם כן מואת שבתותי נמי לא נגמר, דדלמא ללאו דמחמר הוא דאתא, ומשום דאיכא לאו ועשה, ואצטריך לאשמועינן, דסלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום אימא ניציית קא משמע לן, וכדאיתא בפ' אלו מציאות (בבא מציעא לב, א) ועוד דאי משום דעליה איכא למימר דלגזירה שוה אחריתי אתיא, מאי קשיא ליה אמאי איצטריך עליה למיסרא דלמא לג"ש הוא דאתא וכשתמצא לומר דלמיסרא לערוה הוא דאתא, ליגמר מינה דבעלמא דחי. ובתוס' (ג, ב ד"ה טעמא) מתרצין דודאי מעליה מצי למיגמר הא בעלמא דחי, אלא משום דברייתא (לעיל יבמות ג, ב) קתני שומע אני אפילו באחת מכל העריות, משמע להו דמקמי דתיתי עליה ידעינן הכי, ועליה למיסר אצטריך. ואף על גב דאמר רבא לקמן (יבמות ח, א) ערוה לא צריך קרא וצרה נמי לא צריך קרא, דאלמא הא דקתני בברייתא שומע אני לאו דוקא, אלא משום שיטפא דצרה שלא במקום מצוה נקט ליה ההיא סברא דרבא היא, ואנן השתא הוה סלקא דעתין דברייתא דוקא קתני שאני שומע בין בעריות בין בצרות וזה נכון. ויש לומר עוד דאי בעלמא אשכחן בהדיא עשה דדחי לא תעשה שיש בו כרת, מעליה לא נגמר אעלמא דדחי, ולא דרשינן נמי עליה לאיסורא, משום דאדרבה הוה דרשינן ליה להיתרא, והוה דרשינן הכי, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה, וקאמר רחמנא יבמה יבא עליה, ומשום דבעלמא לא דחי אצטריך קרא להיתרא. אלא ודאי כיון דלא דריש ליה תנא להיתרא אלא אדרבה דריש ליה איפכא לאיסורא, שמע מינה דשמעינן בעלמא דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת. והלכך עליה לא אצטריך להיתרא, דאם כן לישתוק קרא מינה ואנא ידענא דדחי כדדחי בעלמא, ומשום הכי מהדר אמינא לן בעלמא דדחי ולא ילפינן עליה ובעלמא דחי. והיינו נמי דכי אמר רבא לקמן ערוה לא צריכא קרא מדאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, פריך רב אשי (להלן יבמות ח, ב) וממאי דהאי עליה לאיסורא דלמא להיתרא, ומשום מלתיה דרבא פריך לה רב אשי, דכל היכא דהוה סלקא דעתא למילף משום דוכתא דבעלמא דחי, לא הוי מצי רב אשי למיפרך הכא מטעמא דאמרן. אבל מדפריק רבא דערוה לא צריכא קרא מיד פירכה רב אשי וכסברא דכולה סוגיין. והא דמהדרינן עליה דרב אשי אם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה, לא הוי מסקי אדעתייהו בכולה שמעתין עד התם במסקנא, כי היכי דרב אשי לא הוה מסיק לא אדעתיה. ורבא נמי דאמר ערוה לא צריכה קרא, מהאי טעמא דלגלות ערותה דחדא קאמר לה, ועליה קא סמיך למימר דעליה לא צריך למימר ערוה, דמלגלות ערותה שמעינן לה, ומינה דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. והוא הדין דהוה מצי רבא למימר עליה להיתרא לא מצית אמרת דתקשי לך מנא לן דבעלמא דחי, דאם כן לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה וכדתרצינין אדרב אשי, אלא משום דעד השתא הוה פשיטא להו דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, משום הכי אהדר להו רבא בההוא לישנא דלא דחי, וקושטא דמלת אמר להו, כן תירצו בתוס' (שם).
טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי — כלומר ולהכי אצטריך עליה לאיסורא. ואיכא למידק אימא איפכא דעליה להיתרא ואת שבתותי תשמורו לאיסורא, ולגלוי אעלמא דלא דחי ולא נילף מיבום לקולא, דקולא וחומרא לחומרא מקשינן לקולא לא מקשינן כדאמרינן לקמן (יבמות ח, א) וכדאמרינן נמי הכא נגמר מהכא דלא דחי כלומר ולחומרא. ויש מתרצים (תוס' לעיל (יבמות ג, ב) ד"ה לימא) דאי משום הא לא אצטריך את שבתותי, דלעולם מיבום לא ילפינן הואיל ועיקר מצותו על ידי דחייה. וקשיא לי דהא כי מייתינן לה לקמן (יבמות מ, א) בהיקשא דר' יונה ואמרינן סלקא דעתך אמינא מה אשת אח שריא אף כל עריות נמי שריין אמר רחמנא עליה, לא דחינן אי משום הא לא אצטריך דשאני אשת אחד דעיקר מצוה בכך. ואיכא למימר דשאני התם דמתורת היקשא אתינן לה דהוקשו כל העריות, וכיון דאקשינהו חד דינא אית להו לכולהו מילי בין לקולא בין לחומרא. והא דלא גמרינן מציצית דלא דחי את לאו שיש בו כרת, איכא למימר משום דדלמא סבירא לן מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה כדאיתא לקמן (יבמות ז, א) ואלא מיהו ודאי אלו קמה לן דאתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת, הוינן יכולין לאקשויי אם כן סמוכין דציצית למה לי, דכיון דאפילו לא תעשה שיש בו כרת דחי כל שכן לא תעשה גרידא. אלא דשקלינן וטרינן בה ולא קמה לן דדחי. ובתוס' (בד"ה טעמא ובתוס' הרא"ש) מתרצים דהא דלא גמרינן מציצית דלא דחי לא תעשה שיש בו כרת, משום דאיכא למימר דלמאי דקא סלקא דעתא למיגמר השתא משבת, צמר ופשתים לא מיתר לן כלל, דאצטריך לדוקיה כרבא לומר דצמר ופשתין פוטרין בין במינן בין שלא במינן. וראשו נמי לא מיתר. אי נמי יש לומר דדלמא כלאים בציצית איצטריך משום דציצית עשה שאינו שוה בכל, סלקא דעתך אמינא דעשה שאינו שוה לא דחי להו השוה בכל, משום הכי אצטריך למשרי בהדיא כלאים בציצית.
וטעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי — ואם תאמר לעולם בעלמא לא דחי והכא אצטריך משום דהוקש כבודו לכבוד המקום סלקא דעתך אמינא דחי להכי אצטריך למיכתב דלא דחי. וכענין זה אמרו במציעא (לב, א) גבי יכול אמר לו אביו היטמא, טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי, והא הוה ליה כבוד אב עשה והאי עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה וכו'. ומשני סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כבודו לכבוד המקום הא נמי לידחי קא משמע לן. ויש לומר דאי בעלמא לא דחי משום דהוקש כבודו לכבוד המקום לא מקילינן כולי האי שידחה לאו שיש בו כרת, אבל התם דליכא אלא עשה ולא תעשה הוא דהוה אמינא דמשום דהוקש דחי אפילו לאו שיש עמו עשה, וטעמא דמילתא משום דהא קיימא לן דאין עשה דוחה לא תעשה ועשה היינו משום דאמרינן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה, השתא דאיכא עשה דכבוד אב דאלים ועדיף מעשה דעלמא הוה אמינא דדחי לכך אצטריך למיכתב דלא דחי, משא"כ בלאו שיש בו כרת, ואם תאמר אם כן כיון דסלקא דעתא דמשום שהוקש דחי לאו ועשה אפילו הכי פשיטא לן דאינן בדין שידחה לאו שיש בו כרת היכי ניחא לן מאי דילפינן בברייתא (בבא מציעא שם) שאמר לו אביו אל תחזיר תטמא משבתותי תשמורו, דשאני שבת שיש בו כרת ואף על פי שהוקש אינו בדין שידחה, אבל להיטמא ושלא להחזיר ישמע לו מפני שהוקש כבודו לכבוד המקום. ויש לומר כיון דבעינן למימר השתא הא לאו הכי דחי ואפילו הכי מיעטיה קרא דאפילו במקום כבוד לא דחי, אלמא לא אמרינן טעם דהוקש בשום מקום ואפילו במקום עשה ולא תעשה.
