מסכת יבמות דף נ״ג עמוד א׳

מר סבר חליצת פסולה פוטרת ומר סבר חליצת פסולה אינה פוטרת - קשיא להו לרבוותא ז"ל היאך אפשר לומר דחליצה פסולה אינה פוטרת דאי בחליצה לא מיפטרא במאי קא מיפטרא. ותירצה רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (סי' ע"ד) בשנפלה לפני שני יבמין וקא מיפלגי בפלוגתא דרב ושמואל (לעיל יבמות כו, ב) רבי סבר לה כשמואל דאמר אינה צריכה לחזר על כל האחין ובחליצה דחד מיפטרה ונפקעה זיקתה לגמרי, ורבנן סברי כרב דאמר צריכה לחזר על כל האחין ועדיין זיקתה קיימת כמו שכתב בהלכות ואף על גב דאמר רב אשי דכולי עלמא לא פליגי דחליצה פסולה אינה פוטרת, לא שמעינן מינה דהלכתא כרב, דרב אשי להני תנאי קאמר. (עיין תוס' חד מקמאי). ורבינא נמי דאמר דכולי עלמא יש תנאי בחליצה להני תנאי קאמר, דהא קיימא לן לענין הלכתא דאין תנאי בחליצה כדאסיקנא בכתובות פרק המדיר (כתובות עד, א) ולקמן במכלתין בפרק מצות חליצה (יבמות קו, א)) וכן פירש רש"י ז"ל (בד"ה ה"ג). וכיוצא בה בפרק גט פשוט (בבא בתרא קעג, א) דכולי עלמא אותיות נקנית במסירה כלומר להנהו תנאי אבל לענין הלכתא קיימא לן דאין אותיות נקנית במסירה. וכן בפרק בתרא דיומא (עח, ב) דכ"ע מנעל הוא והיינו להנהו תנאי. ויש מפרשים אותה בשתי יבמות ובהא פליגי מר סבר חליצה פסולה פוטרת צרתה, וכיון דאיעקרא זיקה מהאי ביתא לגמרי לא תפסי בה קדושי בזיקת יבמות, לא באותה שחלץ ולא בצרתה. ומר סבר חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה ויש אחריה כלום כדעת אבא יוסי בר חנן דלקמן (יבמות נג ע"ב), וכיון דאישתיירא זיקה בהאי ביתא, אפילו בדידיה נמי תפסי בה קדושין בזיקת יבמות (עיין תוס' חד מקמאי).

הכי גרסינן לימא מסייע ליה לשמואל ותהוי תיובתיה דרב יוסף דאמר לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. וכן גירסת רש"י ז"ל ופי' מסייעא ליה לשמואל או תהוי תיובתיה דרב יוסף, אבל אי אפשר לפרש דתהוי סיעתא דמשואל ותיובתא דרב יוסף דאי חליצה פסולה לא פטרה על כרחו הוא צריך לשפוט מי בורו (וכן כתב הרמב"ן).

הניחא לר' יוחנן דאמר כולא ביתה בלאו קאי שפיר - לגירסת (ר"ת) [ר"ח. וכן הוא לעיל (יבמות יא, א)] ז"ל דגריס בפרקין קמא בפלוגתא דרב אחא ורבינא בבא על יבמתו וחזר הוא או האחין על צרתה חד אמר בכרת וחד אמר בלאו שמעתין דהכא אתיא שפיר. אבל לגרסת הספרים דגרסי התם וחד אמר בעשה, במתניתין דהכא איכא חייבי לאוין וחייבי עשה, דרישא דקתני אין אחר ביאה כלום קתני חייבי עשה, וסיפא דקתני אין אחר חליצה כלום קתני חייבי לאוין, והוה ליה למימר בשלמא לרבי יוחנן דאמר כולא ביתא בלאו או בעשה קאי, אצטריך לאשמועינן שאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ולא בחייבי עשה. ויש לומר דהכי קאמר בשלמא לר' יוחנן דאמר אין בכל הבית איסור חמור וחייבי לאוין דהיינו חלץ אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בה, וכל שכן דאצטריך לאשמועינן שאין קדושין תופסין בחייבי עשה כר' ישבב דאמר (כתובות כט, ב) בואו ונצווח על ר' עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חייבי עשה.

אלא לריש לקיש אצטריך לאשמועינן דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות - דהא כולה מתניתין לאשמועינן כחו דר' עקיבא אצטריכא וחייבי כריתות כולי עלמא מודו בה דאין קדושין תופסין בהן ולא אצטריך. ואי קשיא לך אם כן לר' יוחנן גופיה למה ליה דתני חייבי לאוין השתא חייבי עשה לא תפסי בהו קדושי כדקתני אין לאחר ביאה כלום חייבי לאוין לא כל שכן. יש לומר דמשום סדרא דמתניתין נקט להו ולר' עקיבא אצטריך כי היכי דקתני חייבי לאוין והרי תנא להו כמה זמני, אבל חייבי כריתות הוה סלקא דעתך דכיון דלא אצטריך לר' עקיבא, משום סדרא דמתניתין בלחוד לא תני ליה. ואהדר ליה דאף הן משום סדרא דמתניתין תני להו כדתני חייבי מיתות בית דין. ואי קשיא לך הא דאמרינן בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות ל, א) ובקדושין פרק האומר (סד, א) הניחא לר' ישבב אי לאפוקי מטעמא דר' סימאי קאתי וחייבי לאוין קאמר ולא חייבי עשה שפיר, אלא אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חייבי עשה כו'. דאלמא מספקא לן אי אית ליה לר' עקיבא דאין קדושין תופסין בחייבי עשה, ואם איתא ודאי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה, ואם איתא ודאי ר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר ואפילו חייבי עשה ותנא דמתניתין נמי סתם כותיה. יש לומר משום דריש לקיש קאמר ליה בלשון ספיקא אבל לר' יוחנן ודאי פשיטא לן דר' ישבב טעמא דנפשיה קאמר.