המרת דת פוסלת — דאם המיר דתו ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אמר רחמנא לא יאכל בו:
ה"ג כל ערל לא יאכל בו למה לי — בו מאי ממעט. ולא גרסינן תושב ושכיר כלל דהא אוקימנא כולי קרא לג"ש ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי:
ממנו — אל תאכלו ממנו נא. כיון דאמרת בו למעוטי ממנו נמי למעוטי משמע:
לכדרבה כו' — לקמן בפרקין (יבמות דף עד.) תלתא ממנו כתיבי בפסח כו':
ורבי עקיבא האי תושב ושכיר דפסח מאי עביד ליה — הא ליכא לאוקמי בעבד עברי כלל:
לאיתויי ערבי וגבעוני מהול — שלא יאכל בפסח:
גבעוני — שם אומה שמוהלין עצמן:
והני מולין נינהו — בתמיה ול"ל למעוטינהו הא ערלים נינהו ומכל ערל מימעטי:
בערלי ישראל — לענין נדר מולין נינהו דהלך אחר לשון בני אדם וישראלים לא קרי להו ערלים ועובדי כוכבים לא קרי להו מולין:
וקטן שנולד מהול — וקסבר ר"ע קטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית:
ור"א — דלא ממעט להו אזיל לטעמיה דאמר בהחולץ גר שמל ולא טבל גר מעליא הוא ובקטן מהול סבירא ליה א"צ להטיף ממנו דם ברית:
קטן ערל — תוך שמנה:
מהו לסוכו שמן של תרומה — דקיימא לן (שבת דף פו.) דסיכה כשתיה דנפקא לן מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:
מעכבא — מאכילת תרומה:
אין לי — לעכב בפסח אלא מילת זכריו שיש לו בשעת עשיה דגבי מילת זכריו כתיב (שמות י״ב:מ״ד) ואז יקרב לעשותו והיינו שחיטה וגבי עבדיו כתיב אז יאכל בו דאפילו לא הוה ליה עבד בשעת עשיה והיה לו בשעת אכילה מעכבו מן אכילת פסחו:
מנין ליתן כו' — דגבי בנים נמי אם ראוי לימול בשעת אכילה ולא היה לו בשעת עשיה מנין שמעכבו מאכילת פסחו:
תלמוד לומר אז אז — אז יקרב לעשותו אז יאכל בו:
אלא זכריו — דמרבינן להו בשעת אכילה אלמא דלא הוו בשעת עשיה היכי דמי לאו דאתילוד ביני ביני:
אלא הכא כשחלצתו חמה — שהיה חולה ונתרפא ונתחלצה ונשתלפה ממנו חמה:
וניתוב ליה כל שבעה — ואי ביני וביני איתפח אמאי מעכב ליה מאכילה אכתי לא מטא זמניה דתניא לקמן יום הבראתו כיום הולדו דעד ז' יומי לא מהלינן ליה:
דיהבינן ליה — שכבר נתרפא זה שמונה ימים וחל שמיני שלו להיות ערב הפסח:
ונימהליה מצפרא — וכיון דמצפרא בר מהילא הוא אשתכח דמעכב ליה מעשיה ולמה לי קרא לרבויי שעת אכילה:
