מסכת יבמות דף כ׳ עמוד א׳

האי איסורא דאית ליה היתרא כו' - פירשו בתוס' (ד"ה האי) דלאחר שנשאה יבם פקע מינה איסור אשת אח ויכול להחזירה לאחר שגרשה וכי היכי דפקע לגבי דידיה פקע נמי לגבי אח הנולד והויא לה אשת אחיו שהיה בעולמו.

כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי - והא דלא אמר לאתויי [צרת] מחזיר גרושתו משום דההיא לכולי עלמא חולצין ומתניתין לא חולצת ולא מתיבמת קתני. ואם תאמר לימא לאתויי צרת סוטה וכדרב וכדמשמע בפרקין קמא (ג, ב) דפטורה מן החליצה ומן היבום. יש לומר דלא מרבינן ולא ממעטינן מכללא דמתניתין דערוה אלא ערוה ליבם וכשרה לבעל, וסוטה אסורה היא בין לבעל ובין ליבם. והיינו דכי ממעטינן מכללא דמתניתין צרת אילונית ודלא כרב אסי לא ממעטינן צרת סוטה דלאו דומיא דמתניתין היא. ועוד יש מפרשים (רמב"ן) דסוטה לאו משום ערוה היא והיא בת יבום, אלא שמעשיה הרעים גרמו לה, וכתיב בה טומאה כעריות, אבל איילונית כיון דלאו בת יבום היא, אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואיסור ערוה קרינא בה.

והא דאמרי באיכא דאמרי כל שאיסורה איסור ערוה כו' למעוטי צרת איילונית - הוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי צרת סוטה, דכל שכן זו שאינה ערוה, אלא משום דקיימא לן כרב אמרינן הכי. ומתניתין כללא הוא לכל איסורי ערוה דהיא ניהי דאסירא וליכא חדא מינייהו דשריא, אבל צרותיהן איכא מינייהו דשריא ולמעוטי צרת איילונית דאף על פי שהיא ערוה צרתה שריא, וכל שכן צרת סוטה דאיכא למימר דאיהי גופה לאו איסור ערוה. ומיהו ר"ח ז"ל גריס כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהי דאסורה צרתה הא לאו הכין דאין איסורה איסור ערוה לא אסירא צרתה למעוטי צרת איילונית, פירוש דאיילונית לאו איסור ערוה היא ולפיכך צרתה שריא. וכן הגירסא בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז"ל. וקשיא ליה דהא ללישנא קמא קרינן ליה איסור ערוה ואפילו תמצא לומר דהשתא הדר ביה, מכל מקום קשיא דבמתניתין לאו בצרות איירינן אלא בעריות גופייהו ומאי קאמר הוא ניהו דאסורה צרתה.

אחותה דמאן אילימא אחותה דאיסור מצוה [וכו'] והא קא פגע באחות זקוקתו - ולאו דוקא איסור מצוה הוא דקשיא ליה, אלא הוא הדין לאיסור קדושה דאף היא חולצת ולא מתיבמת, וכדתנן לקמן בפרק ארבעה אחין (יבמות כח, ב) היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות, ובדין הוא דלירמי עליה ממתניתין, אלא משום דמלתא דפשיטא היא לא חש לאותביה ממתניתין. ואם תאמר היכי קא מקשה הכי להדיא כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו, דלמא תנא דמתניתין סבירא ליה אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ויש מדקדקין מכאן (עיין רמב״ן) דאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אסור לבעול לכתחלה ולפגוע באחות זקוקתו, משום דנראה כפוגע באחות ארוסתו. וקשיא לי דהא אמרי בריש פרקין (יבמות יח, ב) א״ר הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי אבל בחד יש זיקה קא משמע לן, ואקשינן תו ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה ואפילו בחד, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא אפילו מחיים קא משמע לן דוקא לאחר מיתה אבל מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמין, אלמא למאן דאמר אין זיקה אפילו בחד אי לאו דאסור לבטל מצות יבמין שרינן ליה לישא לכתחלה, ולא חיישינן למראית העין. ועוד דאם אתה אומר כן, היכי פשטינן (שם) מדר' יהודה בן בתירא דאמר אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה דקסבר יש זיקה, דלמא אין זיקה סבירא ליה ולכתחלה לא ישא משום דנראה כפוגע בארוסתו. ויש לומר בזו דשאני התם דנפלה ארוסתו קמי תרי, ובתרי לא מיחזי כולי האי כאחות אשתו, ועוד דקאי גדול דמצוה עליה דידיה רמיא. ומדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה, נמי ליכא לאקשויי מהאי טעמא דשאני שני יבמין מיבם אחד, ומהאי טעמא נמי ליכא לאקשויי מהא דאמרינן לעיל (יבמות יח, א) ואי סלקא דעתך אמר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין היא ליבם חדא והאי ליבם חדא, דשאני התם דנפלין קמי תרי. והא דתנן (לעיל שם) רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל כלומר ויבעול והויא מקודשת דאורייתא ותצא הלזו משום אחות אשה, דאלמא מותר לבעול לכתחלה ואפילו ביבם אחר, איכא לדחויי דהתם כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו קודם שמת אחיו אף על פי שהיא קטנה ליכא משום מראית העין. אבל ההיא דרב הויא תיובתיה כדכתיבנא. ועוד דאמרינן בפרק בית שמאי (להלן יבמות קט, ב) גבי הא דרבן גמליאל קסבר רבן גמליאל המקדש אחותה יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אלמא אפילו כשאינה כנוסה אצלו אמרה רבן גמליאל. ולעיקר קושיין איכא למימר דאורחא דתלמודא היא לאקשויי אליבא דהלכתא, ואיהו ודאי הוה מצי לדחויי ליה קסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, אלא דניחא ליה לאוקמה למתניתין אליבא דהלכתא. אי נמי איכא למימר משום דלא אשכחן תנא דסתים כרבן גמליאל דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ועוד דהא סתים לן תנא בפרק ארבעה אחין יש זיקה. ואי נמי אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרקין (יבמות יח, א) ואי מוקמת האי סתמא דמתניתין כמאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין קשיין סתמי דמתניתין אהדדי. ובכדי לא נרמי פלוגתא ביני סתמי כנ״ל. אבל הרמב״ן נר״ו פירש דעל כרחין מתניתין כמאן דאמר יש זיקה, מדנקט לה באחותה דאיסור, דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אף על פי ששתיהן מותרות מיבם לאיזה שירצה והשניה פטורה.

הא דאמר רבא ומאן דלא מקיים דברי חכמים קדוש האו דלא מיקרי הא רשע לא מיקרי. קשיא לי ומאן דמיקרי רשע כי לא מקיים קדוש לא מיקרי כי מקיים. והא אמרינן (ירושלמי פ"ב ה"ד) למה נסמכה פרשת קדושים תהיו לפרשת עריות לומר לך כל הפורש מן הערוה נקרא קדוש, (וכן) [שכן] השונמית אומרת לאישה איש אלקים עובר עלינו קדוש הוא, שלא נסתכל בה מעולם. ויש לומר דהפורש מן האיסור ודאי הוא דנקרא קדוש, אבל המצוה עצמה לא מיקריא מצות קדושה, דמינה משמע דאין בקיומה אלא מחמת קדושה, הא מאן דלא מקיים לא מיקרי רשע, אלא קדוש הוא דלא מיקרי כנ"ל.

אלמנה לכהן גדול קא פסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין. ובדין הוא דליקשי הכי מדקתני בהדיא במתניתין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל דאיסורי לאו גרידא נינהו, אלא ניחא ליה לאקשויי מדוקיא דרישא דמתניתין ולא לאקשויי מסיפא בהדיא, ואורחא דתלמודא בהכי בהרבה מקומות. ואיכא למידק ומן הנשואין מי ניחא, והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, ואמאי חולצת תפטר אף מן החליצה דכחייבי כריתות היא. ויש לומר דצריכה חליצה מדרבנן גזרה אטו שאר חייבי לאוי גרידא. ואם תאמר נגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, איכא למימר הך גזרה שכיחא טפי. ואם תאמר אם כן אף חייבי כריתות כן, ליתא דחייבי לאוין בחייבי כריתות לא אתו לאחלופי דילמא נצריך חליצה בחייבי כריתות משום לאוין גרידי, ובדידהו איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, אי נמי איכא למימר דאף חייבי לאוין ועשה חולצת דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה, כיון דבעלמא תפסי בהו קדושי וזיקה כעין קדושין היא. אי נמי יש לומר דבדין הוא דליקשי ליה הכין, אלא דמעיקרא אקשינן בלאוין גרידי אמאי אינה מתיבמת, ובפירוקא דפרקינן בהא סלקא פירוקא נמי במסקנא באלמנה מן הנשואין אמאי חולצת. זה נראה לי יותר.

אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה - ואם תאמר מאי קושיא דלמא אינה מתיבמת מדרבנן גזרה אטו חייבי לאוין ועשה שלא יתיבמו, כדגזרינן בחייבי לאוין ועשה שיחלצו גזרה אטו חייבי לאוין גרידי, יש לומר חייבי לאוין ועשה לא שכיחי דנגזר משום לתא דידהו, אבל חייבי לאוין שכיחי ונגזור הנך משום לתא דידהו.

ואימא חייבי כריתות נמי - כלומר, דלמא האי קרא אתא להצריך כל היבמות חליצה, ולמד על חייבי לאוין שלא תתייבם, ואף על פי שאינה מתיבמת חולצת, והוא הדין לחייבי כריתות, שאף על פי שאינה מתיבמות חולצות. ופרקינן אמר קרא והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', כל העולה ליבום עולה לחליצה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.

אי הכי חייבי לאוין נמי - פירש, לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום. קשיא לן מאי קא מקשה חייבי לאוין לא יעלו לחליצה כיון שאינן עולין ליבום, ושאינן עולין ליבום מנא ליה מיבמתו, אם כן מהתם נמי תיפוק ליה דחולצות. ועוד מאי קא מקשה ומה ראית, כלומר ומה ראית למעט חייבי כריתות מן החליצה מוהיה אם לא יחפוץ ולרבות חייבי לאוין לחליצה מועלתה יבמתו, איפוך אנו ונוקי יבמתו לחייבי כריתות להצריכן חליצה ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין לפוטרו אף מן החליצה, דהא אי מוקמינן יבמתו לחייבי כריתות, חייבי לאוין עולין הן בין ליבום בין לחליצה, דאם לא יחפוץ לא בא למעט אלא אותן שכבר נתמעטו מן היבום שלא יעלו אף לחליצה. ואיכא מרבוותא (רמב"ן) דפירשו דהכי קאמר אי הכי חייבי לאוין נמי אם עולין לחליצה אף ליבום יעלו, אם אינן עולין ליבום אף לחליצה לא יעלו, דהא אמרת דאם לא יחפוץ אתי ללמד שהעולה לחליצה עולה ליבום, אם כן אין לך יבום בלא חליצה וחליצה בלא יבום. ומהדרינן הא רבי רחמנא יבמתו. ומקרא אחד מרבה ואחד ממעט, מוקמינן מיעוטא לחייבי כריתות וריבוייא לחייבי לאוין. ואקשינן תו ומה ראית לומר דאם לא יחפוץ למעט ויבמתו לרבות, אדרבה נוקים קרא דלא יחפוץ לרבות חייבי לאוין בין ליבום בין לחליצה, ויבמתו לחייבי כריתות לומר שאף על פי שאינה מתיבמת חולצת. ואם תאמר חייבי לאוין למה לי קרא לרבינהו ליבום, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דאתי עשה ודחי לא תעשה. איכא למימר אחר שמיעט הכתוב חייבי כריתות מן היבום וריבה לחליצה מיבמתו, הוה אמינא דיבום וחליצה כי הדדי נינהו, וכיון שאתה יכול לקיים עשה בחליצה אף חייבי לאוין לא יעלו ליבום אלא לחליצה וכסברא דרבא לקמן, קא משמע לן אם לא יחפוץ האיש.