מסכת יבמות דף ס״ט עמוד א׳

אם כן — דהאי קרא לקולא כתיב ולאשמועינן דזרע דעובד כוכבים ועבד לא פסיל רבויי לויה וישראלית דכתיב ביה למה לי דכתב ובת קרא יתירא השתא כהנת גופה אשמועינן דלא מיפסלא בזרע עובד כוכבים ועבד לויה וישראלית מיבעיא ואי משום לאשמועינן דמי שיש לו אלמנות וגירושין אפי' הכי כי אית לה זרע מיניה לא תיכול ואיצטריך למיסר לויה וישראלית האוכלת בתרומה בשביל בנה כהן דכי תינשא לזר ויהא לה זרע ממנו לא תשוב לתרומה במיתת בעלה הא פשיטא לן דכיון דכהנת גופה מיפסלא בזרע ישראל מתרומה דבי נשא כל שכן ישראלית האוכלת בשביל בנה אלא ודאי כי רבי קרא לויה וישראלית להכי רבייה שאם אוכלת בשביל בנה ונבעלה לעובד כוכבים ועבד אפי' אין לה זרע נפסלה דלא נפקא לן מכהנת כדאמרינן לעיל (יבמות דף סח:) כהנת היא דקדיש גופה כו':

ולרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין — לאדם פסול והאי כי תהיה לאיש זר דלעיל לאו משום הויה נקט ולמימרא דאין ביאת פסול פוסלת אלא במי שראוי לקדש דהא אין קידושין לשום פסול והאי כי תהיה אם בא ללמד על ביאת פסולין אינו אלא לשון בעילה וכל הזרים אצלה במשמע שתהא ביאתם פוסלת אפילו עובד כוכבים ועבד:

אלמנה וגרושה — לאשמועינן עובד כוכבים ועבד למה לי:

אלמנה להחמיר כו' — כלומר לאו למעוטי מי שיש לו אלמנות וגירושין אלא לגופיה איצטריך אלמנה כדי להחמיר עליה דאי לא כתיב ה"א אלמנת ישראל והיא בת כהן תיכול ואע"ג דאית לה זרע וגרושה איצטריך לכתביה רחמנא להקל עליה ולמימר (דכי נתגרשה מישראל להקל) דכי לית לה זרע מישראל תיכול דאי לא כתביה ה"א אע"ג דלית לה זרע לא תיכול דכיון דאיפסלה מכהונה מתרומה נמי מיפסלה:

ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו — משנישאת לאחר דהא זר הוא אצלה ותפסי לו בה קידושין אלמה תניא בהחולץ (לעיל יבמות מד:) היא כשרה וולדה כשר ואוקימנא כשרה לכהונה וכ"ש לתרומה:

ה"ג חלל דלאו זר אצלה הוא לא ליפסול — דהא חלל מותר אפילו בכהנת:

מקיש זרעו — של כהן גדול מן האלמנה לו מה הוא פוסל האלמנה בביאתו מן התרומה כדיליף בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עז.) ולא יחלל מי שהיה כשר ונתחלל וזו היא האלמנה אף זרעו החלל פוסל אשה בביאתו מן התרומה:

ואימא — מדאפקה רחמנא בלשון כי תהיה משעת הויה אי קידש פסול את האשה פסולה עולמית ואפי' מת כאילו בא עליה:

כהן גדול בביאה הוא דפסיל כדכתיב (ויקרא כ״א:ט״ו) לא יחלל זרעו כשיש זרע חילל והכי נמי תנן בהבא על יבמתו (לעיל יבמות דף נו:) נתארמלו או נתגרשו מן הנישואין פסולות מן האירוסין כשרות:

מצרי שני — פסול וזרעו כשר לת"ק כיון דהוא פסול פוסלה בביאה לרבי יוסי לא פסיל:

הכי גרסינן מה כהן גדול באלמנה ביאתו בעבירה ופוסל כו':

מצרי ואדומי שני ביאתן בעבירה דכתיב (דברים כג) שלישי ולא שני:

כל שאתה — כהן נושא בתו אתה כהן נושא אלמנתו:

גר עמוני — הוא ובנו ובן בנו עד סוף העולם פסולין אבל בתו כשרה דקיימא לן (לקמן יבמות דף עו:) עמוני ולא עמונית. לרבי יוסי דתלי טעמא בכל שזרעו פסול הואיל ויש בזרעו פסול פוסל ולרבי שמעון דתלי טעמא בבתו לא פסיל:

מתני' והשוטה — אפי' על ידי חופה וקדושין לא פוסל ולא מאכיל דאין קנינו קנין:

הרי אלו פוסלין — שהרי נתחללה בביאת פסול לה:

הרי ישראל שבא על בת כהן — באונס או בפיתוי שלא לשם קידושין:

יבמות 69 עמוד א

1מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצאו עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין.

2אשכחן כהנת לויה וישראלית מנא לן? כדאמר ר' אבא אמר רב: ״בת״ ״ובת״, ה"נ ״בת״ ״ובת״.

3כמאן כרבי עקיבא דדריש ווי? אפילו תימא רבנן כולה ״ובת״ קרא יתירא הוא.

4ואימא: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, כי לית ליה זרע קאכלה, כי אית ליה זרע לא אכלה. מי שאין לו אלמנות וגירושין בה, אע"ג דאית ליה זרע נמי תיכול!

5אם כן, רבויי לויה וישראלית למה לי?

6ולרבי עקיבא דאמר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, ומאי ״כי תהיה לאיש זר״ כי תיבעל, אלמנה וגרושה למה לי?

7אלמנה להחמיר עליה, וגרושה להקל עליה. וצריכא. דאי אשמעינן אלמנה: אלמנה הוא דכי לית לה זרע אכלה, משום דחזיא לכהונה. אבל גרושה, דלא חזיא לכהונה, אימא אע"ג דלית לה זרע לא אכלה. ואי אשמעינן גרושה: גרושה הוא דכי אית לה זרע לא אכלה, משום דלא חזיא לכהונה. אבל אלמנה, דחזיא לכהונה, אימא אע"ג דאית לה זרע נמי תיכול, צריכא.

8ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו! ״לאיש זר״ אמר רחמנא, מי שזר אצלה מעיקרא. לאפוקי האי, דלא זר אצלה מעיקרא הוא.

9אי הכי, חלל, דלאו זר הוא מעיקרא, לא לפסול! אמר קרא: ״(ויקרא כא״, טו) ״לא יחלל זרעו בעמיו״, מקיש זרעו לו, מה הוא פוסל אף זרעו נמי פוסל.

10ואימא משעת הויה! דומיא דכהן גדול באלמנה: מה כהן גדול באלמנה בביאה, אף האי נמי בביאה.

11ואימא: עד דאיכא הויה וביאה?! דומיא דכ"ג באלמנה: מה כהן גדול באלמנה בביאה לחודה, אף האי נמי בביאה לחודה.

12ורבי יוסי אומר: כל שזרעו פסול פוסל, וכל שאין זרעו פסול אינו פוסל. מאי איכא בין ת"ק לרבי יוסי?

13אמר ר' יוחנן: מצרי שני ואדומי שני איכא בינייהו.

14ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה. ת"ק סבר: מה כ"ג באלמנה, שביאתו בעבירה ופוסל אף האי נמי פוסל.

15ורבי יוסי סבר: ככהן גדול. מה כהן גדול שזרעו פסול ופוסל, אף כל שזרעו פסול פוסל. לאפוקי מצרי שני דאין זרעו פסול. דכתיב: ״(דברים כג״, ט) ״בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'״.

16רשב"ג אומר: כל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו וכו'. מאי איכא בין ר' יוסי לרבן שמעון בן גמליאל?

17אמר עולא: גר עמוני ומואבי איכא בינייהו, ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה. רבי יוסי סבר: מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול ופוסל, אף כל שזרעו פסול פוסל.

18רשב"ג סבר: מה כהן גדול באלמנה שכל זרעו פסול ופוסל, אף שכל זרעו פסול ופוסל. לאפוקי עמוני ומואבי, דאין כל זרעו פסול. דאמר מר: ״עמוני״, ולא עמונית, ״מואבי״ ולא מואבית.

מתני׳ · משנה

19האונס והמפתה והשוטה לא פוסלין ולא מאכילין. ואם אינן ראויין לבא בישראל הרי אלו פוסלין. כיצד? (היה) ישראל שבא על בת כהן תאכל בתרומה.

תוספות

ואימא מי שיש לו אלמנות וגירושין בה כו' — תימה דבכל דוכתא לחומרא מקשינן והכא פריך דנקיש לקולא:

אם כן רבויי לויה וישראלית — תימה דהא איצטריך לרבויי לויה וישראלית לאשמועינן דחוזרת בשביל בנה כדאמרינן בסוף יש מותרות (לקמן יבמות דף פז.) ויש לומר דמשמע ליה דאיצטריך לויה וישראלית לכל מילי דאיירי קרא ולאשמועינן דכי אית לה זרע נמי מן העובד כוכבים תיכול בשביל בנה לא איצטריך כיון דאשמעינן בכהנת דקדיש גופה:

כי תהיה כי תבעל — ואם תאמר לדידיה נמי איכא לאוקומי באלמנה לכהן גדול לרבי סימאי ובבעולה לכהן גדול אפי' לרבי ישבב ויש לומר דכל פסולי כהונה נפקא לן דמיפסלי בתרומה מלא יחלל אי נמי לא משמע ליה לאוקמי לאיש זר גבי כהן וא"ת ולוקמא בסוטה שבא עליה בעלה בדרך דליכא אלא עשה דונטמאה ויש לומר דזר אצלה מעיקרא בעינן אפילו לרבי עקיבא כיון דלא הוי ממזר ומיהו קשה דלמה ליה למימר מאי כי תהיה כי תבעל בפשיטות הוה מצי למיפרך דאמאי איצטריך קרא לרבי עקיבא לעובד כוכבים ועבד דהשתא ממזר הוי מיפסלא בביאתו מיבעיא כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין עה: ושם):

כהן גדול באלמנה בביאה לחודה — כדאמר בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף עח. ושם) בעל לוקה משום לא יחלל ואם תאמר היא גופה מנלן דלא בעינן תרתי הא כתיב לא יקח ולא יחלל ויש לומר דלגבי כהן אין להצריך קידושין דכ"ש בלא קידושין וכיון שהבן נפסל גם היא נפסלת:

ושניהם לא למדוה אלא מאלמנה לכהן גדול — עיקר טעמא הוי מלאיש זר אלא דמכ"ג באלמנה ילפינן במאי מסתבר לאוקמי קרא ואי לאו קרא דלאיש זר ליכא למילף מקל וחומר דאלמנה שתתחלל כדפירשתי לעיל (יבמות דף טו: ד"ה מה):

והמפתה והשוטה — הא דלא תנן קטן בהדייהו דלא תקינו ליה רבנן נישואין כדקתני בגמרא (לקמן יבמות דף צו:) שוטה וקטן שנשאו כו' אמר רבי יצחק דהיינו משום דבעי למיתני בסיפא וילדה דלא מיתני ליה בקטן:

לא פוסלין ולא מאכילין — לא איצטריך לאשמועינן באונס ומפתה דאין מאכילין ומשום לא פוסלין נקטיה ואפילו לרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה נראה דלא מיפסלה בתרומה דאין זה לאיש זר:

לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

מפרשים נוספים

רשב"א

ומאי כי תהיה כי תבעל — הכי נמי לישנא קייטא הוא, דהא לרבי סימאי (לעיל יבמות מט, א) אליבא דר' עקיבא דאמר דמודה ר' עקיבא בחייבי לאוין דלאו דשאר, מצי מוקי לה בחייבי לאוין דלאו דשאר, אי נמי בחייבי עשה וקרא דכי תהיה הויה דקדושין קאמר, אלא דהכי קאמר תינח לר' סימאי לר' ישבב מאי איכא למימר.

לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול — כלומר אפילו לכהונה דכתיב בנים אשר יולדו כו'. ולאו דוקא מהכא נפקא אלא מבתולה מעמיו כדאיתא בפרק הערל (יבמות עז, ב). ואק"ל תינח לר' יוחנן דאמר לקמן בפרק הערל דמצרי שני שבא על ישראלית והוליד ממנה בת שכשרה לכהונה מתרץ לה להא פלוגתא הכין, אלא לריש לקיש דפסיל לה לכהונה במאי פליגי. איכא למימר דריש לקיש מתרץ לה הכי, תנא קמא סבר כל שביאתו בעבירה פוסל, ור' יוסי סבר כל שזרעו כפגום שבהם ככהן גדול באלמנה פוסל, לאפקי מצרי שני שזרעו כשר לקהל ואינו כפגום. ולר' יוסי הוא הדין לעמוני ומואבי שפוסל, שהרי מקצת זרעו כמוהו דהיינו זכריו, ואתא רשב"ג למימר כל שהוא ככהן גדול באלמנה שכל זרעו פסול פוסל לאפוקי עמוני ומואבי שאין כל זרעו הולך אחר הפגום, שבנותיהן כשרות ומותרות לקהל, לפיכך אינה פוסלת לכהונה.

תלמוד בבלי · מפת הדף