האי מיבעי ליה לגופיה — לזר גמור אבל הך דלאו זרה היא איצטריכא ובת כהן לאסרה:
תרי וכל זר כתיבי — וכל זר לא יאכל קדש (ויקרא כ״ב:י״ג) ועוד גבי בת כהן כתיב ושבה אל וגו' מלחם אביה תאכל וכל זר לא יאכל בו (שם) ומהכא תיפוק לאו לבת כהן הנשאת לישראל לאוסרה תחת בעלה לתרומה:
דרבי יוסי בר' חנינא בפרק הערל להתיר אונן בתרומה:
ואכתי — האי דבת כהן כי תהיה מיבעי ליה לליקוחין גמורים ולאשמועינן כשהיא חוזרת לבית אביה במיתת הבעל וזרע אין לה אינה חוזרת לחזה ושוק של שלמים לאכול כשאר אחיות האוכלות כדכתי' אתה ובניך ובנותיך (ויקרא י׳:ט׳):
אשכחן כהנת — דמיפסלא לתרומה בביאת פסול:
כדא"ר אבא — בפ' יש מותרות:
ר' עקיבא דורש ווין — בסנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין ד' נא:) ישמעאל אחי בת ובת אני דורש:
כוליה ובת קרא יתירא הוא — דהא כתיב לעיל מיניה וכהן כי יקנה נפש וגו' ויליד ביתו ומצי למכתב אבתריה וכי תהיה לאיש זר:
לכהונה מנלן — שלא תנשא עוד לכהן משבא עלה פסול:
אלמה לא — בתמיה. והא משכחת לה דקאכלה בשביל בנה ואיצטריך לאשמועינן דאם תיבעל לפסול לה תיאסר:
ק"ו — ולא איצטריך ובת לרבויה:
והיא הנותנת — קושיא היא כלומר איצטריך לרבויה דק"ו ההוא דקילפת מיניה איסורא היא המדה נותנת הדין להתיר ולא לאסור כהנת דקדיש גופה כו':
וכי מזהירים מן הדין — מדין ק"ו לאוקמיה בלאו גמור הא קיי"ל (מכות דף יז:) דאין מזהירין מן הדין:
גלוי מילתא בעלמא הוא — ולאו מילף מיניה ילפינן לאו לכהונה מתרומה דממילא כיון דאיפסלה לתרומה איפסלה לכהונה דתרומה היינו קדושת כהונה:
ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות — שאם בא עליה אחיה פסלה מתרומה דבי נשא אבל חייבי לאוין כיון דתפסי להו בה קידושי לא פסלי לה וכותי ונתין וממזר דפסלי מנלן:
הנך דאית בהו הויה — מדאפקה להך ביאה בלשון הויה שמע מיניה בבני קדושין משתעי קרא ואפ"ה פסלי:
לאפוקי חייבי כריתות — ל"ג:
חייבי כריתות לאו בני הויה נינהו בקדושין בפרק האומר לחבירו (ד' סז:):
אי הכי — אימא קרא דוקא בני קידושין נקט ועובד כוכבים ועבד לא פסלי. וה"ה דמצי נמי למימר חייבי כריתות לא ליפסלי אלא משום דאיירי בהו לעיל דקתני כותי היינו עובד כוכבים ובמתניתין (לקמן יבמות דף סט:) תנן העבד פוסל משום ביאה: עבד כנעני לית ליה קדושין דכתיב (בראשית כ״ב:ה׳) עם החמור עם הדומה לחמור. עובד כוכבים לית ליה קידושין דאמרינן (סנהדרין דף נב:) אשת רעהו פרט לאשת אחרים ובשאלתות דרב אחאי יליף לה מדתני רב חנניא (שם נז:) בעולת בעל יש להן מידי אחרינא לא וגבי ישראל מקיש הוויות להדדי מאן דאית ליה קידושי כסף ושטר אית ליה בה קידושי ביאה אבל עובד כוכבים דלית ליה קידושי כסף ושטר לית ליה קידושי ביאה. ומשני פסיל מדרבי יוחנן ומהאי קרא גופיה משתמעי חייבי כריתות לפסולא:
ואית דמפרשי ואימא נבעלה לפסול לה חייבי כריתות — נמי מ"ש דלא תני להו לעיל. ומשני כי תהיה כתיב מדאפקה רחמנא לבעילה בלשון הויה לא פסיל מתרומה אלא בר קידושי דוקא דבני הויה לאפוקי חייבי כריתות דלאו בני הויה נינהו כו' וסבירא להו דחייבי כריתות לא פסלי. וקשיא לי בגוה טובא חדא (דתמיה היא דהא חמירי חייבי כריתות מחייבי לאוין ועוד) דתנן בפ' ד' אחין (לעיל יבמות דף לג:) אם היו כהנות נפסלו מתרומה בבעילת אשת איש ועוד ק"ו חייבי לאוין פסלי חייבי כריתות לא פסלי ועוד הא אמרינן בעשרה יוחסין (קדושין דף עז:) דכהן הבא על אחותו עשאה זונה וכיון דזונה היא בעילתו פוסלתה דתניא (לקמן יבמות דף צא.) לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מעשר ואוכלת לויה אין אבל תרומה לכהנת לא ועוד הא תנן במתניתין (לקמן יבמות דף סט:) ממזר פוסל ומאכיל ולא משכחת לה אלא באם אמו ואי חייבי כריתות לא פסלי בביאתם משכחת לה דממזר פוסל ומאכיל את אמו כיצד בת כהן שבא עליה אחיה מאמה והוא ישראל וילדה לו בן פוסל מן התרומה ובת ישראל שבא עליה אחיה מאמה כהן וילדה לו בן הרי זה ממזר ומאכילה אלא מדלא נקט אמו ש"מ ביאת אחיה אפי' בלא ילדה נמי פוסלתה:
שפסלוה — מן התרומה:
