מסכת יבמות דף קי״ח עמוד א׳

אשה אמרה מת ואשה אמרה לא מת הרי זו לא תנשא הואיל ובאת שניה קודם שיתירוה על פי ראשונה ואפי' שניה זו צרתה אוסרתה. ובגמ' מוקמינא לה להאי סתמא כר' מאיר דאמר צרתה נמי מכחשא לה:

גמ' לא מת איצטריכא ליה דאע"ג דאי שתקא פשיטא לן דלא תנשא בעדות חברתה איצטריך לאשמועינן היכא דמכחשה לה נמי לא תנשא דמהו דתימא כיון דאתיא ומערערא גליא דעתא דלצעורי לצרה קאתיא ולעגנה שלא תנשא ותמות נפשה עם פלשתים קעבדא הלכך אפי' היא תשתרי קמשמע לן:

במחלוקת שנויה במחלוקת אחרונה אף ראשונה שנויה דלא תימא סתמא דברי הכל היא אלא ר' יהודה ור"ש היא דאמרי צרה לא מכחשה:

לא מת לאו הכחשה היא דרבנן הימנוה לקמא:

ואשה אומרת לא מת אפי' צרתה במשמע:

מתני' היתה צרתה בת ישראל לכהן:

תאכל בתרומה בחזקת שבעלה קיים ואינה חוששת לעדות צרתה הואיל ואינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה:

וחמותה אסורה שאין כלה מעידה לחמותה ואע"ג דאמרה ברישא מת בעלי דפקע לה צד כלות והויא נכרית אפילו הכי לא מהימנא כדאמר לעיל (יבמות דף קיז:) הא לאו בעלה מיית ולא חמוה מיית כו':

טעמא דאמרה לא מת הא אישתיקא כו' וא"ת מאי דייק והא לא מת איצטריך ליה לאשמועינן שאע"פ שמכחשה צרתה תנשא וליכא למימר דהא פשיטא כיון שאין צרה מעידה לחברתה דהא איצטריך טובא דפליג ר"מ עלה ולר' יוחנן נמי אשמעי' דר"מ מודה בהא ואר"י דדייק מדקאמר זאת שאומרת לא מת לא תנשא דלא הוי ליה למיתני אלא אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת תנשא ואנא ידענא דאאומרת מת קאי דההיא דלא מת שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא:

סד"א הא מימת מיית יש לנו לומר שמת יותר ממה שהיתה שותקת דאי שתקה ודאי בעיא לקלקולה אבל כשאומרת לא מת מחמת שנאה אומרת כן שהיא רוצה שתתעגן דאי לא ידעה דמית היתה שותקת לקלקלה וא"ת מכל מקום היכי סלקא דעתא למישרייה כיון דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא וי"ל דאפי' מודה ונתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת ולא דמיא (כתובות כב.) לאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני דנאמנת כשנתנה אמתלא לדבריה:

דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא נראה לרבינו יואל דה"ק דכל לא מת אפי' בבת אחת ובצרות דוקא לא הויא הכחשה דהימנוה רבנן וצרתה שאומרת שוב לא מת אין להאמינה אבל בעד ועד בבת אחת אמר במתני' בסיפא לא תנשא ואמרינן לעיל עד אומר מת והתירוה לינשא הא לא התירוה לינשא אלא באו שניהם בבת אחת לא תנשא ועל כן יש לפרש דבצרות דוקא איירי וטעמא דלא מת דלא הוי הכחשה שמכחשתה צרתה ואין לנו להאמינה ולכך תנשא האחרת אבל זו אומרת מת וזו אומרת נהרג הויא ודאי הכחשה כיון דשתיהן באות להתיר עצמן ואינן מכוונות דבריהן דאמרי בדדמי ואין יודעות אמתות הדברים והשתא דייק שפיר מסיפא דקתני אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא ואפי' צרות משמע כדפי' בקונטרס דאי לאו הכי מה משמיענו היינו עד ועד דעלמא וקאמר בשלמא לר"א סתמא כר"מ ופליגא ארישא דאמר תנשא אפי' בבת אחת אלא לרבי יוחנן קשה כו' אבל אם היינו מפרשים דר' יוחנן איירי דכל לא מת היינו בזה אחר זה א"כ מאי מקשה מסיפא לר' יוחנן וגם לכולי עלמא יש להעמידה לר"א דאיירי בבת אחת אלא ש"מ דכולה שמעתא איירי בבת אחת ודוקא בצרה דכל לא מת בעדות אשה לאו דוקא אלא בצרה כדפי':

אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת אי אמרי' דאשה אחת מכחשת את העד היכא שבאין יחד ואם אמת הוא כן הוה ליה למיתני הכי דהוי ליה רבותא טפי ובירושלמי מצא ר' יהודה דאין הכי נמי ומייתי ברייתא הכי:

אלא לר' יוחנן קשיא דאשה אומרת אפי' בצרתה משמע וא"ת מנלן דלמא בנשים בעלמא איירי דהכי תנן בפ' מי שקינא (סוטה דף לא:) עד אחד אומר נטמאת ועד אחד אומר לא נטמאת אשה אומרת נטמאת כו' והתם לא קאי אצרות ואפ"ה קתני אשה וי"ל דהתם ליכא למיטעי דבצרות איירי:

בת ישראל לכהן תאכל בתרומה מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן אי נמי בתרומה דאורייתא דאוקמה אחזקה דדייקא ומינסבא ועל צרתה אין להאמינה ואוקמה אחזקת אשת איש מידי דהוה אשני שבילין מיהו איכא הכא חדא דעביד איסורא ממ"נ ובכי האי גוונא לא ילפינן מסוטה כדמשמע בריש מסכת נדה (דף ב: ושם) ובמס' חולין (דף ט: ושם):

אף אנן נמי תנינא הא דלא מייתי רישא דהאשה שהלכה היא ובעלה שמא משום דסיפא מיירי בהתר יבמה לשוק כמילתיה דרבי טרפון דייק מיניה:

לדבריה הוא דחוששין תימה לר"י דהיכי מייתי סייעתא לר"ט מהך דקתני לדבריה חוששין ולא לדברי צרתה דלמא הכא ר"ע מודה כיון שאם לא ניחוש לדברי צרה ליכא עבירה כלל אבל בדרבי עקיבא אילו לא ניחוש לדברי צרה ואכלה בתרומה איכא עבירה בודאי ואמר ר"י דלא דייק אלא מייתור וחוששין לדבריה:

הא דאמרינן לא מת איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא הא מימת מיית והאי דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה הוא דמיכוונא. קשיא לי אמאי לא עביד להאי צריכותא איפכא ולימא לא מת אצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא כיון דהאי אמרה לא מת לא ליהימנה לאידך דהא מכחשא לה חברתה, קא משמע לן כל לא מת בעדות אשה לאו כלום הוא, ולאפוקי מאידך תנא דקתני בסיפא דמתניתין אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא. ויש לומר דאם איתא דלהכי אצטריך גבי ההיא דסיפא הוה ליה למיתנייהו ולמעבדא פלוגתא בחד דוכתא, אלא מכיון דלא עבדינהו פלוגתא ולימא ור' פלוני אמר לא תנשא שמע מינה לצריכותא אחרינא הוא דאתינן ואידך ממילא שמעת ליה מינה.

הא דאמרינן בהא אפילו ר' מאיר מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא. פירש רש"י דרבנן הימנוה לקולא לקמא. נראה מתוך דבריו דדוקא כשלא באו שתיהן כאחת, הא באו כאחת לא. ואינו נראה כן, חדא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת דקתני רישא זו שאמרה מת תנשא בשבאו שתיהן כאחת היא ואפילו הכי תנשא. ועוד דודאי סיפא דקתני עד אומר מת ועד אומר אינו מת אשה אומרת מת ואשה אומרת אינו מת, בשבאו שניהן כאחת היא, דאלו באו בזה אחר זה ודאי לא תצא מהתירה הראשון. דעד כאן לא פליג ר' מאיר אלא במכחישות זו את זו קודם שיתירוה לינשא. ואם כן מאי קא פריך מינה לר' יוחנן ואמאי סלקא ליה בקושיא. אלא הכי פירושו כל לא מת בצרה בעדות אשה לאו הכחשה היא, משום דאמרינן דלצעורה ולקלקולא קא מיכוונא. ואפילו באו שתיהן כאחת. ואקשינן תנן עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תנשא, וכל אשה קאמר אפילו צרה דלא נפקא צרה מכלל אשה אומרת לא מת, ואף רש"י ז"ל כן פירש הכי קתני לא תנשא וקשיא לר' יוחנן. אי נמי הכי קאמר אשה אומרת לא מת ע"כ צרה קאמר, דאי אשה מעלמא פשיטא לא תנשא, דהא תנא רישא לא תצא מהתירה הראשון, הא באו בבת אחת לא תנשא, והוא הדין לאשה ואשה דעד אומר ועד אומר כל עד במשמע בין כשרים בין פסולי עדות. אלא לאו בצרות וקתני נמי עד משום לתא דאשה וקתני לא תנשא. ובשלמא לר' אלעזר כר' מאיר אלא לר' יוחנן קשיא.

לא מת איצטריכא ליה ס"ד האי מימת מיית והאי דקאמר לא מת לקלקלא לצרה הוא דקא מכוונה וא"ת ולמה לן לתרוצי הכי נימא דצריכותא דמתני' משום המנותא דחברתא סד"א כיון דהאי אמר לא מת לא מהימנא לאידך קמ"ל דכל דלא מת בעדות אשה לאו כלום הוא ולאפוקי מאידך תנא דקתני אשה אומרת מת ואשה אומר אלא מת לא תנשא וי"ל דהא ליכא למימר דאלו איתא דמשום האי צריכותא תנא לה הוה ליה למתנייא על סיפא ולמעבד פלוגת' ולמימר ר"מ אומר לא תנשא אלא ודאי ש"מ לצריכותא אחריתי הוא דתני לה ואידך טעמא דסבר דכל לא מת בהכחשה לאו כלום הוא ממילא נפקא לן וכו' :

בהא אפי' ר"מ מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו כלום הוא פרש"י ז"ל דרבנן המנוה לקמא פי' לפי' דמיירי כשבאו בזה אחר זה ואינו נכון דלישנא דא' אומר לא מת כשבאו בבת א' משמע ועוד היכי אסקי' לר' יוחנן בקושי' בפירכא דסיפא נוקמי' לסיפא כשבאו בבת א' כדדייק לישנא דידה ועוד שאלו באו בזה אחר זה הא ודאי לד"ה לא תצא מהיתרה הראשון כדאיתא לכ"פ התוס' וי"ל כל לא מת דעדות צרה בעדות אשה לא כלום הוא דלצערה לצרתה קא מכוין והא דפרכי' מסיפא דקתני אשה אומ' מת ולא אוקימנא דמיירי באשה דעלמא דלאו צרה כבר פרש"י ז"ל דכיון דסתמא קתני אשה אומר לא מת כל אשה במשמע ואפי' צרה ועי"ל דע"כ בצרה מיירי דאי באשה דעלמא פשיטא דעדות בהכחשה אינו כלום ולעיל דאמרי' לא תצא מהיתר' הראשון משום דבאו בזה אחר זה הא אלו באו בבת א' תצא מהתירא ולא תנשא. וה"ה לאשה ואשה דעד אומר מת ועד אומר לא מת כל עד במשמע בין כשר בין פסול. הילכך ע"כ האי מתני' בצרה מיירי והיינו' דסליק' כר' יוחנן בקשיא הא דתני ניתן לי בן במדינת הים מת בני ואח"כ מת בעל נאמנת טעמא דמילתא משום דאיהו קיימא בחזקת ליבם ואלו שתקה ולא אמר' אלא מת בעלי היה דינ' שתתייב' הילכך אע"ג דרוב נשים מתעברו' ויולדת ולד מעליא כך אמרי' בריש פירקא דלקמן הכא אין לנו אלא חזקה וכיון דאי שתקה תתיבם הויא לה כהפה שאסר הוא הפה שהתיר וזה ברור וכן סיפא ניתן לו בן במדינת הים ואמר מת יבמי ואח"כ מת בעלי נאמנ' משום דאי בעיא שתקה ולא תתייבם:

המשנה החמישית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים באת ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר לא זו דרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה מלאכול בתרומה אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר לא זו דרך מוציאתה מידי עברה עד שתהא אסורה להנשא ואסורה בתרומה אמר הר"ם הלכה כר' טרפון:

קדש אחת מחמש נשים ואין ידוע אי זו קדש כל אחת ואחת אומרת אותי קדש נותן גט לכל אחת ואחת וכתובה ביניהן ומסתלק דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר לא זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שיתן גט וכתובה לכל אחת ואחת גזל מחמשה ואין ידוע אי זה גזל כל אחד ואחד אומר אותי גזל מניח את הגזלה ביניהן ומסתלק דברי ר' טרפון ר' עקיבא אומר אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזלה לכל אחד ואחד אמר הר"ם הלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובה וצרתה אסורה שאין מתירין את הצרה על פיה שחשודה היא שתכוין לקלקלה אף במקום שמקלקלת עצמה עמה וכמו שאמרו דילמא תמות נפשי עם פלשתים קא עבדא ואם היתה אשת כהן אוכלת הצרה בתרומה שמאחר שאין אתה מאמינה להשיאה אי אתה מאמינה לפסלה מן התרומה דברי ר' טרפון ור' עקיבא אומר לא זו הדרך מוציאתה מידי עבירה דסתם צרה דלא מהימנא חששא בעלמא היא ולהחמיר בה אלא אסורה בתרומה והלכה כר' טרפון ולא סוף דבר לגבי צרה דחשידא לקלקולא משום צערא דגופה ר"ל שמערבבתה בתשמיש אצל בעלה אלא אף בחמות שאין שנאתה מחמת צערא דגופה אלא מחמת דבר אחר הדין כן והוא שאמר אחר כן אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי תנשא היא ותטול כתובה וחמותה אסורה שאין משיאין אותה על פי כלתה אע"פ שהקדימה מיתת בעלה ושלפי דבריה אינה כלתה עכשו שמא מכוונת היא לקלקלה אף במקום שמקלקלת עצמה משום תמות נפשי כו' ואם אמרה מת חמי תחלה ואחר כך אומרת מת בעלי אף היא תנשא וחמותה כל שכן שאסורה שהרי אף לפי דבריה כלתה היא בשעת העדות אלא שבזו אין מחלוקת לענין תרומה שאף כשאמרה מת חמי הואיל ואינה אומרת עדין מת בעלי אף החמות אוכלת בשביל בנה הא כשאמרה מת בעלי ואחר כך אמרה מת חמי ובאה לפסלה מן התרומה לר' טרפון אינה נאמנת ולר' עקיבא נאמנת והלכה כר' טרפון וכבר הביאו בה ראיה בגמרא ממה שאמרו במשנתנו ניתן לי בן במדינת הים ואמרה מת בני ואחר כך מת בעלי נאמנת מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה להחמיר וחולצת ולא מתיבמת כמו שיתבאר לדבריה הוא דחיישינן הא לדברי צרה לא חיישינן ולמדת לפי דרכך שאם אמרה ניתן לי בן במדינת הים מת בעלי ואחר כך מת בני אינה נאמנת לגבי צרתה אף להחמיר ומותרת צרתה להתיבם:

בד"ה טעמא דאמרה לא מת כו' ואנא ידענא דאאומרת מת קאי דההיא דלא מת שויתה לנפשה כו' עכ"ל השתא לפי סברת המקשה בלאו האי טעמא דשויתה לנפשה חתיכה דאיסורא אנא ידענא דאאומרת מת קאי דהא לא עדיפא אומרת לא מת מאישתיקא ודו"ק:

בד"ה סד"א הא מימת כו' וי"ל דאפילו מודה ונותנת אמתלא לדבריה כו' עכ"ל ומיהו אפילו בנותנת אמתלא לא עדיפא משתיקה דאל"כ לא הוי איצטריך ליה לתלמודא להך סברא דקאמר והא דקאמרה לא מת לקלקולה לצרה כו' וק"ל:

בד"ה דכל לא מת בעדות כו' דאי לאו הכי מה משמיענו היינו עד ועד דעלמא כו' עכ"ל נראה דכל זה מדברי רבינו יואל דדייק דאפילו צרות במשמע דאל"כ מה משמיענו היינו עד ועד דעלמא והתוס' דחו לקמן פי' זה מההיא דפרק מי שקינא דקתני ע"א אומר נטמאת וכו' ולא קאי אצרות ואפשר דרבינו יואל מיישב את זה דהתם ודאי (א) איצטריך למיתני אשה אומרת נטמאת כו' לאשמועינן דאשה נאמנת בסוטה כמו דמהימן ע"א מדאורייתא התם אבל הכא בין ע"א ובין אשה כולהו תקנתא דרבנן נינהו דנאמנים ואשה ואשה היינו עד ועד ודו"ק:

ד"ה באמצע דיבור בתוס' בריש העמוד הכא פשיטא וי"ל וכו' עד אבל הכא תקנתא דרבנן היא כצ"ל והוא ס"ד ואחר כך מתחיל דבור חדש הואיל ומכחישות זו את זו וכו' עד דה"א דבסיפא מודה הוא ג"כ סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר הואיל זו וזו מודות וכו':