חייב — שהרי אחד מהם אביו (קסבר התראת ספק שמה התראה הואיל וממ"נ עובר) והכהו:
בבת אחת — שחבטן במקל בהכאה אחת:
חייב — דבהתראת ודאי התרו בו אל תכה שניהם שבמכה זו אתה מתחייב:
בזה אחר זה פטור — דאיכא שתי התראות וכל חדא וחדא הוה התראת ספק ולת"ק התראת ספק שמה התראה הואיל וממה נפשך עבר:
מ"ט דמאן דפטר — בבת אחת הא ודאי התראה היא:
למטה — באביו ואמו:
למעלה — כלפי מעלה כי יקלל אלהיו (ויקרא כ״ד:ט״ו):
איתקש הכאה לקללה — בפרשת ואלה המשפטים סמכן הענין אלא שפסוק אחד מפסיק ביניהן ואיכא למ"ד היקש הוא באלו הן הנחנקין (סנהדרין פה.):
האמר בעינן דאיעביד מצוה — בתמיה גרסינן לה דקא אמרת למה עולה הא ודאי בלא חלוקה ניחא ליה למיעבד עבוד' אלא בעי הכי עלה לא קתני דניתני עלה במשמרו אינו חולק:
בעל כרחו — דאע"ג דאינו חולק כפינן ליה לעבוד:
משום פגם — שתי משפחות שבושין עליו שיאמרו בני אדם פסול הוא לעבודה (ובני משמרות יכולין לכופו ולומר לו הואיל ואומרים עליך שאתה ממשפחה שלנו עבוד במשמר שלנו שלא יאמרו בני אדם שלא ראוך עובד במשמר אחר פסול הוא זה וכן במשמרו של אחר):
כל משמר חלוק לששה בתי אבות וכל אחד עובד את יומו ונוטל עורות קדשים הבאים ביומו:
מתני' ואפילו שלשתן הדיוטות — שאינן (מסנהדרי עירן). ובגמרא פריך מאי דיינין:
מנעל — של עור רך הוא כעין שלנו:
חליצה כשרה — אבל לכתחלה לא כדמפרש לקמן משום מנעל המרופט שניטל גבו אבל עיקר חליצה בסנדל והוא של עור קשה ומבושל ומשנפחת אין לו תקנה ואין דרך לנועלו:
באנפיליא — של בגד קלצו"ן בלע"ז:
פסולה — דמידי דמגין בעינן דכתיב (דברים כה) נעלו ונעל מידי דמגין הוא דכתיב (יחזקאל ט״ז:י׳) ואנעלך תחש והוא עור:
עקב — שול"א בלע"ז:
מן הארכובה ולמעלה — שנחתך רגלו מן הארכובה וחלץ מן הארכובה ולמעלה:
או בשל שמאל בימין כשרה — אבל חליצה של שמאל קתני בפירקין (לקמן יבמות קד.) פלוגתא:
חלצה בגדול — סנדל שלא היה למדת רגלו אבל הוא יכול ללכת בו:
הכי גרסינן או בקטן החופה את רוב רגלו חליצתה כשרה:
גמ' להקרות — ליבם לא חפצתי לקחתה (דברים כ״ה:ט׳) מאן יבמי להקים וגו' ככה יעשה לאיש וכולן בלשון הקדש:
זקנים — ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים (שם):
זקני — וקראו לו זקני עירו (שם). אבל ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים (שם) לא קא חשיב דכיון דכתיב הזקנים אהנך דלעיל קאי:
כך ב"ד מנוקים מכל מום — יליף מהאי קרא כולך יפה רעיתי דאיירי בסנהדרין:
