מסכת יבמות דף ג׳ עמוד ב׳

דרב ודרב אסי דאמר רב צרת סוטה אסורה שאם זינתה אשתו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ורב אסי אמר צרת אילונית אסורה שאם היה נשוי אילונית ואשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות ותרוייהו בפירקין (דף יא.):

צרת ממאנת הרי שהיה לאחיו יתומה קטנה ואשה אחרת ומת ומיאנה הקטנה ביבם זה היא וצרתה אסורה לו ומתני' אשמעי' דאף ע"ג דאסירא עליה לא מיפטרה מחליצה דהך איסורא מדרבנן היא כדאיתא בפירקין גזירה משום צרת בתו ממאנת:

מחזיר גרושתו אחיו שגירש אחת משתי נשיו ונשאת לאחר ועבר והחזירה לאחר מיתת בעלה ומת בלא בנים שתיהן אסורות להתייבם ואשמועינן מיעוטא דמתני' דחליצה בעיא:

ליתנינהו לסוטה ואילונית בהדי הנך דמתני' הואיל ופוטרות צרותיהן:

לפי שאינן בצרת צרה דכל הנך דמתני' איכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני כו' שהרי אינה ערוה אלא לזה אבל לאחיו השני ראויות הן ואם ייבם אפי' את הצרה ולו אשה אחרת ומת ונפלו לפני זה פטורה אף הנכרית מפני שהיא צרת צרתה של בתו אבל בסוטה ואילונית ליכא למיתני הלכה צרתה ונשאת לאחיו השני דהא על כל האחין היא אסורה ושהאיסור בא לה מכח קדושי בעלה הראשון וכולן שוין בהן:

מנה"מ דערוה וצרתה וצרת צרתה לעולם פטורות:

עליה מה תלמוד לומר לכתוב לגלות ערותה בחייה ותשמע נמי שבחיי אשתו נאסרת עליו אחותה ולאחר מיתה מותרת:

שומע אני אפי' נפלה לפניו לייבום אחת מן העריות תתייבם:

למעוטי דרב ודרב אסי וא"ת לימעט תרוייהו ממנינא דרישא דכיון דתנן ט"ו נשים ליכא למימר שייר וממעטי כולהו מדלא קתני להו כדאמר בפ"ק דקדושין (דף טז:) וכ"ת תנא ושייר והא ארבעה קתני וי"ל דהכא לא מצי למיתנינהו כדמסיק לפי שאינן בצרת צרה וליכא למעוטי מדלא קתני להו אלא מייתורא דמתני' וטעמא דרב אסי ודפליג עליה אפרש לקמן בע"ה:

לפי שאינן בצרת צרה וא"ת דמשכחת לה צרת צרה לענין בועל שנשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים דפוטרת צרתה מן הבועל דלענין בועל נמי טומאה בה כמו לענין בעל ואם הלכה הצרה ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה וי"ל דכיון דלגבי בעל לא משכחת צרת צרה אין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי הבעל ועוד אר"י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה וגו' (דברים כ״ד:ד׳) אבל בבועל לא כתיב לאו אלא ונסתרה והיא נטמאה (במדב' ה) והא דפריך לקמן (יבמות ד' יא:) נבעלה טומאה כתיבה בה ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דמהאי לחודיה דריש טומאה כתיב בה כעריות מצית למימר דלמאי דמשני למיקם עלה בלאו לא סגי בההוא דונסתרה והיא נטמאה:

מה אחות אשה מיוחדת כו' וא"ת מה לאחות אשה שכן בידו לרבות כדפריך בפ' הבא על יבמתו (לקמן יבמות דף נד. ושם) וי"ל דאהיקש דר' יונה דסוף שמעתין (דף ח.) סמיך:

יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מאלו המ"ל יכול שאני מרבה אף שלא במקום מצוה:

טעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מייבמת ותימה לר"י דמנא ליה הא נימא דאי לאו עליה נמי אחות אשה לא מתייבמת דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ואיצטריך עליה למיסר לאשמעינן דבעלמא דחי דכה"ג. אמר לקמן טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו הא לאו הכי דחי וכ"ת דאשומע אני דברייתא קפריך דמשמע לישנא דאי לאו עליה ה"א דדחי א"כ מאי משני רבא בסוף מסקנא ערוה גופיה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת אלא ע"כ שומע אני לאו דוקא והכי קאמר אם ת"ל דדחי הא כתיב עליה ומיהו עיקרא לאו להכי אתא ואר"י דאי בעלמא אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת לא ה"ל לתנא למדרש עליה לאיסורא ולא יצטרך לגופיה אלא לאשמעינן דבעלמא דחי אלא ה"ל למידרש להיתירא נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן באחות אשה אף כאן באחות אשה ואמר רחמנא יבמה יבא עליה דמסתבר טפי למדרש הכי ולאוקמי קרא לגופיה אלא ודאי סבר האי תנא עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא צריך קרא להיתירא ולהכי דריש ליה לגופיה לאיסורא ורב אשי דפריך לקמן (יבמות דף ח:) ממאי דהאי עליה לאיסורא דילמא להיתירא ארבא דמסיק דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת פריך כמו שפי' ר"י ברבי מאיר אבל כל כמה דס"ד דדחי לא מצי למיפרך הכי ורבא לא הוה צ"ל אלא להיתירא לא מצית אמרת דא"כ לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה כדמשני לקמן אקושיא דרב אשי דעיקר דקדוק הש"ס הוא מכח דלא דריש להיתירא אלא לפי דעתו של מקשה היה פשוט דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת השיב לו רבא האמת דאינו כן:

לא תעשה שיש בו כרת מי דחי וא"ת ואמאי לא ילפינן דלידחי מעשה דייבום דדחי לא תעשה דכרת דאשת אח וכ"ת דהיינו הא דקאמר לקמן (יבמות דף ז.) אלא איצטריך סד"א תיתי אחות אשה במה מצינו מאשת אח דא"כ היכי דחי עלה מי דמי התם חדא איסורא הכא תרי איסורי הא לא מפלגינן בשום מקום וילפינן מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי היכי בעי למילף ועוד דלקמן כי בעי למילף מפסח תמיד ומילה לא פרכינן הכי ועוד דשביק הש"ס אשת אח דקאי בה ולא מסיק לה אלא לבסוף ועוד דחדא איסורא מיהא נילף מאשת אח אלא על כרחך לקמן לאו בכל דוכתי בעי למילף מאשת אח קאתי אלא דוקא אחות אשה כדמסיק טעמא הואיל ואישתרי אישתרי ולהכי קאמר תיתי אחות אשה מאשת אח ולא קאמר תיתי מאשת אח כדאמר בכל הני דלקמן תיתי ממילה תיתי מכיבוד אב ואינו מזכיר אחות אשה משום דלמילף בכל דוכתין קאתי ואומר ר"י דמאשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה לא תעשה שיש בו כרת דשאני אשת אח דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום דאל"כ בטלה מצות יבום אבל מכלאים בציצית ילפי' שפיר בעלמא דאי לא מקיימת מצות תכלת בפשתי' מקיימת בצמר ואפ"ה דחי וכן וגלח את כל שערו דמצורע מיקיים בשער דהיתר דכל שערו קרינא ביה כמו כל מלאכה לא תעשו דשבת דלא קאי אלא אמלאכות דלא דחו שבת א"נ כל שערו ממש ובנמרטו פאת ראשו וזקנו וכן כל הני דמייתו מיקיימי בדוכתא אחריתי:

חדא למעוטי צרת ממאנת פירוש, ממאנת ביבם.

וחדא למעוטי צרת מחזיר גרושתו יש מי שפירש (רש"י ד"ה צרת ממאנת וד"ה מחזיר גרושתו, תו"י ותוס' הרא"ש) דצרת מחזיר גרושתו וצרת ממאנת פטורות מן היבום אבל לא מן החליצה, ומשום דאינן פטורות מן החליצה ממעט לה במתניתין, ולעולם אוסרות אותן להתיבם. ולא דמיין לט"ו נשים דמתניתין דפטורות לגמרי. (ויש מפרשים דהכי קאמר למעוטי צרת ממאנת וצרת מחזיר גרושתו דצרותיהן מותרות לגמרי מן החליצה ומן היבום) ואינו מחוור דמנינא דמתניתין משמע דממעט צרותיהן דכותייהו לגמרי, כלומר פוטרות מן החליצה ומן היבום, ויש לך אחרות שאינן פוטרות כלל אלא חולצות או מתיבמות, והיינו ממאנת ומחזיר גרושתו, דאינן עושות צרותיהן כמותן, אלא הן אסורות אבל צרותיהן מותרות לגמרי וחולצות או מתיבמות. ולמאן דאית ליה (להלן יבמות יא, ב. יב, א) דהני צרותיהן אסורות כמותן, מנינא למעוטי דרב ודרב אסי, דכולהו לית להו דהדדי. וכן פירש הרמב"ן נר"ו. (ד"ה רב אסי, ועי' ריטב"א ד"ה ודאמרינן וגהש"ס ותוס' ע"א כאן).

הא דתני' יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו ה"ה דהוה מצי למימר יכול שאני מרבה את אלו שנשאו לאחרים, אלא משום דחשש עריות פסיק לה דא"א לינשא לאחרים נקט להו, וה"ה לט"ו עריות לפי שאין צרה אלא מאח.

והא דתני' שאין צרה אלא מאח לא היה צריך, לפי שכבר אמר יצאו שש עריות שא"א לינשא לאחים, אלא נתינת טעם הוא, כלומר אם תאמר מאין זו שלא נלמד מאחות אשה שש עריות שחמורות ממנה, לפי שאין הערוה נותנת איסור לצרתה אלא שמסלקת זיקת יבום מכל אותו בית, וממילא צרה באיסור אשת אח כדקיימא קיימא. ומינה נמי שמעינן דאפילו ט"ו נשים שנשאו לאחרים צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מאח, דאלו מטעמא קמא לא שמעינן לה, דאדרבה הוה משמע דבין נשאו לאחים ובין נשאו לאחרים צרותיהן אסורות.

בפי' רש"י עונש מניין פרש"י אם ייבם א' מן העריות או צרותיה' וא"ת והיכן מצינו שיש עליהן עונש דקתני מניין וכו' וי"ל דתנא קים ליה במילתי' ואורחא הוא בהכי:

ל"ת שיש בו כרת מי דחי ותו ל"ת גרידא מניין דדחי פי' גבי לא תעשה שיש בו כרת לא אמר מנ"ל כדאמר לקמן באידך משום דהשתא ס"ד דתנא מפיק לי' משום דדחי לא תעש' גריד' דלא שנא בין איסורא רבא לאיסורא זוטא ולהכי מתמהינן דאי מהאי טעמא איסורא רבא מדחי וי"ל פי' חמור מקל להקל עליו הא ודאי לא ידחו ומשו' דלא מודינן לה בעיקר דינא מתמהינן הכי ולא אמרי' מ"ל אבל באידך קים לן דהכי דינא בכל התור' אלא דאמרי' מנ"ל וא"ת וכיון דאפי' איתא לא ילפי' מיהא לנדון שלפנינו למה לי' למי' השתא כלתו גרידא מ"ל וי"ל דאע"ג דלא נפקא ליה מינ' כלום כיון דאתא לדידיה בעי לצרוכי א"נ דהכי קאמר מ"ל דדחי דדילמא מצית לאתויי מדוכתא דשמעי' מיהו אפי' ל"ת שיש בו כרת והכי קאמר בתוספתא ולמה הביא ראי' דדחי ל"ת שיש בו כרת מדכתיב עליה ולימא הכי טעמא דאמר רחמנא עליה דלא דחי הא לאו הכי הוה אמינא דדחי דהא דכוותא דייקי' לקמן גבי אמר לו אביו לבשל לו או לשחוט וגבי לא תבערו אש ותריץ דאנן השתא על תנא דמתני' קיימים דאפי' מקמי דכתב רחמנא עליה קאמר שומע אני אפי' על א' מן העריות וזה ברור ופשוט:

צרת סוטה ודאית ר"ל שזינתה בודאי תחת בעלה אסורה כיצד ראובן שהיו לו שתי נשים וזינתה אחת מהן תחתיו שנמצאת אסורה לו ומת בלא בנים קודם שיגרשנה ונזדקקו שתיהן ליבם והרי הסוטה אסורה ליבם וכמו שאמרו במסכת סוטה ו' א' אם נאסרה בבעלה הראשון שהיה מותר לה ליבם שהיה אסור לה לא כל שכן ומאחר שהיא אסורה אף צרתה כן ונמצאת הסוטה פטורה אף מן החליצה ואע"פ שבשאר חייבי לאוין חולצת הכא שאני דטומאה כתיבא בה כעריות ופוטרת צרתה שהרי אף בשעת זיקה נעשית לה צרה שאע"פ שזינתה צריכה היא גט ונמצאת הסוטה עושה צרתה כמותה לאיסור לאו ופטורה מכל מקום מן החליצה כשאר עריות ממה שכתוב בה טומאה ומהניא אף לצרתה אבל סוטה ספק כגון שקינא לה ונסתרה ומת קודם שישקנה היא חולצת ולא מתיבמת וצרתה מותרת אף להתיבם:

ושמא תאמר בסוטה ודאית מיהא היאך לא שנאוה במשנתנו שאע"פ שאין שם כרת מכל מקום היא פטורה ופוטרת טעם הדבר מפני שאינה בצרת צרה שאין ראוי לומר שתפטר צרת הצרה אלא כשיש שם אח שהן מותרות לו וכנס את הצרה ומת לו ונפלו לפני אותו אח בעצמו שנפקעה זיקתן ממנו כמו שביארנו במשנתנו ובהקדמה שלישית שבה אבל בזו אי אתה רשאי לומר שיהא אח שלישי כונס את הצרה שהרי אסורה היא לכל האחים מה שאין כן באותן של משנתנו שאינה ערוה אלא לזה לבד וכולן ראויות לשאר האחים אבל זו כל האחים שוים באיסורה ויש מפרשים שצרת סוטה חולצת דחייבי לאוין בעלמא נינהו ומה שתירץ כאן דלתנהו בצרת צרה משום דרב אסי נקט לה דהיינו אילונית שלא באה לכלל יבום כלל והויא לה בכרת הא לדרב ר"ל בסוטה הוה מצי לשנויי משום דלא מיפטרן מן החליצה לא סוטה ולא צרתה:

צרת אילונית כבר ביארנו במשנתנו שלדעת רב אסי כל שהכיר בה אסורה ונמצאת האילונית פוטרת צרתה שמאחר שאינה בת יבום שהרי אינה יולדת ועומדת באיסור אשת אח אף צרתה כן ולדעתו מיהא זה שלא שנאוה במשנתנו מפני שאינה בצרת צרה שהרי איסורה שוה בכל האחים ומכל מקום הלכה כרבא שאף בהכיר בה צרתה מותרת להתיבם ואין האילונית פוטרתה כמו שביארנו במשנתנו:

צרת ממאנת כל שהממאנת ערוה אצלו ומיאנה ביבם הואיל ולא מיאנה בחיי בעלה ובשעת מיתה נראית צרתה צרת ערוה כבר ביארנו שאסורה להתיבם ולא מן הדין שראוי היה לומר שמיאוניה עוקרין אף נשואין הראשונים כמו שהתבאר אלא מגזירת שאר צרת ערוה ומתוך כך חולצת ולא מתיבמת ואין ממאנת לאחר מיתה פוטרת צרתה אלא מן היבום אבל לחליצה לא וכבר ביארנו ענין זה במשנתנו ומכל מקום צרת ממאנת הנזכרת בסוגיא זו שצרתה מותרת פירושה שאין הממאנת ערוה אצל היבם אלא שתי יבמות נפלו מבית אחד אחת גדולה ואחת קטנה שראויה למאן ומיאנה בזה ונמצאת אסורה לו וצרתה מכל מקום מותרת הואיל ואין הממאנת ערוה אצלו ואין גוזרין בה משום צרת בתו מממאנת שאסרנוה משום שאר צרות ערוה לומר שאין זו גזירה לגזירה אלא כולה חדא גזרה היא דאי לא הא לא קיימא הא אלא אע"פ שהממאנת עצמה אסורה לו צרתה מותרת אף להתיבם הואיל ואין הממאנת ערוה והממאנת עצמה אע"פ שאסורה לזה שמיאנה בו מותרת היא לשאר אחים ולכל הקרובים חוץ מאביו מפני שנראית ככלתו בשעת מיתת בנו כמו שיתבאר ואין לפרש צרת ממאנת מותרת להחמיר ולהצריכה חליצה אלא שתהא אסורה ביבום ושנפרש במה שאמרו למעוטי צרת ממאנת שאינה בדין שאר העריות לפטור צרותיהן אף מן החליצה אלא פוטרת מן היבום ואוסרת בו אבל אינה פוטרת מן החליצה כמו שפירשו גדולי הרבנים שאם כן היינו צרת בתו ממאנת אלא מותרת אף להתיבם וכמו שאמרו במנינא דמתניתין למעוטי צרת ממאנת וודאי המנין ממעט כיוצא בו כלומר אלו פוטרות מן החליצה ומן היבום וזו מותרת אף ביבום ושמא תאמר לדברי האוסר מיהא היאך לא שנאוה במשנתנו שהרי ישנה בצרת צרה הואיל ופסקנו מיאנה בזה מותרת לזה אינה שאלה שהרי אף לדברי האוסר חליצה מיהא בעיא ואינה כשאר המנויות שם:

צרת מחזיר גרושתו מותרת כיצד ראובן שהיו לו שתי נשים וגירש אחת מהן והחזירה לאחר שנשאת שהרי קדושיו תופסין בה אלא שנמצאת נשואה לו בעבירה ומת בלא בנים ונזדקקו נשותיו לשמעון אע"פ שהגרושה אסורה לו מקל וחומר שאם נאסרה במותר לה ר"ל הבעל כל שכן באסור לה ר"ל היבם וחולצת ולא מתיבמת צרתה מכל מקום מותרת דטומאה דכתיבא בה ר"ל אחרי אשר הוטמאה עיקר ענינה לא במחזיר גרושה הוא שהרי לא נאסרה אלא אם נשאת או נתקדשה הא זינתה לא דכתיב והיתה לאיש אחר הויה הוא שאוסרתה אלא בזונה ודאית היא אמורה לאסרה על בעלה בלאו כמו שיתבאר ומכל מקום אע"פ שאין טומאה שבה חוזרת למחזיר גרושתו היא עצמה מיהא אסורה מקל וחומר ואינה מתיבמת אלא חולצת ואף זו ר"ל צרתה פירשוה גדולי הרבנים להחמיר ולהצריכה חליצה דוקא ואינו כן אלא אף להתיבם ואם החזירה קודם שנשאת אף הגרושה עצמה מותרת להתיבם שאין הלכה כר' אליעזר שאמר לק' ק"ט א' קדושין הראשונים מפילים אותה ליבום והרי עמדה על היבם אחר כן שעה אחת באיסור אשת אח ר"ל גרושת אחיו אלא כרבנן שאמרו מיתת אחיו מפלת אותה ליבום והרי מאותה שעה ואילך לא עמדה עליו באיסור ולמדת מכל מקום שאין הלכה כדברי האוסר בצרת מחזיר גרושה ואם תשאל לדברי האוסר מיהא מפני מה לא שנאוה במשנתנו אף זו מפני שאף לדברי האוסר חליצה מיהא בעיא אי נמי שאינה בצרת צרה שהרי האיסור שוה בכל האחים:

עריות שביארנו שפוטרות צרותיהן לגמרי פירושה בעריות שאין קדושין תופסין בהן כגון עריות שבכריתות כגון אחות אשה אבל אם היא מחייבי לאוין היא חולצת ולא מתיבמת וצרתה מותרת אף להתיבם כך למדנו מפי השמועה ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה מה תלמוד לומר עליה אם למעט לאחר מיתה מבחייה נפקא ואם להתיר לאחר גירושין הא כתיב בחייה כל שבחייה אסורה ואפילו נתגרשה אלא לדון ממנו גזירה שוה נאמר כאן עליה ונאמר להלן יבמה יבא עליה מה להלן במקום מצות יבום אף כאן במקום מצות יבום ואפילו הכי אמר רחמנא לא תקח צרתה מנין תלמוד לומר לצרור כלומר לא לה ולא לצרה שהלמ"ד במקום לה צרת צרה מנין תלמוד לומר צרור ר"ל בוא"ו ואע"פ שאין שם וא"ו נקוד חולם שבו עושהו כאלו יש שם וא"ו כלומר התורה ריבתה צרות הרבה:

שאר עריות מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם אף כל כו' הא חייבי לאוין לא יכול שאני מרבה אף שש עריות וכו' והוא הדין לאותם חמש עשרה שנישאו לאחרים אמרת מה אחות אשתו מיוחדת כו' ואיפשר לינשא לאחין אף כל כו' יצאו שש עריות שאי אפשר לינשא לאחים ומתוך כך צרותיהן מותרות וזה שחזר ואמר שאין צרה אלא מאח לא היה צריך שהרי אמר בהן שאי אפשר לינשא לאחין אלא לומר שאין הערוה נותנת איסור לצרה אלא שמפקעת זיקה מכל אותו בית וממילא צרה באיסור אשת אח עומדת ולפי דרכו בא ולימד שאף חמש עשרה נשים שנישאו לאחרים צרותיהן מותרות והוא שחזר ואמר שאין צרה אלא מאח:

אזהרה שמענו עונש מנין ר"ל ביבום צרת ערוה שתהא בכרת אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה וכו' והרי צרת ערוה בכלל הואיל וכבר הוזכרה:

תוס' בד"ה למעוטי דרב כו' וי"ל דהכא לא מצי למתנינהו כדמסיק לפי שאינן בצרת צרה כו' (ב) עכ"ל והמקשה דפריך לרב ולרב אסי ליתנינהו ה"ה דה"מ למפרך לימעטו תרוייהו ממנינא דרישא כיון דלא מסיק אדעתיה השתא לפי שאינן בצרת צרה אלא דניחא ליה למפרך הכי לרב ולרב אסי בפשיטות:

בד"ה טעמא דכתב כו' ורבא לא היה צ"ל אלא להיתירא לא מצית אמרת כו' עכ"ל וליכא לאקשויי כיון דעיקר קושיית התלמוד הוא מכח דלא דרש להיתירא א"כ לא קמשני רבא כלום לקמן די"ל דודאי לפי סברת המקשה דאתא קרא לאשמועינן דבעלמא דחי א"כ לא אתי קרא כלל לגופיה ואית לן למימר טפי דאתא לגופיה להיתירא ואהא קמשני רבא שפיר דאתא קרא לגופיה למשרי צרה שלא במקום מצוה ורב אשי לא פריך עליה דרבא אלא דאכתי מאי חזית דאתא קרא להיתירא דצרת ערוה שלא במקום מצוה נימא דאתא קרא להיתרא דערוה גופה במקים מצוה וק"ל:

בד"ה לא תעשה שיש בו כרת כו' ועוד דחדא איסורא מיהא נילף מאשת אח עכ"ל פי' דהאי תירוצא דסד"א נילף מאשת אח כו' קאי לקמן במסקנא וא"כ חדא איסורא מיהא נילף בעלמא דדחי ואנן קי"ל דבשום מקום אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת גם לאידך שינויא דמסקנא יש להקשות כך ומהרש"ל הבין בשמעתין דכל הנך שנויא דמסקנא אית להו דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת בחדא איסורא זולת לפי תירוצא דרבא דמסקנא ואינו כן דהא לפי מה שכתבו התוס' כאן ואור"י דמאשת אח לא מצי למילף מידי דלידחי כו' א"כ אפי' חדא איסורא ליכא למילף דדחי בעלמא וכן לשנויא דסד"א דאתיא מהיקשא דרבי יונה כו' א"כ כל ל"ת שיש בו כרת בעלמא ודאי לא הוה מצינן למילף מידי מאשת אח מהאי טעמא אלא דאצטריך עליה לעריות דלא אתי מאשת אח מהיקשא דרבי יונה כו' וכן פרש"י לקמן בהדיא ועיין עוד בזה לקמן במקומו:

בא"ד אלא דוקא אחות אשה כו' עכ"ל ואהא ודאי שפיר פרכינן הכא תרי איסורי כו' כמו שפר"י דמאשת אח לא מצינן למילף בעלמא דדחי משום דאשת אח מצותו בכך וה"נ ליכא למילף תרי איסורי דאחות אשה מאשת אח כיון דאיסור אחות אשה אין מצותו בכך וק"ל:

תוס' ד"ה יכול שאני מרבה וכו' ה"מ למימר יכול שאני מרבה אף שלא במקום מצוה. פי' ט"ו נשים הנזכרים במתניתין רק שהן נשואות לנכרי ולא לאחר והכי ה"ל למימר אמרת מה אחות אשה שאסרה התורה היינו במקום מצות היבום כדדרשינן לעיל נאמר כאן עליה ונאמר להלן יבמה יבא עליה וכו' אף כל דוקא במקום מצוה:

ד"ה טעמא דכתב רחמנא ובו' עד דאין עשה דוחה ל"ת פירוש שאין לתנא שום פסוק שעשה דוחה לא תעשה והא דכתיב עליה לא לגופיה אצטריך דבלאו הכי הוא אסור דמהי תיתי ה"א להתיר אלא לא כתבו אלא למידק מיניה דדוקא הכא הוא אסור הא בעלמא עשה דוחה ל"ת:

ב"ד ואמר ר"י דאי בעלמא אין עשה דוחה ל"ת פירוש דאי לית ליה לתנא פסוק בעלמא דעשה דוחה ל"ת וכן מה שאמר אלא ודאי סבר האי תנא עשה דוחה ל"ת פירושו שיש לו פסוק ע"ז אלא שהמקשה שואל מנלן ר"ל איזה פסוק הוא ורבא לא היה צ"ל וכו' פי' מאחר שכתבנו שהיינו יכולין לתרץ שלעולם אין לתנא שום פסוק שעשה דוחה ל"ת והא דכתבה התורה עליה למילף מיניה דבעלמא דחי אלא שעיקר קושייתו של המקשה היה שא"כ היה לו לתנא למדרש עליה להיתרא א"כ רבא לקמן דאמר ערוה גופה לא צריכה קרא וכו' כי אצטריך קרא לצרת סוטה לא היה צריך לכל זה אלא היה לו להשיב הא דכתב עליה לא לגופיה אצטריך אלא למידק מיניה דבעלמא דחי מאי אמרת ה"ל לתנא למדרש עליה להיתרא להיתרא לא מצית אמרת דא"כ לגלות ערותה דחדא וכו' כדלקמן (יבמות דף ה':)

ד"ה לא תעשה שיש בו כרת וכו' עד אלא על כרחך לאו בכל דוכתי בעי למילף מאשת אח אלא דוקא אחות אשה וכו'. נראה דלאו דוקא אחות אשה אלא ה"ה דעריות במקום יבום דהא בכולן שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי אלא דר"ל רוקא באחות אשה ודומיה דהיינו במקום יבום אשת אח דשייך בהם לומר הואיל ואשתרי אשתרי אבל בכל התורה כולה לא ילפינן מיניה דעשה דוחה ל"ת וק"ל:

גמ' לפי שאינה בצרת צרה לקמן ד' יו"ד ע"ב:

שם לא תעשה שיש בו כרת מי דחי עיין תשובת רשד"ם חלק יו"ד סי' רלא:

רש"י ד"ה צרת ממאנת וכו' כדאית' בפירקין דף יב ע"א וצ"ע:

שם ד"ה מחזיר גרושתו וכו' שתיהן אסורות להתיבם עי' לקמן דף יב ע"א וצ"ע:

תוס' ד"ה לפי כו' כך צרתה פטורה להדיא איתא בירושלמי ר"פ יו"ד דמסכתין דצרתה מותרת: