חולצות לכתחלה — משמע כלומר אין כאן תקנה אחרת:
ה"ג ולימא ליה גזירה דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא — אי אמרת להו חלוצו לשניה ויבמו ראשונה גזירה דלמא קדים חד וחליץ לראשונה ואתי לייבומי אידך שניה דסברי מה איכפת בין זו לזו אבל בדיעבד שחלץ לשנייה תחלה שריא ליה לאידך לייבומי קמייתא דמאן דחזי דחלץ לשניה ברישא וחזר וייבם קמייתא אסיק אדעתיה ולא אתי למחלץ לקמייתא ולייבומי שניה:
ומשני ולא מתייבמות קתני — דאי נמי חלץ לשניה אין כאן יבום:
ולימא ליה גזירה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין — וה"פ לימא ליה רבי יוחנן תנא דמתני' טעמיה לאו משום זיקה קא אסר לייבם ב' אחיות דס"ל אין זיקה דאי טעמא משום זיקה מכי חליץ לשניה ופקע זיקתה שרי לייבומי ראשונה כדאמרי אנא אלא טעמא משום שמא ימות כדאמר בריש פירקין דלמא אדמייבם חד מיית אידך כו' ומשו"ה שקול רבנן דין יבום מאחיות לגמרי ואפילו חלץ לחדא מינייהו דלא בטלי תו מצות יבמין כי היכי דלא ירגילו יבום באחיות ואתי לייבומי לכתחלה קמי חליצה ואדמייבם חד מיית אידך אבל לגבי מיתה דלעיל דאיירי בה ר' יוחנן ליכא למיגזר הכי:
ר' אלעזר היא — בפ' ב"ש (לקמן יבמות קט.) ואנא דאמרי כרבנן:
מדסיפא — דמתני' ר"א דקתני ר"א אומר ב"ש אומרים יקיימו (כו') ב"ה אומרים יוציאו:
ולימא ליה — דלא ידעינן הי נפול ברישא דלימא ליה חלוץ לשניה:
א"ה — דמשום דלא ידעינן הוא הא אי הוה ידעינן מתייבמת ראשונה:
היינו דקתני — כלומר הא דקתני יוציאו אמאי:
בשלמא לראשון אמרי' ליה — אפיק דודאי באיסורא אתא לידך דא"נ ראשונה היא מאן שריא ניהלך הלא אחות זקוקה היא ומי מאחיך חלץ לאחותה לאפקועי זיקה מינה אלא שני לימא אחר שייבם ראשון שניה אירע לחלקו והויא זו ראשונה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דהכי אמר בפ' כיצד (לעיל יבמות כד.) קדמו וכנסו אין מוציאין מידם משום דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה והא נמי לשני ספק הוא:
היינו דקאמר ליה אחיות איני יודע מי שנאן — דלא מצי לתרוצי כשמעתיה כלל:
איסור ערוה — כגון חמותו או ערוה אחרת:
דנפלה חמותו ברישא — זו שאסרה את האחרת נפלה תחלה. והאי דנקט חמותו חדא מעריות נקט וניחא למינקטיה מילתא דשכיחא ושאר עריות טריחא מילתא לאשכוחי:
אמאי — שני אסור בשתיהן ליקו חתן של ראשונה ולייבם לשניה דאינה חמותו ואינה אחות זקוקה ותיהוי חמותו לגבי אידך אח יבמה שהותרה בשעת נפילה כו':
כגון דנפלה הך דאינה חמותו ברישא — ואי במייבם לה האיך ברישא פיישא שנייה שנאסרה משעת נפילתה [הוי] הלכך תו לא מהני לה היתר:
קל היה להן לב"ה — כלומר ב"ה לקולא אמרי:
ר"ש כמאן — אליבא דמאן:
אי — אתא למימר בית שמאי אומרים יקיימו היינו ר"א:
ואי אב"ה — קא מסהיד היינו אבא שאול והא ליכא למימר דטעמא דנפשיה קאמר דלאו בר פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל הוא:
תנינא חדא זימנא — בפרק כיצד אחותה של ערוה כשהיא יבמתה או חולצת כו' והיינו נמי אסור בה ומותר באחותה:
התם — הוא דליכא אלא חד אחא לקמן וליכא למיגזר מידי אבל הכא דאיכא למיגזר דלמא אתא שני לייבומי כאחיו וקא פגע באחות זקוקתו דקמי דידיה הוו רמיין תרווייהו אימא אפילו האי דלא רמיא ערוה קמיה לא לייבם קא משמע לן:
דקא מוכח — דמדלא מייבם האי כאחיו איכא היכירא דאחות זקוקתו אסורה והאי דייבם האי משום טעמא דערוה לא רמיא קמיה ולא אתי למישרי אחות זקוקתו בעלמא:
אבל התם — דליכא אלא חד אח אימא לא לייבם דלמא אתי למישרי אחות זקוקתו בעלמא:
