מסכת יבמות דף כ״ט עמוד ב׳

הא דאמרינן לא תימא מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור - נראה לי קנין גמור בביאה דיבמה קאמר וכדמסיק דאי בעי לאפוקה סגי לה בגיטא, כלומר כאלו בא עליה שאין לאחר ביאה כלום. ואיצטריך לאשמועינן הכין משום דמאמר לבית שמאי קונה דבר תורה וכדקתני תצא הלזו משום אחות אשה. ונפקא ליה מולקחה לו לאשה וכדמשמע בירושלמי (פ"ב ה"א) והלכך הוה אמינא כשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה, משום הכי אצטריך לאשמועינן שאף על פי שהמאמר קונה דבר תורה מכל מקום אינו גומר בה כביאה מדכתיב ויבמה. וכענין שאמרו בירושלמי בריש פרק כיצד (שם) יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחה לו לאשה זה מאמר, יכול כשם שהביאה גומרת בה כך יהא המאמר גומר בה, תלמוד לומר ויבמה עיירה את הפרשה כולה ליבום הביאה גומרת בה ואין המאמר גומר בה ואם כן מה הועיל בה המאמר לאוסרה לאחים.

הא דאמרינן זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר - לאו דוקא נקט, אלא במאמר אחד מהן הותרה השניה לשני שהרי הופקעה זיקת האחד ממנה במאמרו. ולא תימא דטעמייהו דבית שמאי משום דאסור לבטל מצות יבמין וזה יעשה וזה יעשה דוקא ויעשו מאמר שניהם על ידי שליח אחד שיקדש שתיהן על ידי שליח אחד שלהן, גם כן קאמר דשניהם קונין בבת אחת, דהא ליתא דלמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין בשתי אחיות אין דין יבום כלל, דסלקי מהן חכמים תורת יבום לגמרי כדאמרינן לעיל משום דאיכא למיחש לבטול מצוה, דקיל להו לאינשי, דאי שרית להו הכי אתו לשוויי כל חד מינייהו שליח באפי נפשיה, אי נמי אתו לקדושי כל חד מינייהו בלא שליח ואיכא בטול מצות יבמין וכדגזרינן במיחלץ והדר יבומי משום דלמא אתי ליבומי ברישא ומבטלה מצוה, אלא מחוורתא משום זיקה הוא, וזה יעשה וזה יעשה לאו דוקא.

אף אנן נמי תנינא בית שמאי אומרים יקיימו יקיימו אין לכתחלה לא - קשיא לי דלמא משום שניה דעמדה עליו שעה אחת באיסור דאפילו מתה הראשונה אסורה עליו השניה עולמית, כדאמר ר' יוחנן לעיל (יבמות כז, ב) ויש לומר דאם כן ראשונה מיהא יעשה בה מאמר לכתחלה ויקנה. והא דקאמרינן זה יעשה וזה יעשה לאו דוקא, דשניה לעולם אסורה אלא דדוחק הוא לומר דזה יעשה וזה יעשה לאו דוקא אלא שיהא השני אסור. ועוד דדלמא לכתחלה לא גזרה דלמא יעשה מאמר בשניה ויכנוס וכדאמר לעיל (שם) גבי ההיא דר' יוחנן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן אלא שיש לומר בזו דסבירא ליה השתא כמאן דאמר יש זיקה ולמאן דאמר יש זיקה ליכא למגזר מידי משום דחמירא להו מלתא ולא אתו לאחלופי וכדכתבינן לעיל. ואכתי קשיא לי דלמא בית שמאי אין זיקה סבירא ליה ומשום הכי לכתחלה לא משום דאסור לבטל מצות יבמין. ויש לומר דסבירא ליה השתא דאי טעמייהו דבית שמאי משום דאסור לבטל מצות יבמין. ויש לומר דסבירא ליה השתא דאי טעמייהו דבית שמא משום דאסור לבטל מצות יבמין אפילו קדמו וכנסו יוציאו דגזרינן דיעבד אטו לכתחלה וליכא דין יבום כלל, וכמו שכתבנו למעלה וכדמשמע לעיל בפרק כיצד בתחלתו ובסופו נמי גבי מתניתין דלזה שנים ולזה שנים לגירסת רש"י ז"ל דגריס אם קדמו וכנסו לא יוציאו, מאי שנא מהא דתנן ארבעה אחין כו' אם קדמו וכנסו יוציאו, ופרקינן אי למאן דאמר יש זיקה יש זיקה אי למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין אסור לבטל מצות יבמין.

הא דאר"א לא תימא מאמר לבית שמאי דוחה דחייה גמורה וצרתה חליצה נמי לא בעי. פירש"י ז"ל צרתה אשת השני שנעשית צרתה בזיקה.

אלא דוחה ומשייר הוי - כלומר דוחה שאין צרתה זו אוסרת עליו ואלו רצה לכנוס כונס ותצא הלזו משום אחות אשה, ומיהו משייר הוה דאלו בעיא שניה לינשא לשוק קודם כניסה של זו אינה ניתרת אלא בחליצה. ואיכא דקשיא להו (רמב"ן) דאם כן מאי קאמר ר' אבין אף אנן נמי תנינא דאדרבה מתניתין הויא תיובתיה דאיהו אמר דמאמר דוחה את הצרה מלאסור עליו בעלת המאמר וכונס לכתחלה, ומתניתין קתני דאינו דוחה ולכתחלה לא יכנוס. ועוד קשיא לי דאי דחייה גמורה להתירה לשוק קאמר, מאי קא מקשה ואי סלקא דעתך דוחה דחיה גמורה זה יעשה מאמרו וידחה כלומר ויתיר יבמתה לשוק, דאטו מתניתין מיירי באיסור לשוק. ועוד דהוה ליה לאקשויי אלא מאי דוחה ומשייר כלומר דוחה דאי בעי לכנוס יכנוס זה יעשה מאמר ויכנוס וזה יעשה מאמר ויכנוס. אלא שיש לי לתרץ בזו דעדיפא ליה לאקשויי ממתניתין גופה דאשתו עמו, ועוד קשה דרש"י ז"ל (בר"ה ה"ג) גריס במסקנא אלא יבמה דחזיא לכולהו חזיא למקצתייהו, כלומר אלא דר' אלעזר ליתא ומאמר דוחה הוא דחיה גמורה, ודקשיא לך במתניתין דארבעה אחין נמי לידחו לגמרי, לא דמיא למתניתין דכל יבמה דחזיא בשעת נפילה לכלהו מילי דיבמה לחלוץ ולהתיבם, כגון הא דעשה בה מאמר עד שלא מת השני חזיא למקצתייהו, לומר שדיניה חזקים ומאמרה אלים לדחות לגמרי צרתה ואפילו חליצה לא בעינן, אבל במתניתין דארבעה אחין דנפלו שתיהן בבת אחת ולא חזיין לכולהו מילי דיבום וחליצה דנעשו צרות בזיקה ואסורו להתייבם לא חזיין למקצתייהו, שאין מאמרן חזק לדחות צרה לגמרי. וגם זה אינו מחוור, חדא דנוסחאי דוקני לא גרסי אלא. ועוד דאם כן יבמה דחזיא לכלהו ודלא חזיא לכלהו, היינו דאמרינן לעיל מאמר דהיתרא דחי, דאסורה לא דחי, ואמאי קא משני הכא בלישניה. ויש מתרצים צרתה דקאמר ר' אלעזר צרתה ממש שנפלה עמה מבית אחד שהיא אינה דחויה לגמרי משעת מאמרה של חברתה, אלא דוחה אותה זו של בעלת מאמר לצרה דשוב אינו יכול לכנסה וקם עלה בלא יבנה, ומשייר שהיא צריכה חליצה. וסייעה ר' אבין ממתניתין לומר דכשם שאין מאמר דוחה דחיה גמורה מלאסור אחותה שהיא יבמתה על היבם, דאלמא עדיין זיקתה קיימת, כך אינה דוחה צרתה מלהוציאה לשוק בלא חליצה, דהא לא הופקעה זיקתה. ואקשינן והא קתני אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה, דמשמע משעת מאמר תצא אידך משום אחות אשה לגמרי, ואפילו בלא חליצה ואף על פי שלא כנס, דמסתמא אעשה בה מאמר קתני. ועוד דקתני אשתו עמו דאלמא הופקעה זיקת השנייה לגמיר ויכול הוא לכנוס בעלת המאמר. ופרקינן יבמה דחזיא לכלהו מילי דיבמה כגון מתניתין דארבעה אחין דמדאורייתא שתיהן ראויות בין לחלוץ בין ליבם זיקה דאורייתא, הלכך חזיא למקצתייהו לומר זיקתה אלימא לאצרוכה חליצה. והוא הדין לשתי יבמות הבאות מבית אחד דכל אחת ראויה לכלהו מילי, כי עבד בה מאמר בחדא אידך לא מפטרא בלא חליצה אבל יבמה דלא חזי לכלהו מילי בשעת נפילה, כגון הא דבית שמאי דכיון דעבד בה מאמר בראשונה עד שלא נפלה לפניו שניה, מדחיא שניה דבר תורה מן היבום, הלכך לא אמרינן זיקתה דתבעי חליצה אלא מאמר הראשונה דחה אותה לגמרי ואפילו חליצה נמי לא בעיה.

השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא אשתו ארוסה לא אונן כו' - פירש רש"י ז"ל ארוסה דקדושיה דאורייתא וקא תני ר' חייא אינו יורשה ואינו מטמא לה מאמר יבמין דמדרבנן, דהא דאורייתא יבמה יבא עליה כתיב מיבעיא ע"כ. ולא למימר שסבור הוא ז"ל דמאמר לבית שמאי אינו קונה דבר תורה, דאם כן היאך הוא דוחה בצרה דחיה גמורה ומתירה לשוק בלא חליצה, ואמרינן נמי לעיל בפרק כיצד (יבמות יח, א) הא דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור והויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו וחליצה נמי לא בעיא ולמקן נמי דכותה, אלמא לבית שמאי מאמר קונה הוא דבר תורה, אלא שאינו גומר כקדושין דאורייתא וכדאמרינן במסכת נדרים בפרק נערה המאורסה (נדרים עה, א) דאפילו לר' אליעזר דאמר מאמר קני, מודה הוא שאינו גומר בה ואין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה. וכדאמרינן עלה נמי בפרק קמא דמסכת קדושין (יד, א) יכול יהיו כסף ושטר גומרין בה כדרך שהביא גומרת בה וכו', וההיא אפילו לבית שמאי כדתנן התם (ב, א) והיבמה נקנית בביאה אבל לא בכסף ולא בשטר כשאר הנשים ולא פליגי בה בית שמאי כדפליגי ברישא דההיא מתניתין. והיינו דקאמר הכא השתא ומה ארוסה בעלמא שכסף ושטר גומרין בה כך יבמה שאינן גומרין בה לא כל שכן. ורבה גרסינן הכא דאלו לרבא הא קאמר לקמן בפרק החולץ (יבמות לט, א) גבי שומרת יבם כו' דמאמר לבית שמאי עושה ודאי ארוסה וספק נשואה ודאי ארוסה לדחות בצרה וספק נשואה לחלוק בנכסים דאלמא לדידיה יבמה עדיפא מארוסה דעלמא ואליבא דבית שמאי אלא הכא ודאי רבה גרסינן והתם גרסינן רבא ואביי נמי פליג עליה התם דסבר ליה כרביה דהכא (כ"כ הרמב"ן).

אלא לתרי אמאי מפר - פרש"י ז"ל יפרו מבעי ליה. ואי קשיא לך אמאי לא שני מאי מפר מפר בשותפות וכדאמר רב נחמן בסמוך מאי מפר מפר בשותפות דאב. יש לומר משום דבשני יבמין אינו נופל לשון מפר דהי מינייהו עיקר הלכך יפרו מבעי ליה למימר, אבל לקמן דאוקימנא דעבד בה מאמר שייך למימר ביה יפר הוא עם האב. ואפילו להאי נמי מקשה ר' אלעזר עליה דרב נחמן יפרו מבעי ליה. הר"א אב ב"ד ז"ל (ועיין רמב"ן).

הא דאמר ר' יהושע לאחד ולא לשנים - פירש רש"י ז"ל אפילו הפרו שניהם כאחת אין הפרתן הפרה דקלישא זיקתן. ואף על גב דאתמר עלה בדוכתה בנדרים (עד, א) ר' יהושע סבר יש זיקה מיהו אין ברירה, לאו למימר דדוקא אחר קאמר דאינו מפר משום דאין ברירה אבל כשהפרו שניהן, דממה נפשך לאחד מהן זקוקה מופר, אלא משום דלא הוברר הדבר משעת הפרה קאמר דבעינן לידע בשעת הפרה על איזו מהן הוא מפר, ואף על פי שמתגלה בסוף בשעת כניסה אין בכך כלום משום דאין ברירה ורחמנא אמר אישה יפרנו שיהא וודאי בשעת הפרה שתדור על דעתו והוא ידע שלאשתו הוא מפר כענן מה שאמרו נדרה אשתו וסבר שבתו נדרה שאינו מופר, הרמב"ן נר"ו.

אי אמרת נשואין עושה משום הכימפר - קשיא ליה והא בין לרבא בין לאביי מיפשט פשיטא להו דאינו מפר וכדאמרינן השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא וכו' עבד בה מאמר מיבעיא, ולא מיבעיא ליה לרבא אלא בשעשה בה מאמר ובא עליה חוץ לחופה או לא, ועלה אתי למיפשטה והשתא בעינן למיפשט מהכא דאפילו מאמר גרידא קונה קנין גמור להפר נדרה. ויש לומר דהאי ת"ש לאו אביי קאמר ליה, אלא תלמוד' הוא דקאמר ליה, ולומר דאפילו מאי דאפישיטא להו לאביי ורבא לחומרא ליתא אלא קונה קנין גמור ואפילו להפרת נדריה, וכל שכן דלא בעינן בה מסירה לחופה, וחדא דאית בה תרתי קא פשיט ליה. ויש לנו כיוצא בה בפרקין קמא (יא, ב) גבי מחזיר גרושתו משנשאת דבעי ר' יוחנן החזיר גרושתו משנשאת מהו אמר ליה ר' אמי ותבעי לך צרתה צרתה לא מיבעיא לי דאלים קל וחומר למדחי צרה אלא כי קא מבעיא לי היא גופה, ואתינן למפשטה מדתניא המחזיר גרושתו משנשאת היא וצרתה חולצת, היא וצרתה סלקא דעתך אלא לאו או היא או צרתה חולצת, אלמא אלים קל וחומר למדחי אפילו צרתה, אף על גב דלרבי יוחנן מפשט הוה פשיטא ליה דלאו אלים קל וחומר למדחי צרה, ולא מיבעיא ליה אלא היא גופה, ואף על גב דאליבא דבני חייא בר אבא צרתה קא מיבעיא ליה, מכל מקום לישנא דרב נחמן בר יצחק דאמר דאיהו קא מיבעיא ליה הוי בתרא בגמרא ועלה קא מייתינן תא שמע כנ"ל.

אלא אי אמרת אירוסין עושה היכי מפר כו' - ואם תאמר לוקמה בששהתה שלשים יום וכדתנן בנדרים פרק נערה המאורסה (נדרים עג, ב) הבוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה שלשים יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר. לא קשיא דמיבם לעולם לא אכלה ואפילו שהתה שלשים יום אלא אם כן עמד בדין לכנוס או לפטור, מדאמרינן לקמן (יבמות מא, ב) שפוסקין לה מזונות משלו, ואיתא נמי בנדרים פרק בתרא ובשלהי כתובות (קז, ב).