מסכת יבמות דף מ״ח עמוד א׳

ומותר בה מיד אלמא לר' שמעון עבד אין צריך לקבל בשעת טבילת שחרור ולרבנן דלא הוי תקנתא בהכי סברי צריך לקבל:

עבד איש ולא עבד אשה בתמיה ואשה שקנתה עבדים ולא מלו מי לא הוו כשאר עבדים. אלא ע"כ האי איש אעובד כוכבים שמכרו קאי ולמעוטי בן איש וה"ק עבד שלקחת מן העובד כוכבים אתה מל בעל כרחו של עבד ואי אתה מל בן עובד כוכבים בעלמא דלאו עבד בעל כרחו ומדכתב רחמנא איש קרא יתירא למעוטי בן איש ש"מ ומלתה אותו בעל כרחו משמע דאי מדעתו היכי ממעט לבן איש ואי לא כתיב איש ה"א האי עבד לאו למעוטי בן אתא אלא היא גופא איצטריך לאשמועינן דמילת עבדים מעכבא בפסח. לשון אחר ועיקר עבד איש ה"ק עבד שהוא איש אע"פ שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו בעל כרחו ואי אתה מל בן [שהוא] איש גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב בהו איש וגבי עבד כתיב איש למעוטי בן:

ורבנן כשם שאין אתה מל בן איש [בע"כ] דהא לא כתיב בהו איש:

כך אי אתה מל כו' ומילתא בעלמא היא ולא הקישא אלא ה"ק ליה כי היכי דמודית לן בבן ה"ה לעבד נמי דאין מגיירין בן דעת אלא מרצונו:

אימור דקא שמעת לרבנן דפליגי אדרבי שמעון דלא הויא תקנתא:

ביפת תואר דלא שייכא במצות אבל עבד ששהא אצלו כמה ימים וניהג עליו מצות הנוהגות בעבד מי שמעת להו דצריך לקבל:

לענין טבילה תניא ששניהם שוים בטבילה שצריכים לטבול כשבאין לכלל ישראל גמור אבל לענין קבלה לא הושוו דעבד אין צריך לקבל בשעת טבילת שחרור:

תקוץ אצפרנים קאי ואע"ג דלאו ניוול גזירת הכתוב היא:

אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו פי' בקונט' בלשון שני דעבד איש אע"ג שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו וגו' בעל כרחו ואי אתה מל בן איש גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב בהו כל איש כמו גבי עבד ודבר תימה פירש דקרא דהמול לו כל זכר מוקמינן למילת זכריו שמעכבתו מלאכול בפסח וזה לא שייך אלא בבנים שנולדו בקדושה אבל מילת בניו שלא נולדו בקדושה אינה מעכבתו מלאכול בפסח ונראה דלא צריך קרא למידרש מיניה ואי אתה מל בן איש בעל כרחו דממילא ידעינן שלא יגיירוהו בעל כרחו ועוד דמיפת תואר שמעינן דאין מלין גר בעל כרחו דהא יפת תואר אין מטבילין אותה בעל כרחה מדאיצטריך רחמנא להמתין לה שלשים יום ובקבלה עליה אין צריך להמתין ולא נקטיה אלא לפרושי מילתיה דרשב"א דקאמר דמתחלה כופין לשם שפחות ולא לשם גירות אי נמי משום דנקט לה במילתיה דרבנן כשם שאי אתה מל בן איש נקט נמי בדרבי שמעון בן אלעזר לאשמועינן דאע"פ שאי אתה מל בן איש בעל כרחו עבד אתה מל בעל כרחו תימה דרשב"א קאמר לקמן דאין משהין אותו בא"י מפני הפסד טהרות עבד שאינו רוצה למול ומשמע דזקוק למוכרו ואמאי ימהלנו בעל כרחו וכן קשה דרבי יהושע בן לוי אית ליה בהשולח (גיטין דף לט: ושם) נתיאשתי מפלוני עבדי אותו העבד אין לו תקנה אלא בשטר אלמא לית לי' ההיא דשמואל דבסמוך וא"כ דריש עבד איש אתה מל בעל כרחו ולקמן קאמר הלוקח עבד מן העובד כוכבים ולא רצה למול מגלגל עמו עד י"ב חודש וימול אותו בעל כרחו ואומר ר"י דתקנת חכמים היא שלא יכשיל את רבו באיסור והיתר כיון דאין מקבל עליו עול מצות ועוד דאין טוב לחייבו במצות מאחר דאין חפץ לקיימם:

המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור תימה לשמואל תקשי ליה למה ליה שטרא בעבד כנעני יפקירנו ולימא ליה באפי בי תרי זיל דהכי דייק בפ"ק דקידושין (דף טז. ושם) גבי עבד עברי למה לי שטרא לימא ליה באפי בי תרי זיל ומשני עבד עברי גופו קנוי ואר"י דהכי פריך למה לי שטרא דאותו לשון עצמו הכתוב בשטר הרי את בן חורין הרי את לעצמך יאמר לו בעל פה דס"ד דאין צריך אלא מחילה מחוב שעליו ומסיק דגופו קנוי ואין הלשון הכתוב בשטר מועיל בעל פה אבל הפקר שמסלק רשותו מועיל אפי' בעל פה לשמואל וא"ת אמאי לא חשיב הפקר גבי קנינים של עבד בפ"ק דקדושין (גז"ש) וי"ל דלא חשיב אלא קנינים שמקנה הרב לעבד עצמו והפקר אינו אלא סילוק בעלמא שהרב מסלק עצמו מן העבד ועוד יש לומר דמילתא דאיתא בכל מילי לא קתני כדקאמר התם לענין חליפין ותנא דידן מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני:

לא עשה רגליו פי' בקונטרס צפרני רגליו ולר"י נראה דהיינו שער בית הערוה דהכי משמע פרק מצות חליצה (לקמן יבמות קג.) גבי מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה למימרא דלא מיקרי רגל מן הארכובה ולמעלה תא שמע ולא עשה את רגליו ומשני לישנא מעליא מכאן אין ראיה דשרי לגלח שער של בית הערוה דשמא מדרבנן אסור אבל בריש פרק ב' נזירים (נזיר נח:) קאמר רב בהדיא מיקל אדם כל גופו בתער אפילו שער בית השחי ובית הערוה כדמשמע התם דפריך עלה והתניא המעביר שער בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה ומשני כי קאמר רב במספרים והא בתער קאמר כעין תער וא"ת דבתר הכי קאמר בעי מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח א"ל אסור והא קא גדיל א"ל גבול יש לו משמע דבמספרים בעא מיניה אי שרי דאי בתער מאי פריך והא קא גדיל והלא יכול לגלח במספרים ושמא רב לא קבלה מרבי חייא ור"ת מפרש דבתער בעא מיניה והא דפריך והא קא גדיל ה"פ והלא אין זה תיקון ואין דומה כלל לתיקוני אשה שאין זה משום ייפוי אלא משום צער שגדל יותר מדאי ואפילו בתער אית לן למישרי ולפי זה צריך לומר שלא היה יודע ברייתא דלעיל שאוסרת ובה"ג גריס הכי אמר רב מיקל אדם כל גופו בתער והתניא המעביר כו' כי קאמר רב בשאר אברים ובשאר אברים מי שרי והתניא העברת שער אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים ומשמע ליה דאיירי ההיא ברייתא אף (בשאר אברים אע"ג דבבית השחי ובבית הערוה נמי איירי כדמוכח בתר הכי דכי קאמר רב במספרים כי תניא ההיא בתער ולפי זה בשאר אברים לא שרי אלא במספרים ובית השחי ובית הערוה אפי' במספרים אסור ומדרבנן דלא תקשי הך דהכא מיהו בה"ג של אספמיא כתוב אלא הא בתער והא במספרים והדר ביה משינויא קמא דשני) כי קאמר רב בשאר אברים ולגירסא זו שאר אברים ודאי אסור לגלח בתער אבל במספרים שרי אף בית השחי ובית הערוה ובערוך בערך גינוסטרא גורס כגירסת ספרים שלנו ובתשובת הגאונים שרי לגלח בית השחי ובית הערוה כי מגלח כל גופו מראשו ועד רגליו ולא משמע דאיירי במצורע דפשיטא הוא אלא במגלח לרפואה כיון דמגלח כל גופו אין זה ייפוי אלא ניוול ותדע דלא משתמיט בשום דוכתא גבי מצורע שיהא עשה דמצורע דוחה לאו דלא ילבש גבר אלא לאו דהקפת הראש וזקן גרידא:

והא דאמרינן מאי טעמיה דרשב"א הכי קאמר, מאי טעמיה בטבילת השחרור שמטבילו שלא לדעתו דכתיב עבד איש כלומר דאלו לאשמועינן דעבד נמול בעל כרחו, ליכתוב וכל עבד מקנת כסף ומלתה אותו, ואם לומר דבן איש דהיינו עכו"ם אינו נמול בעל כרחו, הא לא אצטריך דמהיכי תיתי, אלא לא בא למעט אלא עבד דכותיה, מה בן איש בשחרור אף עבד איש בבשל שחרור. ואין לשון הסוגייא מתישב היטב לענין זה. אבל הרב אלפסי ז"ל וכן ר"ח כתבו ז"ל במסנקא עבד הלקוח מישראל אין צריך לקבל שכבר קבל, נראה מדבריהם שהם ז"ל מפרשים דאף עבד צריך לקבל ולזה סוגיין השמועה כולה מתחוורת יותר, וכן דעת הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"ג הי"ב). ולענין טבילת עבד משוחרר, יש מי שאומר (מובא ברמב"ן ועיין תוס' חד מקמאי והם לבעל ההשלמה) דכיון דאינו צריך לקבל אינו צריך שלשה. והביאו ראיה מהא דאמרינן בקדושין פרק האומר (סב, א) גר נמי לאו בידו מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא, ואקשינן אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך הכי נמי דהוו קדושי, ואי סלקא דעתך צריך שלשה הכי נמי מי יימר דמזדקקי לה. ואין משם ראיה כל כך דדלמא אין צריך שלשה בדיעבד אלא לקבלה, אבל לאחר שקבל בפני שלשה ומל וטבל בינו לבין עצמו הרי זה גר, וכמו שכתבנו למעלה (מה, ב ד"ה הא דאמרינן) משם הרמב"ן ז"ל. אבל לכתחלה בין זו ובין זו צריך שלשה. והרב ר' יהודה אלברצלוני ז"ל כתב שצריך שלשה. והרמב"ם כתב (בהלכות אסורי ביאה שם) כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום. ומשם רבותינו הצרפתים ז"ל ראיתי (בחי' הרמב"ן) שאם שחררו רבו אף על פי שלא טבל אין טבילה מעכבת ואם קדש בת ישראל קדושיו קדושין.

ואי אתה מל בן איש בע"כ פרש"י ז"ל דהא פשיט' אלא דכתב רחמנ' ואיש להאי דרשא ללמוד ממנו דעבד גדול נימול בע"כ לשם ואין זה מחוור ועוד פי' דהא אתא קרא לאשמועי' שהאדון מטביל עבד ואפי' הוא גדול בע"כ וזה אינו מחוור דהא פשיטא כי אין לו רשות בבנו גדול. והנכון דהאי בין איש עבד הוא אלא שעדיין לא מל לשם עבדות וקאמ' שאינו יכול לגיירו בתחלה שלא לשם עבדות בע"כ. והא אפי' רשב"א מודה כדכתי' לעיל. שם ביפת תאר דלא שייכא במצות פי' שלא הורגל' בהם כי חזר ושחררו לאלת' אבל עבד דשייך והורגל במצו' שעבדי' חייבים אפי' רבנן מודו:

דתניא א' עכו"מז וא' לקוח מן העכו"מז צריך לקבל פי' דסתם לקוח מן העכו"מז דין הוא עכו"מז גמור ולכן אם בא לגיירו לגמרי צריך לקבל:

לקוח מישר' פי' דמסתמא כבר מל וטבל לשם עבדות:

ברשות ישראל אינו צריך לקבל פי' אם בא ישראל הלוקח לשחררו לגמרי:

מני אילימא רשב"א הא אמ' לקוח מן העכו"מז אינו צריך לקבל פי' שהרי יש לו תקנה לדבריו לכופו ולהטבילו לשם עבדות ולחזור ולשחררו לאלתר בע"כ:

אלא לאו רבנן היא דלא מודו בהא וש"מ בלוקח מישראל דשייך והורגל במצות מודו ומעתה לא איפליגו רבנן ורשב"א בדרשא דקרא דעבד איש כלל ומי' אליבא דשמואל פליגי בה משום דמשמע דמיירי קרא שיכול לכופו ולשחררו לאלתר אליבא דרשב"א ורבא מוקמי' ליה לדשמואל דאי לא שמואל דאמר כמאן ומי' אין הלכה כשמואל ואר"י ז"ל דכיון דעבי' עבד לשחררו בע"כ אע"פ שלא טבל בפני ג' טבילתו טבילה כיון שכבר טבל לשם עבדו בפני ב"ד והיינו דאמר בקדושי' גר נמי לאו בידו דמי יימר דמזדקק ליה בדיניה. ופרכי' אלא מעתה האומר לשפחה הרי את מקודשת לי לאחר שתשתחררי ה"נ דהוו קדושין. ואם איתא דעבד נמי צריך ג' בשחררו מאי קאמר דהא התם נמי דילמא לא מזדקקי' ליה בדיניה כי המשחרר עבדו עובר בעשה א"ל דהתם ודאי אינו מעכב. ועוד כתב ז"ל שאם שחררו רבו אעפ"י שלא טבל אין טבילתו מעכב' בו לענין שאם קדש בת ישראל קדושיו קידושי' וכן בכל דבר שהוא להחמיר ויש מרז"ל ומרבותי שהם חולקים בדבר:

צא עשה רגליו פרש"י ז"ל לא גלח צפורני רגליו וליתא דלקמן בפ' חליצ' מפרשי' בהדיא דלישנא מעליה נקט כלומר משום בית השחי ואפי' בית השחי ואפי' למאן דאמר וסבר שאסור לגלח בית השחי ובית הערוה לכל אדם איסורה דרבנן הוא ועדיין לא גזרו בדבר ועוד דהתם בתער והתם במספרים:

כבר ביארנו בעבד שמכר עצמו או שנלקח מן הגוי שצריך לקבל עליו עול מצות ואם לא קבל אין כופין אותו אלא מיטפל עמו שנים עשר חדש צריך שתדע שאף בלקוח מישראל הדין בו כן אם עדין לא קבל עליו עול מצות אצל רבו ראשון ואינו כופהו כלל שכך אמרו אחד עבד איש ואחד בן איש אי אתה מל ומטביל בעל כרחו אבל אם קבל עליו לרצונו ונעשה עבד כשר לכשישתחרר אע"פ שצריך טבילה אינו צריך קבלה כמו שביארנו וכל שהוא עבד כשר ביד ישראל ר"ל שמל וטבל לשם עבדות רבו כופהו לכשירצה שיטבילהו לשם חירות ויעשה ישראל גמור ואף בפרקי ר' אליעזר שנויה כן וכן ביפת תאר כל שקבלה עליה עול מצות מטבילה על כרחה מיד ומותר בה ואינו צריך לכל הדברים האמורים בפרשה אבל אם לא קבלה עליה עול מצות צריך לעשות לה כל אותן הדברים כדי שתקבל עליה וישאנה או תתגנה עליו ולכשתעשה ולא תרצה להתגייר מיטפל עמה כל שנים עשר חדש ומקבלת עליה שבע מצות ומשלחה ואינו נושאה אחר שלא רצתה להתגייר:

המפקיר את עבדו יצא לחירות אלא שצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל וכבר ביארנוה במקומה ברביעי של גיטין ל"ח א':

זה שנאמר ביפת תאר ועשתה את צפרניה פירושו שתגדלם שהרי נאמרה עשייה בראש ר"ל תיקון כדכתיב וגלחה את ראשה ונאמרה עשייה בצפרנים מה של ראש דרך נוול אף של צפורן דרך נוול וכן זה שנאמר ובכתה את אביה ואת אמה דלא סוף דבר אביה ואמה ממש עד שאם אין לה אב ואם שלא ניתן לה שהות שלשים אלא אף אעבודה זרה וכדכתיב האומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני כלומר שבוכה על דתה כל שלשים ואינו מונעה וזה שנאמר ירח ימים פירושו שלשים יום ואינו צריך להמתין עוד לה מתורת בכיה והמתנת שלשה חדשים מצד הזרע אין כאן אם היתה אשת איש שהרי אף הוא בא עליה ביאה אחת בגיותה בהיתר וגדולי המחברים כתבו שממתין לה שלשה חדשים ונראה שפסקו כר' שמעון בן אלעזר שאמר תשעים יום דירח שלשים ימים שלשים ואחר כך שלשים וכלן מתורת בכיה ואיני יודע למה פסקו כמותם במקום רבים:

גמרא אמר רבא מ"ט דר"ש ב"א דכתיב כל עבד איש גו' הרא"ש כתב דמפרש"י בשמעתין משמע דבטבילה לשם עבדות כ"ע מודו דהיא בע"כ והאריך בזה עיין בדבריו אבל הסוגיא אינה מוכחת כן דהא האי קרא כל עבד איש במל לשם עבדות קמיירי (ב) ולרבנן נמי נימא דאתי האי קרא דלשם עבדות בע"כ הוא ואמאי מפקיה תלמודא האי קרא לרבנן לכדשמואל ואין לחלק בין מל לטבל דא"כ מאי מייתי טעמיה דרשב"א ממל לשם עבדות אטבילה לשם שיחרור גם דברי רש"י אין מוכרחין כמו שהבינם הרא"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה המפקיד עבדו יצא לחירות וכו' ואמר ר"י דהכי פריך ר"ל דזו אינו קושיא לומר ל"ל שטרא דחירות בעבד יפקירנו דאה"נ דאם רוצה להפקירו א"צ גט שחרור שהעבד יש לו ב' קנינים או גט שחרור או הפקר ואיזה שירצה יעשה והא דפריך בקדושין גבי ע"ע ל"ל שטרא וכו' אינו ר"ל ל"ל שטרא אלא יפקירנו אלא כשאינו מפקירו אלא משחררו בשטר קא פריך דל"ל שטרא לכתוב אותן הדברים בשטר יאמר לו אותן הדברים בע"פ וצ"ל דלפי מה דס"ד דתוס' דאהפקירא פריך הא ומשני דע"ע גופו קנוי ולכך אין מועיל הפקר וגבי עבד כנעני אמר שמואל הכא דהמפקיד עבדו א"צ גט שחרור וא"כ צ"ל דעבד כנעני אין גופו קנוי ובקונה העבד מן העובד כוכבים איירי כדלעיל (יבמות דף מ"ו) ודוחק קצת דע"ע יהיה גופו קנוי יותר מעבד כנעני וק"ל:

גמ' ולא עבד אשה עיין מהרש"א לקמן עא ע"ב ד"ה כגון שהיה אביו:

שם ה"נ דאפילו רבנן מודו עיין קידושין דף סב ע"ב תד"ה אלא מעתה:

תוס' ד"ה אלא עבד וכו' ואמאי ימהלנו בעל כרחו. עיין ע"ז דף נז ע"ב תד"ה עד:

"וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ" רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תָּקוּץ (דברים כא, יב). פירש רש"י ז"ל אצפרנים קאי. ונראה לי בס"ד כונתו דקשה לרבי אליעזר והלא צריך לנוולה ומאי טעמא אמר תקוץ? לכן פירש אצפרנים קאי משום דצפרנים יש בגידולם אחיזת כוחות טומאה לכך לא תגדלם כי אנן בעינן לקרבה אל הקדושה ולרחקה מכחות הטומאה ולכן לא ניחא לרבי אליעזר לפרש ועשתה לשון גידול.