מסכת יבמות דף נ״א עמוד ב׳

הא דאמרינן ומדרבן גמליאל סבר אין זיקה רבנן סברי יש זיקה - לאו למימרא דממלתיהו שמעינן לה, אלא סברא בעלמא הוא דקאמר, דקא סלקא דעתך דפליגי עליה רבנן דרבן גמליאל אף בזו, ופרקינן דלאו בהא פליגי כלל אלא במאמר אחר מאמר ובגט אחר גט הוא דפליגי וכן פירש רש"י ז"ל (בד"ה רבנן). ול"נ דמדקאמר דרבן גמליאל סבר יש זיקה קא סלקא דעתך דבהא הוא דפליגי ועיקר פלוגתייהו בהכין תליא, דמשום דרבן גמליאל סבירא ליה אין זיקא הוא דקאמר אין גט אחר גט ולא מאמר אחר מאמר, דכיון דקלישא לה זיקא מידחייא מכולא ביתא בחד גט ומיקניא בחד מאמר, אבל רבנן סבירא להו יש זיקה, ומשום הכי כל חד וחד תקינו ליה גט ומאמר דזיקתו של זה לא מידחייא בגיטא דאחוה, ולא מיקניא לאחוה במאמרן ואמר ליה לא.

והא דאותביניה לרב הונא מסיפא - הוא הדין דהוה מצי לאותוביה מרישא דקתני נתן גט לזו וגט לזו חולץ לאחת מהן, דאלמא חליצה פסולה פוטרת צרתה, כל שכן דפטרה נפשה מאחין. אלא דניחא ליה לאותובי מדדמי ליה ממש ולא לאותביה בהוא הדין.

ר' שמעון דתניא אמר להן ר' שמעון לחכמים אם ביאת ראשון ביאה וכו' והא ביאת בן תשע כמאמר שויוה רבנן וקאמר ר' שמעון ביאת שני אינה ביאה. והא דקאמר אם ביאת ראשון ביאה דמשמע לישנא דספיקא, לדבריהם דרבנן קאמר להו. ובמקומה פרק האשה רבה פירש רש"י ז"ל דלר' שמעון ספק קניא ספק לא קניא. וכן נראה כדבריו מדאמרינן לעיל בריש פרק כיצד (להלן צו, ב ד"ה ור"ש אומר) והא טעמיה דר' שמעון משום מאמר ולא מאמר הוא, דאלמא מאמר לר' שמעון לאו מיפשט פשיטא ליה דקני אלא ספוקי מספקא ליה. והכי מפורש בירושלמי דגרסינן התם בפירקין דהכא (ה"א) ר' שמעון אומר המאמר קונה או לא קונה מאי טעמא דר' שמעון יבמה יבא עליה זו הביאה ולקחו לו לאשה זו המאמר כשם שהביאה גומרת בה כך המאמר גומר בה או יבמה יבא עליה והרי היא לקוחה לו והמאמר לא הועיל בה כלום. והא דקאמר הכא דלר' שמעון מאמר קונה קנין גמור הכי קאמר, דמדברי ר' שמעון נשמע דלכשתמצא לומר דמאמר קונה לאו קונה ומשייר הוא אלא קונה קנין גמור, ומיהו לר' שמעון גופיה לאו קונה קנין גמור כדאמרן כנ"ל. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בפרק האשה רבה (שם).

הא דמייתינן לר' שמעון מביאת בן תשע ואצטרכינן לדיוקא דביאת בן תשע כמאמר שוויה רבנן. תמיהא לן אמאי לא מייתינן ליה ממאמר ממש דתניא (בפ"ד אחין) [צריך לומר פרק כיצד יט, א] אמר להן ר' שמעון אם מאמרו של שני מאמר אשת שני הוא בועל, ואם מאמרו של שני אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל. ויש לדחוק ולומר דאי מההיא הוה אמינא דדלמא לרבנן קאמר להו דלאו סברא הוא למיגזר באשת שני יבמין.

והא דאמר ר' שמעון ביאה שני אינה ביאה - פירש כאן רש"י ז"ל ואי משום שזנתה דקיימא לן ביאת בן תשע ביאתו ביאה וכדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה, א) בא על אחת מכל העריות שבתורה מומתות על ידו, אפילו הכי לא מתסרא על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה. וזה תימא גדול פה קדוש היאך יאמר דבר זה דהתם על ידי עדים עסקינן דאי לאו אינן מומתות. ואטו על ידי קינוי וסתירה מיתסרא על ידי עדים לא וכדפרכינן בפרק קמא דכתובות (ט, א) בשמעתא דהאומר פתח פתוח מצאתי, ומתרץ דהכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקנוי וסתירה אפילו בעד אחד. ואף רש"י ז"ל בעצמו חזר בו בפרק האשה רבה (שם בד"ה ור' שמעון הראשון) ופירש טעמא דלא מיתסרא כגון שבא עליה והיא שוגגת. ואי נמי יש לפרשה בקטנה דפתוי דקטנה אונס הוא כדאיתא לעיל בשלהי ד' אחין (יבמות לג, ב). אי נמי באנוסה והיא נערה בחיי האב ובא עליה לדעת האב, דאף על גב דמאמר דיבמה כקדושין דעלמא ולא קני אלא לדעת כדאיתא בריש פרק כיצד (ט, ב) הכא הא איכא דעת האב. והרב אב"ד ז"ל תירץ משום דכיון דקטן הוא ואין לו אישות גמור לא מיסתרא עליה בזנות כדגרסינן בפרק קמא דקדושין (יט, א) אשר ינאף את אשת רעהו איש פרט לאשת קטן ואוקמה אביי ביבם בן תשעה. (ועיין רמב"ן ובתוס' ד"ה אי אר"י שהוא ט"ס).

רבי נחמיה מאי היא דתניא ר' נחמיה אומר אחת בעילה ואחת חליצה כו' והא ביאה פסולה כמאמר שוויה רבנן. פירש רש"י ז"ל (בד"ה והא) דלא נפקא בגט אלא בעיא גט וחליצה כמאמר. ורמו אשמעתין היכי אמרינן דביאה פסולה כמאמר היא, והא לכולי עלמא משמע דיש גט אחר מאמר ואלו ביאה פסולה לר' נחמיה אין אחריה כלום כדקתני במתניתין. ותו דבהדיא משמע לקמן בפרק בית שמאי (יבמות קיא, א) דלר' נחמיה ביאה פסולה פטרה לגמרי ולא בעינן חליצה כדאמרינן התם גבי קטנה וחרשת הא מני ר' נחמיה היא דאמר ביאה פסולה פוטרת ולא בעי חליצה. והדין נותן דהא מאי טעמא אמור רבנן ביאה פסולה אין אחריה כלום משום גזירה דביאה אחר חליצה או משום ביאה אחר ביאה כדאיתא לעיל (יבמות נ, ב) ואלו ר' נחמיה לית ליה גזרה כדאמרינן בשלהי פרקין (נג, ב) ר' נחמיה סבר כיון דחליצה וביאה דאורייתא מידע ידעינן. אם כן לדידיה ביאה פסולה אמאי בעיא חליצה. והרב אב"ד ז"ל פירש דלר' נחמיה ודאי ביאה פסולה פוטרת ואין אחריה כלום ויוצאה בגט ולא בעינן חליצה, והא דאמרינן הכא דכמאמר שוויה רבנן לומר דאינו מאכילה בתרומה מחמת אותה ביאה כדרך שמאמר אינו מאכיל, דמכל מקום ביאה פסולה היא ומפקינן לה מיניה. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו דאם כן היכי פשיט מיניה ר' יוחנן דמאמר קונה קנין גמור לר' נחמיה דביאה פסולה קונה קנין גמור לדידיה אלא שאינה מאכלת בתרומה ולא מדינא אלא משום דפסולה ליה מדרבנן, מה שאין כן במאמר דמדינא לא קני, וכיון שכן דלמא סבירא ליה לר' נחמיה דלא קני קנין גמור. ורבותינו בעל התוספות ז"ל (ועיין תוספות הרא"ש ובתוס' ד"ה ביאה בשם ר"י) פירשו דהכי קאמר והא ביאה פסולה כמאמר שוויה רבנן ומשום לתא דידה הוא דתקינו רבנן מאמר אחר מאמר, דבדין היה שלא יקנה מאמר שני שכל מה שקנה מאמר שני כבר קנה ראשון, אלא כיון דיש מאמר אחר ביאה פסולה משום הני גזרות דלעיל, תקינו רבנן מאמר אחר מאמר, הלכך לרבי נחמיה דאמר אין ביאה פסולה כלום למה יהא מאמר אחר מאמר. ואם תאמר גט אחר גט למה תקינו. יש לומר משום סירכא דמאמר. ואין הלשון מחוור לפי פירושם דלא הוה ליה למימר דביאה פסולה כמאמר שוויה, אלא אדרבה הוה ליה למימר והא מאמר משום ביאה פסולה היא. ועוד דאדרבה שני מאמרין טעמא אית להו משום דכל חד וחד כיון דזיקתו קיימת דינא הוא דנתקין ליה מאמר כיון דתקון מאמר כלל. והיינו דלא איבעיא לן לעיל (יבמות נא, א) טעמא לרבנן, דפשיטא הוא ובעינן מאי טעמיה דרבן גמליאל, דלדידיה אצטריכא לטעמא אמאי לא תקינו מאמר ליבם שני כדתקינו לראשון, אי נמי ליבמה שניה כדתקוני לראשונה אלמא לאו משום לתא דביאה פסולה היא, דאם כן מיבעיא הוי בעי לה מאי טעמא תקינו כי היכי דבעי (לעיל יבמות נא, ב) מאי טעמא אמרו ביאה פסולה (אין) [בכתב יד: יש] אחריה כלום. ולספרים נמי דגרסו (לעיל נא, ועי"ש בד"ה אמר) ורבנן כל חד וחד תקינו ליה רבנן מאמר הוה להו לפרושי מאי טעמא, דהא אכתי לא ידעינן מאי טעמא תקינו לכל חד וחד. והרמב"ן ז"ל פירש דרבי יוחנן סבירא ליה דביאה פסולה לר' נחמיה כמאמר היא בקנינה, לומר שאינה פוטרת ועדיין צריכה חליצה לזיקתו ואינה פוטרת צרתה כמאמר, אלא דעדיפא מאמר שאין אחריה גט ומאמר, וטעמיה דרבי נחמיה משום דאיהו גזר קצת ביאה אחר הגט אטו ביאה אחר חליצה ואי ביאה אחר מאמר הוא משום ביאה אחר ביאה, ולפיכך פסלו את הביאה במקצת שלא תהא פוטרת צרתה ושתהא היא צריכה חליצה, והכל יודעין שאלו היתה חליצה או ביאה בתחלה לא היתה ביאה שלאחריהן כשרה, ואף על פי שאין אחרי הביאה הפסולה גט ומאמר, לא אתו למטעי בה כיון דמדאורייתא הוא מידע ידעי. ובהיכר שעשינו לה שהצרכנוה חליצה אמרו כיון שהביאה דאחר הגט פסולה במקצת ביאה אחר חליצה פסולה היא לגמרי דחליצה דאורייתא, זו היתה סברתו של רבי יוחנן. וההיא דפרק ב"ש (להלן יבמות קיא, א) דאתינן למימר דלר' נחמיה ביאה פסולה פוטרת ואינה צריכה חליצה לית ליה כרבי יוחנן, ובמסקנא אידחיא לה ההיא אוקימתא משום טעמא אחרינא. ואפשר שזה דעת רש"י ז"ל שפירש במשנתינו (לעיל יבמות נ, ב ד"ה אין אחריה כלום) דלרבי נחמיה אין אחריה כלום ויוצאת לגמרי מגט, וכן פירש שהיא צריכה חליצה דהיינו סבריה דרבי יוחנן. וגם זה אינו מחוור בעיני, דאי אמרת אינה פוטרת היכי משכחת לה ביאה לבסוף, דאי לומר שאין אחריה לא גט ולא מאמר היינו ביאה באמצע ליתא, דהא תנן נמי כהאי גוונא בחליצה דתנן החליצה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף בין אחריה כלום, ועל כרחין התם כי קאמר בין בתחלה כגון שחלץ ועשה מאמר ונתן גט, ובאמצע כגון שעשה מאמר וחלץ ונתן גט, ובסוף כגון שנתן גט ועשה מאמר וחלץ והלכך אף בבעילה בין בתחלה כגון שבעל את זו ועשה מאמר בזו ונתן גט לזו, ובאמצע כגון שעשה מאמר ובעל ונתן גט ובסוף כגון שעשה מאמר ונתן גט ובעל וכן פירש רש"י ז"ל. ור"ח ז"ל כתב כמאמר שוויה רבנן כדתניא בתוספתא (פ"ז ה"א) אימתי אמרו אין אחר בעילה כלום בזמן שהיא בתחלה ואם אינה בתחלה הרי הוא כמאמר. ואף על פי שאפשר לומר שזו כרבנן היא ולא כר' נחמיה, אפשר שסברת הרב ז"ל לומר שהיא לר' נחמיה מפני שבראשה של תוספתא זו הזכיר ר' נחמיה, והוא ניהו שהזכיר שם אין לאחר בעילה כלום, דהכי תניא בתוספתא התם כיצד שלש יבמות ויבם אחד ועשה מאמר בזו ובעל את זו וחזר ועשה מאמר בזו ר' נחמיה אומר ראשונה צריכה גט ואין אחר בעילה כלום מקל וחומר כו', וחכמים אומרים צריכות שלשה גיטין וחליצה אחת מהן אימתי אמרו אין אחר בעילה כלום, אדר' נחמיה קא מהדר דהוא קאמר לה התם בהדיא זה נראה לי לדעת הרב ז"ל. וליתא דהא בהדיא אמר ר' נחמיה בשלש יבמות ויבם אחד שאם עשה מאמר בזו ובעל את זו וחזר ועשה מאמר בזו דראשונה צריכה גט אבל השלישית בעלת המאמר אינה צריכה כלום שאין לאחר ביאה האמצעית כלום, ועלה קא מיפלגי עליה חכמים ואמרו שאף שלישית זו צריכה גט דמה שאמר ר' נחמיה אין אחר בעילה כלום לא אמרו אלא בזמן שהיא בתחלה ולפיכך דברי הרב ז"ל צ"ע.