מסכת יבמות דף ע״א עמוד ב׳

מהא דרב פפא דאמר בדכאיב ליה עיניה לינוקא שמעינן דאפילו משום כאיבא דינוקא דעלמא דחינן לה למילה. ולא תימא דוקא משום עיני דשוריקי דליבא בעינא תלו כדאיתא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כח, ב) גבי מתרפאין רפוי ממון, דכאיב ליה כל דהו משמע. וטעמא דמלתא משום דאי מהיל ליה דלמא מתוך כאבו וכאבה של מילה אתי לידי סכנה. והכי אשכחן לגאון ז"ל (מובא ברמב"ן) דכתב כך ראיתי כל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא, ואם מחמת חולי כבר שנינו חלצתו חמה נותנין לו שבעה ימים להברותו, אי מחמת דבר אחר כדתניא (חולין מז, ב) אמר ר' נתן פעם אחת וכו', הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא.

בטומטום שנקרא ונמצא זכר ביני ביני - קשיא לי והא אפשר למקרעיה מצפרא ובר מיקרע ומימהל הוא, ואי אמרת דלא בקי למקרעיה והוה ליה כחבוש בבית האסורים, אם כן אף ערל דעלמא לא יעכב בשאין אביו יודע למול. ויש לומר דהרבה בקיאין בכך ואין בקיאין בקריעת טומטום, ומכאן דלא בר מימהל חשבינן ליה עד שיקרע כנ"ל.

ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהיו טמאין - פירש רש"י ז"ל (להלן בד"ה הזאה) שהיו טמאין שקברו מתי מדבר. ואף על גב דתניא (באיכה רבתי בפתיחתא אות לג) שהן עצמן היו קוברין עצמן שהכרוז יוצא ואומר צאו לחפר צאו לחפר, אי אפשר שלא האהילו החיים על המתים. אי נמי יש לפרש שהיו טמאין מהרוגי מלחמת העמים שנצחו כסיחון ועוג ומדין שאף הן מטמאין במגע ובמשא כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (לעיל יבמות סא, א) וכדכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל. והר"א אב"ד ז"ל כתב איכא למיתמה טובא אמאי לא אייתא ראיה ממלחמת מדין דכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, וערלים היו דבההיא שעתא כבר כלו מתי מדבר שהרי בשנת הארבעים היה משמת אהרן ונתכהן אלעזר. ויש מתרצים דלמא פחות מבן עשרים או יותר מבן ששים שלא נגזרה עליהן גזרה והיו מולים (עיין רמב"ן, ובתוס' הרא"ש הביא תי' זה בשם הראב"ד).

וממאי דעבוד פסח - כלומר אחר שכלו מתי מדבר

דלמא לא עבוד לא סלקא דעתך דכתיב ויחנו בני ישראל בגלגל וכו' - ואפשר היה לו להקשות דלמא אותם שלא נגזרה עליהם גזרה כגון יתרים על בן ששים ופחותים מבן עשרים, אי נמי אותם שלא נטמאו במלחמה שהיו קטנים מבן עשרים בשעת המלחמה שלא נטמאו. אלא דעדיפא מינה אקשי ליה

דלמא פסח הבא בטומאה עבוד - כלומר לטעמיך דרובא של קהל טמאין היו אם כן לא היו צריכין ליטהר דרובו של קהל אינו נדחה אלא עושין בטומאה.

לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו דכתיב בעת ההיא - ואי קשה לך דהא כתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה (שבת קד, א), לא קשיא דמשה נצטוה, אלא שלא נתנה לעשות אלא מיהושע ואילך. ואי קשיא לך הא דאמרינן בבראשית רבה (פר' מז פי' ח) הכא כתיב בשר ערלתו ולהלן את אמר את בשר ערלתו, אלא אברהם אבינו ע"י שנתמעך על ידי אשה בשר ערלתו, אבל ישמעאל שלא נתמעך על ידי אשה את בשר ערלתו. ופירש רש"י ז"ל בפירוש התורה (בראשית יז, כה) דישמעאל הוצרך לפרוע מילה. יש לומר אף על פי שלא נצטוה קיים כענין שאמרו (יומא כח, ב) קיים אברהם עירובי תבשילין.

אלא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה כו' - הקשה ר"י הלבן (בתוס' ד"ה סוף) דהכא דריש משנית ציצין המעכבין את המילה, והתם (להלן יבמות עב, א) דרשינן המול ימול לציצין אלמא לאברהם נתנה. איכא למימר התם ציצין דמילה הכא ציצין דפריעה דאינהו נמי מעכבי. כן תירץ ר"ת ז"ל. בכתב יד: מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת דהיינו ציצין המעכבין את המילה. וא"ת א"כ אף אנו נאמר ליהושע נאמר ולא לאברהם והתניא המול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה אלמא וכו'.

מאי טעמא לא מהול - איכא למידק אי לאו מהול קדשים היכי אכלי. וכי תימא דלמא לא אכיל והלא בשר תאוה נאסר להן במדבר. ויש לומר דאותן שיצאו ממצרים אכלי להו קדשים ובשר תאוה לא נאסר אלא לאותם שהיו ראוין לאכול קדשים. אי נמי צבי ואיל אכלי שלא נאסר כדאיתא בפרק קמא דחולין (יג, א). ואיכא למידק עוד מדאמרינן באגדה (פר"א פכ"ט ועיין רד"ל שם ובעיטור הל' מילה חלק ב) ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הקב"ה בסיני אלא נמולין היו שלא כתקנן והיו כורתין את הערלה ולא היו פורעין ולכך אמר הכתוב ולא מלו, וכשבאו לארץ צוה הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים וכן עשה וקבץ כל הערלות ועשה אותן גבעה גדולה לכך נאמר אל גבעת הערלות. ועוד באגדה בפרקי רבי אליעזר (פכ"ט) כשבא בלעם ראה המדבר מלא ערלות של ישראל אמר מי יכול לעמוד בזכות דם המילה המכוסה בעפר הארץ שנאמר מי מנה עפר יעקב, מכאן התקינו שיהיו מכסין הערלה עם הדם בעפר הארץ. אלמא משמע דמהול. ויש לומר דמעמד הר סיני קודם נזיפתן היה והיו מלין עד שעת נזיפה. ומדרשי אגדה סבירא להו כמאן דאמר בגמרין (להלן יבמות עב, א) טעמא דלא מהול משום דלא נשיב רוח צפונים משום דנזופין היו.