מסכת יבמות דף ק״א עמוד ב׳

בישראל להקים לאחיו שם בישראל:

וסתם לן תנא כוותיה במתני':

החליצה והמיאונין בשלשה וסתמא היא בפ"ק דסנהדרין:

בבית דין סנהדרין:

חליצה תרי סתמי נינהו הך מתני' דידן והך דסנהדרין:

דתנן בפ' כיצד מי שאסר את האשה בנדר הרי זה לא ישאנה מיאנה או שחלצה בפניו ישאנה וליכא משום הסר ממך עקשות פה:

מפני שהוא ב"ד כלומר לא יחיד היה שם דנימא בשבילו נתכוין שהרי ב"ד היה שם ואין ב"ד פחות משלשה:

הואיל וסתמא במקום מחלוקת היא שנחלק שם רבי יהודה בדבר אחר ובדבר זה לא נחלק ש"מ הדר ביה אבל מיאון לאו סתמא במקום מחלוקת היא דהנך תנאי רבי יוסי ברבי יהודה ור"א ברבי יוסי לא מייתינן התם אפלוגתא אחריתי דנימא מדלא איפלוג בהא ש"מ הדרי בהו:

יפה רעיתי ומום אין בך אבל מוהתיצבו שם עמך בדומין לך לא דרשינן אלא לענין פסול יוחסין דהתם ליכא עבודה שיהא סברא לפסול בעלי מומין:

מונקרא שמו נפקא מבישראל דריש דסמכיה אצל ונקרא שמו דמונקרא שמו לחודיה לא הוה משמע לענות כולם אלא דוקא אדיינין ולא אכל העומדים שם וקשה לר"י דהכא דרשינן תרי בישראל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ובפ"ק דקדושין (דף יד.) דרשינן דכיון שחלץ לה נעל הותרה לכל ישראל ואמר ר"י דהתם דרשינן מדסמכיה לבישראל בית חלוץ הנעל והוה מצי למכתב ובישראל יקראו שמו בית חלוץ הנעל אי לאו אתא אלא לדרשא דהכא ומדסמכיה ישראל אצל חלוץ הנעל דרשינן נמי כיון שחלץ לה נעל הותרה לכל ישראל:

וקראו לו ולא שלוחן ותימה אדילפינן בפ"ב דקידושין (דף מא.) מקראי דשלוחו של אדם כמותו אדרבה נילף מהכא דאין שלוחו כמותו וי"ל דיש כמה כתובים הבאים כאחד דגבי עגלה ערופה נמי דרשינן ויצאו הן ולא שלוחן ובמנחות בפ' שתי מדות (מנחות דף צג: ושם) דרשינן וסמך ידו ולא שלוחו ובנדרים (דף עב:) ממעט שליח מהפרת נדרים לרבי יאשיה וא"ת ל"ל קראי בקידושין נילף מהנך קראי דמדאיצטריך לאשמועינן מכלל דבעלמא הוי כמותו וי"ל דאי לאו קראי דהתם הוה דרשינן כל הני קראי לדרשה אחריתי ה"ר אלחנן:

הואיל וסתם לן תנא כוותיה אבל משום דיחיד ורבים הלכה כרבים אין לפסוק כוותיה דמסתבר טעמא דיחיד:

אי הכי אפילו מיאון נמי וא"ת מאי פריך וכי בשביל כך נפסוק ככל סתמי המשניות וי"ל דחליצה ומיאון דמו להדדי שתצא ע"י מעשה שלהם ומיתנו נמי בהדי הדדי:

ש"מ הדר ביה ר' יהודה ש"מ פסק ר"ת דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה כיון דלא ממעטינן מלעיני וסגי באחד ויכול לראות הרוק מפי היבמה:

ואנא גר אנא וא"ת לפר"ת דרב שמואל בר יהודה דהכא היה בן רב יהודה הינדוואה דאמר בפ"ק דקידושין (דף כב:) דגר שאין לו יורשין הוה ונתגייר הוא ואביו למה היה לו להביא ברייתא דפסיל גר לחליצה לדיני ממונות נמי מיפסל לדון לישראל כיון דאין אמו מישראל ויש לומר דאיצטריך לפסול אפילו לחליצת גרים א"נ כשר הוא לדיני ממונות לדון בלא כפייה דלא שייכא שימה ודבר של שררה דכתיב שום תשים עליך מלך (דברים יז) אלא בכפייה:

מרענא שטרא אפומיה פירש בקונטרס בכתובות בפרק הכותב (כתובות דף פה. ושם) דלא מקרע קרענא ליה ולא מיגבא גבינא ביה ואין נראה דאם כן ה"ל למימר בהדיא ההוא לישנא כדאמר באלו נערות (שם דף לו:) גבי היוצאת משום שם רע ורבינו תם מפרש וכן ר"ח בשבועות (דף מב. ד"ה אתרע) דהיינו שלא יוכל בעל השטר לגבות בלא שבועה אפומיה אפילו הוא קרוב ללוה או למלוה דבאינו קרוב אפילו שאר אדם מחייב נמי שבועה כדתנן (כתובות דף פז.) עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה והא דא"ל רבא לרב פפא בהכותב (שם דף פה.) שהעיד על השטר שהוא פרוע איכא אינש אחרינא בהדי מר צ"ל שרב פפא היה קרובו של תובע או של נתבע ובכתובות פר"ח מרענא שטרא אפומיה אפילו כתוב נאמנות בשטר נשבע וגובה ונראה לר"י שרוצה לומר שכתב לו לוה למלוה בתוך השטר דמהימן ליה בלא שבועה כל אימת דאמר לא פרענא אפילו פרעו בעד אחד ופוגם ונפרע שלא בפניו דהוה צריך שבועה אי לא דכתב ליה הכי וכה"ג מיירי הכא:

מרענא שטרא אפומיה פי' דלא לאגבויי מגבינן ביה ולא מקרעי קרעינן ליה וכדכתי' במסכת כתובות בס"ד:

הסומין כמו שפסולים בהושבת סנהדרין על הדרך שביארנו במקומו כך פסולים לענין חליצה מפני שהדיינין צריכין שיראו הרוק היוצא מפי היבמה משעה שיוצא מפיה דכתיב לעיני הזקנים וירקה בפניו אבל סומא באחת מעיניו כשר שהרי אף בסנהדרין כשר לדיני ממונות ושאר מומין אע"פ שפוסלין בסנהדרין מדתני רב יוסף כשם שבית דין מנוקים בצדק כך מנוקין מכל מום בחליצה מיהא כשרים:

בית דין של גרים פסול בחליצה ואפילו היה אחד מן השלשה לבד גר החליצה פסולה ואפילו היתה אמו מישראל:

כשהיבם והיבמה באין לפני בית דין הם בעצמם קוראין לו שכך דרשו וקראו לו הן ולא שלוחן ומשיאין לו עצה ההוגנת לו אם באו ליבם והיה הוא ילד והיא זקנה הוא זקן והיא ילדה אומרין לו מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך ואם באו לחלוץ וראויים ליבם משיאין אותו עצה ליבם אם שומעין להם מוטב ואם לאו עושין להם כראוי לפי מה שירצו אם ליבום אם לחליצה:

אע"פ שביארנו שהחליצה בשלשה המיאון מיהא דיו בשנים שאינו צריך בית דין אלא שני עדים שתאמר בפניהם איני רוצה בפלוני שקדשוני לו אמי ואחי ואם כן מה שאמרו בפרק שני של מסכתא זו בחכם שחלצה או מיאנה זו בפניו שיכול לנשאה מפני שהם בית דין ואין כאן חשד לענין מיאון אין הלכה כן שיהא צריך בית דין אלא דיו בשנים ולענין חשד אף שנים כשלשה שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד כמו שביארנו שם:

סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של צבור בשלשה מומחין שבסנהדרי גדולה ועריפת עגלה ר"ל מדידת העיר הקרובה שנאמר בה ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו גו' בחמשה ויש פוסקין ששניהם בחמשה וכן יש פוסקים ששניהם בשלשה כמו שביארנו בראשון של סנהדרין:

בענין חליצה צריכין הדיינין שיהו קובעים מקום לשם כך ר"ל שיאמרו נלך למקום פלוני לעשות חליצה זו או שיעשו מעשה בכך ר"ל שילכו במקום אחד לכונת כך דכתיב השערה שמשמעו מקום המזומן ולמעט שאם הם שם במקרה ובאו לפניהם אין רשאין לחלוץ עד שיזמינו אותו מקום לכך ודבר זה אין כונתו אלא לפרסום הדבר לפיכך אם נעשה בלא קביעות מקום חליצתן כשרה ופרסומין אלו יש אומרין שהם להודיע חליצתה שלא יטעו בה כהנים ויש אומרים להודיע שנפטרה מיבמה שיזדמנו לה קופצים:

אע"פ שביארנו שעיקר הענין בשלשה ואין צורך לחמשה אלא לפרסום הענין מכל מקום כל שנצטרפו שנים עם השלשה למלא סכום החמשה צריך שיהו כענין השלשה ולמעט את הגרים ויש אומרין שכך הדין אם נצטרפו שם בתורת בית דין יותר מחמשה שכלם צריכים להיות כענין השלשה:

כל שהוא צורבא מדרבנן אע"פ שאין מוציאין ממון על פיו רשאי הדיין להורע כחו של תובע אף בשטר על פיו כגון שאם היה בשטר נאמנות וצורבא מרבנן מעיד שנפרע שלא יגבהו אלא בשבועה או שלא יזקק להגבותו כלל לפי מה שעיניו רואות ומכל מקום עכשו כתבו גאוני ספרד שאין לו לדיין להיות סומך בענין זה אלא בראיה ברורה שאין כל הדיינין בקיאין כל צרכם ואין ראוי להתיר הרצועה לכל דיין ודיין לומר מוחזקני בזה שהוא נאמן ויפה כתבו:

גמ' בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים יש להקשות דהשתא ל"ל קרא לרבות הדיוטות ואנן נימא מדאיצטריך בישראל למעוטי ב"ד של גרים ש"מ דאפילו הדיוטות דאי ס"ד סנהדרין בעינן ל"ל למעוטי ב"ד של גרים דמוהתיצבו שם עמך בדומין לך נפקא דכה"ג עבדינן לעיל מדאיצטריך למעט סומין כו' וי"ל דאי לא הוה כתיב אלא חד קרא לא הוה מוקמינן ליה למעוטי ב"ד של גרים אלא הוה מוקמינן ליה לרבויי הדיוטות:

תוס' ד"ה ואין ב"ד שקול וכו' דהא איכא פלוגתא פירוש דאיכא כמה דינים בחליצה דפליגי בהם תנאי לקמן במתניתין ושמא יבא אחד מן הדיינים לפסוק כדעת תנא זה והשני כדעת הב' לכך צריך שלישי שיכריע:

בא"ד דבכל דוכתא בעינן ראוי לב"ד פירוש בכל דוכתא שילפינן מקרא דלא סגיא בחד א"כ ש"מ דקרא אתא לאשמועינן דבעינן ראוי לב"ד ואין ב"ד שקול כן נ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה וקראו וכו' מהפרת נדרים לרבי יאשיה ותו איכא שמירה בבעלים דממעטינן שלוחו בב"מ דף צו ע"א ובעיר הנדחת בסנהדרין דף קיא ע"ב ובתורת כהנים פרשה מצורע פ"ה אות ז אשר לו הבית שלא ישלח ביד שליח. ובירושלמי רפ"ב דקדושין ואם המר ימירנו למעט שלוחו ורצע אדוניו את אזנו אדוניו ולא שלוחו וכן הוא במכילתא פרשת משפטים: