רבי לא שנאה — רבי שסידר את המשנה לא שנאה שתהא משנה שלא רצה לסותמה:
רבי חייא — תלמידו מנין לו שהלכה כמותה שסתמה בברייתא:
שתים טמאות — דחזו למילתיה:
אחת טהורה — דלא חזי למידי:
אחת בפני עצמה — שאינה תחובה במסרק:
טמאה — שראויה לנר או למיתוח לפרוש בגדים או חוט זו מזו:
אחת מבינתיים — שמכל ג' הסמוכות ניטלה האמצעית תו לא חזי:
היתה החיצונה אחת — מהשלימות הללו שנשתיירו ג' עם החיצונות ושן חיצונה רחבה היא כעין חיצונות שבמסרק של עץ שלנו הלכך לא מהניא בהדייהו וטהור:
למלקט — מלקחים שקורין טנל"ש:
לנר — לנקר את הנר:
ולמיתוח — לפרוש בגד כעין החייטים שמותחין עורות במסמרים:
טמאה — לקמן פריך דהא תנא רישא כולן אחת אחת בפני עצמן טמאות ואע"ג דלא התקינה:
הא — דקתני שתים טמא בגווייתא אמצעיות דחזיין טפי שהן כנגד בית יד המסרק וכשהוא אוחז בו מכוונות הן לסרוק:
והא — דקתני שלש אין שתים לא בברייתא ולא בחיצונות [ממש] דהא אמרינן היתה חיצונה אחת מהן טהור אלא אותן המשוכות כלפי הראש דאינן מכוונות כנגד בית יד המסרק ולא חזו כולי האי הלכך ג' הוא דחזו במקצת אבל שתים לא חזו ולא מידי:
ל"א והוא עיקר בגווייתא וברייתא — שתי שורות שינים יש למסרק של צמר חיצונות ופנימיות החיצוניות עיקר המלאכה תלויה בהן ופנימיות לקלוט הצמר שלא יפול והלכך בחיצונות צריך ג' במקום אחד והפנימיות דיין בב':
בקתייהו — שנטל עמה חתיכת עץ והיא נעשית לה בית יד ואינה צריכה תיקון אחר:
אלימתא — עבות ואינם צריכות בית יד:
זו דברי ר"ש — ולאו סתמא הוא:
וכן עושין מעשה — כלומר כך ראיתי מנהג חכמים עושים:
רובו — של חדש ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם:
והלכתא — מניקה צריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו ואשה שאינה מניקה צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו. (כל הנשים יתארסו אנשואות קאי חוץ מן האלמנה אתא לאשמועינן ולא אארוסות ולמעוטינהו מלינשא דגבי הבחנה רבי יוסי מיקל טפי מכולהו כדאמר בארבעה אחין):
ק"ו — רב חסדא מתמיה על דברי רבי יוסי שאוסר ליארס מחמת אבילות כל ל' כדקתני לקמן כמה איבול שלה שלשים יום:
במקום שאסור לכבס — שבת שחל ט' באב להיות בתוכה:
מותר ליארס — דאירוסין לאו שמחה נינהו:
מקום שמותר לכבס — תוך ל' יום של אבל דאבל אין אסור בתכבוסת אלא שבעה ימים דכל שלשים יום לגיהוץ תנן בפ' ואלו מגלחין (מו"ק דף כג.) אבל כיבוס לא דהא תספורת גופה אי לאו דאתיא פרע פרע מנזיר לא מיתסרא:
קודם הזמן הזה — קא ס"ד קודם ט' באב דהיינו כל השבת שחל להיות בתוכה ממעטין כו':
ומארסין — דלאו שמחה היא ומצוה קעביד:
כי תניא ההיא — דמארסין:
קודם דקודם — קודם שבת שחל ט"ב בתוכה דהתם מותר לכבס אבל תוך השבת כשם שאסור לכבס אסור נמי ליארס וליכא ק"ו:
אלא אימא רבי יוסי אומר כל הנשים ינשאו — חוץ מאלמנה. ורבי יוסי לא איבול אתא לאשמועינן דבנישואין אפילו רבי יהודה מודה דאסור בימי איבול דהא שמחה היא אלא ינשאו אתא לאשמועינן ופליג אדרבי יהודה דאמר כל הנשואות יתארסו ואתא ר' יוסי למימר אפילו נשואות ינשאו. וג' מחלוקות בדבר דת"ק אסר אפילו ארוסות ליארס דגזרו ארוסת ראשון אטו נשואה וגזרינן ארוסין דאחרון אטו נשואין דאחרון ור' יהודה סבר הנשואות יתארסו ולא גזר אירוסין אטו נשואין והארוסות ינשאו ולא גזר ארוסה אטו נשואה אבל הבחנה מיהא אית ליה ונשואה לא תנשא ורבי יוסי אפילו הבחנה לית ליה:
