מסכת יבמות דף קכ״א עמוד א׳

קירב מיתתו על ידי שפירכס יותר מדאי מת הלכך אין גולה אלא אם כן מת תחת ידו:

בביתא דשישא שאין שם רוח. ללישנא דרוח בלבלתו הכא גולה דאין כאן רוח ומחמתו מת וללישנא דהוא קירב את מיתתו אינו גולה:

הכי גרסינן אי נמי בדברא ולא פירכס:

לקולא פליג דקאמר תנא קמא אין מעידין אלא עד ג' ימים ואתא רבי יהודה למימר יש לך אדם או מקום או שעה שאינו מהיר לנפוח ולהשתנות ויכול להעיד אפי' לאחר ג' ימים:

או לחומרא פליג דקאמר תנא קמא עד שלשה ימים מעידים ואתא איהו למימר פעמים שאפי' תוך שלשה אין מעידין:

בכרמי שם העיר:

ואסקוהו אבי הדיא לבתר תלתא יומין:

ואסקוהו אגישרא דשביסתנא לאחר חמשה יומין:

לקולא פליג או לחומרא פליג והכי נמי מצי למיבעי בין לקולא ובין לחומרא אלא אכתי לא פשיטא מאי דבעי:

ולא היא לא שנא צורבא מרבנן כו' ואף על גב דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה מכל מקום לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה כמו גבי (רוב) גוססין דאין מעידין עליהן אף על פי שרובן מתים:

והני מילי דכי אסקוה חזיוה בשעתיה אבל אשתהי מתפח תפח ואפילו ראוהו תוך שלשה, דכשעולה מן המים ומתוך ששהה ונרטב במים, כשהוא עולה ליבשה מיד נתפח. ואף על פי שמכירין פניו וחוטמו, דלמא נדמה להם כך ואינו, דשמא אחר היה ונשתנה צורתו ונדמה להם זה. ונראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שלא ישתהא כלל אלא שראו אותו בשעה שהעלוהו מן המים. אבל הרמב"ם ז"ל כתב (שם) ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן המים שעות ונתפח אין מעידין עליו. נראה מדבריו שאין צריך להיות שם ממש כשהעלוהו מן המים אלא לזמן מועט כשעה חדא. ומיהו מ"ש ונתפח דמשמע כשנתפח אבל אם לא נתפח מעידין עליו. אינו נראה כן מלשון הגמרא מדאמרינן אבל אשתהי מתפח תפח, דמשמע דמסתמא אמרינן אין מעידין עליו שאני אומר תפח ואינו ניכר. ובפלוגתא דר' יהודה דמתניתין ורבנן, הלכה כרבנן דרבים נינהו ולעולם אין מעידין עליו ביבשה אלא תוך שלשה ימים ומעידין עליו לעולם תוך שלשה ודוקא על פרצוף פנים עם החוטם. וראיתי בתוס' (לעיל יבמות קב, א ד"ה אין) שכתבו בשם ר"ת והיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף, אבל אם כל גופו שלם אפילו אין פדחת וחוטם, ניכר הוא היטב על ידי סימני הגוף, ועוד דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי, אבל על ידי טביעות עין ניכר היטב כיון שיש כל גופו [ואפילו] אחר כמה ימים. והיכא שאינו נחבל בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפילו לאחר כמה ימים, מעידין עליו כי אינו משתנה כל כך. ודבר ידוע הוא שניכר אפילו לאחר כמה ימים. ואינו מחוור בעיני דאם איתא מתניתין דקתני אלא על פרצוף עם החוטם, דוקא בשאין גופו שלם. וליתא דהא מתניתין סתמא קתני דמשמע אפילו בגופו שלם. ועוד דאם איתא מאי שנא פרצוף פנים וחוטם דנקט, הא בשהגוף שלם מעידין אפילו על גופו. ואין לומר שבזמן שמעידין על פרצוף פנים אין סומכין בו אלא אם כן יש עמו החוטם, אבל מכל מקום מעידין אף על הגוף. לא היא דאם כן הו"ל למתני מעידין על פרצוף פנים ואין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, משום דאכתי לא אשמועינן דמעידין על פרצוף פנים כלל. ועוד דממאי דקא מסיק מתניתין ואפילו סימנין בגופו ובכליו משמע דעיקר מה שמעידין על המת קתני, כלומר אין מעידין על המת לעולם אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ומיהו ודאי אם מעידין על סימנין מובהקין שבגוף שפיר דמו, משום דלא פליגי בגמרא אלא בשומא, וכדמשמע נמי בריש פרק האשה שלום (קא, א) דאמרינן התם הכא כגון דקאמרי אסוקינהו לקמן וחזינהו לאלתר וקא אמרי סימני דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימני הוא דקא סמכי. כלומר אסימנין מובהקין. ומאי דקאמרי נמי דהיכא דאינו נחבל בפנים נראה דדבר פשוט הוא שיוכלו להכירו אפילו אחר כמה ימים ומעידין עליו, גם זה אינו מחוור בעיני. חדא מדקתני במתניתין אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואין מעידין אל עד שלשה ימים, משמע ודאי דאף על פי שלא נחבל בפנים אלא שפרצוף פניו וחוטמו שלמים כתקנן, אפילו הכי אין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים. ועוד דאמרינן בגמרא ואי אמרת ר' יהודה לחומרא פליג אינהו דעבוד כמאן, כלומר דהא אפילו רבנן דמקילין לא אמרו אלא עד שלשה ואינהו עביד לבתר תלתא ולבתר חמשה, ואם איתא מאי קושיא דהא התם לא נחבל בפניו וגופו שלם הוא ודלמא הכירוהו בפרצוף פניו ובגופו שלם. אלא ודאי משמע דלרבנן לעולם אין מעידין אלא עד שלשה בין נחבל בין שלם הא לאחר שלשה לא, שאף על פי שנדמה להם זה חיישינן דלמא מתפח תפח ונשתנית צורתו, ונראה להם שהוא ראובן ואינו אלא שמעון. והיכא דאשכחוהו ותשתמודעהו ולא ידעי אי תוך שלשה ימים או אחר שלשה ימים הוא, איכא למימר דאין מעידין עליו דהוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ואיכא למימר דכיון שמכירין אותו ואין אנו יודעין אם נתפח אם לא, ואם נשתנית צורתו אם לא, מסתמא כיון שבדקוהו והכירוהו בטביעות העין חזקה זה הוא. אלא שחששו חכמים שמא נתפח ונשתנית צורתו לפי שרוב מתים משתנים לאחר שלשה. ודוקא בשנודע שעברו עליו שלשה, הא מתסמא כוליה האי לא נחמיר דהוה ליה ספיקא בחששא דרבנן ולקולא. ולישנא דמתניתין מכרעא לחומרא דקתני אין מעידין אלא עד שלשה ימים ולא קתני כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין עליו. וצ"ת. אבל בתוס' (ד"ה אין עי"ש ובתוס' הרא"ש) מצאתי כלשון הזה ויכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך שלשה ימים. ואינו נ"ל כמו שכתבתי. וגם הם לא אמרו אלא בדאפשר. ומקצת ספרים מצאתי שכתוב בהם כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין עליו. ונ"ל שזו גירסא נכונה ושמעינן מינה דדוקא לאחר שלשה, הא סתמא מעידין עליו. וצ"ת.

מתניתין מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא. מסתברא שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא אחד מאבריו, או אפילו כל גופו בלא ראשו, אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר, ורגל זה מאדם אחר היה. והראיה ההוא דאיתלי נורא בגננא ואשתכח גברא חריכא פסתא דידא דשדיא ואפיו הכי חיישינן דלמא איניש אחרינא הוא דאתא לאצוליה וההיא פסתא מיניה הות ומשום כסופא ערק. ועד כאן לא פליג התם רבא אלא משום דאמרה אתתיה חזו גבראי כדאיתא התם, ועוד מעשה דשני תלמידי חכמים דאסיקנא התם דאסקוה וחזיוה, הא לאו הכי אמרינן הני אזל לעלמא ואתו אחריני וכדמוכח התם בעובדא דשומשי. ודברים פשוטין היו נראין לי (בכת"י: ודברים פשוטים הם) אלא שראיתי להרמב"ם ז"ל (הלכות גירושין פי"ג הט"ז) שכתב אם השליכוהו לים והשליכו מצודה והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי ויחיה הרי זה מעיד עליו שמת ומשיאין אשתו ע"כ. ושמא בשלא נתעלם מן העין עד שעלה רגלו בידם קאמר.

מאי בינייהו פי' לאו דפליגי הני לישני דהא תרוייהו אמרינהו ר' הושעיא בדרך איבעי' אימא אלא דבעי' למידע מאי דנפקא לן בין תרוייהו פירוקי שלשלהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו פי' וכיון שהם שלשלהו ועלה בידם רגלו ודאי רגלו הוא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה ליה והעלה רגל א' מן הארכובה ולמעלה אין מעידים עליו אא"כ יש לו בהם סימן מובהק שאני אומר רגל אחר הוא וכדמוכח מעובד' דההוא חרוכא ומההוא דשני ת"ח דאסיקנא התם דאסקוה וחזיוה הא לאו הכי אמרי' אחריני נינהו ומיהו אם ראו סימן מובהק בידו או ברגלו או בא' מאבריו ונחתך ממקום שעושה טרפה אין להם סימן גדול מזה וההיא דאתלי נורא בי גלאי ואשכחו פסת' דידיה דשריא לפי שהכירו שהיתה ידו ובאו להתיר אשתו אלא דחייש ר' חייא דילמא פסת' דידיה בלחוד או איהו כרתה וערק משו' כסופא וז"ב וזהו מה שכ' הרמב"ם ז"ל שאם השליכוהו לים והשליכו מצודה והעלו ממנו אבר שמשיאין את אשתו ומדקאמר מרן ז"ל והעלו ממנו אבר נר' שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו כנ"ל:

איבעי' להו ר' יהודה בן בבא לקולא פליג פי' דיש מקומות ושעות שמעידין עליו לאחר ג' ימים או לחומרא פליג פי' ואפי' תוך ג' ימים יש מקומות ושעות שאין מעידין עליו:

ת"ש דההוא גברא עד ואנסבה רבא לדביתהו לבתר ה' ימים ופרקי' דשאני מיא דצמתי מכה כלומר ואין הפרצוף משתנה בו אעפ"י ששהה יותר מג' ימים במים ונרא' דה' ימים לאו דוקא אלא ה"ה אפי' זמן מרובה כל שהוא במים אינו משתנה מן הסתם ובירושלמי עשו מעשה לאחר י"ז ימים והכא בגמרי' מעשה שהיה כן היה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל אבל יש מחמירין ואומרים דה' יומי דוקא:

וה"מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה פי' והלשון מוכיח שלא שהה כלל אחר שהיה ביבשה אבל אם שהה במים ג' ימים ושהה אפילו שעה אחד אחר שעלה מן היבשה אין מעידים עליו והכי אמרינן דאי אשתהי מתפח תפח ומשתנה וכסבורי' שהוא ראוב' ואינו אלא שמעון ואין מעידין עליו לאחר שעה אחת ומדאמרי' מתפח תפח ולא אמרי' האי אתפחי נתפח שמעי' שאפי' אין אנו מכירין בו שנתפח אין מעידים עליו כי שמא נתפח ואינו ניכר ואע"פ שאינו נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל:

מטעה טעאי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמי ולפום מאי דאמרי' לק' דמים שאין להם סוף חיישינן למחילה של דגים ה"נ טעה בהא דה"ל למיחש למחילה של דגים ואינו נר' לומר דההיא נמי בכלל טעותיה דקאמר הוא סבר דכיון דקוו וקיימי לא חיישי' להו למחילה של דגים דבהא ודאי לא הי"ל לטעות בזה דבשלמא לחשבה כמים שיש להם סוף לענין שלא לחוש שהשליכוהו המים במקום אחר כיון דקוו וקיימי במקום הזה קרוב הוא לטעות אבל לענין מחילה לא היה לו לתלות משום דמקוו קוו אבל נר' דלא שמיע להו ברייתא דלקמן:

זה שביארנו במשנה שאין מעידין לאחר שלשה ימים הא תוך שלשה מעידין כל שראה פדחת ופרצוף פנים עם החוטם מכל מקום במים נשתנה הדין פעמים שאף בתוך שלשה אין מעידין ופעמים שאף לאחר שלשה מעידין וכיצד הוא הענין כל שהוכה ונשתהא במים עד שתפח אין מעידין אפילו תוך שלשה וכמו שאמרו כל היכא דאיכא מכה מיא מרזו למכה אבל כל שאין בו מכה וטבע הרי המים מעמידים את הצורה מרוב קרירותם וכל שראוהו תכף שיצא מן המים עם פדחת ופרצוף פנים עם החוטם והכירוהו אפילו עמד בתוך המים חמשה ימים מעידים עליו וכמו שאמרו מאי היכא דליכא מכה צמתי ולא עוד אלא שיש לפרש אפילו כמה ימים כל שראוהו בשעה שעלה וכן כתבוה גדולי המחברים ואע"פ שהוזכרו חמשה ימים בסוגיא זו מעשה שהיה כך היה ואף בתלמוד המערב אמרו מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר שבעה עשר יום והכירוהו מפני שצרפתו צנה והשיאו את אשתו ודוקא בשראוהו תכף שעלה אבל אם הוציאוהו מן המים ונשתהא יותר על שעה אחת אפילו בתוך שלשה שמתוך שנתלחלח בתוך המים מיתפח תפח וצורתו משתנית אע"פ שאין רואין אותו תפוח שמא תפוח ואינו ניכר וגדולי המחברים מקילין אלא אם כן נשתהא יותר משעה וכן שתפח ואע"פ שהדברים נראין אין סוגית הגמרא מוכחת כן וכבר ביארנו שכל שיש באלו סימן מכשירין אותה וגדולי הפוסקים נראה שסוברים דוקא בחמשה ימים:

אחרוני הרבנים עשו עצמם כמתמיהים על דברים אלו שכתבו בתלמוד בענינים הללו הן על מה שאמרו שאין היכר אלא בראיית פדחת ופרצוף פנים עם החוטם הן על מה שאמרו שאחר שלשה אין מעידין עליו עד שכתבו שלא הצריכו בפדחת וחוטם ופרצוף אלא בשאין שם אלא פרצוף אבל אם כל גופו שלם ניכר הוא בטביעות עינא או בסימנין ואפילו אחר כמה ימים וכן כתבו שלא הזקיקו לתוך שלשה אלא כשאין שם כל הגוף והוא נחבל בפנים אבל כל שאינו נחבל בפנים ניכר הוא לאחר כמה וסוגיא כלה מעידה כנגד דבריהם מתחלה ועד סוף ומתוך כך אין לחוש לדבריהם ובעינינו ראינו מי שנמצא הרוג והודיעו לאלתר הדבר לקרוביו ולסוף שלשה ימים באו קרוביו ולא הכירוהו כלל ובאמת שלא כל האדם שוה בכך אלא שדנו חכמים אחר הרוב וכל שנמצא הרוג ולא נודע אם תוך שלשה אם לאחר שלשה יש אומרין שמעידין עליו מן הסתם ויש חולקין וכן הפרצוף דבר ידוע שאין טביעות עינא בגוף אלא אם כן היה סימן מובהק והפרצוף ידוע הוא שאין הכרתו בלא אלו וכמו שאמרו אבא בר מניומי אסקו ביה זוזי בי ריש גלותא הוה מייתי קירא בבלייתא ר"ל שעוה בבלאות של בגד והוה מדבק אפותייה ר"ל על מצחו חלוף קמייהו ולא מבשקרי ליה ר"ל שלא היו מכירים אותו:

כבר ביארנו שאף עד אחד נאמן בעדות אשה כשאומר ראיתיו שמת כמו שהוא נאמן בשמעתי שמת וראיה לדבר זה אסבה רבא לדביתהו אפומא דשושבינא ואם כן אף בלא אמר קברתיו נאמן וכנגד גדולי הפוסקים והמחברים וכבר ביארנוה בפרק שלום:

זה שביארנו בטבע במים שאין להם סוף שאשתו אסורה דוקא שלא לינשא לכתחלה אבל אם נשאת לא תצא ואין גוערין בו כלל וכמו שאמרו למטה מאן איכא בי חסא טבע חסא ואינסיבא איתתיה ולא אמרו לה ולא מידי וכתבו גאוני ספרד דהוא הדין לכל שנפלו במקום סכנה העשוי למות שם אלא שאנו חוששין שיצא אבל חכם שהורה לינשא לכתחלה מנדין אותו ולא סוף דבר באדם שאינו מפורסם שאיפשר שעלה ואין לו קול אלא אף בתלמיד חכם או אדם מפורסם שהיה לנו לומר שאם עלה יש לו קול אין משיאין את אשתו ולא סוף דבר במים הנובעים שהם ניגרים בשטף אלא אף האגם שהוא מים שאינם טבעים ושהם נקוים במקום אחד הואיל ומכל מקום יש שם רוב מים עד שאין העין רואה מארבע רוחותיו הרוח מניעתם ועל ידי גלים שבו מוליכים את הנטבע בהם למקום רחוק ושמא יצא ולא ראוהו וכן שכל מים שאין להם סוף הואיל ויש שם מים מרובים נעשין שם דגים הרבה ודגים חוטטים בהם מחילות סמוך לשפת הנהר מקום שהוא גבוה מן המים עד שאין המים ממלאים את כלה ואדם הנכנס שם מגביה צוארו ועומד ראשו למעלה מן המים ואע"פ שבמים שיש להם סוף אחר שאין דגים גדולים ומרובים לשם אינם מצויים לעשות מחילה ואין חוששין בה באין להם סוף מיהא חוששין בסוגיא זו העידו על שני בני אדם שהיו צדין במכמורת בירדן נכנס אחד מהם למחילה של דגים ושקעה חמה ולא ראה פתחה של מחלה ושהא חברו עד כדי שתצא נפשו ובא והודיע לביתו למחר זרחה חמה והכיר פתחה של מחלה ויצא ומצא הספד גדול בתוך ביתו וכן כמה ענינים מצויים במים שאין להם סוף שהצלתו של אדם מזדמנת על ידם ברחמי שמים העיד רבן גמליאל שראה ספינה שנשברה והיה מצטער על תלמיד חכם שבה ומנו ר' עקיבא לכשיצא רבן גמליאל ביבשה ישב ר' עקיבא ודן לפניו בהלכה אמר לו בני מי העלך אמר לו דף של ספינה נזדמן לי כל גל וגל שבא עלי נענתי לו ראשי ועבר על גבי והלך לו מכאן אמרו חכמים דרך צחות אם יבאו רשעים על אדם ינענע להם ראשו כלומר שיודה להם וידחה מפני השעה ולא יתגרה עמו באותה שעה אמרו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה ואף ר' עקיבא העיד שראה ספינה שנטרפה בים והיה מצטער על תלמיד חכם שבה ומנו ר' מאיר וכשעלה ר' עקיבא למדינת קפוטקיא בא ר' מאיר וישב לפניו ודן עמו בהלכה אמר לו מי העלך אמר לו גל טרדני לחברו וחברו לחברו והקיאני ליבשה באותה שעה אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו מים שאין להם סוף אשתו אסורה הא מים שיש להם סוף אי אפשר אלא אם כן במעשה נס ואין למדים הימנו והוא שאמר ר' מאיר במשנתנו מעשה באחד שנפל לבור הגדול ולאחר שלשה עלה והשיבו לו בבריתא אין מזכירין מעשה נסים שהרי על כל פנים יש כאן נס אחר ולא על שעמד שלשה ימים בלא אכילה שהרי כתוב וצומו עלי אל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום ואף חכמי הטבע כתבו שאיפשר לחיות בלא אכילה תשעה ימים ואף העשירי על ידי עמידה בצד האור אלא שלא ישן וכבר אמרו שבועה שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לאלתר ומכל מקום לרבנן כל שביש להם סוף מעידין עליו בשעור שתצא נפשו ואין צורך לשלשה ימים ושיעור שתצא נפשו יראה שהן שלש שעות וממה שאמרו בבתו של נחמיה חופר שיחין שנפלה לבור גדול באו והודיעו את ר' חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה כלומר שלישית שאילו עמדה שם אי אפשר לחיות אמר להם עלתה ואמרו לו נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא אמרתי דבר שהצדיק נצטער בו כל ימיו ר"ל להיות חופר שיחין לעולי רגלים יכשל בו זרעו ואעפ"כ העידו שמת בנו בצמא ללמדך מה שנאמר וסביביו נשערה מאד מלמד שהב"ה מדקדק עם סביביו אפילו כחוט השערה לצערם הרבה בעולם הזה כדי להיות שכרם צפון לעולם הבא:

ראוהו שנפל לגוב אריות ר"ל שאינו מלא אין מעידין עליו שמאחר שאינו מלא המקום רחב להם ואינו נופל עליהם ושמא באותה שעה אינם רעבים ועד שלא הזיקוהו עלה או העלוהו והוא הדין לחפירה שיש בה נחשים ועקרבים אם המקום רחב להם שם אבל אם נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים ומאחר שהיא מלאה הרי הוא נופל עליהם והילכך מעידין עליו אע"פ שלא שהו שם שאף לכשתאמר שמא אינם רעבים אגב איצצא מזקי ר"ל על ידי הדוחק שהוא דוחק בנפילתו והוא הדין לבור מלא אריות עד שנופל עליהם אלא שסתם אריות עומדים במקום רחב וסתם נחשים ועקרבים מתכנסים במקום צר:

תוס' בד"ה ולא היא ל"ש צורבא מרבנן כו' ואע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא כו' עכ"ל כן הוא בספרים מדוייקים וכצ"ל וק"ל:

תוס' ד"ה ולא היא לא שנא וכו' אע"ג דרובייהו צורבי מדרבנן אי סליקא קלא אית ליה. ר"ל צורבא מרבנן כשסליק אית ליה קלא והאי כיון דלא נשתמע קלא דסליק ודאי נטבע ומת אפ"ה אשתו אסורה דלא אזלינן בתר האי רובא וכו':

הַהוּא גַּבְרָא דְּטָבַע בְּאַגְמָא דְּסַמְקֵי, אַנְסִיב רַב שִׁילָא לִדְבִיתְהוּ נראה לי בודאי דלא נכשל אותו צדיק דהשיאה ולא נבעלה כי שמע רב והפרישם או מה דבני ובני באו עדים וראו אותו שמת אך רב שילה התירה קודם שבאו עדים מטעם דחשב את האגם מים שיש להם סוף. ובספר ויען אברהם (דף סב) כתב ששמע בענין אחד של עיגונא דאתתא שהיו חולקים בו מרן ז"ל ומור"ם ז"ל ומרן אסר ומור"ם התיר שהביא ראיות להתיר ופלפל בחכמה וכתב מור"ם ז"ל רשות שתנשא וגילה המגיד למרן ז"ל דבו ביום שכתב מור"ם הרשות שתנשא מת הבעל במקום אחד שהיה חי ומרן שאסר כיון אל האמת לאוסרה אך הקדוש ברוך הוא לא הביא תקלה על ידי מור"ם שמת הבעל ביום שכתב לאשה מעשה בית דין של רשות שתנשא עיין שם. וכתב שם כזאת אירע להגאון חקרי לב שכתב פסלקא דעתך להתיר בראיות עצומות ומה דבני ובני הקול נשמע שהבעל חי ונתן הגאון חקרי לב הודאות להשם יתברך שלא באה תקלה על ידו. עוד שמענו מעשה שהיה בזמן הרב ראשון לציון מהר"ם סוזין ז"ל שהתירו הבית דין בירושלים ליבמה שתתייבם אך הרב מהר"ם סוזין ז"ל היה לבו נוקפו ולא הסכים להתיר והבית דין עשו כהוראתן ונשאת לאחיו ואחר כך בא הבעל ותהום כל העיר. עוד שמענו בזמן הגאון משנה למלך התירו רבני קושטא לעגונה שתנשא והגאון משנה למלך ז"ל היה לבו נוקפו ולא הסכים שתנשא והבית דין עשו מעשה כהוראתם ואחר כך בא הבעל ונגלה על ידי מעשה נורא הפלא ופלא. יהא רעוא שלא יכשלו חכמי ישראל בדברים אלו וכיוצא בהם ושלום על ישראל!

אָמַרְתִּי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים. הגם דרבי עקיבא בדידיה הוה עובדא כזאת והיה לו לומר זה משעת מעשה שלי, עם כל זה איכא הפרש טובא בין עובדא דידיה כי נשברה הספינה ונזדמן לו דף של ספינה ואם כן יש לדון דאם עדים ראו שטבע ולא היה שם לא דף ולא ספינה למה אשתו אסורה? אך במעשה דרבי מאיר שהגלים טרדוהו שזה מצוי תמיד לכך אמר 'כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים' ופשוט. מיהו עדיין יש להקשות למה הזכיר חלוקה דמים שיש להם סוף דזו פשיטא דמותרת? ונראה לי בס"ד לפי טעותו דרב שילה באגם דקוו וקיימי דיש לחשוב זה כמים שאין להם סוף יש להקשות דהוה ליה למימר כהאי גונא נמי מותרת ולמה החליטו ואמרו דאינה מותרת אלא רק במים שאין להם סוף? אך מהאי עובדא דרבי מאיר שאמר לו 'גַּל טְרָדַנִי לַחֲבֵרוֹ' נמצא אפשר להיות כן על ידי גלי הים ולכן לא התירו חכמים באגם דאימור גלי השפילוהו וגם בעובדא דרבי עקיבא דאמר עלה רבן גמליאל 'כַּמָּה גְּדוֹלִים דִּבְרֵי חֲכָמִים' נמי אתי שפיר דהא אמר לו 'כָּל גַּל וְגַל שֶׁבָּא עָלַי נִעְנַעְתִּי לוֹ רֹאשִׁי' משמע דאם לא היה מנענע ראשו היו הגלים נושאין אותו ואם כן באגם נמי שייך לומר גלי אשפלוהו ולכן גדולים דברי חכמים שאמרו אין היתר אלא במים שאין להם סוף ולא זכרו בהיתר גם את האגם דמייא קוו וקיימי.