מסכת יבמות דף ע״א עמוד א׳

המרת דת פוסלת דאם המיר דתו ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אמר רחמנא לא יאכל בו:

ה"ג כל ערל לא יאכל בו למה לי בו מאי ממעט. ולא גרסינן תושב ושכיר כלל דהא אוקימנא כולי קרא לג"ש ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי:

ממנו אל תאכלו ממנו נא. כיון דאמרת בו למעוטי ממנו נמי למעוטי משמע:

לכדרבה כו' לקמן בפרקין (יבמות דף עד.) תלתא ממנו כתיבי בפסח כו':

ורבי עקיבא האי תושב ושכיר דפסח מאי עביד ליה הא ליכא לאוקמי בעבד עברי כלל:

לאיתויי ערבי וגבעוני מהול שלא יאכל בפסח:

גבעוני שם אומה שמוהלין עצמן:

והני מולין נינהו בתמיה ול"ל למעוטינהו הא ערלים נינהו ומכל ערל מימעטי:

בו המרת דת פוסלת כו' בו דכל ערל לא בעי למדרש הכי דאין ערלות פוסלת במעשר דלחומרא דרשינן ומוקמינן ליה לחייב במצה ומרור ומבו דבן נכר לא שייך למדרש הכי בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור דלאשמועינן דלא אסור במצה ומרור לא איצטריך דאטו מצה ומרור קדושה אית בהו ואי בעי למימר אבל חייב במצה ומרור פשיטא הוא דחייב לעשות תשובה ולקיים כל המצות ובו דתושב ושכיר פי' בקונטרס דלא דריש מידי משום דאוקימנא (לעיל יבמות דף ע.) כולה קרא לגזירה שוה ועקרינן ליה מפשטיה לגמרי ונראה שר"ל דאיידי דכתביה רחמנא בערל ובן נכר כתביה נמי בתושב ושכיר וכה"ג אמר לקמן (יבמות דף עד.) איידי דכתיב והנותר כתיב נמי ממנו ומיהו לא הוי ממש כי הכא דהתם הוי כמו פרשה שנאמרה ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה ור"ת מפרש דבו דתושב ושכיר לגופיה כדאמר לקמן (שם) גבי תלתא ממנו חד לגופיה ואית ספרים דגרסי הכא בו דערל ובן נכר בו אין אוכל אבל אוכל במצה ומרור ובו דתושב ושכיר בו המרת דת פוסלת וכן בכל הספרים בסוף מי שהיה טמא (פסחים דף צו. ושם) וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים דף כח:) ובערבי פסחים (שם דף קכ.) דמתרוייהו בו דערל ובן נכר דרשינן אבל אוכל במצה ומרור ומיישב ר"י הגירסות דשייך שפיר מבו דבן נכר לידרוש אבל אוכל במצה ומרור לאשמועינן דחייב לאכול במצה ומרור אם עשה תשובה אע"ג דבפסח אין אוכל שהיה מומר בשעת עשיית פסח ובו דתושב ושכיר נמי שייך למדרש מיניה בו המרת דת פוסלת דבתושב ושכיר עובד כוכבים איירי כדפרישית לעיל:

ואין המרת דת פוסלת במעשר בסוף מי שהיה טמא (פסחים דף צו. ושם) גרסי' בכל הספרים ואין המרת דת פוסלת בתרומה ושפיר ממעטינן תרוייהו מחד בו דבו משמע בו ולא בדברים אחרים ואיצטריך למעוטי תרוייהו תרומה דלא נילף בגזירה שוה דתושב ושכיר ומעשר בגזירה שוה דממנו ממנו:

דאי כתב רחמנא ערל כו' אע"ג דאיצטריך למכתב תרוייהו משום בו דאיצטריך למכתב בתרוייהו דהיה לכותבם בקראי דצריכי:

והני מולין נינהו והתנן קונם שאני נהנה אין להקשות היכי פריך מנדרים ללישנא דקרא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם דבסיפא דמתני' דהכא מפיק ליה מקרא שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו דההוא לא איצטריך אלא לישראל ויש מקומות שהתנא לומד נדרים מלישנא דקרא כגון הכא ובריש פסחים (דף ב.) גבי הללוהו כל כוכבי אור דקאמר הא קמשמע לן דאור כוכבים אור הוא למאי נפקא מינה לנודר כדתנן הנודר מן האור אסור באורן של כוכבים והיינו דוקא היכא שאין הלשון ידוע מייתי שפיר ראיה מלישנא דקרא אבל במקום שלשון בני אדם חלוק מלישנא דקרא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם כדאמר בפרק האומר משקלי (ערכין דף יט:) דאורייתא היד עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

שאני נהנה כו' לא גרס שאיני דאם כן לא הוי נדר דהיינו דבר שאין בו ממש שאין אוסר על עצמו כלום כמו שאיני ישן דלא אמר כלום אי לא אמר קונם עיני בשינה כדאמר בריש אלו מותרין (נדרים טו.) אלא אומר ר"ת דגרס שאני נהנה כלומר מה שאני נהנה יהא עלי קונם ומיהו גרס שפיר שאיני דאין דרך התנא לדקדק בלשונו כדאשכחן בפ' בתרא דנדרים (דף פא:) קונם שלא אתן תבן לפני בהמתך ובשבועות בפ"ג (דף כ.) הרי עלי שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין דכהאי גוונא לא חל הנדר:

הכי גרס רש"י ז"ל כל בן נכר לא יאכל בו למה לי מומרות פוסלת בו ואין מומרות פוסלת במעשר כל ערל לא יאכל בו למה לי בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. ולא גרסינן תושב ושכיר לא יאכל בו למה לי, דההוא הא אמרינן דמופנה לג"ש. ונראה לי דהא לא קשיא, דאנן לאו אתושב ושכרי מהדרינן השתא אלא למה לי למיכתב בו, דהוה ליה למיכתב תושב ושכיר לא יאכל. ולפי גירסא זו תושב ושכיר לא יאכל בו, וכן וכל ערל לא יאכל בו תרווייהו להתירם במצה ומרור, ואיצטריכו משום דערל היינו בן ישראל ערל ותושב ושכיר גוי, ואי נמי יש לומר כדברי רש"י ז"ל ובו דגבי תושב ושכיר לא מייתר, דכיון דאצטריך למכתב תושב ושכיר לגזירה שוה, כתב נמי בו וכדאמרינן לקמן בפרקין (יבמות עד, א) גבי תלת ממנו דכתיב בפסח חד לגופיה וחד לאפנויי ואידך למאן דאמר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה איידי דכתיב נותר כתיב נמי ממנו. ואית דגרסי וכל ערל לא יאכל בו ערלות פוסלת בו ואין ערלות פוסלת במעשר. ואינה דהא בהא שמעתא גופה אמרינן בסמוך ממנו ממנו ממנו למה לי כדרבא אמר ר' יצחק לקמן ערל אסור במעשר דילפינן בגז"ש בממנו ממנו מפסח. ואית דגרסי כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו למה לי בו מומרות פוסלת בו ואין מומרות פוסלת במעשר. ולהאי גירסא ניחא לי מאי דעבדינן צריכותא מערל ובן נכר (עיין תוס' ד"ה בו ורמב"ן).

מומרות פוסלת בו ואין מומרות פוסלת במעשר קשיא לי לימא אין מומרות פוסלת בתרומה. וצריך לומר דכל דאיכא לאקושי תרומה לפסח מקשינן מג"ש דתושב ושכיר, דאפילו לאנינות הוה מקשינן אי לאו דאפקיה קרא מדכתיב וכל זר, ומזרות לא ממעטינן אלא חדא כיון דכתיב תושב. ולרבויי אנינות ולמעוטי מומרות ליכא למימר, חדא דמומרות חמורה. ועוד דלא שבקינן מידי דכתיב בגופיה דפסח וילפינן אנינות דלא כתיב בגופה וכדאמרן לעיל כנ"ל.

לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול דאי לא כתיב תושב ושכיר הוה אמינא דאכלי דהא מולין נינהו. תמיהא לי תיפוק לי משום בן נכר. ויש לומר דמומרות פוסלות בו טפי מעכו"ם גמור, דאלו התם ישראל והתנכר וגריע טפי מעכו"ם.

והני מולין נינהו והתנן קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל פירש רש"י ז"ל לענין נדר מולין הן דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ואיכא למידק כיון שערלי ישראל לענין נדרים לא הוו כערלים, אף על פי שבכל התורה כולה הוו כערלים, אם כן אף אנו נאמר במולי עכו"ם שאף על פי שבנדרים הוו כערלים בכל התורה כולה הוי נמולים. ויש לומר דלגבי עכו"ם קרא כתיב כי כל העכו"ם ערלים אף על פי שיש מקצת מן העכו"ם שהם מולים כערביים וגבעונים.

אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקסבר אינו גר עד שימול ויטבול קשיא לי אם כן היינו עכו"ם, ואף על פי שמל הרי הוא כערל דהוה ליה כערבי מהול. וליתא דשאני הכא דמילתו לשם יהדות, ואף על פי שלא נגמר גירותו, מכל מקום כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שאינו צריך אלא טבילה.

הא דבעא ר' חמא בר עוקבא ערלה שלא בזמנה אי מעכבא בערלות דגופיה קא מיבעיא ליה, אלא דר' זירא אתא למיפשט ליה מערלות דזכריו ועבדיו לומר דאף הן מעכבין. כל שכן ערלות דגופיה. ואתיא רבא ודחייא להא דר' זירא לומר דערלות דזכריו ועבדיו לא מעכבי ליה. ולא קמה הא דר' זירא, אבל בעייה דרב חמא לא איפשיטא וכ"כ ר"ח ז"ל.

כל ערל לא יאכל בו אינו אוכל אבל אוכל במצ' ומרור ול"ג תושב ושכיר לא יאכל בו למה לי דכיון דמופנ' לג"ש איידי דכתב תושב ושכיר כתב נמי בו ויש גורסי' וכל ערל לא יאכל בו ערלות פוסלת בפסח ואין ערלות פוסלת במעשר וליתא דהא אמרי' בסמוך דכתב רחמנא ממנו לכדרבי יצחק דאמר לקמן דערלות פוסלת במעשר:

לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול וא"ת הא למה לי קרא גרע עכו"מז מהול ממשומד וי"ל דדילמא משומד גרע טפי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים:

והני מולים נינהו והא תנן קונם שאני נהנה לערלים מותר לערלי ישראל פירש"י ז"ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולשון בני אדם לא מיקרו ערלים והקשו עליו ז"ל דא"כ מאי מייתי מהכא דגבעוני וערבי לא חשיבי מולי' דדילמא שאני הכא משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וי"ל דלגבי עכומ"ז בפי' קרא אותם הכתוב ערלים לכל דבר כדכתי' כי כל עכומ"ז ערלים וכל עכומ"ז ריבה אפי' ערביים וגבעונים:

לאתויי גר שמל ולא טבל פי' דסבירא לן שאינו גר ומיהו מילתו מיל' כיון שהיתה לשם יהדות וא"ה פסלו הכתוב מפני שהוא עדיין עכומ"ז דאלו ממשומד לא נפקא כדכתב לעיל:

דברה תורה כלשון בני אדם פי' דסבר דאע"ג דאיכ' למדרש כי הכא לא דרשי' כפל לשון וכבר כתבתי בכ"מ:

מהו לסוך שמן של תרומה פי' דסיכה כאכילה כדדרשי' בעלמא וגם לרבו' הסך ומה שכתב רש"י ז"ל מדכתי' ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו וכדכתב בפ' ר"ע לענין י"ה ליתיה דההיא אסמכתא וזכר לדבר בעלמ' הוא וכדפרכי' התם ובמ' נדה בס"ד:

א"ר זירא ת"ש וכו' דבעינן בערלות דגופיה אם מעכבת בו שפיר הוה פשיט ליה ר' זירא דכיון דלגבי אדון מעכבת כ"ש דמעכבת לגבי נפשיה ומיהו רבה דחיי' לראיה דר' זירא ולא קמה הא דר' זירא אבל בעיא דר' חמא בר עוקבא לא איפשיטא וכן כתב ר"ח ז"ל:

אע"פ שביארנו בערל שאינו רשאי לאכול בקרבן הפסח מכל מקום מותר הוא במצה ומרור ויש מפרשים שחייב בהן אחר שהוא ערל מצד האונס וגדולי המחברים כתבו שמותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ושכיר:

בן נכר והוא ישראל שעובד ע"ז אין מאכילין אותו מבשר הפסח והמאכילו עובר בלאו אלא שאינו לוקה אחר שלא עשה הוא מעשה ומכין אותו מכת מרדות ומכל מקום במעשר מותר כך דרשו רבותינו וכל בן נכר לא יאכל בו בו משומדות פוסלת ואינה פוסלת במעשר ויש מפרשים דהוא הדין לתרומה וערל מיהא אסור במעשר כבתרומה שכך למדוה מגזירה שוה דממנו נאמר בפסח ממנו אל תאכלו ממנו נא ונאמר ממנו במעשר לא אכלתי באוני ממנו מה פסח ערל אסור בו אף מעשר ולענין ביאור מה ששאל תלתא ממנו בפסח למה לי והם אל תאכלו ממנו נא ואל תותירו ממנו והנותר ממנו יתבאר ענינם למטה ע"ד א':

ערבי מהול או גבנוני מהול ר"ל אחד מבני קטורה שהם אומות שמקיימין מצות מילה וכן הדין באחד משאר אומות שמל אחד מהם את עצמו אין מילתם כלום ועדין כערלים הם לכל דבר ואסורים לאכול בקרבן הפסח בפירוש אמרו קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם קונם שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם ושמא תאמר שמא לענין נדר הוא ומשום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם והראיה שהרי ערלי ישראל לענין נדר נחשבים כמולים אע"פ שלשאר דברים נידונים כערלים ואם כן אף אנו נאמר באומות העולם שאע"פ שהמולים שבהם נחשבים כערלים לענין נדר לשאר דברים נידונים כמולים תירצו בה דלגבי אומות העולם לא מלשון בני אדם לבד הוא אלא מדכתיב כל הגוים ערלים ואע"פ שמקצת שבהם אינם ערלים כערבי וגבנוני ויש גורסים בה גבעוני מהול ולענין הדין הכל אחד אלא שלענין פירוש ערבי וגבנוני דנקט הוא מפני שהם אומות של בני ישמעאל ובני קטורה שנוהגין במילה:

ערבי מהול זה שפירשנו בו שאסור לאכול בקרבן הפסח יש מפרשים אפילו נתגייר עד שיטיף דם ברית משנתגייר ואין נראה כן דהטפת דם ברית אינה אלא מספק ערלה כבושה וזה הואיל וודאי נימול ועכשו טבל לשם גרות אינו חסר כלום:

גר שמל ולא טבל אע"פ שהוא יתר מערבי מהול שהרי מל לשם יהדות וליכנס בבריתו של אברהם אבינו הואיל ומכל מקום לא נגמר גרותו אף הוא אינו אוכל בקרבן הפסח:

קטן שנולד מהול אין דנין אותו כמהול שהרי צריך להטיף ממנו דם ברית משום ספק ערלה כבושה והילכך מילתו מעכבת את אביו מלאכול ולענין ביאור מיהא צריך לשאול היאך למדוה מתושב ושכיר ומי איכא ספיקא קמי שמיא ואם תאמר דכל נולד מהול ודאי יש בו ערלה כבושה אם כן דלא כהלכתא היא דהא קיימא לן במסכת שבת קל"ה א' דספק ערלה כבושה היא ומכל מקום לענין פסק מעכבתו מספק:

תרומה ניתנת לאכילה ושתיה והסיכה הרי היא כאכילה ושתיה שנאמר כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ומה ששאלו בסוגיא זו בקטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה הוא הדין שהשאלה מתפשטת באכילה ושתיה אלא מפני שאין דרך קטן כל כך באכילה ושתיה הוא תופסה בענין סיכה וענין השאלה בקטן שהוא תוך שמנה שלא הגיע זמן מילתו עדיין וזו היא ערלות שלא בזמנה ושאל אם מעכבת אם לאו ואע"פ שהשאלה בערלות דגופיה ר"ל אם מותר לסוכו בשמן של תרומה כך היא מתפשטת אם מילתו מעכבת את האב או האדון לאכול בקרבן הפסח ומאחר שכן כשבא ר' זירא לומר שמעכבת ממה שמצינו במילת זכריו ועבדיו שמעכבת אף בשאינם ראויים באותה שעה למילה ואף בזו כן נדחו דבריו לומר במילת זכריו ועבדיו שאינה מעכבת באכילת הפסח ומכאן פסקו רוב מפרשים שאף בערלות דגופיה אינה מעכבת ומותר לסוכו בשמן של תרומה ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שדברי ר' זירא נדחו לענין שאינן מעכבין את האב או את האדון הא לגופיה לא איפשיט ואסור מספק הא לענין אב ואדון אין ערלות ללא בזמנה מעכבת באכילת הפסח וכן הלכה:

ומכל מקום יש בסוגיא זו קצת דברים בענין זה שאנו צריכים לידיעתם לענין פסק ומתוך כך אנו מפרשים את הסוגיא דרך קצרה והוא שאמר אין לי אלא ר"ל שיעכב באכילת הפסח אלא מילת זכריו בשעת עשיה ר"ל בשעת שחיטת הפסח בארבעה עשר שאין לו לשחוט עד שיהו זכריו מולים שנאמר וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו והוא הדין לשאר בני אדם הא אם היו כל זכריו מולים בשעת עשיה ונולדו לו בנים בין עשיה לזמן אכילה לא נתברר לנו מן התורה שיהו אותם בנים מעכבים אכילתו וכן במילת עבדיו מצינו שמעכבת באכילה כדכתיב וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו הא אם היו לו עבדים ערלים בשעת שחיטת הפסח לא נתברר לנו מן התורה שיהו מעכבים עליו את שחיטתו מנין ליתן את האמור של זה בזה להיות מילת זכריו מעכבת אף האכילה ומילת עבדיו מעכבת אף העשיה תלמוד לומר אז אז לגזירה שוה כתיב הכא אז יקרב לעשותו וכתיב התם אז יאכל בו למדנו שמילת זכרים ועבדים שתיהן שוות לעכב על אב ואדון עשיית הפסח ואכילתו וכן הלכה אלא שלענין ביאור הוא שואל בשלמא עבדים משכחת לה דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה וכגון שקנאם בין עשיה לזמן אכילה אלא זכרים היכי משכחינן דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה לאו דאיתיליד בין עשיה לזמן אכילה וקאמר דמעכב באכילה אלמא ערלות שלא בזמנה מעכבת אף לאדון וכל שכן לגופיה ואמר ליה רבא ותסברה כלומר דלענין פסח תהא ערלות שלא בזמנה מעכבת לאב ואדון המול לו אמר רחמנא ומדקאמר המול בראוי לימול קאי הא כל שאינו ראוי לא מעכב והוא הדין לגופיה לשיטת רוב הפוסקים ולשיטת גאוני הראשונים לגופיה מיהא לא איפשיטא אלא שמחזר לידע היאך אנו מוצאים בזכר שיהא ראוי לימול בשעת אכילה ולא בשעת עשיה שאם תאמר שהיה שביעי בארבעה עשר ונכנס בשמיני בשעת אכילה הרי אין מילה בלילה ואם יום שמיני הוא בארבעה עשר הרי משחרית שלו היה ראוי לימול והעמידה כגון שהיה שמיני שלו בארבעה עשר והיה חולה ולא נחלץ מחליו בשעת עשיה ונמצא הענין בעשייה כערלות שלא בזמנה שאינה מעכבת וחלצתו חמה ר"ל שנתרפא בין שעת עשייה לזמן אכילה שנמצא בשעת אכילה ראוי לימול ולא מל והקשה והיאך נקרא ערלות בזמנה בכך והרי אמרו חלצתו חמה נותנין לו כל שבעה להברותו ר"ל לחזקו ועד שישלים אותם שבעה אכתי הוה ליה ערלות שלא בזמנה ותירץ שבודאי כך הוא אלא חלצתו חמה דקאמר פירושו שחלצתו חמה ונתנו לו אחר כן שבעה לחזוקו וחל שביעי זה בארבעה עשר ושמא תאמר נימהליה מצפרא ומקצת שביעי ככלו אינו כן ששבעה שלמים בעינן מעת שחלצתו חמה ולא הושלמו בשעת עשייה והושלמו בשעת זמן אכילה כגון שחלצתו בערב ומה שאמרו יום הברותו כיום לידתו אין הענין דמה יום לידה לא בעינן מעת לעת אלא נימול בבקרו של שני אפילו נולד בערב כך ליום הברותו אינו כן אלא עדיף יום הברותו מיום הולדו והכי קאמר יום הברותו כיום הולדו מה הולדו נימול בשמיני ללידה אף הברותו מלין אותו בשמיני להבראה ר"ל אחר שנשלמו שבעה ומעתה כל שהקטן חולה אין ערלותו מעכבת אב ואדון בקרבן הפסח ואפילו נתרפא אינו מעכב עד שיעברו שבעה לרפואתו מעת לעת הא מששלמו שבעה מעכב וכן הלכה:

תוס' בד"ה בו המרת דת פוסלת כו' בו דכל ערל לא בעי למדרש הכי דאין ערלות פוסלת במעשר כו' פי' לפי האמת הוה לן למדרש הני בו בגוונא חדא ומיהו אי הוה כתיב יאכל בו ונוקמיה בישראל ולאפנויי והוה דרשינן ג"ש להקל להתיר אונן בפסח וממנו הוה מוקמינן לאסור ערל במעשר כמ"ש התוס' לעיל לא הוה דרשינן בו דאין ערלות פוסלת במעשר אלא הוה מוקמינן ליה לחייב במצה ומרור וק"ל ומה שכתבו דלחומרא דרשינן ומוקמינן ליה לחייב במצה ומרור כו' ליכא לאקשויי בו דגבי מילת זכריו ועבדיו דדרשינן ליה דאין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה אמאי לא דרשינן ליה לחומרא לחייב במצה ומרור י"ל דלהא לא איצטריך כיון דבערל גופיה אשמועינן קרא דחייב במצה ומרור כ"ש בערלות דאחריני דאין מעכבות מלחייב במצה ומרור וק"ל:

גמ' ואיצטריך למכתב ערל כו' יש לדקדק דהיאך קבעי למימר דבן נכר וערל שוים הם דהא ערל אסיר בתרומה ומעשר ובן נכר מותר בהם ובתוס' פ' ע"פ פירשו דלאו אגופיה דקרא עביד צריכותא דפשיטא דתרוייהו צריכי וכי מזהירין מן הדין אלא אדיוקא דקרא בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור קיימא הך צריכותא כו' ע"כ תיכן דבריהם ע"ש והיינו לפי גירסת דמבו דבן נכר יליף נמי לחייב במצה ומרור וקצת נראה מתוך הסוגיא לפרש כך דלא נחית תלמודא הכא ליישב אלא הני מיעוטי דבו וממנו וק"ל:

תוס' בד"ה והני מולין נינהו כו' ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו דההוא לא איצטריך אלא לישראל עכ"ל כוונת דבריהם דאין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו דמיירי נמי בישראל ערל ובנדרים חשיב להו כמולין ותירצו למאי דעבדינן בשמעתין צריכותא בערל ובן נכר לא איצטריך ערל אלא לישראל ערל אבל עובד כוכבים כיון דאין לבו לשמים שפיר שמעינן ליה מבן נכר (א) וק"ק לפי זה דלא הוה ליה למפרך והני מולין נינהו כו' ולאתויי ההיא מתניתין דנדרים אלא ה"ל למיפרך בפשיטות דערבי מהול וגבעוני מהול אימעטו מכל בן נכר דאין לבם לשמים ודו"ק:

תוס' ד"ה בו המרת דת פוסלת וכו' עד ונראה שר"ל דאיירי דכתביה וכו'. פי' שרש"י ר"ל כן:

ד"ה והני מולין נינהו וכו' עד ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו וכו'. נ"ל דכוונת התוס' בזה הוא ואין להקשות מאחר שכתבנו דהא דתני במתניתין דקונם וכו' הא דעובד כוכבים אפילו הוא מהול נקרא ערל וישראל אפילו הוא ערל ואינו מהול אינו נקרא ערל אלא מהול לענין נדרים כל זה מפיק מקרא וא"כ לפי זה ישראל אפילו מהול אינו נקרא ערל והא כתיב וכל ערל לא יאכל בו ומקרא זה לאו בעובדי כוכבים איירי אלא בישראל שאינו מהול וכדתני מתניתין דהכא ערל וכל הטמאים וכו' דאיירי במתו אחיו מחמת מילה וא"כ ש"מ דבלישנא דקרא ישראל שאינו מהול נקרא ערל אין זה קושיא דלעולם סתם ערל שבמקרא הוי עובד כוכבים ולא ישראל והכא שאני שע"כ האי וכל ערל לא יאכל בו איירי בישראל דבעובד כוכבים ליכא לאוקמי' כלל דפשיטא דלא יאכל בו ולא אצטריך אלא לישראל שאינו מהול ודוגמא זה מצינו לעיל דתושב ושכיר דכתיב גבי תרומה הוי פירושו ישראל דהוה קנוי קנין עולם או קנין שנים ותושב ושכיר דכתיב גבי פסח הוי פירושו עובד כובבים אע"ג דבשאר מקומות הוי פירושו ישראל משום דבפסח ליכא לאוקמי בישראל הלכך ע"כ מוקמינן ליה בעובד כוכבים נ"ל וק"ל:

גמ' ותסברא המול לו כל זכר אמר רחמנא וכו' ואין להקשות א"כ נדוק מכאן דהואיל וגבי פסח כתיב המול לו כל זכר והאי לאו בר מילה הוא ולכך אינו מעכב א"כ נפשוט מכאן בעיא דלעיל דמילה שלא בזמנה אינה מעכבת די"ל דדוקא התם דלא הוי ערלות דגופיה אלא ערלות דזכריו ולכך כשאינו בר מילה אינו מעכב דמאי הוי ליה למעבד דהתם לא פסלה ליה רחמנא לאב מלאכול הפסח אלא שהטילה עליו למול את זכריו מקודם אם הם בני מילה ואם לאו בני מילה הם אין שום חיוב מוטל עליו אבל להאכיל להערל עצמו פסח או תרומה לא אפילו הוי שלא כזמנו ואינו ראוי למול דהא ערל דקרא דכתיב וכל ערל לא יאכל בו איירי נמי באינו ראוי למול כגון שמתו אחיו מחמת מילה ואפ"ה אמרה רחמנא לא יאכל בו או דלמא דכיון דכיוצא בו לא הוי בר מילה בשום מקום לא הוי ערל כמו שכתבו התוס' ריש פרקין ולכך בעיין לא איפשיטא: