מסכת יבמות דף ע״ד עמוד ב׳

בזרעו של אהרן בזכרים ונקבות דאילו קדשי קדשים הניתנים לכהנים אין נאכלים אלא לזכרי כהונה:

ואימא חזה ושוק דשלמים הניתן לכהנים ונאכל לנשיהן כדכתיב (ויקרא י׳:ט׳) אתה ובניך ובנותיך והני הוא דאסר רחמנא לטמאים משום דקדשים נינהו אבל תרומה לא:

ומשני ליתא בחוזרת בת כהן אלמנה מישראל וזרע אין לה דאמר בפרק אלמנה (לעיל יבמות סח:) כשהיא חוזרת חוזרת לתרומה ואין חוזרת לחזה ושוק:

וממאי דהאי עד אשר יטהר עד דעביד הערב שמש ותו לא דאמר לעיל מחוסר כפורים מותר בתרומה:

זב בעל שתי ראיות לאו בר קרבן הוא כדתניא במסכת מגילה (דף ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן. ומצורע מוסגר נמי לאו בר קרבן הוא כדתנן התם אין בין מצורע טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים וכיון דתגלחת ליכא קרבן נמי ליכא דבהדי דתגלחת כתיב קרבן:

אבל דבר כפרה כגון זב בעל שלש ראיות ומצורע מוחלט:

הד"ס ט"ב הבאת מקום וידוי אסור לאונן ולבער ממנו בטומא' ואוכלו בטומאת עצמו לוקה וחייב בביעור. ה' הבאה ד' וידוי ס' אסור לאונן ט' טומאה ב' ביעור וכולהו ליתנהו בתרומה:

אמר קרא נפש בקרא דכי אם רחץ בשרו כתיב נפש כי תגע בו אלמא קרא קמא במעשר משתעי:

אינה בחוזרת וא"ת תרומה נמי כשיש לה בן אינה בחוזרת וי"ל דאם מת חוזרת:

הא רחץ טהור ואע"ג דבההוא קרא כתיב וטמאה עד הערב איכא למימר דקאי אתרומה וקדשים ומ"מ משמע הא רחץ טהור:

הוי אומר זה מעשר אע"ג דקדשים קלים שוים בכל נפש מסתברא קדשים דחמירי לא מישתרי בהו עד דמייתי כפרה:

אימא ה"מ דלאו בר כפרה אתרומה פריך אבל מעשר כיון דסגי בטבילה בלא הערב שמש ולא בעי שיטהר לגמרי ה"ה במידי דבר כפרה הוא:

ימי טהרה דהוה מצי למכתב ובמלאת לבן או לבת:

הנך נפישן ה"מ למימר כרת עדיפא:

מכלל שהיא טמאה תימה דבפ"ב דזבחים (דף יט:) דרשי דמחוסר כפרה מחלל עבודה מוטהרה מכלל שהיא טמאה וטבול יום דריש התם (דף יז.) חלול חלול מתרומה דפסול בתרומה מיחל עבודה כו' ואמאי לא יליף בטבול יום נמי מובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא כדאמר גבי מחוסר כפורים ותירץ הרב רבינו חיים דובא השמש וטהר היינו טהר יומא ולא טהר גברא כדאמר בריש ברכות (דף ב.) ואע"ג דגבי יולדת כתיב ובמלאת ימי טהרה דמשמע מכלל שהיא טמאה יולדת מחוסרת כפרה היא ולא גמרי מינה לטבול יום בעלמא וקרא דלא יאכל מן הקדשים עד אשר יטהר איכא למימר נמי דתנא דזבחים מוקי לה בזב בעל ג' ראיות דהוי מחוסר כפרה כדתנא לקמן (יבמות דף עה.) ומיהו תימה דגבי נגיעה כתיב וטמא עד הערב וטהר מכלל שהוא טמא ונראה לר"י דאי לאו דגלי לן בטבול יום מולא יחללו דחשיב כטמא אע"ג דקלישא טומאתיה לא הוה דרשינן לא בטבול יום ולא במחוסר כפורים מכלל שהיא טמאה כיון דקלישא טומאתייהו והא דקאמר התם לא לכתוב רחמנא בטבול יום ותיתי מהנך אע"ג דאיצטריך למכתב טבול יום לגלויי אמחוסר כפורים ה"ק לא לכתוב בטבול יום ובמחוסר כפורים יכתוב בפירוש וא"ת בפרק ג' מינין (נזיר דף מה.) דדרשי' טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים לענין ביאת מקדש למה לי קרא כיון דאיקרי טמא ויש לומר משום דבטמא הנכנס למקדש כתיב בטומאת מת ולא יתחטא וה"א דבחיטוי תליא מילתא ומכי הזה שלישי ושביעי תו לא מחייב אביאת מקדש ואע"ג דאיתקוש קודש ומקדש אהדדי לא הוה גמרינן להכי וא"ת ולישתוק מוטהרה דהכא ומלא יחללו דזבחים ונילף קדש ועבודה מדאיקרו טמאים לענין ביאת מקדש ואר"י דאי לאו קראי דהכא לא הוה דרשינן התם טמא יהיה לרבות טבול יום כו' אלא הוה מוקמינן ליה לדרשא אחריתי:

קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא כו' תימה לר"י דה"ל למימר איקרי כאן וטומאתו עליו ונכרתה דבטומאת הגוף קיימין וי"ל דלרבותא נקטיה דאפילו טומאת בשר איכא:

והא איכא חללה חללה חללה לאו זרעא דאהרן היא קשיא לי והא איכא נבעלה לפסול לה דאסיקנא לעיל בפרק אלמנה (יבמות סח, א) דפסולה בין לכהונה בין לתרומה, ואף על גב דאינה חללה דאין חללה אלא מאיסורי כהונה. ויש לומר דאף היא נמי לאו זרעא דאהרן הוא כיון שנפסלה מכל דין כהונה וחללה דהכא לאו דוקא אלא כל שנתחללה ונפסלה מדין כהונה קאמר כנ"ל (עיין ריטב"א).

גיורת ומשוחררת מנין כו' ופריק קרא מילי מילי כתיב קשיא לי אמאי לא פריק דשפחה משכחת לה בשפחה של כהן שהיא אוכלת בתרומה. ויש לומר דמכל מקום אכתי תקשי לן גיורת ואכתי קשיא לי גיורת נמי משכחת לה בשנתגיירה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ואליבא דרשב"י (לעיל יבמות ס, ב) דמתיר לה לכהונה. ויש לומר דלא ניחא ליה לאוקמה דלא כהלכתא כנ"ל.

זה שאסרנו טמא בתרומה פירושו אע"פ שטבל אחר שלא העריב שמשו הא כל שהעריב שמשו מותר אע"פ שלא הביא כפרתו ואע"ג דקרא בצרוע או זב כתיב שהם צריכים להביא כפרה בשמיני והיה לנו לומר בעד אשר יטהר שפירושו עד שיביא כפרתו מפי השמועה למדו שבמצורע מוסגר ובזב בעל שני ראיות קאי שכל מצורע שיוצא טהור מתוך הסגרו וזב שלא ראה שלש אינו טעון קרבן דומיא דטמא נפש דכתיב בתריה שאינו טעון קרבן ומעתה אף בטעונין קרבן כל שהעריב שמשו אוכל בתרומה וזה שאמרו טבל ועלה אוכל במעשר ועליו נאמר לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור העריב שמשו אוכל בתרומה ועליו נאמר ובא השמש וטהר הביא כפרתו אוכל בקדשים ועליו נאמר וכפר עליה הכהן וטהרה וכבר ביארנו במעלות שיש למעשר על התרומה שהם הבאת מקום ווידוי ואיסור לאונן וטומאת עצמן במלקות וביעור וזהו סימן שהוזכר כאן הד"ס ט"ב:

גיורת ושפחה אף הן מטמאות בלידה כבנות ישראל דכתיב אשה לרבות גיורת ושפחה ואע"ג דתרומה כתיבא בפרשה וכמו שדרשו בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה לאסרם באכילתה והני לאו בני מיכל תרומה נינהו שהרי אסורות לכהן מכל מקום קרא מילי מילי קתני:

גמרא דתנא דבי ר' ישמעאל בזב בעל ב' ראיות ובמצורע מוסגר הכתוב מדבר דומיא כו' למאי דמסיק דבתרומה אפילו בבר כפרה סגי בהערב שמש מדכתיב עד מלאת ימי טהרה ליכא לאקשויי דמי הכריחם לאוקמי האי קרא דעד אשר יטהר בזב בעל ב' ראיות ועד דאיכא הערב שמש נוקמא אפילו בזב בעל ג' ראיות ועד דאיכא הערב שמש די"ל דא"כ תרי קראי לבר כפרה ל"ל אבל השתא דמשתעי האי קרא בדלאו בר כפרה איצטריך האי קרא דעד אשר יטהר לאזהרה לטבול יום דלאו בר כפרה כמ"ש התוס' לקמן ועוד נכתוב בזה לקמן:

תוס' בד"ה אימא ה"מ דלאו בר כפרה אתרומה פריך אבל מעשר כו' ה"ה במידי דבר כפרה הוא עכ"ל וליכא לאקשויי דהא איכא למ"ד בפרה דסגי בטבילה בלא הערב שמש ובמידי דבר כפרה פסול עד דמייתי כפרה די"ל דהתם מוכחי קראי דטומאה דאותו פרשה מכשיר הכתוב כדאיתא בפ"ב דזבחים וכמ"ש התוס' לעיל אבל הכא כיון דגלי לן קרא דסגי בטבילה במעשר בטבול יום בעלמא אית לן למימר דה"ה במידי דבר כפרה וקרא דמצריך עד דמייתי כפרה אתא לתרומה או לקדשים דחמירי:

בד"ה ימי טהרה דה"מ למכתב ובמלאת לבן או לבת עכ"ל יראה שדקדקו לפרש דמהאי קרא דרשינן הערב שמש לתרומה דמעד מלאת ימי טהרה כיון דגבי ואל המקדש לא תבא כתיב א"א למדרש הכי דהא מחוסר כפורים אסור בביאת מקדש כדדרשינן עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ועוד דגבי בכל קודש לא תגע כתיב עד מלאת ימי טהרה ולר"ל הא מוקמינן ליה אזהרה לטמא שאוכל קודש דלא סגי ליה בהערב שמש וע"כ פירשו דמיתורא דקרא אחרינא דה"מ למכתב ובמלאת לבן כו' דרשו דסגי הערב שמש לתרומה ותלמודא דנקט עד מלאת וגו' לא חש למנקט קרא אחרינא דלתנא דפליג אדבי ר"י יליף אזהרה לאוכל תרומה מובכל קדש לא תגע כמ"ש התוס' לקמן וגביה כתיב עד מלאת גו' ושפיר דרשינן מיניה הערב שמש לתרומה ודו"ק:

בד"ה מכלל שהיא טמאה כו' ומיהו תימה דגבי נגיעה כתיב וטמא עד הערב וטהר מכלל שהיא טמאה כו' עכ"ל אע"ג דלקמן דרשינן וטהר מעיקרא לנגיעת מעשר מדלא כתיב ויטהר מ"מ משמע להו דאין המקרא יוצא מידי פשוטו וטהר השתא לאחר הערב שמש ובתוס' פ"ב דזבחים הקשו ותימה במים יובא וטמא עד הערב הלא מפורש בהדיא לטבול יום דאיקרי טמא וי"ל כו' ע"ש:

ד"ה ימי טהרה וכו' ובמלאת לבן או לבת נראה דהתוס' ס"ל דלא מעד מלאת ימי טהרה שבתחלת המקרא יליף התם דלא הוה מצי למכתב בשום ענין אחר אלא מובמלאת ימי טהרה לבן או לבת דכתיב בתריה יליף דהתם ימי טהרה יתירה הוא ובגמרא דנקיט עד מלאת וכו' צ"ל דעל ובמלאת ימי טהרה דכתיב בתריה סמיך וק"ל:

ד"ה מכלל שהיא טמאה וכו' ומיהו תימה דגבי נגיעה כתיב וטמא עד הערב וטהר מכלל שהוא טמא וכו'. יש לתמוה מה צריך לדקדק מוטהר מכלל שהוא טמא הא כתיב בהדיא וטמא עד הערב וכן בפ' דלעיל כתיב ורחץ בשרו במים וטמא עד הערב ועיין שם בזבחים בתוס' כי שם הקשו כל קושיות הללו:

גמ' חללה לאו זרעו דאהרן עי' קדושין דף סו ע"ב תוס' ד"ה ולזרעו: