Talmud Builders

    Sanhedrin 72a

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 72a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1GEMARA: It is taught in a baraita that further elaborates upon the words of the mishna: Rabbi Yosei HaGelili says: Is it simply due to the fact that the boy ate a tarteimar of meat and drank a half- log of Italian wine that the Torah states that he shall be taken out to court to be stoned? Rather, the Torah penetrated the ultimate mind-set of the stubborn and rebellious son and the inevitable results of his actions, and it is understood that he will continue on this path, and in the end he will squander his father’s property, and then, seeking the pleasures to which he had become accustomed but not finding them, he will go out to the crossroads and rob people.

    2The Torah said that it is better that he should die now when he is still innocent, and he should not die later when he is guilty. This is because the death of the wicked is beneficial to them and also beneficial to the world, while the death of the righteous is detrimental to them and detrimental to the world. The sleep and wine of the wicked is beneficial to them and beneficial to the world, while that of the righteous is detrimental to them and detrimental to the world. The tranquility of the wicked is detrimental to them and detrimental to the world, while the tranquility of the righteous is beneficial to them and beneficial to the world. The dispersal of the wicked is beneficial to them and beneficial to the world, while the dispersal of the righteous is detrimental to them and detrimental to the world.

    3MISHNA: A burglar who is found breaking into a house may be killed by the owner of the house with impunity (see Exodus 22:1). He too is sentenced on account of his ultimate end, as it is presumed that if the owner of the house would resist the burglar, the burglar would kill the owner of the house. If the burglar was breaking into a house, and in the course of doing so he broke a barrel, if there is blood -guiltiness for killing him, i.e., if the homeowner would be liable for killing him, the burglar is liable to pay for the value of the barrel. An example of this is if a father broke into his son’s house, in which case it is presumed that even if the son resists his father, his father would never kill him, and therefore the son may not kill his father, and if he does so he is liable. If there is no blood -guiltiness for killing him, i.e., if the homeowner would be exempt from punishment for killing him, the burglar is exempt from paying for the barrel.

    4GEMARA: Rava says: What is the reason for this halakha concerning a burglar who breaks into a house? He explains: There is a presumption that a person does not restrain himself when faced with losing his money, and therefore this burglar must have said to himself: If I go in and the owner sees me, he will rise against me and not allow me to steal from him, and if he rises against me, I will kill him. And the Torah stated a principle: If someone comes to kill you, rise and kill him first.

    5Rav says: If a burglar broke into a house and took certain vessels, and he then left and was caught only afterward, he is exempt from the obligation to pay restitution for the vessels. What is the reason? He acquired the vessels with his blood. When he broke into the house, he risked his life, as the owner could have killed him. This grave risk that he took exempts him from any other more lenient punishments that could otherwise have been imposed upon him, including the obligation to pay restitution. Rava says: Rav’s statement is reasonable in a case where he broke the vessels in the course of robbing, so that they no longer exist, and the issue is only whether he has to pay for them. But if he took the vessels and they are still extant, Rav’s ruling does not apply.

    6The Gemara comments: But by God! Rav states his ruling even with regard to a case where the burglar took the vessels and they are still extant. That is to say, Rav himself does not distinguish between the two cases, as in a case where there is blood -guiltiness for killing him, e.g., in a case where a father came to steal from his son, if an accident occurred to the vessels, the burglar is liable to pay for them. Apparently, the vessels are established in the burglar’s possession, and he must pay for any damage that occurs to them. Here also, then, where there is no blood-guiltiness, the vessels are established as being in the burglar’s possession and they are his.

    7Rava explains: But this is not so, i.e., there is no proof from that case that can be applied to this one. One can claim that when the Merciful One established the vessels in the burglar’s possession, that was only concerning accidents, so he should be liable to pay for any damage that occurs to them. But as for ownership, they remain in the possession of their owner, just as it is in the case of a borrower. Even though a borrower is liable to pay for all the accidental damage caused to the item he borrowed, nevertheless the borrowed item does not become his property.

    8The Gemara raises an objection against Rav: We learned in the mishna that if the burglar was breaking into a house, and in the course of doing so he broke a barrel, if there is blood -guiltiness for killing him, the burglar is liable to pay the value of the barrel. If there is no blood -guiltiness for killing him, he is exempt from paying for the barrel. A precise reading of the mishna indicates that the reason he is exempt is that he broke the barrel, so where there is no blood -guiltiness for killing him, he is exempt from paying for it. But if he took the barrel, he would not be exempt; rather, he would be liable, counter to the ruling of Rav.

    9The Gemara explains: The same is true, i.e., that the burglar would be exempt, even if he took the barrel. And that which was taught in the mishna: He broke the barrel, serves to teach us that when there is blood -guiltiness for killing him, then even though he broke the barrel and it is no longer extant, he is also liable to pay for it.

    10The Gemara raises an objection: Isn’t it obvious that he is liable? This burglar is like any other person who causes damage and is liable to pay for it. The Gemara answers: This mishna teaches us that he is liable even if he broke the barrel unintentionally. The Gemara objects once again: What is the mishna teaching us with this ruling? Does it teach that the legal status of a person is always that of one forewarned, and therefore he is liable even for unintentional damage? But we already learn this in a baraita : The legal status of a person is always that of one forewarned, whether the damage was done unintentionally or intentionally, whether by unavoidable accident or whether it was done willingly. The Gemara comments: Indeed, this presents a difficulty for Rav.

    11Rav Beivai bar Abaye raises an objection to the ruling of Rava from a baraita : One who steals a purse on Shabbat and takes it out into a public domain is liable to pay for what he stole even though he also desecrated Shabbat, which is a transgression for which one is executed by stoning. Ordinarily, one who is liable to receive two punishments for the same offense is administered only the more severe punishment and exempt from the other one. Here, however, he is liable to pay for the purse and is executed, because he was already liable to pay for the theft as soon as he lifted the purse, and this took place before he came to violate the prohibition of performing prohibited labor on Shabbat by carrying the purse into the public domain.

    12The baraita continues: If he did not lift the purse, but rather was dragging it on the ground and exiting the private domain, he is exempt from paying for what he stole, as in this case, since he did not lift the purse, he would become liable to pay for the stolen item only when he drags it out of its owner’s property into the public domain. Accordingly, the prohibition of theft and the prohibition of performing prohibited labor on Shabbat, which is punishable with death by stoning, are violated simultaneously, and one who is liable to receive the death penalty is exempt from monetary liability that he incurred with the selfsame act. This poses a difficulty to Rava, who ruled that if the stolen item is extant the burglar must return it, whereas this baraita indicates that if one commits a transgression for which he is liable to receive the death penalty, he is exempt from all payments.

    13The Gemara answers: And the halakha is that the baraita must be understood as referring to a case where the burglar threw the purse into a river. Since the purse is no longer extant, he is exempt from having to pay for it even though he caused the damage intentionally. But if the purse is extant, he is in fact required to return it.

    14It is related that rams were once stolen from Rava by burglars who broke into his house. The burglars came to return the animals to him, but Rava did not accept them. Rava said: Since a ruling issued from Rav’s mouth that a burglar who may be killed acquires the items he stole, I no longer agree to take them.

    15§ Apropos a burglar who breaks into a house, the Sages taught in a baraita : The verses state: “If a burglar is found breaking in, and is smitten and dies, there shall not be blood shed on his account. If the sun is risen upon him, there shall be blood shed on his account” (Exodus 22:1–2). A question may be raised: But did the sun rise only upon him? Rather, these words must be understood in a metaphoric sense: If the matter is as clear to you as the sun that the burglar is not coming to you in peace, but rather his intention is to kill you, arise and kill him first. But if you are not sure about his intentions, do not kill him.

    16It is taught in another baraita : The verse states: “If the sun is risen upon him, there shall be blood shed on his account.” A question may be raised: But did the sun rise only upon him? Rather, these words must be understood as follows: If the matter is as clear to you as the sun that the burglar is coming to you in peace, do not kill him. But if you are not sure about his intentions, arise and kill him. The Gemara notes a difficulty: The halakha in the undetermined case as stated in the first baraita contradicts the halakha in the undetermined case as stated in the second baraita . The first baraita indicates that if the homeowner is unsure about the burglar’s intentions, he is prohibited from killing the burglar, whereas the second baraita indicates that in such a case, he is permitted to kill the burglar.

    17The Gemara answers: This is not difficult.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    גמ' מגמרמכלה:

    למודומה שהורגל בבשר ויין:

    שקט לצדיקים הנייה להם והנייה לעולםשיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות:

    מתני' הבא במחתרתשאמרה תורה יהרג:

    נידון על שם סופודהא לא קטל ומקטיל משום דסופו להרוג בעל הבית כשיעמוד כנגדו להציל ממונו:

    יש לו דמים חייבאם אינו ראוי ליהרג כגון אב על הבן דתניא לקמן דאין הבן רשאי להרוג את אביו הבא עליו במחתרת משום דרחמי האב על הבן ולא בא על עסקי נפשות ואי הוה קאי בריה לאפיה להציל ממונו אין בדעתו של אביו להורגו:

    חייבלשלם החבית כשאר מזיק:

    אין לו דמיםכגון שאר כל האדם שניתן רשות לבעל הבית להורגו פטור מלשלם דחיוב מיתה וחיוב תשלומין באין כאחד ואע"פ שניצל פטור מן התשלומין דקי"ל (כתובות דף לה.) חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהן אין משלמין ממון שעם המיתה אע"פ שאין נהרגין:

    גמ' מאי טעמא דמחתרתשאמרה תורה אין לו דמים כלומר הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומותר להורגו:

    חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונושרואה שאחר נוטלו ושותק הלכך יודע הגנב הזה שבעל הבית עומד על ממונו להצילו ומימר אמר הגנב אי אזילנא לגביה קאי באפאי ואי קאי קטילנא ליה ואמרה לך תורה אין לו דמים ומלמדתך מאחר שהוא בא להרגך השכם אתה להרגו:

    הבא במחתרתחתר את הבית ממש:

    פטורמלהחזירם אע"פ שהם קיימין:

    בדמים קננהובדמי נפשו קנאן הואיל ונתחייב מיתה בלקיחתם:

    מסתבראמילתא דרב דפטור בששבר בין עכשיו בין לאחר זמן דליתנהו ותשלומין מדידיה לא מצינן לחיוביה במקום מיתה:

    אבל נטל לאמסתברא בהא מילתא דרב דפטר בה דכיון דקיימין הן כל היכא דאיתנהו דמרייהו נינהו ואין זה חייב בתשלומין דפקדון בעלמא נינהו גביה:

    והאלהיםשבועה אמר רב דפטור ואפי' איתנהו וטעמא מהכא דהאי אם יש לו דמים כגון אב על הבן דמודה בהו רב דלא קנה וחייב להחזיר אחרי כן אמרינן דאפילו נאנסו מיניה משבאו לרשותו חייב להחזיר דמיהן אלמא לא אמרינן פקדון הוו גביה ואבדו לבעלים אלא אמרינן ברשותו הן ואבדו לו הכא נמי לענין אין לו דמים אע"פ דאיתנהו אמרינן לאו פקדון נינהו אלא ברשותו ובאחריותו קיימי וכי גבו להו בי דינא מיניה יש כאן תשלומין עם חיוב מיתה כאילו גובין משאר נכסים:

    ולא היאמסקנא דמילתא דרבא הוא ולא היא לא מסתברא טעמא דרב בהא דאע"ג דהיכא דיש לו דמים חייבין באחריותו לאו קנין הן לו להיות כשאר נכסיו דכי אוקמיה רחמנא ברשותיה וחייב את הגזלנין לשלם ה"מ לענין שלומי דלא מצי למימר ליה נאנסו דאשכחן בשומרין דחייבן הכתוב לישבע אם לא שלח יד במלאכת רעהו הא שלח אע"ג דטעין מת או נשבר דהיינו אונס חייב דנעשה עליה גזלן בשליחות יד:

    אבל לענין מקנא לא קניאם קיימין הן אצלו והוא היה בא לעכבו ולומר דמים אני מחזיר לך לא קני ומהדר להו בעינייהו דכתיב (ויקרא ה׳:כ״ג) והשיב את הגזילה והאי דכי נאנסו מחזיר דמים ולא מצי אמר ליה נאנסו ומיפטר משום דלא גרע גזלן משואל דמשום דכל הנאה שלו אוקמינהו רחמנא ברשותו לשלומי אם נאנס דכל כמה דקיימא הדרא בעינא הא נמי כל הנאה שלו ומיחייב לשלומי:

    מועד לעולםאפילו שלא בכונה:

    קשיאקשיא מתניתין לתרוצה אליבא דרב ומ"מ תיובתא לא הוי דלאו בהדיא קתני לה נטל חייב ואיכא לשנויי בדוחקא כדשנין דמשום רישא נקט שבר והיינו דאיכא בין קושיא לתיובתא:

    מתיב רב ביבילרבא פריך דאמר נטל דאיתנהו חייב:

    הגונב כיס בשבתשהגביהו וקנאו בהגבהה חייב להחזיר ואע"ג שהוציאו אח"כ לרה"ר ונתחייב בהוצאתו מיתה:

    שהרי נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבתובשביל חיוב מיתה הבא עליו לאחר מכן אינו נפטר מן התשלומין:

    היה מגרר ויוצאשלא הגביהו ולא קנאו בתוך הבית אבל כשיוצא לרה"ר קנאו בשנוי רשות שהוציאו מרשות הבעלים וצירף ידו למטה משלשה וקבלה בידו דידו חשובה לו כארבעה על ארבעה והרי הוא לו כחצרו ואע"פ שאין כאן הגבהה והכי מוקים לה בכתובות:

    פטור מתשלומיןאלמא אע"פ שהכיס והמעות קיימין אמרינן בדמי קננהו ולא מפקינן ליה מיניה ותיובתא דרבא דאמר נטל לא:

    והלכתאהא דקתני פטור כגון דשדנהו בנהרא דליתנהו:

    דכריאילים:

    אהדרינהו ניהליההגנבים:

    ה"ג ת"ר אין לו דמים אם זרחה וגו' אלא אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו וכו' - אין לו דמים וסמיך ליה אם זרחה השמש ודרשינן סמוכין אימתי מותר להורגו בזמן שהשמש זרחה עליו כלומר שברור לך שלהרגך בא אם תעמוד כנגדו אבל מספק אל תהרגהו:

    ותניא אידך אם זרחה השמש עליו דמים לואימתי אסור להרגהו בזמן שזרחה השמש עליו כלומר שברור הדבר לך כאור שהוא רחמני עליך ואפילו אתה עומד כנגדו להציל ממונך מידו לא יהרגך ואם לאו שספקא הוא לך הרגהו קשיין אהדדי:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    סנהדרין 72 עמוד א

    Gemara

    1תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות.

    2אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם. שינה ויין לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם. שקט לרשעים רע להם ורע לעולם, ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם. פיזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים רע להם ורע לעולם.

    Mishna

    3הבא במחתרת נידון על שם סופו. היה בא במחתרת ושבר את החבית, אם יש לו דמים חייב, אם אין לו דמים פטור.

    Gemara

    4אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מימר אמר: אי אזילנא, קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטילנא ליה. והתורה אמרה: אם בא להורגך השכם להורגו.

    5אמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור. מאי טעמא? בדמים קננהו. אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב בששיבר, דליתנהו, אבל נטל לא.

    6והאלהים! אמר רב: אפילו נטל דהא יש לו דמים ונאנסו, חייב. אלמא ברשותיה קיימי. הכא נמי, ברשותיה קיימי.

    7ולא היא, כי אוקמינא רחמנא ברשותיה לענין אונסין אבל לענין מקנא ברשותיה דמרייהו קיימי, מידי דהוה אשואל.

    8תנן: בא במחתרת ושיבר את החבית, יש לו דמים חייב, אין לו דמים פטור. טעמא דשיבר, דכי אין לו דמים פטור. הא נטל לא.

    9הוא הדין דאפילו נטל נמי, והא דקא תני ״שבר את החבית״, קמ"ל דכי יש לו דמים, אע"ג דשיבר נמי חייב.

    10פשיטא, מזיק הוא! הא קמ"ל דאפילו שלא בכוונה. מאי קמ"ל אדם מועד לעולם? תנינא: אדם מועד לעולם, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון! קשיא.

    11מתיב רב ביבי בר אביי: הגונב כיס בשבת חייב, שהרי נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת.

    12היה מגרר ויוצא פטור, שהרי איסור גנבה ואיסור סקילה באין כאחד.

    13והלכתא: דשדנהו בנהרא.

    14רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא. אהדרינהו ניהליה, ולא קבלינהו. אמר: הואיל ונפק מפומיה דרב.

    Baraita

    15ת"ר (שמות כב, א) ״אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו״. וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא, אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו, ואם לאו אל תהרגהו.

    Baraita

    16תניא אידך: ״אם זרחה השמש עליו דמים לו״. וכי השמש עליו בלבד זרחה? אלא, אם ברור לך כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו, ואם לאו הרגהו. קשיא סתמא אסתמא!

    17לא קשיא,׃

    Tosafot

    מסתברא מילתיה דרב בששיברואם תאמר מאי קמ"ל תנינא ושיבר את החבית פטור ויש לומר אי ממתני' ה"א שיבר בעודו במחתרת קמ"ל רב אפילו שיבר אחר כך:

    אפילו נטלתימה הא תנן במרובה (ב"ק דף סב:) אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל פירוש כדדרשינן וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ואמר רב בגמרא לא שנו אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון אלמא קודם יאוש לא קני ויש לומר דהתם בגנב מגגו חצירו וקרפיפו דלאו בר קטלא הוא דבעי התראה אבל הכא במחתרת דמחתרתו זו היא התראתו דלקמן:

    לא קבלינהו הואיל ונפק מפומיה דרבתימה הא מיחייב לצאת ידי שמים כדאמר בפ' הפועלים (ב"מ דף צא. ושם) גבי החוסם פרה ודש בה (ואתנן) אסרה תורה אפילו בא על אמו ויש לומר דכאן לא היו רוצים להחזיר אא"כ יתחייבו בדיני אדם:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    המשנה החמישית והכוונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר הבא במחתרת ידון על שם סופו כלומר זה שהתירה תורה בנמצא במחתרת להרגו אע"פ שהיה לנו לומר אם ממון הוא מתחייב גופו מי מתחייב על שם סופו הוא והוא שחזקתו שהוא בא על מנת שאם יעמוד בעל הבית ויתריס כנגדו שיהרגנו ומעתה הרי הוא כבא להרגו והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו והיכן אמרה פירשוה במדרש תנחומא מצרור את המדינים כי צוררים הם לכם ולשון צוררים ר"ל מתמידים להצר לכם ומעתה הצרו להם אחר שדעתם להצר לכם ולא סוף דבר שהרשות ביד בעל הבית להרגו אלא אף לכל המוצאו שהרי כרודף הוא חשוב ומעתה כל שנתברר הדבר לבעל הבית ולכל אדם שגנב זה אינו בא על עסקי נפשות ושאפילו יעמוד בעל הבית כנגדו להציל ממונו אין גנב זה בא להרגו כגון אב הבא במחתרת בבית בנו שהדבר ידוע שרחמי האב על הבן אין לבעל הבית ולא לאחרים להרגו ואם הרגו חייב עליו הרי למדנו שיש נמצא במחתרת שאם הרגוהו חייב עליו כגון אב בביתו של בן ויש שאין לו דמים כגון נמצא בבית של נכרי או אף הבן בביתו של אב מעתה כל שבא במחתרת בבית חברו ושבר בכניסתו את הכלים אם יש לו דמים חייב בתשלומין אחר שאינו נהרג ואפילו שלא בכונה שהרי אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד ואם הוא מאותם שאין להם דמים פטור שהרי חיוב מיתה ותשלומין הוא ואפילו ניצל פטור שמ"מ דין מיתה ודין תשלומין באין כאחד:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    זה שביארנו בשבר כלים שהוא פטור כבר ביארנוה כששברם בביאתו ר"ל בעוד שהוא לשם שהיה עליו דין מיתה והרי מיתתו ותשלומין באין כאחד אבל אם נטלם ויצא חייב להחזירם ואין אומרים שקנאם בדמו ובנפשו ולא עוד אלא אפילו שיברם אח"כ חייב לשלם הואיל ובשעת שבירה שהיא שעת חיוב התשלומין כבר ניצול מן המיתה מעתה כל שהם בעין ברשות בעלים הם ואעפ"כ כל שנאנסו ברשותו הם להתחייב כדין שואל וחכמי הראשונים שבגירונדה פסקו בחבוריהם שאם נשברו אח"כ פטור וקשה להם מה שאמרו בשביעי של קמא האי מאן דגזל חביתא לחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה זוזי תברה משלם ארבעה כיון דאלו איתא הדרא בעינה ההוא שעתה גזלה ותירצו דשאני דין רודף מדין גזלן שהרודף קנאם בדמו מעכשיו לכשישברו ואע"פ שאם לא נשברו חוזרין חומרא בעלמא הוא מפני שאין זה תשלומין אלא חזרת ממון לבעלים ושמא תאמר לדעת זה הגונב כיס בשבת יפטר משום מחתרת אפשר שהיא עסוקה בשלא נכנס במחתרת שצריך התראה כמו שיתבאר ויש פוסקין לפטור אף בנטל ושהם בעין מדקאמר והאלהים אמר רב וממה שאמרו ברבא דאיגנבו ליה תורי אהדרינהו ליה ולא קבלינהו ואין זה כלום שזה שאמרו והאלהים אמר רב כבר נדחה בסוגיא כדאמרינן ולא היא וכו' ומעשה של רבא מדת חסידות היתה ולכבודו של רב וכמו שאמרו הואיל ונפק מפומיה דרב ועיקר הדברים כדעת ראשון:

    הגונב כיס בשבת והגביהו ברשות בעלים ואח"כ הוציאו לרשות הרבים והלך לו עמו חייב בתשלומי כפל שהרי נתחייב בגנבה משעה שהגביהו שהגבהה קונה בכל מקום ולחיוב נפשו לא בא עד שיצא והוציאו אבל אם לא הגביהו אלא שהיה מגרר ויוצא שנמצא שלא קנאו עד שהוציאו והגביהו בשעת הוצאה או שצרף ידו למטה משלשה וקבלו שאלמלא כן הרי משיכה אינה קונה ברשות הרבים שנמצא חיוב שבת וגניבה באין כאחד פטור מתשלומי כפל ואם נאבד הכיס פטור אף מתשלומיו:

    Edition: Meiri on Shas · License: unknown

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 72a

    Sanhedrin 72a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 392 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    גמ' מגמר מכלה:

    למודו מה שהורגל בבשר ויין:

    שקט לצדיקים הנייה להם והנייה לעולם שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות:

    מתני' הבא במחתרת שאמרה תורה יהרג:

    נידון על שם סופו דהא לא קטל ומקטיל משום דסופו להרוג בעל הבית כשיעמוד כנגדו להציל ממונו:

    יש לו דמים חייב אם אינו ראוי ליהרג כגון אב על הבן דתניא לקמן דאין הבן רשאי להרוג את אביו הבא עליו במחתרת משום דרחמי האב על הבן ולא בא על עסקי נפשות ואי הוה קאי בריה לאפיה להציל ממונו אין בדעתו של אביו להורגו:

    חייב לשלם החבית כשאר מזיק:

    אין לו דמים כגון שאר כל האדם שניתן רשות לבעל הבית להורגו פטור מלשלם דחיוב מיתה וחיוב תשלומין באין כאחד ואע"פ שניצל פטור מן התשלומין דקי"ל (כתובות דף לה.) חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהן אין משלמין ממון שעם המיתה אע"פ שאין נהרגין:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Tosafot

    מסתברא מילתיה דרב בששיבר ואם תאמר מאי קמ"ל תנינא ושיבר את החבית פטור ויש לומר אי ממתני' ה"א שיבר בעודו במחתרת קמ"ל רב אפילו שיבר אחר כך:

    אפילו נטל תימה הא תנן במרובה (ב"ק דף סב:) אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל פירוש כדדרשינן וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ואמר רב בגמרא לא שנו אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון אלמא קודם יאוש לא קני ויש לומר דהתם בגנב מגגו חצירו וקרפיפו דלאו בר קטלא הוא דבעי התראה אבל הכא במחתרת דמחתרתו זו היא התראתו דלקמן:

    לא קבלינהו הואיל ונפק מפומיה דרב תימה הא מיחייב לצאת ידי שמים כדאמר בפ' הפועלים (ב"מ דף צא. ושם) גבי החוסם פרה ודש בה (ואתנן) אסרה תורה אפילו בא על אמו ויש לומר דכאן לא היו רוצים להחזיר אא"כ יתחייבו בדיני אדם:

    Tosafot on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Meiri

    המשנה החמישית והכוונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר הבא במחתרת ידון על שם סופו כלומר זה שהתירה תורה בנמצא במחתרת להרגו אע"פ שהיה לנו לומר אם ממון הוא מתחייב גופו מי מתחייב על שם סופו הוא והוא שחזקתו שהוא בא על מנת שאם יעמוד בעל הבית ויתריס כנגדו שיהרגנו ומעתה הרי הוא כבא להרגו והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו והיכן אמרה פירשוה במדרש תנחומא מצרור את המדינים כי צוררים הם לכם ולשון צוררים ר"ל מתמידים להצר לכם ומעתה הצרו להם אחר שדעתם להצר לכם ולא סוף דבר שהרשות ביד בעל הבית להרגו אלא אף לכל המוצאו שהרי כרודף הוא חשוב ומעתה כל שנתברר הדבר לבעל הבית ולכל אדם שגנב זה אינו בא על עסקי נפשות ושאפילו יעמוד בעל הבית כנגדו להציל ממונו אין גנב זה בא להרגו כגון אב הבא במחתרת בבית בנו שהדבר ידוע שרחמי האב על הבן אין לבעל הבית ולא לאחרים להרגו ואם הרגו חייב עליו הרי למדנו שיש נמצא במחתרת שאם הרגוהו חייב עליו כגון אב בביתו של בן ויש שאין לו דמים כגון נמצא בבית של נכרי או אף הבן בביתו של אב מעתה כל שבא במחתרת בבית חברו ושבר בכניסתו את הכלים אם יש לו דמים חייב בתשלומין אחר שאינו נהרג ואפילו שלא בכונה שהרי אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד ואם הוא מאותם שאין להם דמים פטור שהרי חיוב מיתה ותשלומין הוא ואפילו ניצל פטור שמ"מ דין מיתה ודין תשלומין באין כאחד:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    זה שביארנו בשבר כלים שהוא פטור כבר ביארנוה כששברם בביאתו ר"ל בעוד שהוא לשם שהיה עליו דין מיתה והרי מיתתו ותשלומין באין כאחד אבל אם נטלם ויצא חייב להחזירם ואין אומרים שקנאם בדמו ובנפשו ולא עוד אלא אפילו שיברם אח"כ חייב לשלם הואיל ובשעת שבירה שהיא שעת חיוב התשלומין כבר ניצול מן המיתה מעתה כל שהם בעין ברשות בעלים הם ואעפ"כ כל שנאנסו ברשותו הם להתחייב כדין שואל וחכמי הראשונים שבגירונדה פסקו בחבוריהם שאם נשברו אח"כ פטור וקשה להם מה שאמרו בשביעי של קמא האי מאן דגזל חביתא לחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה זוזי תברה משלם ארבעה כיון דאלו איתא הדרא בעינה ההוא שעתה גזלה ותירצו דשאני דין רודף מדין גזלן שהרודף קנאם בדמו מעכשיו לכשישברו ואע"פ שאם לא נשברו חוזרין חומרא בעלמא הוא מפני שאין זה תשלומין אלא חזרת ממון לבעלים ושמא תאמר לדעת זה הגונב כיס בשבת יפטר משום מחתרת אפשר שהיא עסוקה בשלא נכנס במחתרת שצריך התראה כמו שיתבאר ויש פוסקין לפטור אף בנטל ושהם בעין מדקאמר והאלהים אמר רב וממה שאמרו ברבא דאיגנבו ליה תורי אהדרינהו ליה ולא קבלינהו ואין זה כלום שזה שאמרו והאלהים אמר רב כבר נדחה בסוגיא כדאמרינן ולא היא וכו' ומעשה של רבא מדת חסידות היתה ולכבודו של רב וכמו שאמרו הואיל ונפק מפומיה דרב ועיקר הדברים כדעת ראשון:

    הגונב כיס בשבת והגביהו ברשות בעלים ואח"כ הוציאו לרשות הרבים והלך לו עמו חייב בתשלומי כפל שהרי נתחייב בגנבה משעה שהגביהו שהגבהה קונה בכל מקום ולחיוב נפשו לא בא עד שיצא והוציאו אבל אם לא הגביהו אלא שהיה מגרר ויוצא שנמצא שלא קנאו עד שהוציאו והגביהו בשעת הוצאה או שצרף ידו למטה משלשה וקבלו שאלמלא כן הרי משיכה אינה קונה ברשות הרבים שנמצא חיוב שבת וגניבה באין כאחד פטור מתשלומי כפל ואם נאבד הכיס פטור אף מתשלומיו:

    Meiri on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא ת"ר אין לו דמים כו' אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום כו' דמים לו כו' אם ברור הדבר כשמש שיש לו שלום כו' כאן באב על בן וכאן בבן על אב כו' לכאורה ודאי פירוש שמועה זו כמו שפירשה הרא"ם וז"ל שהברייתא המדבקת אם זרחה השמש עם אין לו דמים כו' שאין לו שלום עמך מיירי באב על בן דסתם אב מרחם על בנו כו' ולכך לא ניתן להרגו אלא כשיודע בבירור שבא להרגו כו' והברייתא המדבקת אם זרחה השמש עם דמים לו כו' שיש לו שלום עמך דמים לו מיירי בבן על האב דסתם בן אם יעמוד האב כנגדו יהרגהו ולכן אינו חייב על הריגתו אלא כשיודע בבירור שאם יעמוד כנגדו להציל ממונו לא יהרגהו כו' עכ"ל וכך הביאו התוספות בשמעתין שכתבו אהך דריש פסחים אי פשיטא לך מלתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא כו' דיש לפרש כולה באב על בן דאי קים ליה בגויה ששונאו רוצח הוא כו' עכ"ל ע"ש אבל רש"י בחומש פירש אם זרחה השמש כו' אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם כך פשוט לך שאינו בא להרוג כו' כגון אב החותר לגנוב ממון הבן כו' עכ"ל ע"ש ותמה עליו הרא"ם ז"ל ורש"י ז"ל איך הניח מה שתירצו בגמ' שהסמיכות של אם זרחה השמש עם דמים לו מיירי בבן על אב ויפרש הוא באב על בן וצריך עיון והאי דקאמר אם ברור לך הדבר שיש לו שלום כו' כגון אב החותר כו' לאו בירור ממש קאמר כבירור הברייתות דלעיל דאם כן כו' אלא בירור של סברא והכי קאמר אם הסברא מוכחת שיש לו שלום כו' כגון אב החותר כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש אבל ממה שפירש רש"י לקמן דמים לו לשון רבים הוא להכי אתא לומר דבין בחול בין בשבת אסור לבן להרוג את אביו כו' אין לו דמים לשון רבים דכתיב גבי איניש דעלמא להכי כו' עכ"ל הרי מוכח בהדיא מפירושו דהך ברייתא דאין לו דמים מיירי בבן על אב והך ברייתא דיש לו דמים איירי באב על בן והוא ממש כפירושו בחומש ולכך נראה דרש"י מפרש לה דלמאי דמשנינן בשמעתין כאן באב על הבן וכאן בבן על האב דהברייתא נמי לאו בבירור ממש קמיירי אלא בבירור של סברא ומסתמא קאיירי בהך בירור של פירש"י שבחומש כמ"ש גם הרא"ם דהשתא ברייתא קמייתא מיירי בבן על האב והכי קאמר אם זרחה השמש שברור לך מסברא שאין לו שלום עמך כגון בן על אב וכ"ש אינש דעלמא אין לו דמים והרגהו ואם לאו שיצא מכלל סתם זה אל תהרגהו וברייתא בתרייתא איירי באב על בן והכי קאמר אם זרחה השמש שברור לך בסברא שיש לו שלום כגון האב על הבן אל תהרגהו ואם לאו שיצא מכלל סתם זה תהרגהו והשתא הך ברייתא מפורשת בעצמה כההיא דמכילתא וכפירש"י בחומש וכן משמע מפירש"י בשמעתין במתניתין יש לו דמים חייב אם אינו ראוי ליהרג כגון אב על הבן דתניא לקמן כו' גם ממה שפירש האב הבא על הבן כו' הלכך דמים לו כו' מכל זה מוכח שהוא מפרש הך ברייתא דדמים לו באב על הבן והיינו בבירור של סברא וסתמא ולא כמו שהבין הרא"ם שמועה זו גם מה שהקשה הרא"ם לפירש"י שפירש בחומש כשמש הזה שהוא שלום בעולם כו' דמתוך שמעתין משמע דפירוש אם זרחה השמש אינו אלא לענין ברור שיהי' ברור כשמש ולא לענין השלום כמו שדרשו במכילתא כו' ויש לתמוה מדוע הניח הברייתות הללו כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ולפי שיטתנו גם בזה אין כאן מקום תמיה לפירש"י בחומש שהרי רש"י בחומש לא הביא רק ברייתא בתרייתא דאם זרחה השמש דבק עם דמים לו כמשמעות הכתוב דאם זרחה השמש הוא תחלת הפסוק ודבק למטה עם דמים לו ואינו דבק עם אין לו דמים שהוא בפסוק אחר לעיל מיניה ולברייתא בתרייתא ודאי דאיכא לפרושי אם זרחה השמש לענין השלום כההיא ברייתא דמכילתא ובאב על הבן דמסברא יש לו שלום עמך כמו השמש שהוא שלום בעולם וזה הוא דרכו של רש"י בחימש להביא דרשה היותר פשוטה והשתא נמי ההיא דריש פסחים לאור יקום רוצח אי פשיטא לך מילתא כו' לפירש"י בחומש ובשמעתין ולדרש המכילתא יתפרש שפיר על הסתמא שברור לך מן הסברא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא כו' ובבן על האב כפירש"י שם והתוס' הכא ובפרק קמא דפסחים הבינו שמועה זו כמו שהבינה הרא"ם אבל בפירוש רש"י בחומש ובשמעתין אין לך אלא כמו שאמרו ותו לא מידי:

    בפירש"י בד"ה ולא היא כו' דאשכחן בשומרים כו' הא שלח כו' חייב דנעשה עליה גזלן כו' אבל לענין מקני כו' ומהדר להו בעינייהו דכתיב והשיב את הגזלה כו' עכ"ל קצת קשה לפי זה למה ליה לתלמודא למימר מידי דהוה אשואל הא מדין שליחות יד וגזלן גופיה איכא לאוכחי נמי שפיר דלענין אונסין הוה ברשותיה ולא לענין מקני מדחייב ליה באונס בשלח יד ואי איתא הדרא בעיניה כמו שפירש רש"י ואפשר דלא קאמר מידי דהוה אשואל אלא לפרש טעמו של דבר דלכך הוה הכא ברשותיה לענין אונסין אע"ג דלא קני ליה דמידי דהוה אשואל דחייב באונסין דמשום דכל הנאה שלו הא נמי כל הנאה שלו ויש לחייבו באונסין וק"ל:

    תוס' בד"ה מסתברא כו' קא משמע לן רב אפילו שיבר אחר כך עכ"ל וכן נראה מפירש"י וכ"כ בעל המאור אבל בעל מלחמות דחה דבריהם על פי שיטת הרי"ף ע"ש:

    בד"ה אפילו נטל תימה הא תנן במרובה כו' ואמר רב בגמרא לא שנו כו' אלמא קודם יאוש לא קני ויש לומר כו' עכ"ל ואגופא דקרא דמחייב ליה לגנב לשלם כפל לא תקשי להו לרב דאמר הכא דאפילו נטל ואיתנהו בעין בדמים קננהו דיש לומר דקרא דחיים שנים ישלם דכתיב בהאי פרשה דמחתרת קאי אאם זרחה השמש דמים לו דהיינו בברור לך כשמש דיש לו שלום עמך דאל תהרגהו דלא קננהו בדמים וחייב כפל והאי קרא דישלם שנים לרעהו דכתיב בפרשת שומרין אוקמינן ליה בפרק מרובה בטוען טענת גנב דלא שייך ביה בדמים קננהו ומיהו איכא למאן דאמר התם דהך דפרשת שומרים נמי איירי בגנב עצמו והוה מצי לאקשויי בפשיטות אדרב דהכא דאמר אפילו נטל הא בדמים קננהו והיאך יתחייב כפל אלא דניחא להו להקשות מדרב דהכא אדרב דהתם ודו"ק:

    בא"ד ויש לומר דהתם בגנב מגגו כו' אבל הכא במחתרת דמחתרתו זו היא התראתו כו' עכ"ל ומאן דלית ליה לקמן דמחתרתו זו היא התראתו ולא מפליג בין גגו וחצירו ובין מחתרת דבכולהו קננהו בדמים צ"ל דלית ליה הך מלתא דרב דאמר הכא אפילו נטל אי נמי דלית ליה הא דרב במרובה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בתוס' ד"ה אפילו נטל וכו' אלמא קודם יאוש לא קני פירוש לא אמרינן בדמי קנינהו אף על גב דכל גנב שלא נמצא במחתרת אלא שנכנס הגנב דרך פתחים בר קטלא הוא כדלקמן בסמוך בדף זה ע"ב ותירצו ויש לומר דהתם בגנב מגגו וכו' דלאו בר קטלא הוא פירוש אף על גב דילפינן לקמן מדכתיב ימצא הגנב מכל מקום דאפילו בגגו חצרו וקרפיפו בר קטלא הוא היינו כשהתרו בו ובמרובה איירי דלא התרו ביה דאז לאו בר קטלא הוא ולא שייך לומר בדמים קנינהו ולכך קודם יאוש לא קני:

    Maharam on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' אמר רבא מסתברא כעין זה כתובות קב ע"ב גיטין יג ע"ב:

    תוס' ד"ה לא לא היו רוצים להחזיר. עי' טורי אבן חגיגה באבני שוהם דף י ע"א ד"ה נפש:

    Gilyon HaShas on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    שֶׁיָּמוּת זַכַּאי, וְאַל יָמוּת חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם (דברים כא, יח). קשא הוה ליה למימר 'שֶׁמִּיתָה לָרְשָׁעִים' כדנקיט בשאר בבי 'הַשֶּׁקֶט לָרְשָׁעִים יַיִן וְשֵׁנָה לָרְשָׁעִים פִּזּוּר לָרְשָׁעִים' ולמה אמר מִּיתָתָן? ויש לומר בס"ד דאי הוה נקיט 'מִּיתָה לָרְשָׁעִים' הוה משמע על מיתה טבעית הנהוגה בעולם לכך נקיט 'מִּיתָתָן' ללמד דאיירי במיתה פתאומית שראויה להם ואינה נהוגה בעולם והיינו שימותו קודם זמנם וזו הנאה להם שלא ירבו בחטאים ועונות.

    וְיוֹצֵא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים, וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת (דברים כא, יח) פירוש שעל ידי כך יבא ממילא להרוג נפשות ואפילו בשבת דאז יתחייב סקילה לכן יסקל מתחילה קודם עשותו הרעה הזאת. ולפי זה קשא הוה ליה למימר 'וְהוֹרֵג נְפָשׁוֹת' ולמה נקיט 'מְלַסְטֵם'? ונראה לי בס"ד דהקשו המפרשים איך בן סורר נידון על שם סופו והלא גבי ישמעאל אמר רחמנא אין אני דן אותו אלא באשר הוא שם (בראשית רבה נג, יד)? ותרצו התם לא התחיל עדיין באותה רעה אפילו במקצת אך בן סורר התחיל ברעה דאין נעשה בן סורר אלא עד שיגנוב משל אביו ויאכל וישתה. ובזה מובן הטעם דנקיט 'מְלַסְטֵם' ללמד מה שנידון על שם סופו בשביל דהוא אחר כך מלסטם וכבר התחיל בזה שגנב מאביו עתה ואכל ושתה.

    שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם קשא הוה ליה למנקט שקט שהוא רע אחר יין ושינה ופיזור דהם הנאה? ונראה לי בס"ד דתרי בבי של מיתה ושקט תרווייהו אצטריכו ליה למנקט להו כדי לבאר ענין זה של סורר ומורה והוא דאיתא בגמרא אינו חייב אלא עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים משום דלא בעית אבל גנב משל אביו ואכל ברשות אביו אינו חייב משום דבעית מאביו, ועל זה קשה מה טעם יש בזה דבעינן שלא יהיה בעית דאז הוא חייב? לכך הביא בבא דשקט לרשעים רע להם ורע לעולם והיינו טעמא דעל ידי השקט ימשך לכמה עבירות לכן פטור בבעית כי כיון דבעית אין לו שקט אלא בלבול ועל ידי כך אינו נמשך לבו אחר דברים רעים יותר מדי. לכך סמך בבא דשקט לבבא דמיתה משום דבתרוייהו איכא לפרש טעמא דמלתא בבן סורר דנהרג אבל בבי דיין ושינה ופיזור לא שייכי בענין בן סורר ונקטינהו הכא דרך אגב מפני שיש בהם הפכיות בין צדיקים לרשעים כדרך שיש בתרי בבי קמייתא.

    Ben Yehoyada on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 72, Amud Aleph, about 392 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 146 words

      Opens “גמ׳ תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי…”

      Named: רבי יוסי.

    2. Segment 253 words

      Opens “אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב,…”

    3. Segment 323 words

      Opens “מתני׳ הבא במחתרת נידון על שם סופו.…”

    4. Segment 435 words

      Opens “גמ׳ אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת? חזקה…”

      Named: רבא.

    5. Segment 522 words

      Opens “אמר רב: הבא במחתרת ונטל כלים ויצא…”

      Named: רב בששיבר, רבא.

    6. Segment 618 words

      Opens “והאלהים! אמר רב: אפילו נטל דהא יש…”

    7. Segment 717 words

      Opens “ולא היא, כי אוקמינא רחמנא ברשותיה לענין…”

    8. Segment 824 words

      Opens “תנן: בא במחתרת ושיבר את החבית, יש…”

    9. Segment 920 words

      Opens “הוא הדין דאפילו נטל נמי, והא דקא…”

    10. Segment 1026 words

      Opens “פשיטא, מזיק הוא! הא קמ"ל דאפילו שלא…”

    11. Segment 1117 words

      Opens “מתיב רב ביבי בר אביי: הגונב כיס…”

      Named: רב ביבי בר אביי, אביי.

    12. Segment 1211 words

      Opens “היה מגרר ויוצא פטור, שהרי איסור גנבה…”

    13. Segment 133 words

      Opens “והלכתא: דשדנהו בנהרא.…”

    14. Segment 1414 words

      Opens “רבא איגנבו ליה דיכרי במחתרתא. אהדרינהו ניהליה,…”

      Named: רבא.

    15. Segment 1531 words

      Opens “ת"ר (שמות כב, א) ״אין לו דמים.…”

    16. Segment 1630 words

      Opens “תניא אידך: ״אם זרחה השמש עליו דמים…”

    17. Segment 172 words

      Opens “לא קשיא,…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 72a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026