Talmud Builders

    Sanhedrin 34a

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 34a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The Gemara explains: What is the reason of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? As the verse states: “But one witness shall not testify against any person that he die.” One can infer: That he die is the matter concerning which he does not testify, but he does testify to acquit. The Gemara asks: And what is the reasoning of the Rabbis? Reish Lakish says: A witness cannot offer any statements beyond his testimony because it appears as though he is biased in his testimony. If the court finds the accused liable based on the witness’s testimony, the witness could later be accused of being a conspiring witness. Therefore, it is to his advantage to have the court acquit the accused.

    2The Gemara asks: And as for the Rabbis, in what manner do they interpret this term: “That he die”? The Gemara answers: They establish it as teaching the halakha with regard to one of the students. As it is taught in a baraita : If one of the witnesses said: I have the ability to teach a reason to acquit him, from where is it derived that the court does not listen to him? The verse states: “One witness shall not testify.” From where is it derived that if there is one of the students who said: I have the ability to teach a reason to deem him liable, from where is it derived that the court does not listen to him? The verse states: “But one witness shall not testify against any person that he die.”

    3§ The mishna teaches: In cases of capital law, one who initially teaches a reason to deem the accused liable may then teach a reason to acquit, but one who initially teaches a reason to acquit him may not return and teach a reason to deem him liable. Rav says: They taught this halakha only with regard to the time of the deliberations of the court, but at the time of the verdict, one who initially teaches a reason to acquit may return and teach a reason to deem him liable.

    4The Gemara raises an objection from a mishna (40a): The following day, i.e., the day after the initial deliberations, the judges would arise early and come to court. One who yesterday was of the opinion to acquit says: I said to acquit, and I acquit in my place, i.e., I stand by my statement to acquit. And one who yesterday was of the opinion to deem him liable says: I said to deem him liable, and I deem him liable in my place. One who yesterday taught a reason to deem him liable may then teach a reason to acquit, but one who yesterday taught a reason to acquit may not then teach a reason to deem him liable.

    5The Gemara explains the objection: But the following day is at the time of the verdict, and the mishna rules that a judge who had said to acquit may not change his opinion. The Gemara questions this reading of the mishna: And according to your reasoning, are there no deliberations on the following day? The deliberations may resume on the next day. Therefore, one can say that when the mishna teaches that the judge may not change his opinion, it is with regard to the time of the deliberations.

    6The Gemara suggests: Come and hear a proof from the continuation of that mishna, which teaches that if the number of judges who deem him liable is one more than the number of judges who acquit, they continue to deliberate the matter, these judges against those judges, until one of those who deems him liable sees the validity of the statements of those who acquit and changes his position, as the court does not condemn someone to death by a majority of one judge. The Gemara states its proof: And if it is so that one who initially teaches a reason to acquit may return and teach a reason to deem him liable, let the mishna also teach the opposite possibility. The Gemara explains: The tanna is searching for scenarios of acquittal, he is not searching for scenarios of liability. It may be that the halakha is the same in the opposite case, but the tanna prefers to employ an example of acquittal.

    7The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita : As Rabbi Yosei bar Ḥanina says: In a case where there was one of the students who argued to acquit and then died, the court views him as if he were alive and standing in his place and voting to acquit. The Gemara asks: But why? According to the opinion of Rav, that a judge may change his opinion at the time of the verdict, let us say: Perhaps if that student were alive, he would retract his opinion and find the accused liable. The Gemara explains: Now, in any event, he did not retract from his opinion. The assumption is that he would not have changed his opinion, although one can do so.

    8The Gemara questions this explanation: But the Sages sent a statement from there, Eretz Yisrael: According to this version of the statement of Rabbi Yosei bar Ḥanina, he engages in a dispute with our teacher, i.e., Rav. Apparently, the previous explanation, which reconciles their opinions, is incorrect. The Gemara answers: That tradition was not accurate, and it was stated that he does not engage in a dispute with Rav.

    9The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita : After the initial deliberations, two judges’ scribes stand before the court, one on the right, and one on the left, and they write the statements of those who acquit the accused and the statements of those who find him liable.

    10The Gemara explains the proof: Granted, they write the statements of those who find the accused liable even though they may not change their opinions, as on the following day they may see another reason to find the accused liable, not the reason they gave the day before. And once this new reason is given, the court is required to perform a suspension of the trial until the following day, as they may not issue a verdict in cases of capital law on the same day as the deliberations. But what is the reason the scribes write the statements of those who acquit the accused? Is it not because the halakha is that if the judges would see another reason to find the accused liable, we do not pay heed to them, and in order to ensure that the judges do not change their opinions, the scribes write their statements?

    11The Gemara answers: No, the reason they write their statements is so that two of the judges should not say one explanation to acquit from two different verses. If two judges each say the same reason to acquit, but derive their reason from different verses, they are not counted as two votes. As Rabbi Asi asked of Rabbi Yoḥanan: If two of the judges say one explanation to acquit from two different verses, what is the halakha ? Rabbi Yoḥanan said to him: We count them only as one, as it is clear that one of the derivations is in error.

    12§ The Gemara discusses the ruling of Rabbi Yoḥanan: From where is this matter derived? Abaye says: As the verse states: “God has spoken once, twice I have heard this; that strength belongs to God” (Psalms 62:12). Abaye explains: One verse is stated by God and from it emerge several explanations, but one explanation does not emerge from several verses. Alternatively, the school of Rabbi Yishmael taught that the verse states: “Is not My word like as fire? says the Lord; and like a hammer that breaks the rock in pieces” (Jeremiah 23:29). Just as this hammer breaks a stone into several fragments, so too, one verse is stated by God and from it emerge several explanations.

    13The Gemara clarifies: What is considered one explanation from two different verses? Rav Zevid says: As we learned in a mishna ( Zevaḥim 83a): With regard to certain items that are disqualified from being sacrificed ab initio , once they have been placed on the altar they are nevertheless sacrificed, but the altar sanctifies only items that are suited for it, as the Gemara will explain. The tanna’im disagree as to what is considered suited for the altar.

    14Rabbi Yehoshua says: Any item that is suited to be consumed by the fire on the altar, e.g., burnt-offerings and the portions of other offerings burned on the altar, if it ascended upon the altar, even if it is disqualified from being sacrificed ab initio , it shall not descend. Since it was sanctified by its ascent upon the altar, it is sacrificed upon it, as it is stated: “It is the burnt-offering on the pyre upon the altar” (Leviticus 6:2), from which it is derived: Just as with regard to a burnt-offering that is suited to be consumed by the fire on the altar, if it ascended, it shall not descend, so too with regard to any item that is suited to be consumed by the fire on the altar, if it ascended, it shall not descend.

    15Rabban Gamliel says: With regard to any item that is suited to ascend upon the altar, even if it is not typically consumed, if it ascended, it shall not descend, even if it is disqualified from being sacrificed ab initio , as it is stated: “It is the burnt-offering on the pyre upon the altar,” from which it is derived: Just as a burnt-offering that is fit for the altar, if it ascended, it shall not descend, so too any item that is fit for the altar, if it ascended, it shall not descend.

    16Rav Zevid explains: And what do the two of them include by means of these explanations? Disqualified offerings, teaching that if they ascend they do not descend. One Sage, Rabbi Yehoshua, brings proof for this halakha from the term “on the pyre,” and one Sage, Rabban Gamliel, brings proof to this halakha from the term “upon the altar.” This is an example of one explanation from two different verses.

    17The Gemara questions this example: But there, Rabbi Yehoshua and Rabban Gamliel disagree, and their explanations cannot therefore be identical. As the latter clause of that mishna teaches: The difference between the statement of Rabban Gamliel and the statement of Rabbi Yehoshua is only with regard to disqualified blood and libations, which are not consumed by the fire, but do ascend onto the altar, as Rabban Gamliel says: They shall not descend, as they are fit to ascend on the altar, and Rabbi Yehoshua says: They shall descend, as they are not burned on the altar.

    18Rather, Rav Pappa says: An example of one explanation from two different verses is as it is taught in a baraita : Rabbi Yosei HaGelili says: From the fact that it is stated:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ורבנןדאמרי אפי' לזכות לא יענה משום דנוגע הוא בדבר שמתחרט בו ודואג שמא יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דיבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

    מוקי לה באחד מן התלמידיםאבל בעדים לא מיתוקם משום נגיעת עדות כדאמרינן:

    ת"ל אחד לא יענה בנפש למותלמות הוא דאינו עונה כו':

    לא שנו אלא בשעת משא ומתןדבעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה:

    אבל בשעת גמר דיןשחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה חוזר ומלמד חובה:

    למחרתמשנה היא בפרק היו בודקין אותו (לקמן סנהדרין דף מ.) גבי הלנת דין:

    דנין אלו כנגד אלוהיכא דנחלקו בדין שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין וקיימא לן (לעיל סנהדרין דף ב.) אין מטין לחובה על פי אחד דנין בראיותיהן אלו כנגד אלו עד שיחזור בו אחד מן המחייבין דהוו להו מזכין רובא אבל לחזור בו אחד מן המזכין לא קתני ואם איתא דבגמר דין יכול לחזור וללמד חובה ניתני נמי איפכא ונימא או אחד מן המזכין את דברי המחייבין דאיכא הטייה לרעה על פי שנים:

    תנא אזכותאניחא ליה לאהדורי ומיתני משום לישנא מעליא וה"ה נמי איפכא:

    רואין אותולענין המנין:

    והא שלחו מתםכלומר היכי מצית לתרוצא להא דרבי יוסי בר חנינא כרב והא שלחו מתם לדברי ר' יוסי בר חנינא מוצא מכלל רבינו הא דר' יוסי לא סבירא ליה דרב דאמר בשעת גמר דין חוזר לחובה:

    ומשני אין מוצא איתמרהכי שלחו ליה לדברי רבי יוסי ברבי חנינא אין מוציאין מכלל דברי רב דטעמיה דר' יוסי משום דהשתא מיהא לא הדר ביה:

    דברי המחייביןפלוני חייב ומן הטעם הזה פלוני זיכה ומן הטעם הזה:

    בשלמא דברי המחייביןבעי למיכתב ביום ראשון ואע"ג דמצי למיהדר דבעינן לידע למחר הטעמים משום דאי הדר ביה חד מינייהו מטעמא קמא ומחייב ליה למחר מטעמא אחרינא בעי למיהדר ומיבעי הלנת דין בטעמא בתרא אולי יחזור בו הלילה:

    אלא דברי המזכיןאם איתא דיכול לחזור בו למה לי למכתבינהו אי משום שעת משא ומתן דלמחר הא מילתא בעלמא היא כדי שיחזר אחר הזכות לכתוב פלוני זיכה למה לי למכתב טעמא אלא לאו משום דאי הדר ביה לא צייתינן ליה הלכך בעי למיכתב טעמא דלא נינשייה לטעמיה ונימא (ליה שמא) בדבר שהצדוקין מודים בו הייתי טועה:

    טעם אחד משני מקראותמפרש לקמן היכי דמי:

    אין מונין להן אלא אחדדחד מהנך קראי לאו להכי אתא דקיימא לן לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד הלכך חד מינייהו מטעא טעי:

    אחת דבר אלהים שתים זו שמעתיאבל שתים לא דיבר אלהים לשמוע אחת:

    המזבח מקדשפסולין שאם עלו לא ירדו:

    את הראוי לוובלבד שיהא דבר שנראה כבר למזבח ובזבחים מפרש למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי אבל פיגול ונשפך דמו ונשחט במחשבת פסול אם עלו לא ירדו והתם מפרש טעמא שהיה פסולן בקדש כלומר שנפסלו בעזרה:

    רבי יהושע אומר כו'קא סלקא דעתך דרבי יהושע לאו לאיפלוגי אתא אלא למילפא מקרא:

    כל הראוי לאשים גרסינן לאשים להקטרה על האש:

    העולה על מוקדהממוקדה דייק דהיינו אשים דאמר קרא כל הלילה תהא שם דכיון שעלתה לא תרד ומשום כשירה לא איצטריך:

    כל הראוי לאשים גרסינן ולא גרסינן כל העולה לאשים וטעמא דרבן גמליאל מעל המזבח:

    ותרוייהו מרבו פסוליןשנפסלו בעזרה שאם עלו לא ירדו ולא פליגי אהדדי אלא מר יליף ממוקדה כו':

    ופרכינן התם הא מיפליג פליגיולא טעם אחד הוא:

    הדם והנסכיםשנפסלו לא ירדו דהא נראו למזבח:

    לר' יהושע ירדודאינן לאשים:

    סנהדרין 34 עמוד א

    1מאי טעמא דר' יוסי בר יהודה? דאמר קרא: ״(במדבר לה ל) עד אחד לא יענה בנפש למות למות הוא דאינו עונה אבל לזכות עונה ורבנן אמר ריש לקיש משום דמיחזי כנוגע בעדותו״׃

    2ורבנן האי למות מאי דרשי ביה מוקמי ליה באחד מן התלמידים כדתניא, אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות מניין שאין שומעין לו ת"ל עד אחד לא יענה מניין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו חובה מניין שאין שומעין לו ת"ל אחד לא יענה בנפש למות:

    3דיני נפשות המלמד כו': אמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין מלמד זכות חוזר ומלמד חובה׃

    4מיתיבי למחרת משכימין ובאין המזכה אומר: אני המזכה ומזכה אני במקומי המחייב אומר אני המחייב ומחייב אני במקומי המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה׃

    5והא למחרת גמר דין הוא וליטעמיך למחרת משא ומתן מי ליכא כי קתני בשעת משא ומתן׃

    6ת"ש דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין ואם איתא ליתני נמי איפכא תנא אזכות קא מהדר אחובה לא קא מהדר׃

    7ת"ש דאמר ר' יוסי בר חנינא אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו ואמאי נימא אילו הוה קיים הדר ביה השתא מיהא לא הדר ביה׃

    8והא שלחו מתם לדברי ר' יוסי בר חנינא מוצא מכלל רבינו אין מוצא איתמר׃

    9תא שמע שני סופרי הדיינין עומדין לפניהן אחד מן הימין ואחד מן השמאל וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין׃

    10בשלמא דברי המחייבין למחר חזו טעמא אחרינא ובעו למעבד הלנת דין אלא דברי המזכין מאי טעמא לאו משום דאי חזו טעמא אחרינא לחובה לא משגחינן בהו׃

    11לא כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות כדבעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו אמר ליה אין מונין להן אלא אחד׃

    12מנהני מילי אמר אביי דאמר קרא ״(תהלים סב״, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות דבי ר' ישמעאל תנא (ירמיהו כג, כט) וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים׃

    13היכי דמי טעם אחד משני מקראות אמר רב זביד כדתנן מזבח מקדש את הראוי לו׃

    14רבי יהושע אומר כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד שנאמר ״(ויקרא ו״, ב) העולה על מוקדה מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי לאשים אם עלה לא ירד׃

    15רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר ״היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה לגבי מזבח אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי למזבח אם עלה לא ירד״׃

    16ותרוייהו מאי קמרבו פסולין מר מייתי לה ממוקדה ומר מייתי לה ממזבח׃

    17והא התם מיפלג פליגי דקתני סיפא אין בין דברי רבן גמליאל לדברי ר' יהושע אלא הדם והנסכים שר"ג אומר לא ירדו ור' יהושע אומר ירדו׃

    18אלא אמר רב פפא כדתניא ר' יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר׃

    Tosafot

    אלא דברי המזכין מ"טפ"ה למה לי למיכתבינהו משום משא ומתן דלמחר הא מלתא בעלמא הוא כדי שיחזור אחר זכות לכתוב פלוני זיכה ל"ל טעמא אלא משום דאי הדר לא צייתי ליה הלכך צריך למיכתב טעמא דלא לימא בדבר שהצדוקין מודין בו הייתי טועה וא"ת ומהאי טעמא צריך ליכתוב טעמא אע"פ שיכול לחזור בשעת גמר דין משום דבשעת משא ומתן דלמחר שלא יאמר בדבר שצדוקין מודין הייתי טועה ויחזור וי"ל כיון דליכא נפקותא כולי האי לענין פטור וחובה של נידון אלא כדי שיחזור אחר זכותו לא היה להם לחוש לכתוב טעמא מאחר דבשעת גמר הדין יכולין לחזור בכל ענין אבל אם אינם יכולין לחזור בכל ענין אף בשעת גמר דין שיש נפקותא אז ראוי לכתוב:

    מה פטישזה. רבינו שמואל גריס מחלק שאין הפטיש מתחלק אלא הסלע וקשה דהוה ליה למימר מה הסלע מתחלקת וכן בפרק רבי עקיבא (שבת פח: ושם) גרס מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות אף כל דיבור ודבור שיצא מפי הקב"ה היה מתחלק לשבעים לשון והו"ל למימר נמי מה סלע מתחלקת ומפרש ר"ת וכפטיש יפוצץ סלע שהפטיש מתחלקת מן הסלע כדאמרי' במדרש מעשה בא' שלקח סנפירין הלך לבודקו נתנו על הסדן והכהו בקורנס ונבקע הסדן ונחלק הקורנס וסנפירין עומד במקומו היינו הוא דכתיב וכפטיש יפוצץ סלע:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    דיני נפשות הכל מלמדין עליו לזכות ואין הכל מלמדין עליו חובהואתינן לאוקומה בעד ואליבא דר' יוסי דתני עד עונה לזכות ולא לחובה ואוקמה רב פפא באחד מן התלמידים ודברי הכל. דתניא מנין לא' מן העדים שאמר יש לי ללמד עליו זכות שאין שומעין לו. שנא' ועד אחד לא יענה [מניין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו חובה שאין שומעין לו ת"ל לא יענה בנפש למות] אחד לא תענה:

    דיני ממונות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה דיני נפשות המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה. אמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן. אבל בשעת גמר דין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה. ת"ש ר' יוסי ב"ר חנינא אומר אחד מן התלמידין שזיכה ומת רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו אמאי וניחוש דלמא אלו הוה קיים הוה הדר ביה. השתא מיהא לא הדר ביה. והא שלחו מתם כי דברי ר' יוסי ב"ר חנינא חולקין על רבינו רב. ושנינן אין חולקין אתמר. ת"ש שני סופרי הדיינין עומדין לפניהם אחד מן הימין ואחד מן השמאל וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין דברי המזכין אמאי לאו משום דאי חזו טעמא לחובה לא משגחי בהו. ודחינן לא. אלא כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות וכר' יוחנן דאמר שנים שאמרו טעם א' משני מקראות אין מונין אותן אלא אחד מאי טעמא שנא' אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ואין טעם אחד יוצא משני מקראות. היכי דמי טעם אחד משני מקראות ואמר רב זביד כדתנן בשחיטת קדשים פ"ט המזבח מקדש את הראוי לו ר' יהושע אומר כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד. שנאמר על המזבח כל הלילה. פי' כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד ותרוייהו קא מרבו פסולין שאם עלו לא ירדו. ר' יהושע מייתי לה ממוקדה. ורבן גמליאל מייתי לה ממזבח. ודחינן והא התם מפלג פליגי דקתני סיפא אין בין רבן גמליאל לר' יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר הואיל וראויין הן למזבח לא ירדו.

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 34a

    Sanhedrin 34a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 475 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ורבנן דאמרי אפי' לזכות לא יענה משום דנוגע הוא בדבר שמתחרט בו ודואג שמא יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דיבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

    מוקי לה באחד מן התלמידים אבל בעדים לא מיתוקם משום נגיעת עדות כדאמרינן:

    ת"ל אחד לא יענה בנפש למות למות הוא דאינו עונה כו':

    לא שנו אלא בשעת משא ומתן דבעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה:

    אבל בשעת גמר דין שחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה חוזר ומלמד חובה:

    למחרת משנה היא בפרק היו בודקין אותו (לקמן סנהדרין דף מ.) גבי הלנת דין:

    דנין אלו כנגד אלו היכא דנחלקו בדין שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין וקיימא לן (לעיל סנהדרין דף ב.) אין מטין לחובה על פי אחד דנין בראיותיהן אלו כנגד אלו עד שיחזור בו אחד מן המחייבין דהוו להו מזכין רובא אבל לחזור בו אחד מן המזכין לא קתני ואם איתא דבגמר דין יכול לחזור וללמד חובה ניתני נמי איפכא ונימא או אחד מן המזכין את דברי המחייבין דאיכא הטייה לרעה על פי שנים:

    תנא אזכותא ניחא ליה לאהדורי ומיתני משום לישנא מעליא וה"ה נמי איפכא:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 34a · Sefaria

    Tosafot

    אלא דברי המזכין מ"ט פ"ה למה לי למיכתבינהו משום משא ומתן דלמחר הא מלתא בעלמא הוא כדי שיחזור אחר זכות לכתוב פלוני זיכה ל"ל טעמא אלא משום דאי הדר לא צייתי ליה הלכך צריך למיכתב טעמא דלא לימא בדבר שהצדוקין מודין בו הייתי טועה וא"ת ומהאי טעמא צריך ליכתוב טעמא אע"פ שיכול לחזור בשעת גמר דין משום דבשעת משא ומתן דלמחר שלא יאמר בדבר שצדוקין מודין הייתי טועה ויחזור וי"ל כיון דליכא נפקותא כולי האי לענין פטור וחובה של נידון אלא כדי שיחזור אחר זכותו לא היה להם לחוש לכתוב טעמא מאחר דבשעת גמר הדין יכולין לחזור בכל ענין אבל אם אינם יכולין לחזור בכל ענין אף בשעת גמר דין שיש נפקותא אז ראוי לכתוב:

    מה פטיש זה. רבינו שמואל גריס מחלק שאין הפטיש מתחלק אלא הסלע וקשה דהוה ליה למימר מה הסלע מתחלקת וכן בפרק רבי עקיבא (שבת פח: ושם) גרס מה פטיש מתחלק לכמה ניצוצות אף כל דיבור ודבור שיצא מפי הקב"ה היה מתחלק לשבעים לשון והו"ל למימר נמי מה סלע מתחלקת ומפרש ר"ת וכפטיש יפוצץ סלע שהפטיש מתחלקת מן הסלע כדאמרי' במדרש מעשה בא' שלקח סנפירין הלך לבודקו נתנו על הסדן והכהו בקורנס ונבקע הסדן ונחלק הקורנס וסנפירין עומד במקומו היינו הוא דכתיב וכפטיש יפוצץ סלע:

    Tosafot on Sanhedrin 34a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    דיני נפשות הכל מלמדין עליו לזכות ואין הכל מלמדין עליו חובה ואתינן לאוקומה בעד ואליבא דר' יוסי דתני עד עונה לזכות ולא לחובה ואוקמה רב פפא באחד מן התלמידים ודברי הכל. דתניא מנין לא' מן העדים שאמר יש לי ללמד עליו זכות שאין שומעין לו. שנא' ועד אחד לא יענה [מניין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו חובה שאין שומעין לו ת"ל לא יענה בנפש למות] אחד לא תענה:

    דיני ממונות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה דיני נפשות המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה. אמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן. אבל בשעת גמר דין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה. ת"ש ר' יוסי ב"ר חנינא אומר אחד מן התלמידין שזיכה ומת רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו אמאי וניחוש דלמא אלו הוה קיים הוה הדר ביה. השתא מיהא לא הדר ביה. והא שלחו מתם כי דברי ר' יוסי ב"ר חנינא חולקין על רבינו רב. ושנינן אין חולקין אתמר. ת"ש שני סופרי הדיינין עומדין לפניהם אחד מן הימין ואחד מן השמאל וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין דברי המזכין אמאי לאו משום דאי חזו טעמא לחובה לא משגחי בהו. ודחינן לא. אלא כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות וכר' יוחנן דאמר שנים שאמרו טעם א' משני מקראות אין מונין אותן אלא אחד מאי טעמא שנא' אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ואין טעם אחד יוצא משני מקראות. היכי דמי טעם אחד משני מקראות ואמר רב זביד כדתנן בשחיטת קדשים פ"ט המזבח מקדש את הראוי לו ר' יהושע אומר כל הראוי לאשים אם עלה לא ירד רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד. שנאמר על המזבח כל הלילה. פי' כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד ותרוייהו קא מרבו פסולין שאם עלו לא ירדו. ר' יהושע מייתי לה ממוקדה. ורבן גמליאל מייתי לה ממזבח. ודחינן והא התם מפלג פליגי דקתני סיפא אין בין רבן גמליאל לר' יהושע אלא הדם והנסכים שרבן גמליאל אומר הואיל וראויין הן למזבח לא ירדו.

    Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 34a · Sefaria

    Meiri

    זה שאמרנו במשנה שבדיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה ובדיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה כבר ביארנו שהענין נאמר באחד מן התלמידים שהיו יושבין שורות שורות לפני לפני הדיינין וכל שהוא מזכה שומעין לו ונמנה בכלל הדיינין וראיה לדבר ממה שאמרו בפרק היו בודקין מעלין אותו וישב עמהן כל היום ואם יש ממש בדבריו אינו יורד משם לעולם ועוד ממה שאמרו אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאלו הוא חי ועומד במקומו אבל העד אינו מלמד בדיני נפשות כלל אף לזכות וכל שאמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו ואין שומעין לו כלל ואף בדיני ממונות יראה לומר שאין העד נשמע כלל אף לזכות שטעם הדבר מפני שהעד נראה כנוגע בעדותו שדואג שמא יגמר הדין לחובה ומתחרט מחשש עידי הזמה וחשש נגיעה בדבר אף בדיני ממונות היא ומאחר שאין נשמעין לזכות אין נשמעין לחובה וכן ראיה ממה שגדולי הפוסקים הביאו בהלכותיהם מה שאמרו בתלמוד המערב העד אינו מלמד לא לזכות ולא לחובה שנאמר ועד לא יענה אחד אינו עונה ר"ל לחובה ופירושו באחד מן התלמידים שנאמר אחד לא יענה הוא בעצמו לא יענה ר"ל לחובה שאלו לזכות הרי מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים ואחר שגדולי הפוסקים הביאו דבר זה בהלכותיהם יראה מכוונתם שאף בדיני ממונות היא שנויה שהרי אין מדרכם לפסוק הלכתא למשיחא ומ"מ גדולי המחברים כתבו שבדיני ממונות העד מלמד זכות וחובה אלא שאינו נמנה עם הדיינין ומטעם אין עד נעשה דיין ואני תמה שהרי בגמרא אמרו בהדיא משום דמיחזי כנוגע בעדות וטעם זה אף בדיני ממונות הוא ונראה לי לדעתם שנגיעת עדות הנזכרת בסוגיא זו פירושו מחמת אימת מות מצד הקרובים וזה שאמר דמיחזי כנוגע בעדות ולא נוגע ממש מפני שהרי עכשיו אינו מעיד אלא שמלמד טענות לזכות דרך משא ומתן:

    כבר בארנו שבדיני ממונות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות והמלמד זכות חוזר ומלמד חובה אבל בדיני נפשות המלמד חובה חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה ומ"מ דוקא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין הואיל ומצא שאינו יכול לעמוד על טעם זכותו רשאי לחזור ולמנות עם המחייבים ומצטרף עמהם לרוב ואם טעה בדבר שהצדוקים מודים בו חוזר אף בשעת משא ומתן א"כ זה שאמרו למחרת משכימין ובאים המזכה אומר אני הוא מזכה ומזכה אני במקומי והמחייב אומר אני הוא מחייב ומחייב אני במקומי המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אין יכול לחזור וללמד חובה על כל פנים פירושו בשעת משא ומתן שאף למחרתו היה שם משא ומתן קודם גמר דין כמו שיתבאר:

    אף מה שאמרו בשהגיע הבית דין לשבעים ואחד ונעשו שלשים וששה מחייבים ושלשים וחמשה מזכים וידוע שאין מטין על פי אחד לחובה שדנין בראיותיהם אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבים דברי המזכים על כל פנים והוא הדין עד שיחזור אחד מן המזכים לחייב ותהא שם הטייה על פי שניים ובשעת גמר דין אלא שלפי דרכו הוא מחזר על הזכות:

    אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאלו הוא מזכה במקומו ואע"פ שבשעת גמר דין היה יכול לחזור מ"מ הואיל ולא חזר רואין אותו כאלו הוא במקומו ומ"מ אם אמר יש לי ללמד עליו זכות ומת קודם שילמד ויגלה הטעם אין זה כלום:

    כשבית דין נושאין ונותנין בדין שני סופרי הדיינין עומדין לפניהם וכותבין דברי המחייבין וטעם שלהם ודברי המזכים וטעם שלהם טעם המחייבין כדי שאם היו מחייבין למחרתם מטעם אחר שלא כטעם של יום ראשון נעשה כחוזר מטעם ראשון ומלינין את הדין בשביל טעם זה שנתחדש היום שמא יחזיר ממנו הלילה וטעם המזכים כדי שיראו טעם שלהם שאמרוהו לזכות ויטעימוהו בעצמם ויעמידוהו ואם לא יכתבו הטעם שמא ישכחו ויהו נוטים לחייב שהרי בשעת גמר דין יכולין לחזור והוא שאמרו בכאן דאי חזו טעמא לחובה משגחינן בהו אע"פ שגדולי הרבנים גורסין בדרך אחרת ואע"פ שתירצה לומר שלא מטעם זה אלא שמא אמרו שנים טעם אחד משני מקראות דרך דחיה נאמר כן כלומר שאין ראיה מזו ומ"מ הדין כך הוא ר"ל ששנים שאמרו טעם אחד אין נמנין אלא באחד ואפילו לזכות ולא סוף דבר שיצא לשניהם ממקרא אחד אלא אפילו יצא לזה מפסוק אחד ולזה מפסוק אחד שעל כל פנים אחד מהם טועה שאי אפשר לשני מקראות שיבואו לטעם אחד והוא שאמרו מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא משני מקראות:

    Meiri on Sanhedrin 34a · Sefaria

    Maharam

    בתוס' ד"ה מה פטיש זה וכו' וכן בפרק ר"ע וכו' וה"ל למימר נמי מה סלע מתחלקת כצ"ל:

    בא"ד ומפרש ר"ת כפטיש יפוצץ סלע שהפטיש מתחלק וכו' צ"ל דפירוש המקרא כך הוא וכאלו הוא מסורס כלומר כפטיש שהסלע יפוצץ אותו דאל"כ היה לו לכתוב וכפטיש מתפוצץ מסלע וק"ל:

    Maharam on Sanhedrin 34a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    "אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" וְגוֹ' (תהלים סב, יב) מִקְרָא אֶחָד יוֹצֵא לְכַמָּה טְעָמִים, וְאֵין טַעַם אֶחָד יוֹצֵא מִכַּמָּה מִקְרָאוֹת. דְּבֵי רַבִּי יִשְׂמָעֵאל תָּנָא "וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע", מַה פַּטִּישׁ זֶה מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת, אַף מִקְרָא אֶחָד יוֹצֵא לְכַמָּה טְעָמִים (ירמיה כג, כט). פירוש פסוק אחד תוכל לפרשו על כמה טעמי הלכות שונות. וקשה אם כן למה אמר שְׁתַּיִם? ונראה לי בס"ד תחלק תיבת שְׁתַּיִם וקרי בה 'שת ים' פירוש מקרא אחד 'דִּבֶּר אֱלֹקִים' אך אתה 'שת' מקרא זה 'ים' שתשיתהו כמו ים שיש בו מים הרבה מאד כן זה הכתוב יכיל בקרבו כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. ומה שאמר מַה פַּטִּישׁ זֶה מִתְחַלֵּק נראה לי בס"ד נקיט פַּטִּישׁ אותיות פַּשְּׁטִי בהיפך אתוון רצונו לומר לא מבעיא חלק הרמז או הדרש יוצא לכמה חלקים אופנים שונים אלא גם חלק הפשטי שבמקרא יוצא לכמה טעמים.

    Ben Yehoyada on Sanhedrin 34a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 34, Amud Aleph, about 475 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 132 words

      Opens “מאי טעמא דר' יוסי בר יהודה? דאמר…”

    2. Segment 250 words

      Opens “ורבנן האי למות מאי דרשי ביה מוקמי…”

    3. Segment 321 words

      Opens “דיני נפשות המלמד כו': אמר רב לא…”

      Named: רב לא.

    4. Segment 430 words

      Opens “מיתיבי למחרת משכימין ובאין המזכה אומר: אני…”

    5. Segment 516 words

      Opens “והא למחרת גמר דין הוא וליטעמיך למחרת…”

    6. Segment 625 words

      Opens “ת"ש דנין אלו כנגד אלו עד שיראה…”

    7. Segment 729 words

      Opens “ת"ש דאמר ר' יוסי בר חנינא אחד…”

    8. Segment 814 words

      Opens “והא שלחו מתם לדברי ר' יוסי בר…”

    9. Segment 918 words

      Opens “תא שמע שני סופרי הדיינין עומדין לפניהן…”

    10. Segment 1026 words

      Opens “בשלמא דברי המחייבין למחר חזו טעמא אחרינא…”

    11. Segment 1129 words

      Opens “לא כדי שלא יאמרו שנים טעם אחד…”

      Named: רבי אסי, רבי יוחנן.

    12. Segment 1251 words

      Opens “מנהני מילי אמר אביי דאמר קרא (תהלים…”

      Named: אביי.

    13. Segment 1315 words

      Opens “היכי דמי טעם אחד משני מקראות אמר…”

      Named: רב זביד.

    14. Segment 1435 words

      Opens “רבי יהושע אומר כל הראוי לאשים אם…”

      Named: רבי יהושע.

    15. Segment 1536 words

      Opens “רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח אם…”

      Named: רבן גמליאל.

    16. Segment 1612 words

      Opens “ותרוייהו מאי קמרבו פסולין מר מייתי לה…”

    17. Segment 1725 words

      Opens “והא התם מיפלג פליגי דקתני סיפא אין…”

      Named: רבן גמליאל.

    18. Segment 1811 words

      Opens “אלא אמר רב פפא כדתניא ר' יוסי…”

      Named: רב פפא.

    Sages named on this page

    • Rav Zevid · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Rav Zevid was a prominent Amora of the sixth generation who served as Rosh Yeshiva in Pumbedita for eight years.

      Source: Sanhedrin 34a · Segment 13 — “…משני מקראות אמר רב זביד כדתנן מזבח מקדש את…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Sanhedrin 34a · Segment 12 — “מנהני מילי אמר אביי דאמר קרא (תהלים סב, יב)…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 34a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026