Talmud Builders

    Sanhedrin 48a

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 48a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1We derive the halakha governing the accessories relating to a dead person, e.g., a shroud, from the halakha governing the accessories used in idol worship, e.g., the animal sacrificed to the idol. This is to the exclusion of a heifer whose neck is broken, which is itself consecrated for the ceremony taking place in the valley and is not an accessory used in that ceremony.

    2The Gemara asks: And Abaye, what is the reason that he did not derive the halakha by way of a verbal analogy from the halakha governing accessories used in idol worship? The Gemara answers: Abaye could have said to you that we learn the halakha governing something that involves a proper way of conduct, i.e., burying the dead, from the halakha governing something that involves a proper way of conduct, i.e., the rite relating to the heifer whose neck is broken, as these are both mitzvot by Torah law. This is to the exclusion of objects of idol worship, which do not involve a proper way of conduct.

    3§ The Gemara presents a mnemonic for the forthcoming series of attempted proofs concerning the dispute between Rava and Abaye: Scarf; monument; that was hewed; pouch; craftsman.

    4The Gemara raises an objection against Rava from a baraita discussing ritual impurity that is contracted by treading: If a scarf is ritually impure with impurity imparted by treading, e.g., after a zav sat or lay down upon it, and its owner then designated it as a cover for a Torah scroll, it is pure of the more severe level of ritual impurity, that which is imparted by treading, even without immersion, because it is no longer an object intended to be lied on or sat upon. But it is still impure with the less severe ritual impurity, that which is contracted by touching that which is treaded upon. This indicates that mere designation has halakhic significance and validity. The Gemara rejects this argument: Say that the baraita should read as follows: The owner of the scarf designated it as a cover for a Torah scroll and wrapped it around the scroll, so that there was not only designation, but an action as well.

    5The Gemara asks: If there was an action, why do I need for the baraita to say that the owner designated it and wrapped it? Wouldn’t wrapping alone have sufficed? The Gemara answers: The baraita is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda says: With regard to this cloth that one designated for the purpose of bundling phylacteries in it, if he already bundled phylacteries in it, then it is forbidden to bundle coins in it, as it was designated and used as an accessory of a sacred object. But if he merely designated it for that purpose but did not yet bundle phylacteries in it, or if he bundled phylacteries in it but did not previously designate it for bundling phylacteries, then it is permitted to bundle coins in it. Consequently, in the case of the scarf, it was necessary both to designate it as a cover for the Torah scroll and to actually wrap it around the scroll.

    6And according to Abaye, who said that designation is a significant matter, the halakha is as follows: If he designated the cloth for the purpose of bundling phylacteries in it, even if he did not bundle phylacteries in it, it is prohibited to bundle money in it. In a case where he already bundled phylacteries in it, if he designated the cloth for bundling phylacteries, yes, it is prohibited to bundle money in it; but if he did not designate it for bundling phylacteries, bundling money in the cloth is not prohibited.

    7The Gemara suggests: Come and hear another proof against Rava: With regard to a monument that was built as a memorial for the sake of an individual while he was still alive, one is permitted to derive benefit from it, as it is like any other construction; but if even a single row of stones was added to it for the sake of a corpse, one is prohibited from deriving benefit from it, apparently even before the deceased is buried there. This seems to indicate that mere designation is a significant matter. The Gemara answers: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the corpse was placed under the monument, so that it became forbidden not through mere designation, but by way of an action.

    8The Gemara asks: If so, why does the baraita specifically mention that a row of stones was added? If the deceased was buried under the monument, one should be prohibited from deriving benefit from it even when a row of stones was not added, as the entire monument has been used for the dead. The Gemara explains: No, it is necessary for the baraita to state that a row of stones was added in order to teach us that even if the corpse was later removed from the grave, the monument remains forbidden since it had been designated for a corpse.

    9Rafram bar Pappa says that Rav Ḥisda says: If the corpse was later removed from the grave and one recognizes the row of stones that had been added to the monument in the dead man’s honor, he may remove that row of stones, and it is permitted to derive benefit from the rest of the construction.

    10The Gemara suggests: Come and hear yet another proof against Rava from a baraita : If one hewed a grave for his deceased father in one place, and then went and buried him in a different place, the son may never be buried in the grave that he had dug. This indicates that mere designation is a significant matter. The Gemara answers: There, the son may not be buried in the grave that he had dug because that would detract from the honor that he must show his father, not because the designation is significant with regard to the status of a grave in general.

    11The Gemara comments: So, too, it is reasonable that the son may not be buried in the grave that he had dug only because of the honor due to his father, as the latter clause of the same baraita teaches: Rabban Shimon ben Gamliel says: Even if one hewed stones for his father’s grave and then went and buried him in a different place, the son himself may never be buried in a tomb constructed from those stones.

    12The Gemara explains: Granted, if you say that the son may not be buried in the grave that he dug for his father because of the honor that must be shown his father, it is well understood why he can also not be buried in tomb constructed from stones that he hewed for his father’s grave. But if you say that it is because of designation, the son should be permitted to be buried in such a tomb, as is there anyone who says that spinning yarn in order to weave it into cloth for shrouds is regarded as designating an item for a dead person, resulting in a prohibition against deriving benefit from the yarn? In such a case there is certainly no prohibition, and the case of hewing stones for a tomb is analogous to a case of spinning yarn in order to weave it into cloth.

    13The Gemara suggests: Come and hear a proof in support of Rava from a baraita : With regard to a fresh grave that was not designated for a particular individual, one is permitted to derive benefit from it. But if even a non-viable newborn that died was cast into it, one is prohibited from deriving benefit from the grave. It may be inferred from here that if a non-viable newborn was cast into the grave, yes, one is prohibited from deriving benefit from the grave, but if it was not cast into the grave, one is not prohibited from deriving benefit from the grave, indicating that mere designation is insignificant.

    14The Gemara rejects this inference: The same is true even if a non-viable newborn was not cast into the grave; one is still prohibited from deriving benefit from the grave, merely by virtue of the designation. Why, then, does the baraita say that a non-viable newborn was cast into the grave? This serves to exclude the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel, who says: A non-viable newborn does not take possession of its grave to render it forbidden even once it is buried there. To counter this opinion, the baraita teaches us that this opinion is not accepted, and a non-viable newborn is treated like any other corpse.

    15The Gemara suggests: Come and hear another proof in support of Rava’s opinion from a mishna ( Shekalim 2:5): The money left over from the money that was collected for burying the dead must be allocated to the burial of other dead people. The money left over from the money that was collected for burying a particular dead person is given to his heirs. Evidently, money that had been designated for the sake of a dead person but was not actually used for burying him does not become forbidden, and his heirs may use it. The Gemara rejects this proof: With what are we dealing here? We are dealing with money that had been collected for the deceased during his lifetime. It was thought that a certain individual was soon to die, and money was collected to cover the costs of his burial. Since at the time the money was collected the person was alive, the money had not been designated for the sake of a dead person. Therefore, one is permitted to derive benefit from it, and it is given to the heirs of the deceased.

    16The Gemara raises an objection: But we were not taught this, as we learned in the mishna: The money left over from the money that was collected for burying the dead must be allocated to the burial of other dead people. The money left over from the money that was collected for burying a particular dead person is given to his heirs. And it is taught with regard to this mishna in a baraita : How so? If they collected money for the purpose of burying the dead without specification, this is the case about which they said that the money left over from the money that was collected for burying the dead must be allocated to the burial of other dead people. But if they collected money for the sake of this particular dead person, this is the case about which they said that the money left over from the money that was collected for burying a particular dead person is given to his heirs. This indicates that the mishna is discussing a case where the money was designated for one who had already died.

    17The Gemara answers: And according to your reasoning, say the latter clause of that same mishna, which appears to support the opinion of Abaye: Rabbi Meir says: If money was left over from the sum collected for the burial of a particular dead person, the money may not be touched until Elijah comes and resolves the uncertainty as to whether or not the money is forbidden. Rabbi Natan says: The leftover money shall be used for the laying of another row of stones over the grave of the deceased or for the sprinkling of fragrant wine before his bier as he is brought for burial. This indicates that there are certain tanna’im who maintain that mere designation is in fact significant.

    18Rather, Abaye can explain the entire mishna according to his line of reasoning, and Rava, too, can explain the entire mishna according to his line of reasoning. The Gemara explains: Abaye can explain the entire mishna according to his line of reasoning, as follows: According to everyone, i.e., the first tanna , Rabbi Meir, and Rabbi Natan, mere designation is a significant matter. The first tanna holds that the sum that it is fitting to spend for the burial of the particular dead person is encompassed by the prohibition, and the sum that it is not fitting to spend is not encompassed by the prohibition. Therefore, whatever money is not required for his burial is given to his heirs, as it was never included in the prohibition.

    19And Rabbi Meir is uncertain as to whether the sum that it is not fitting to spend for his burial is encompassed by the prohibition or is not encompassed by the prohibition. Therefore, the leftover money may not be touched until Elijah comes and clarifies the matter. And it is obvious to Rabbi Natan that all of the money collected is certainly encompassed by the prohibition, including the money that it is not fitting to spend for the deceased’s burial. Therefore, whatever money is left over should be used for the laying of another row of stones over the grave of the deceased or for the sprinkling of fragrant wine before his bier.

    20And Rava, too, can explain the mishna according to his line of reasoning, as follows: According to everyone, i.e., the first tanna , Rabbi Meir, and Rabbi Natan, mere designation is nothing, and so the money collected for the burial of a particular dead person does not become forbidden. And the disagreement is about an entirely different manner. The first tanna holds that even though the heirs of the deceased disgraced him by collecting money for his burial, the deceased still forgoes his disgrace for the benefit of his heirs, and therefore the leftover money is given to them.

    21And Rabbi Meir is uncertain as to whether the deceased forgoes his disgrace or does not forgo it. Therefore, the leftover money may not be touched until Elijah comes and clarifies the issue. And it is obvious to Rabbi Natan that the deceased does not forgo his disgrace. Therefore, whatever money is left over should be used for the laying of another row of stones over the grave of the deceased, or for the sprinkling of fragrant wine before his bier.

    22The Gemara suggests: Come and hear another proof in support of Rava’s opinion from a baraita : If the father and the mother of the deceased were throwing garments onto their late son’s bier so that they would be buried along with him, it is a mitzva for the others present to save those garments from being lost. This indicates that mere designation is insignificant, as were it significant, one would be prohibited to derive benefit from the garments as soon as the parents cast them onto the bier.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    משמשיןשל מת:

    ממשמשיןשל עבודת כוכבים:

    גמרינןדלא מיתסרי בהזמנה דהאי קרא אשר עבדו שם במשמשי עבודת כוכבים מוקמינן ליה במס' ע"ג (דף נא:) דתניא אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר דאילו מקומות ממש לא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם יכול יהו נאסרין מיד משעת הזמנה ת"ל אשר עבדו שם מתשמיש ואילך:

    מידי דאורחיהשדרך היהודים לעשות כן אבל ע"ז אסורה לעבוד אף לבני נח הלכך לא מיתסרא תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו עבודת כוכבים:

    כפהצעיף:

    שהוא טמא מדרסשאף הוא ראוי למדרס פעמי' שמקפלתו ויושבת עליו או נשענת ראשה עליה:

    ונתנתו לספרתורה:

    טהור מן המדרסבלא שום טבילה דבטיל ליה שם מדרס דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ואינו מטמא עוד אדם וכלים אבל שם כלי עליו שאף מטפחת הספרים מטמאות טומאה במגע וזה הרי נגע בעצמה בעודו מדרס וכשאבד שם מדרס ממנו מ"מ עדיין כלי הוא ונשאר עליו טומאת מגע שהרי הוא ראוי לה מדקתני טהור מן המדרס בהזמנה בעלמא אלמא הזמנה מילתא היא:

    ה"ג ל"ל נתנתו וכרכתו כדרב חסדאכלומר למה לי תרוייהו תיסגי בכרכתו לחודיה דהא איכא מעשה. ומשני כדרב חסדא דאמר תרוייהו בעינן דכרכתו אקראי בעלמא הוא דהוה:

    אזמניה ולא צר ביההזמנה לאו מילתא היא צר ביה ולא אזמניה אקראי בעלמא הוא ואביי פליג עליה דרב חסדא ואית ליה הזמנה מילתא היא הלכך אזמניה אע"ג דלא צר ביה (וברייתא) נתנתו דוקא קאמר ולא בעי כרכתו:

    צר ביה אי אזמניה אין לא אזמניה לאדאקראי בעלמא הוא:

    נפשבנין שעל הקבר שבנאו לשם חי לכשימות יקבר בו:

    דימוסנדבך של אבנים:

    אסוראלמא הזמנה מילתא היא:

    לא צריכאהאי הוסיף אלא לאשמועינן דאע"ג דפנייה למת לאחר זמן מתוך הקבר הקבר אסור בהנאה משום הוסיף דה"ל הזמנה ומעשה דאי לא הוסיף שרי אי פנייה דה"ל כצר ביה ולא אזמניה:

    אם היה מכירולאותו דימוס:

    לא יקבר בואלמא הזמנה מילתא היא:

    משום כבוד אביויש לחוש אבל משום איסורי הנאה ליכא כגון אם חצבו לשם מת אחר מתחילה לא:

    החוצב אבניםמן ההר לבנות בהן קבר לאביו ולא בנה הרי זה כו':

    טוי לאריג מי איכא למ"דאפי' אביי לא קאמר אלא באורג דאריג חזי למת אבל טווה פשתן לארוג בגד למת לא אמר דתיהוי הזמנה:

    קבר חדשהשתא קס"ד אפילו זימנו למת:

    לא הטיל לאואע"ג דהזמין:

    ה"ה אע"ג דלא הטילוקבר חדש דקאמר כשחצבו לאדם חי או סתם לכשיצטרך והאי דקאמר הטיל משום דבעי לאשמועינן דנפל תופס קברו לאוסרו אף ע"ג שפינהו:

    ולאפוקי דר"ש כו'במסכת אהלות (פט"ז בתוספתא):

    מותר המתיםגבו צדקה למתי מצוה או לעניים מתים והותירו מהן יניחום לצורך מתים אחרים:

    מותר המתגבו לשם מת פלוני:

    ליורשיוליהנות מהן אלמא הזמנה לאו מילתא היא:

    אימא סיפאאדרמית לה מרישא סייעיה מסיפא:

    לא יגע בהןכדמפרש טעמא לקמן:

    דימוסבנין:

    זילוףיין:

    מתרץ לטעמיהלאוקומי כולי תנאי כוותיה:

    דלא חזי ליהשאינו צריך להוציא בו דהיינו מותר:

    מספקא ליההלכך בלא דעת יורשין לא יעשה דימוס דילמא לא תפיס ומפסדת להו ליורשין:

    לאו מילתא היאוטעמייהו דר"מ ורבי נתן לאו משום איסורי הנאה הוא אלא לפי שנתבזה המת עליהן כשגבו אותם בשמו:

    ת"ק סברמחיים אחליה לזילותיה וניחא ליה שיתבזה לאחר מיתתו להנאת יורשין:

    מזרקין בו כליםזורקין בגדיהם עליו יותר מן הצורך מפני חיבתו ומחמת צערן מתכוונין לאסור את כל ממונם עליו:

    מצוה על אחריםהרואין אותם להצילם וליטלן מעליו דאין השבת אבידה גדול מזה אלמא הזמנה לאו מילתא היא דאי מילתא היא ליכא הצלה:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    סנהדרין 48 עמוד א

    1משמשין ממשמשין גמרינן, לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה.

    2ואביי, מ"ט לא גמר מעבודת כוכבים אמר לך: מידי דאורחיה ממידי דאורחיה גמרינן, לאפוקי עבודת כוכבים דלאו אורחא.

    3(סימן: כפ"ה, נפשי"ה, דחציב"א, נכיס"א דאומנ"א).

    4מיתיבי: כפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר טהור מן המדרס, אבל טמא (מגע מדרס). אימא: נתנתו וכרכתו.

    5למה לי נתנתו וכרכתו? כדרב חסדא, דאמר רב חסדא: האי סודרא דאזמניה למיצר ביה תפילין, וצר ביה תפילין אסור למיצר ביה פשיטי. אזמניה ולא צר ביה, צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה פשיטי.

    6ולאביי דאמר: הזמנה מילתא היא, אזמניה אע"ג דלא צר ביה. צר ביה: אי אזמניה אין, אי לא אזמניה לא.

    7ת"ש נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה. הוסיף בו דימוס אחד לשם מת אסור בהנאה. הכא במאי עסקינן? דרמא ביה מת.

    8אי הכי, מאי איריא הוסיף? כי לא הוסיף נמי! לא צריכא, אע"ג דפנייה.

    9אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: אם היה מכירו, חולצו ומותר.

    10ת"ש החוצב קבר לאביו, והלך וקברו בקבר אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית. התם, משום כבוד אביו.

    11הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא: רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בהן עולמית.

    12אי אמרת בשלמא משום כבוד אביו שפיר, אלא אי אמרת משום הזמנה: טווי לאריגה מי איכא למאן דאמר?

    13ת"ש קבר חדש מותר בהנאה. הטיל בו נפל אסור בהנאה. הטיל אין, לא הטיל לא.

    14ה"ה דאע"ג דלא הטיל, ולאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל דאמר: אין לנפלים תפיסת הקבר, קמ"ל׃

    15ת"ש מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. הכא במאי עסקינן? שגבו מחיים.

    16הא לא תני הכי, דתנן: מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו. ותני עלה: כיצד? גבו למתים סתם זהו מותר המתים למתים, גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו.

    17וליטעמיך, אימא סיפא: ר"מ אומר, לא יגע בהן עד שיבא אליהו. ר' נתן אומר: יעשנו דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו.

    18אלא, אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה. אביי מתרץ לטעמיה: דכ"ע הזמנה מילתא היא. ת"ק סבר: דחזי ליה תפיס, דלא חזי ליה לא תפיס.

    19ור"מ מספקא ליה, אי תפיס אי לא תפיס. הלכך, לא יגע בהן עד שיבא אליהו. ור' נתן פשיטא ליה דודאי תפיס, הלכך יעשה דימוס על קברו.

    20ורבא מתרץ לטעמיה: לכ"ע הזמנה לאו מילתא היא. תנא קמא סבר: כי בזו ליה, אחולי מחיל זילותיה גבי יורשין.

    21ור"מ מספקא ליה אי מחיל אי לא מחיל, הלכך לא יגע בהן כו'. ורבי נתן פשיטא ליה דלא מחיל, הלכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו.

    22ת"ש היו אביו ואמו מזרקין בו כלים, מצוה על האחרים להצילן.

    Tosafot

    משמשין ממשמשין גמרינןמיהו מת מצוה גופיה ילפינן מעגלה ערופה כדאיתא בפ"ב דמסכת ע"ג (דף כט: ושם) וא"ת ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרי' בהעור והרוטב (חולין דף קכב.) דבר תורה עור אדם טהור ומפני מה אמרו טמא מפני שלא יעשה אדם מעור אביו ואמו שטיחין לחמור אלמא ליכא איסורא דאורייתא ומפרש ר"ת דאע"ג דאסור מדאורייתא הוצרכו לגזור טומאה משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא כדאשכחן בסוף כיצד צולין (פסחים דף פה.) הפיגול והנותר מטמאין את הידים משום חשדי כהונה ומשום עצלי כהונה אע"ג דבלאו הכי איכא לאו דבל תותיר:

    נתנו לספרתימה תקשה נמי לאביי דנקט האורג דמשמע אבל ייחד לא והמ"ל הכא בדאיתא שינוי מעשה דהא אין כלי עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה וכן ההיא דנפש שבנאו לשם חי והוסיף בו דימוס אחד לשם מת משמע דיחוד בלא הוסיף לא מהני מדפריך מיניה לרבא ולאביי ניחא וכן מדנקט כיס שעשאו להניח תפילין ולא נקט יחדו וכופת שאור שייחדה לישיבה דפ' אלו עוברין (פסחים דף מה: ושם) וסדין שעשאו וילון דהקומץ רבה (מנחות דף כד: ושם) הנך נמי בדאיתא שינוי מעשה מיהו קשה דא"כ בלא נתנתו לספר נמי טהור מן המדרס אי איכא שינוי מעשה ומההיא דהיו אביו ואמו מזרקין בו כלים משמע דבזריקה בעלמא בלא שום מעשה מהני לאביי וצ"ל דייחוד דדיבור בעלמא לא מהני אלא א"כ נטלו ואמר זה יהיה למת ולספר והא דנקט האורג לאו דוקא אלא משום רבותא דרבא דאפ"ה שרי:

    מותר המת ליורשיותימה אי בגבו מעות טווי לאריג מי איכא למ"ד ואי בגבו בגדים היאך יעשה דימוס לקברו הא אי אפשר לקנותו דאסור בהנאה כי ההיא איצטלא דמילתא דאפרסוה אמיתנא בפ' אלמנה ביבמות (דף סו:) וי"ל דפרסוהו שאני א"נ מעות עדיפי מטווי לאריגה משום דחזו למיקני בהו כל מילי:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    גמר שם שם מע"ז שנאמר אשר עבדו שם הגוים מה ע"ז בהזמנה לא מיתסר עד שתיעבד אף מת כך ומותבינן עליה דרבא הא דתנן במס' כלים פרק כ"ח כפה שטמא מדרס ונתנתו על הספר טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת ותנן במס' זבים פ"ד אמר ר' יהושע נדה שישבה עם הטהורה במטה כיפה שבראשה טמאה מדרס ישבה בספינה כלים שבראש הנס שבספינה טמאים מדרס ש"מ הזמנה מילתא היא ופריק נתנתו וכרכתו על הספר כלומר צריך הזמנה ומעשה לפיכך נתנתו היא הזמנה וכרכתו כדר' חסדא דאמר סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר בי' תפילין אסור למיצר ביה זוזי אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי רב חסדא סבר בעי' הזמנה ומעשה תרווייהו אבל הא בלא הא לא מהני. במנחות פ"ג הקשו מהא דתנן במס' כלים פרק כ"ז סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא אם נגע בו זב טמא מגע זב ושקלו וטרו ואמרי אלא מסיפא מודה ר' יוסי בב' סדינין המקופלין ומונחין זע"ז וישב הזב עליהן העליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס ש"מ כלי שאינו לא משכב ולא מושב ודרס עליו הזב טמא מדרס והיא טומאה (קלה) [חמורה] פי' טמא מדרס ומגע מדרס שאם היה סדין טמא מדרס ומגע מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס ונשארה טומאת מגע מדרס שנגעה בו:

    והא דאמר רב פפא אם היה מכירו לההוא דימוס דאוספיה לשם מת חולצו ומותר אותו נפש שבנאו לשם חי פשוט הוא:

    והא דאמר רשב"ג אף החוצב אבנים לקבר אביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו עולמית. פריק רבא התם לאו משום דהזמנה מילתא היא אלא משום כבוד אביו ת"ש מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו כיצד גבו למת סתם זהו מותר המתים למתים גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו ר' נתן אומר יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו רבא מתרץ לה כולה לטעמיה ואמר כולי עלמא הזמנה לאו מילתא היא תנא קמא סבר זה המת זכה בהו בכולהו וכי מבזי ליה יורשין ומשייריה מידי מהני זוזי דגבו להו לתכריכין מחיל זילותא לגבייהו לפיכך אמר מותר המת ליורשיו ור"מ מספקא ליה אי מחיל אי לא מחיל לפיכך תני לא יגע בהן ר' נתן פשיטא ליה דלא

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 48a

    Sanhedrin 48a. The full printed text of this folio side — 22 numbered segments, about 409 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    משמשין של מת:

    ממשמשין של עבודת כוכבים:

    גמרינן דלא מיתסרי בהזמנה דהאי קרא אשר עבדו שם במשמשי עבודת כוכבים מוקמינן ליה במס' ע"ג (דף נא:) דתניא אבד תאבדון את כל המקומות בכלים שנשתמשו בהן לע"ז הכתוב מדבר דאילו מקומות ממש לא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם יכול יהו נאסרין מיד משעת הזמנה ת"ל אשר עבדו שם מתשמיש ואילך:

    מידי דאורחיה שדרך היהודים לעשות כן אבל ע"ז אסורה לעבוד אף לבני נח הלכך לא מיתסרא תשמיש דידה בהנאה אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו עבודת כוכבים:

    כפה צעיף:

    שהוא טמא מדרס שאף הוא ראוי למדרס פעמי' שמקפלתו ויושבת עליו או נשענת ראשה עליה:

    ונתנתו לספר תורה:

    טהור מן המדרס בלא שום טבילה דבטיל ליה שם מדרס דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ואינו מטמא עוד אדם וכלים אבל שם כלי עליו שאף מטפחת הספרים מטמאות טומאה במגע וזה הרי נגע בעצמה בעודו מדרס וכשאבד שם מדרס ממנו מ"מ עדיין כלי הוא ונשאר עליו טומאת מגע שהרי הוא ראוי לה מדקתני טהור מן המדרס בהזמנה בעלמא אלמא הזמנה מילתא היא:

    30 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 48a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Tosafot

    משמשין ממשמשין גמרינן מיהו מת מצוה גופיה ילפינן מעגלה ערופה כדאיתא בפ"ב דמסכת ע"ג (דף כט: ושם) וא"ת ועורו של מת מי גרע מתכריכין דאמרי' בהעור והרוטב (חולין דף קכב.) דבר תורה עור אדם טהור ומפני מה אמרו טמא מפני שלא יעשה אדם מעור אביו ואמו שטיחין לחמור אלמא ליכא איסורא דאורייתא ומפרש ר"ת דאע"ג דאסור מדאורייתא הוצרכו לגזור טומאה משום דחמירא להו לאינשי טומאה מאיסורא כדאשכחן בסוף כיצד צולין (פסחים דף פה.) הפיגול והנותר מטמאין את הידים משום חשדי כהונה ומשום עצלי כהונה אע"ג דבלאו הכי איכא לאו דבל תותיר:

    נתנו לספר תימה תקשה נמי לאביי דנקט האורג דמשמע אבל ייחד לא והמ"ל הכא בדאיתא שינוי מעשה דהא אין כלי עולה מטומאתו אלא בשינוי מעשה וכן ההיא דנפש שבנאו לשם חי והוסיף בו דימוס אחד לשם מת משמע דיחוד בלא הוסיף לא מהני מדפריך מיניה לרבא ולאביי ניחא וכן מדנקט כיס שעשאו להניח תפילין ולא נקט יחדו וכופת שאור שייחדה לישיבה דפ' אלו עוברין (פסחים דף מה: ושם) וסדין שעשאו וילון דהקומץ רבה (מנחות דף כד: ושם) הנך נמי בדאיתא שינוי מעשה מיהו קשה דא"כ בלא נתנתו לספר נמי טהור מן המדרס אי איכא שינוי מעשה ומההיא דהיו אביו ואמו מזרקין בו כלים משמע דבזריקה בעלמא בלא שום מעשה מהני לאביי וצ"ל דייחוד דדיבור בעלמא לא מהני אלא א"כ נטלו ואמר זה יהיה למת ולספר והא דנקט האורג לאו דוקא אלא משום רבותא דרבא דאפ"ה שרי:

    מותר המת ליורשיו תימה אי בגבו מעות טווי לאריג מי איכא למ"ד ואי בגבו בגדים היאך יעשה דימוס לקברו הא אי אפשר לקנותו דאסור בהנאה כי ההיא איצטלא דמילתא דאפרסוה אמיתנא בפ' אלמנה ביבמות (דף סו:) וי"ל דפרסוהו שאני א"נ מעות עדיפי מטווי לאריגה משום דחזו למיקני בהו כל מילי:

    Tosafot on Sanhedrin 48a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Rabbeinu Chananel

    גמר שם שם מע"ז שנאמר אשר עבדו שם הגוים מה ע"ז בהזמנה לא מיתסר עד שתיעבד אף מת כך ומותבינן עליה דרבא הא דתנן במס' כלים פרק כ"ח כפה שטמא מדרס ונתנתו על הספר טהור מן המדרס אבל טמא טמא מת ותנן במס' זבים פ"ד אמר ר' יהושע נדה שישבה עם הטהורה במטה כיפה שבראשה טמאה מדרס ישבה בספינה כלים שבראש הנס שבספינה טמאים מדרס ש"מ הזמנה מילתא היא ופריק נתנתו וכרכתו על הספר כלומר צריך הזמנה ומעשה לפיכך נתנתו היא הזמנה וכרכתו כדר' חסדא דאמר סודר דאזמניה למיצר ביה תפילין וצר בי' תפילין אסור למיצר ביה זוזי אזמניה ולא צר ביה צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזי רב חסדא סבר בעי' הזמנה ומעשה תרווייהו אבל הא בלא הא לא מהני. במנחות פ"ג הקשו מהא דתנן במס' כלים פרק כ"ז סדין שהוא טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא אם נגע בו זב טמא מגע זב ושקלו וטרו ואמרי אלא מסיפא מודה ר' יוסי בב' סדינין המקופלין ומונחין זע"ז וישב הזב עליהן העליון טמא מדרס והתחתון טמא מדרס ומגע מדרס ש"מ כלי שאינו לא משכב ולא מושב ודרס עליו הזב טמא מדרס והיא טומאה (קלה) [חמורה] פי' טמא מדרס ומגע מדרס שאם היה סדין טמא מדרס ומגע מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס ונשארה טומאת מגע מדרס שנגעה בו:

    והא דאמר רב פפא אם היה מכירו לההוא דימוס דאוספיה לשם מת חולצו ומותר אותו נפש שבנאו לשם חי פשוט הוא:

    והא דאמר רשב"ג אף החוצב אבנים לקבר אביו וקברו במקום אחר לא יקבר בו עולמית. פריק רבא התם לאו משום דהזמנה מילתא היא אלא משום כבוד אביו ת"ש מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו כיצד גבו למת סתם זהו מותר המתים למתים גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו ר"מ אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו ר' נתן אומר יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו רבא מתרץ לה כולה לטעמיה ואמר כולי עלמא הזמנה לאו מילתא היא תנא קמא סבר זה המת זכה בהו בכולהו וכי מבזי ליה יורשין ומשייריה מידי מהני זוזי דגבו להו לתכריכין מחיל זילותא לגבייהו לפיכך אמר מותר המת ליורשיו ור"מ מספקא ליה אי מחיל אי לא מחיל לפיכך תני לא יגע בהן ר' נתן פשיטא ליה דלא

    Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 48a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Meiri

    כבר ידעת שהזב והזבה מטמאין טומאת מדרס והיא נקראת בלשון מקרא טומאת משכב ומרכב וענינה שכל כלי העשוי לשכיבה או לרכיבה או לישיבה אם עמד הזב עליהן או ישב או שכב או נתלה או נשען אפילו היה אותו כלי תחת האבן והזב ישב או נשען על האבן ולא נגע בכלי הרי הכלי טמא טומאת מדרס ונעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים במגע ואדם במגע ומשא אבל כלי שאינו עומד לישיבה או לשכיבה אינו מטמא מדרס שהרי אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו אלא שאם נגע בו הרי הוא ראשון לטומאה והיא הנקראת מגע מדרס ואם לא נגע בו טהור אלא שאם היה אדם למטה ממנו נעשה ראשון משום נושא זב ואם היה הזב למטה והכלים שאין ראויים למשכב ומושב עליו אע"פ שלא נגע בהם נעשים ראשון משום נישא של זב:

    צעיף של ראש האשה הרי הוא מדברים הראויים למדרס שפעמים האשה יושבת עליו או משענת ראשה עליה נתנתו לכרוך בה ס"ת וכרכתו בו אחר שנטמאה מדרס פירשו גדולי הרבנים שפקעה טומאת מדרס ממנה בלא טבילה ואחרוניהם מפרשים על דבריהם דוקא ע"י מעשה כגון שחיבר בה חוטי זהב לכבוד ס"ת וכיוצא בזה שאל"כ הרי אין הכלים יוצאים מטומאתן במחשבה ואין אנו צריכים לכך שהכריכה על ס"ת מעשה הוא אבל טמא מגע מדרס ר"ל שנשארה בו טומאת מגע מדרס לידון כראשון לטמא אוכלין ומשקין שמטפחות הספרים אינן מיטמאין מדרס אבל מיטמאין במגע והלכך אם פרחה מכאן טומאה שאין יכולה לבא לא פרחה אותה שיכולה לבא וי"מ שאם נטמאה לא פקעה טומאתה על ידי מעשה שלא נאמר מחשבה ומעשה אלא בדבר שהמחשבה עושתו כלי נגמר והמעשה מחזירו לכלי שאינו נגמר אבל זה נגמר ועומד הוא ופירוש שמועה זו לדבריהם שעד שלא נתנה לספר מקבלת טומאת מדרס אבל משנתנה לספר אינה מקבלת עוד טומאת מדרס אבל מקבלת היא טומאת מגע כדין מטפחות הספרים שאין מצויירות שהמצויירות אינן מקבלין טומאה לעולם שציורן מעיד עליהם שלספר נעשו ולא לתשמיש אדם כלל כמו שיתבאר במקומו נתנה לספר שכתבנו פירושו נתינה וכריכה שהנתינה לבד אינו כלום שאין הזמנה מחדשת כלום ואף הכריכה בלא הזמנה אינה כלום שמא דרך מקרה הוא מעתה סודר שהזמינו לצור בו תפליו ועשה כן אסור אח"כ לצור בו מעות אבל הזמינו ולא צר בו או צר בו תפלין דרך ארעי ושלא בקבע בלא הזמנה אינו כלום ומותר לצור בו מעות אחר שנטלו התפילין משם:

    כבר בארנו שקבר בנין שהוטל בו המת אסור בהנאה אע"פ שפינהו מ"מ אם עשאו לשם חי אפילו הטיל בו אח"כ מת ופינהו מותר בהנאה עשה כל הקבר לשם חי והוסיף בה דימוס של אבנים לשם מת וקברו אע"פ שפינהו אסור כולו בהנאה משום אותו תוספת ומ"מ אם היה מכיר התוספת חולצו והשאר מותר:

    כל קבר שנאמר עליו שתופש מקום קברו אף לאחר פנויו לא סוף דבר במת גמור אלא אף בנפל יש לנפלים תפיסת הקבר לאסרו אף לאחר פינויו ויש שפירשו בשמועה זו שכל קבר שנאמר עליו שמותר לפנותו נוטל את המת שמצא ונוטל כל עפר תחוח שתחתיו ואח"כ חופר בבתולת קרקע שלש אצבעות וזו היא תפישת הקבר ואפילו לא היה שם אלא נפל יש לו תפישת הקבר וזה אינו כלל לענין פירוש הסוגיא לא לפי סוגיא זו ולא לפי סוגיא שבמקומה בתוספת אהילות י"מ תפישת הקבר האמורה לענין ארבע אמות של קבר שאסור לנושאי טהרות ולכהן מדברי סופרים ליכנס בתחום ארבע אמות שלו כמו שיתבאר במקומו ואמר שאף בנפלים כן ולענין פירוש מיהא לא יראה כן:

    מותר המתים למתים ר"ל שאם גבו צדקה לצורך מתים עניים בסתם ואירע מת עני והותירו מגוביותם אע"פ שלא היתה דעתם אלא למת אחד כגון שזה דרכם לגבות לצורך מת אחד קודם שיארע שם מניחים המותר לצורך מתים אחרים אבל מותר המת כגון שגבו לצורך מת זה בפרט הרי המותר ליורשיו ואין אומרין להוציאו כלו בעניניו של זה אף בדברים שאין צריכין כגון דימוס על קברו וזילוף לפני מטתו מפני הריח אלא הרי הוא ליורשים שסתם הנותן לא למת אחר נותן אלא לזה וכל שלא הוצרך לזה כבר נעשה הפקר והיורש זכה בו שאף המת מטיל בסמוך למיתתו חלול שאלת צרכיו על היורש ומוחל מותרו אצלו:

    מת שהיו אביו ואמו מזרקין עליו כלים בחמתם מצוה על אחרים להצילם במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אין מצילין אותן ר"ל במטה הנקברת עמו שמא יתחלפו בתכריכי המת הא מן הדין לא נאסרו שאין הזמנה עושה כלום ואף גזירה זו אינה אלא במה שדעת המניח להיות אותו דבר נקבר עמו הא כל שאין דעתו לכך אין נגיעת מטה אוסרת כלום:

    Meiri on Sanhedrin 48a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharam

    בתוס' ד"ה משמשין ממשמשין גמרינן מ"מ מת גופיה ילפינן מעגלה ערופה כצ"ל:

    ד"ה נתנו לספר וכו' והמ"ל הכא כדאיתא שינוי מעשה וכו' כלומר ואיכא לשנויי דהכא איירי בדעשה שום שינוי מעשה ולכך מהני ולא תקשה לאביי וצ"ל דייחודא דדבור לא מהני כלומר לכך נקיט אריגה ונתינה והוסיף בו דימוס דאפילו לאביי לא מהני ייחוד דדבור בעלמא והא דנקט האורג ולא נקט הנותן כו':

    Maharam on Sanhedrin 48a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 48, Amud Aleph, about 409 words in 22 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 22 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 19 words

      Opens “משמשין ממשמשין גמרינן, לאפוקי עגלה ערופה דהיא…”

    2. Segment 218 words

      Opens “ואביי, מ"ט לא גמר מעבודת כוכבים אמר…”

      Named: אביי.

    3. Segment 36 words

      Opens “(סימן: כפ"ה, נפשי"ה, דחציב"א, נכיס"א דאומנ"א).…”

    4. Segment 417 words

      Opens “מיתיבי: כפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר…”

    5. Segment 534 words

      Opens “למה לי נתנתו וכרכתו? כדרב חסדא, דאמר…”

      Named: רב חסדא.

    6. Segment 619 words

      Opens “ולאביי דאמר: הזמנה מילתא היא, אזמניה אע"ג…”

      Named: אביי.

    7. Segment 721 words

      Opens “ת"ש נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה.…”

    8. Segment 813 words

      Opens “אי הכי, מאי איריא הוסיף? כי לא…”

    9. Segment 912 words

      Opens “אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא:…”

      Named: רב חסדא.

    10. Segment 1018 words

      Opens “ת"ש החוצב קבר לאביו, והלך וקברו בקבר…”

    11. Segment 1124 words

      Opens “הכי נמי מסתברא, דקתני סיפא: רבן שמעון…”

      Named: רבן שמעון.

    12. Segment 1218 words

      Opens “אי אמרת בשלמא משום כבוד אביו שפיר,…”

    13. Segment 1315 words

      Opens “ת"ש קבר חדש מותר בהנאה. הטיל בו…”

    14. Segment 1415 words

      Opens “ה"ה דאע"ג דלא הטיל, ולאפוקי מדרבן שמעון…”

      Named: רבן שמעון.

    15. Segment 1512 words

      Opens “ת"ש מותר המתים למתים, מותר המת ליורשיו.…”

    16. Segment 1628 words

      Opens “הא לא תני הכי, דתנן: מותר המתים…”

    17. Segment 1722 words

      Opens “וליטעמיך, אימא סיפא: ר"מ אומר, לא יגע…”

    18. Segment 1824 words

      Opens “אלא, אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה.…”

      Named: אביי, רבא.

    19. Segment 1926 words

      Opens “ור"מ מספקא ליה, אי תפיס אי לא…”

    20. Segment 2019 words

      Opens “ורבא מתרץ לטעמיה: לכ"ע הזמנה לאו מילתא…”

      Named: רבא.

    21. Segment 2128 words

      Opens “ור"מ מספקא ליה אי מחיל אי לא…”

      Named: רבי נתן.

    22. Segment 2211 words

      Opens “ת"ש היו אביו ואמו מזרקין בו כלים,…”

    Sages named on this page

    • Rabban Shimon ben Gamliel [III] · Third Generation of Tannaim

      Rabban Shimon ben Gamliel III was a prominent Tanna, son of Rabban Gamliel of Yavneh and father of Rabbi Yehudah HaNasi.

      Source: Sanhedrin 48a · Segment 11 — “…מסתברא, דקתני סיפא: רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Sanhedrin 48a · Segment 18 — “אלא, אביי מתרץ לטעמיה ורבא מתרץ לטעמיה. אביי מתרץ…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 48a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026