Talmud Builders

    Sanhedrin 112b

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 112b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1§ The mishna teaches: And the consecrated property in it must be redeemed. The Sages taught in a baraita ( Tosefta 14:5): If there were offerings of the most sacred order in it, if they were animals consecrated for sacrifice on the altar, they shall die; one causes their death. Items consecrated for Temple maintenance must be redeemed, and terumot must be left to decay, and second tithe and sacred scrolls must be interred. Rabbi Shimon says: That is not so; rather, the term: “Its animals” (Deuteronomy 13:16), serves to exclude a firstborn animal and animal tithe, as they never belonged to the idolatrous city. The term: “Its spoils” (Deuteronomy 13:17), serves to exclude consecrated money and tithe money.

    2The Gemara proceeds to analyze the baraita . The Master said: If there were offerings of the most sacred order in it, if they were animals consecrated for sacrifice on the altar, they shall die. The Gemara asks: But why shall they die? They should graze until they become unfit, and then they should be sold and their value should be allocated for communal gift offerings.

    3Rabbi Yoḥanan says: They shall die, as it is written: “The offering of the wicked is an abomination” (Proverbs 21:27), and it is unacceptable for sacrifice on the altar. Reish Lakish says: They shall die because the animal is the property of its owner and is not exclusively consecrated property. And the reason it is considered the property of the owner is that here, the tanna is referring to offerings with regard to which one bears financial responsibility for their replacement. That responsibility renders the status of these consecrated animals like that of his property. And this is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says: An offering with regard to which one bears financial responsibility for its replacement is the property of its owner.

    4The Gemara challenges: From the fact that the latter clause of the baraita is the opinion of Rabbi Shimon, one may infer that the first clause is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. The Gemara suggests a new explanation: Rather, the animals that shall die are offerings of lesser sanctity, and the ruling of the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: Offerings of lesser sanctity are the property of their owner. The Gemara infers: But offerings of the most sacred order, what shall be done with them? They shall be redeemed.

    5The Gemara asks: If so, rather than teaching in the latter clause of the baraita : Items consecrated for Temple maintenance must be redeemed, let the tanna distinguish and teach a distinction within the category of animals consecrated for sacrifice on the altar itself, as follows: In what case is this statement, that animals shall die, said? It is stated with regard to offerings of lesser sanctity; but with regard to offerings of the most sacred order, they shall be redeemed. The Gemara answers: Since there is among offerings of the most sacred order the case of the sin-offering whose owners were killed in the idolatrous city, rendering the animal a sin-offering whose owners have died, which is left to die, that distinction is not clear-cut for the tanna , as offerings of the most sacred order are not always redeemed. Therefore, the tanna preferred to cite a distinction without exceptions.

    6The Gemara comments: Granted, Rabbi Yoḥanan does not say his explanation of the baraita in accordance with the opinion of Reish Lakish, due to the fact that it is written: “The offering of the wicked is an abomination,” and he bases his explanation on that verse. But Reish Lakish, what is the reason he does not say his explanation of the baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: He could have said to you that when we say: “The offering of the wicked is an abomination,” this statement applies in a case where the offering is in its unadulterated form. But here, since if they were to redeem it, it would have changed and would no longer be the animal of the wicked itself, but rather an animal purchased with the proceeds of the redemption of the original, it would have changed, and it would no longer be an abomination.

    7§ The baraita continues. Rabbi Shimon says that the term “its animals” serves to exclude a firstborn animal and animal tithe. The Gemara asks: What animals are we dealing with? If we say that Rabbi Shimon is speaking with regard to unblemished animals, like all other offerings they are the spoils of Heaven and not the spoils of the inhabitants of the city. Rather, Rabbi Shimon is speaking with regard to blemished animals, which belong to their owners. If so, they are the spoils of the city, and what is the reason that Rabbi Shimon says that there is no obligation to destroy these animals?

    8Ravina says: Actually, Rabbi Shimon is speaking with regard to blemished animals, and his statement should be understood as follows: The mitzva is to destroy that which is eaten as its animals, i.e., as the property of an inhabitant of an idolatrous city. Excluded are those firstborn and tithe animals, which, even when blemished, are not eaten as its animals; rather, they are eaten as firstborn and tithe animals. They are given as gifts to priests, and are considered the spoils of Heaven.

    9And this halakha disputes the statement of Shmuel, as Shmuel says: Everything is sacrificed and everything is redeemed. The Gemara asks: What is he saying? The Gemara explains that this is what he is saying: Any offering that is sacrificed on the altar when it is unblemished and is redeemed when it is blemished is excluded from the term “its spoils,” since it is considered the spoils of Heaven. And the halakha concerning any offering that is sacrificed on the altar when it is unblemished and is not redeemed when it is blemished, e.g., a firstborn animal and animal tithe, is derived from the term “its animals,” as they are not the city’s animals and they are not included in the city’s property.

    10§ The baraita continues: Terumot must be left to decay. Rav Ḥisda says: The Sages taught this only with regard to teruma that is still in the possession of an Israelite, who has not yet given it to a priest. But concerning teruma that is already in the possession of a priest who lives in the idolatrous city, since it is his property, it shall be burned.

    11Rav Yosef raises an objection from the mishna: Second tithe and sacred scrolls must be interred. But isn’t the status of second tithe in the possession of an Israelite like that of teruma in the possession of a priest, as he may partake of it and benefit from it in Jerusalem; and nevertheless, it is taught: They must be interred? Rather, if the statement of Rav Ḥisda was stated, this is what was stated: Rav Ḥisda says: The Sages taught this only with regard to teruma that is already in the possession of a priest who lives in the idolatrous city, as even though it is his property, it maintains the sanctity of teruma . But teruma that is still in the possession of an Israelite, which is not his property at all, shall be given to a priest who is in another city, and should not be left to decay.

    12We learned in a baraita there: Second-tithe dough is exempt from having ḥalla separated since it is property belonging to the Most High; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis deem one liable to separate ḥalla from second-tithe dough. Rav Ḥisda says: This dispute is with regard to second tithe in Jerusalem; as Rabbi Meir holds: Second-tithe produce is property belonging to the Most High, but the Torah permitted its owners to partake of it in Jerusalem. Since it is the property of Heaven, one is exempt from separating priestly gifts. And the Rabbis hold: It is non-sacred property from which one is liable to separate ḥalla . But with regard to second-tithe dough in the outlying areas, everyone agrees that one is exempt from separating ḥalla , as outside of Jerusalem it is prohibited to partake of it.

    13Rav Yosef raises an objection from the mishna: Second tithe and sacred scrolls must be interred. What are we dealing with? If we say that the reference is to second tithe in Jerusalem, can Jerusalem be an idolatrous city? But isn’t it taught in a baraita : Ten matters were stated with regard to Jerusalem, and this is one of them: It does not become an idolatrous city. Rather, apparently the reference is to second tithe in a different city that was rendered an idolatrous city, and before it was so rendered one took the second-tithe produce up into Jerusalem. The Gemara asks: In that case, wasn’t the produce admitted by the walls of Jerusalem, making it no longer associated with the idolatrous city, and it should therefore be permitted to partake of it?

    14Rather, is the reference in the mishna not to second-tithe produce in an outlying area? And it is taught: They must be interred. Apparently, second-tithe produce is not the property of Heaven; it belongs to an inhabitant of the idolatrous city. The Gemara rejects this: No, actually, the reference in the mishna is to second-tithe produce in a different city, and before it was rendered an idolatrous city one took the second-tithe produce up into Jerusalem. And what are we dealing with here? We are dealing with a case where that second-tithe produce became ritually impure. Since it is prohibited to partake of it, there is no alternative to interment.

    15The Gemara challenges: And let him redeem it in Jerusalem, as Rabbi Elazar says: From where is it derived with regard to second-tithe produce that became impure, that one may redeem it even in Jerusalem? As the verse states: “And if the way is too long for you so that you are unable to carry it [ se’eto ]… and you shall turn it into money” (Deuteronomy 14:24–25). And se’et means nothing other than eating, as it is stated: “And he took portions [ masot ] from before him” (Genesis 43:34), indicating that second-tithe produce that cannot be eaten, whether due to the distance from Jerusalem or due to its impurity, may be redeemed. The Gemara answers: What are we dealing with here? It is not a case where the second-tithe produce became impure; rather, it is a case where an item purchased with second-tithe money became impure.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    היו בה קדשי מזבחכגון עולות ואשמות של רשעים בתוכה נהי דלא קרינן בהו את כל בהמתה לפי חרב דהא לא בהמתה היא אלא בהמת שמים אלא מאיסותא הוא להקריב קרבנות של רשעים הללו שהודחו הלכך ימותו כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן שעורין עד שכריסן נבקעת דאפילו דמיהם אסור כדלקמן:

    שנאמר כליל לה' אלהיך ל"ג:

    ר"ש אומר וכו'לקמן מפרש טעמא:

    זבח רשעים תועבהואפילו דמיהן אסורין:

    ור"ש הוא דאמרבהזהב (ב"מ נו:) קדשים שחייב באחריותן ממון בעלים הוא ויש בהם אונאה הלכך לענין עיר הנדחת נמי ממון. בעלים הוא ודיינינהו לפי חרב כשאר בהמות שבתוכה והלכך אסורין דמיהן בהנאה והאי דקאמר ימותו ולא אמר שיחרימו אותה עמהם משום כבוד שמים:

    ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמרבפ"ק דב"ק (ד' יב:) ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו והואיל וממונו הם אסורים בהנאה דאפילו דמיהן בהמתם מיקרו אבל קדשי קדשים אמאי ירעו דהא ודאי הם עצמם אינם קרבים דזבח רשעים תועבה אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה:

    אי הכי מדתני סיפא וכו'דקא מפליג בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית:

    ליפלוג וליתני בדידהבקדשי מזבח עצמן בין קדשים קלים לקדשי קדשים:

    דלמיתה אזלאכדאמרינן (תמורה ד' טז.) חמש חטאות מתות:

    לא פסיקא ליהלמיתני קדשי קדשים דעיר הנדחת ירעו דכיון דמתו להם אותם רשעים אי איכא חטאות שהפרישו בחייהם אזלי למיתה דכל חטאות שמתו בעליהם מתות במסכת הוריות (ד' ו.) מפרש טעמא אבל שאר קדשי קדשים כגון אשמות שמתו בעליהם ירעו:

    דאיתנהו בעינייהודהן עצמן ודאי אינן קרבים משום זבח רשעים תועבה:

    אבל הכאדאיכא למימר ירעו ויפלו דמיהם לנדבה:

    כיון דאישתניליכא הכא זבח רשעים תועבה:

    ולא בהמת בכור ומעשרשאם היו בה בכורות או מעשר בהמה שהוא של ישראל וחלבו ודמו קרב אין מחרימין אותו עמה דלא מיקרי בהמתה:

    שלל שמים הואומשללה נפקא:

    אלא בבעלי מומיםשאין בהם חלק לגבוה אלא נאכלין לבעלים שללה נינהו אמאי אין מחרימין אותן עמה:

    לעולם בבעלי מומיןואפ"ה אין נשרפין עמה דדרשינן לקרא הכי בהמתה למי שנאכל לבעלים בתורת בהמתם יצאו אלו שיש להם שם לווי שאין נאכלים בתורת בהמתם שאין אומרין בהמת עיר הנדחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת:

    ופליגאהא דרבינא אדשמואל דאמר שמואל עלה דהא מילתא דר"ש כי הוה קשיא לן במאי עסקינן הוי מתרץ הכי הכל קרב והכל נפדה:

    מאי קאמר ה"ק כלשהוא קרב לגבוה כשהוא תם וכשהוא בעל מום צריך פדייה כגון שאר קדשים קלים חוץ ממעשר בהמה ובכור הנהו משללה נפקא דאין מחרימין אותם עמה דהואיל וצריכי פדייה במומן שלל שמים קרינן ביה ופליג עליה דת"ק דאמר קדשים קלים ממון בעלים הוא:

    וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מוםאלא נאכל לבעלים כגון בכור ומעשר ההוא לאו שלל שמים מקרו ואפילו בתמותן ולא מצי למפרך והא בתמותן שלל שמים הוא שהרי נאכל במומו והלכך אצטריך בהמתה למעוטי בכור ומעשר תמימים דמשללה ליכא למעוטינהו והיינו פליגא דאיהו מוקי לה אפילו בתמימים דקסבר בכור ומעשר בעלי מומין בהמתה קרינא ביה ובסייף:

    תרומה ביד ישראלשעדיין לא נתנה לכהן דאפילו אותו ישראל רשע הוא תרומה שבידו אינה נשרפת עם שאר שללה דהא לאו דידיה הוא דשמא היה נתנה לכהן צדיק שבחוצה לה הלכך אינה נשרפת דהיינו כפקדון דעיר אחרת ואתנהו בגוה דאמר לעיל דמותרין ונהי דבאכילה לא שרינא לה דשמא היה נתנה לכהן רשע שבתוכה הלכך ירקבו אבל תרומה ביד כהן דממוניה הוא תשרף:

    וקתני יגנזואע"ג דממוניה הוא לא אמר תשרף:

    אלא תרומה ביד כהןדממוניה הוא ולא מזלזלינן בה כולי האי הואיל וקדש הוא:

    לכהן שבעיר אחרתכלומר לכהן שלא הודח עמהן:

    אבל בגבוליןשאין לה היתר אכילה אלא בפדייה ד"ה פטורה מן החלה דממון גבוה הוא ל"א אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול העיסה לא קרינא ביה ראשית עריסותיכם (במדבר ט״ו:כ׳) ואפילו פדאה לאחר מיכן פטור מן החלה:

    י' דברים נאמרו בירושליםבפ' מרובה (ב"ק פב:) חשיב להו:

    אלא בעיר אחרת ואסקו לגוהשהיה אותו מעשר שני של אחד מבני עיר הנדחת והעלו אותו לירושלים קודם שהודחה ואח"כ הודחו אם כן אמאי יגנזו לשתרו נמי באכילה דהא קלטינהו מחיצות דהיינו חומה:

    אלא לאו בגבוליןולא מטו ליה וקתני יגנזו ואינו יוצא לישרף בתמיה:

    ואם איתאדבגבולין לד"ה ממון גבוה הוא לשתרי נמי באכילה אלא לאו ממון הדיוט הוא ונהי דבשריפה לא משום זילותא:

    לעולם דעיר הנדחת ואסקיה לגוהודקאמרת לשתרו נמי באכילה דהא קלטוהו מחיצות:

    הכא במאי עסקינן כשנטמאדלאו בר אכולי בטומאה הוא דכתיב (דברים כ״ו:י״ד) לא בערתי ממנו בטמא ולקמן פריך מאי איריא עיר הנדחת אפילו בחוצה לה:

    ואפילו בירושליםלאחר שנכנס ואע"ג דדרשינן (שם יד) כי ירחק ממך המקום וצרת הכסף בידך ברחוק מקום אתה פודה וצר ולא בקרוב מקום:

    ואין שאת אלא אכילהוה"ק קרא כי ירחק ממך המקום או כי לא תוכל לאוכלו שנטמא וצרת הכסף בידך:

    בלקוחשכבר הוציאה בהוצאה לכסף מעשר ונתנוהו ביין ושכר ובשר ונטמא אותו לקוח דההוא לית ליה פדייה וכי קאמר ר"א במע"ש גופיה שהעלה פירות מע"ש לירושלים ונטמאו:

    סנהדרין 112 עמוד ב

    1וההקדשות שבה יפדו כו'. ת"ר היו בה (קדשי) קדשים, קדשי מזבח ימותו, קדשי בדק הבית יפדו, ותרומות ירקבו, ומעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. ר"ש אומר: ״בהמתה״ ולא בהמת בכור ומעשר, ״שללה״ פרט לכסף הקדש וכסף מעשר.

    2אמר מר: היו בה (קדשי) קדשים, קדשי מזבח ימותו. ואמאי ימותו? ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויפלו דמיהן לנדבה.

    3ר' יוחנן אמר: (משלי כא, כז) ״זבח רשעים תועבה״. ר"ל אמר: ממון בעלים הוא. והכא בקדשים שחייב באחריותן, ור"ש היא דאמר: ממון בעלים הוא.

    4הא מדסיפא ר"ש היא, רישא לאו ר"ש בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר: קדשים קלים ממון בעלים. אבל קדשי קדשים מאי? יפדו.

    5אדתני סיפא: קדשי בדק הבית יפדו, ליפלוג וליתני בדידה: בד"א בקדשים קלים, אבל קדשי קדשים יפדו. כיון דאיכא חטאת שמתו בעליה, דלמיתה אזלא, לא פסיקא ליה.

    6בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דכתיב: ״זבח רשעים תועבה״. אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן? אמר לך: כי אמרינן ״זבח רשעים תועבה״, הני מילי היכא דאתנהו בעינייהו, אבל הכא, כיון דאישתני אישתני.

    7ר"ש אומר: בהמתך ולא בהמת בכור ומעשר. במאי עסקינן? אילימא בתמימין שלל שמים הוא! אלא בבעלי מומין שללה נינהו?

    8אמר רבינא: לעולם בבעלי מומין, ומי שנאכל בתורת בהמתך יצאו אלו שאין נאכלין בתורת בהמתך אלא בתורת בכור ומעשר, דשלל שמים נינהו.

    9ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: הכל קרב והכל נפדה. מאי קאמר? ה"ק כל שקרב כשהוא תם, ונפדה כשהוא בעל מום משלל אימעיט, וכל שקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום, כגון בכור ומעשר מבהמה נפקא.

    10תרומות ירקבו. אמר רב חסדא: ל"ש אלא תרומה ביד ישראל, אבל תרומה ביד כהן, כיון דממוניה הוא, תשרף.

    11מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. והא מעשר שני ביד ישראל כתרומה ביד כהן דמי, וקתני יגנזו! אלא, אי אתמר הכי אתמר: אמר רב חסדא, ל"ש אלא תרומה ביד כהן, אבל תרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת.

    12תנן התם: עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, דברי ר"מ וחכמים מחייבין. אמר רב חסדא: מחלוקת במעשר שני בירושלים, דר"מ סבר מעשר שני ממון גבוה הוא, ורבנן סברי ממון הדיוט הוא. אבל בגבולין, דברי הכל פטור.

    13מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. במאי עסקינן? אילימא בירושלים, מי הויא עיר הנדחת? והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים, וזו אחת מהן אינה נעשית עיר הנדחת! ואלא בעיר אחרת, ואסקוהו לגוה? הא קלטוהו מחיצות!

    14אלא לאו בגבולין, וקתני: יגנזו? לא, לעולם דעיר אחרת, ואסקוהו לגוה. והכא במאי עסקינן? שנטמא.

    15ולפרקיה? דא"ר אלעזר: מניין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים? ת"ל (דברים יד, כד) ״לא תוכל שאתו״, ואין שאת אלא אכילה, שנאמר: ״(בראשית מג״, לד) ״וישא משאת מאת פניו״. הכא במאי עסקינן? בלקוח.

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side

    None of the reliable print editions we draw on carries it, so nothing is shown here.

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    כבר בארנו במשנה שאם היו בעיר הנדחת בהמת קדשים קדשי מזבח כגון עולות ואשמות ודומיהן ימותו ואין אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה שאף דמיהם אסורין ומאוסים שנאמר זבח רשעים תועבה ודברים אלו דוקא בקדשי רשעים שבתוכה אבל קדשי מזבח שהקדישום הצדיקים בתוכה אע"פ שנכסיהם אובדים יקרבו שהרי מה שחטאו בדירתם עמהם נתכפר להם באבוד ממונם ויש חולקים בזו אלא אף בשל צדיקים הואיל ונדחה ידחה:

    זה שביארנו בקדשי מזבח שבה שימותו לא סוף דבר קדשים גמורים שאינו חייב באחריותן אלא אפילו היה הוא חייב באחריותן אין מפקיעין אותן מדין שלל שמים וכמו שכתבנו במציעא בענין אונאה שאף אותן הקדשים שהוא חייב באחריותן יש להם אונאה וכן אפילו קדשים קלים אע"פ שאין בהם מעילה כמו שבארנו בראשון של קמא שמ"מ אחר הקרבת אמוריו אינו זוכה בהם אלא משל שמים ושלחן גבוה ואין זה שללה ואפילו הומם שהרי מ"מ אם הומם צריך פדיון ואין צריך לומר בקדשים שמאליהם דינן שימותו כגון חמש חטאות המתות:

    זה שבארנו במשנה בבכור ומעשר בהמה שהתמימים ימותו והבעלי מומין יהרגו יש חולקין לפסוק כרבינא שאף הבעל מום שלל שמים הוא ומ"מ ינתן לכהן שבעיר אחרת וכן בתמימים ומה בין אלו לקדשים קלים שבקדשים קלים אם הוממו צריכין פדיון ובכור ומעשר בהמה אם הוממו אין צריכין פדיון אלא נאכלים לבעלים כמו שבארנו במסכת יום טוב ואעפ"כ לא יצאו מכלל שלל שמים:

    עסה של מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ובגבולין אם לא נפדית פטורה מן החלה הא אם נפדית חייבת בחלה שמא תאמר אחר שמעשר שני בגבולין פטור מן החלה נמצא שהוא ממון גבוה וא"כ במה אמרו בו שיגנז ואי אפשר לומר במעשר שני בירושלים שחזר לשם ממון בעלים שהרי ירושלים אינה נעשית עיר הנדחת ואם של עיר אחרת שהעלוהו קודם שהודחה לירושלים ואח"כ הודחה ולמה יגנזו הרי קלטוהו מחיצות ירושלים שלא לצאת עוד משם לישרף אלא שינתן ליורשיו לאכלו לשם ואם בשנטמא שאינו ראוי לאכילה יפדה שהרי אע"פ שאין פודין מעשר שני בירושלים אם נטמא מ"מ פודין ואף בפירות הנלקחים ממנו כן כמו שביארנו במציעא פרק הזהב על כרחך אתה מפרשו בטהור שהעלוהו לירושלים קודם שהודחו ואם תשיבני קליטת מחיצות תפתר בשנפלו ואין שם חומה ומחיצות לאכול דאוריתא ר"ל שלא לאכול מעשר שני אלא לפנים מן החומה ומחיצות לקלוט שלא ליפדות אחר שנכנס לירושלים ולא נטמא אפילו הוציאוהו משם מדרבנן ואלו היה מעשר שני דעלמא היה נפדה והיינו אומרין שלא אמרו מחיצות לקלוט לעכב פדייתו אלא בשיש מחיצות אחר שאינו אלא מדברי סופרים אבל זה שהוא עיר הנדחת והיה בו היתר אכילה קודם שנפלו מחיצות הרי הוא ממון הדיוט ויגנז ובדין היה לישרף אלא שחוששין לזילות של מעשר ואינו ממון גבוה ליפדות:

    בפרק הזהב יראה שאף במעשר שני דעלמא כל שקלטוהו מחיצות ונפלו אינו נפדה ואין אומרין בדאיתנהו גזור בדליתנהו לא גזור ומתוך כך יש שאין גורסין כאן דנפול מחיצות אלא לעולם בטהור וכדרבה דאמר מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן כלומר ומאחר שאין קליטת מחיצות לעכב פדיון בהוצאתן אלא מדרבנן לענין עיר הנדחת לא העמידו דבריהם והרי הוא ממון בעלים ושריפה כשאר השלל וכן עיקר ואין גורסין הלכך מיכלה לא אפשר וכו':

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 112b

    Sanhedrin 112b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 417 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    היו בה קדשי מזבח כגון עולות ואשמות של רשעים בתוכה נהי דלא קרינן בהו את כל בהמתה לפי חרב דהא לא בהמתה היא אלא בהמת שמים אלא מאיסותא הוא להקריב קרבנות של רשעים הללו שהודחו הלכך ימותו כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן שעורין עד שכריסן נבקעת דאפילו דמיהם אסור כדלקמן:

    שנאמר כליל לה' אלהיך ל"ג:

    ר"ש אומר וכו' לקמן מפרש טעמא:

    זבח רשעים תועבה ואפילו דמיהן אסורין:

    ור"ש הוא דאמר בהזהב (ב"מ נו:) קדשים שחייב באחריותן ממון בעלים הוא ויש בהם אונאה הלכך לענין עיר הנדחת נמי ממון. בעלים הוא ודיינינהו לפי חרב כשאר בהמות שבתוכה והלכך אסורין דמיהן בהנאה והאי דקאמר ימותו ולא אמר שיחרימו אותה עמהם משום כבוד שמים:

    ואליבא דרבי יוסי הגלילי דאמר בפ"ק דב"ק (ד' יב:) ומעלה מעל בה' לרבות קדשים קלים שהם ממונו והואיל וממונו הם אסורים בהנאה דאפילו דמיהן בהמתם מיקרו אבל קדשי קדשים אמאי ירעו דהא ודאי הם עצמם אינם קרבים דזבח רשעים תועבה אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה:

    אי הכי מדתני סיפא וכו' דקא מפליג בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית:

    ליפלוג וליתני בדידה בקדשי מזבח עצמן בין קדשים קלים לקדשי קדשים:

    26 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 112b · Sefaria

    Meiri

    כבר בארנו במשנה שאם היו בעיר הנדחת בהמת קדשים קדשי מזבח כגון עולות ואשמות ודומיהן ימותו ואין אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה שאף דמיהם אסורין ומאוסים שנאמר זבח רשעים תועבה ודברים אלו דוקא בקדשי רשעים שבתוכה אבל קדשי מזבח שהקדישום הצדיקים בתוכה אע"פ שנכסיהם אובדים יקרבו שהרי מה שחטאו בדירתם עמהם נתכפר להם באבוד ממונם ויש חולקים בזו אלא אף בשל צדיקים הואיל ונדחה ידחה:

    זה שביארנו בקדשי מזבח שבה שימותו לא סוף דבר קדשים גמורים שאינו חייב באחריותן אלא אפילו היה הוא חייב באחריותן אין מפקיעין אותן מדין שלל שמים וכמו שכתבנו במציעא בענין אונאה שאף אותן הקדשים שהוא חייב באחריותן יש להם אונאה וכן אפילו קדשים קלים אע"פ שאין בהם מעילה כמו שבארנו בראשון של קמא שמ"מ אחר הקרבת אמוריו אינו זוכה בהם אלא משל שמים ושלחן גבוה ואין זה שללה ואפילו הומם שהרי מ"מ אם הומם צריך פדיון ואין צריך לומר בקדשים שמאליהם דינן שימותו כגון חמש חטאות המתות:

    זה שבארנו במשנה בבכור ומעשר בהמה שהתמימים ימותו והבעלי מומין יהרגו יש חולקין לפסוק כרבינא שאף הבעל מום שלל שמים הוא ומ"מ ינתן לכהן שבעיר אחרת וכן בתמימים ומה בין אלו לקדשים קלים שבקדשים קלים אם הוממו צריכין פדיון ובכור ומעשר בהמה אם הוממו אין צריכין פדיון אלא נאכלים לבעלים כמו שבארנו במסכת יום טוב ואעפ"כ לא יצאו מכלל שלל שמים:

    עסה של מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ובגבולין אם לא נפדית פטורה מן החלה הא אם נפדית חייבת בחלה שמא תאמר אחר שמעשר שני בגבולין פטור מן החלה נמצא שהוא ממון גבוה וא"כ במה אמרו בו שיגנז ואי אפשר לומר במעשר שני בירושלים שחזר לשם ממון בעלים שהרי ירושלים אינה נעשית עיר הנדחת ואם של עיר אחרת שהעלוהו קודם שהודחה לירושלים ואח"כ הודחה ולמה יגנזו הרי קלטוהו מחיצות ירושלים שלא לצאת עוד משם לישרף אלא שינתן ליורשיו לאכלו לשם ואם בשנטמא שאינו ראוי לאכילה יפדה שהרי אע"פ שאין פודין מעשר שני בירושלים אם נטמא מ"מ פודין ואף בפירות הנלקחים ממנו כן כמו שביארנו במציעא פרק הזהב על כרחך אתה מפרשו בטהור שהעלוהו לירושלים קודם שהודחו ואם תשיבני קליטת מחיצות תפתר בשנפלו ואין שם חומה ומחיצות לאכול דאוריתא ר"ל שלא לאכול מעשר שני אלא לפנים מן החומה ומחיצות לקלוט שלא ליפדות אחר שנכנס לירושלים ולא נטמא אפילו הוציאוהו משם מדרבנן ואלו היה מעשר שני דעלמא היה נפדה והיינו אומרין שלא אמרו מחיצות לקלוט לעכב פדייתו אלא בשיש מחיצות אחר שאינו אלא מדברי סופרים אבל זה שהוא עיר הנדחת והיה בו היתר אכילה קודם שנפלו מחיצות הרי הוא ממון הדיוט ויגנז ובדין היה לישרף אלא שחוששין לזילות של מעשר ואינו ממון גבוה ליפדות:

    בפרק הזהב יראה שאף במעשר שני דעלמא כל שקלטוהו מחיצות ונפלו אינו נפדה ואין אומרין בדאיתנהו גזור בדליתנהו לא גזור ומתוך כך יש שאין גורסין כאן דנפול מחיצות אלא לעולם בטהור וכדרבה דאמר מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן כלומר ומאחר שאין קליטת מחיצות לעכב פדיון בהוצאתן אלא מדרבנן לענין עיר הנדחת לא העמידו דבריהם והרי הוא ממון בעלים ושריפה כשאר השלל וכן עיקר ואין גורסין הלכך מיכלה לא אפשר וכו':

    Meiri on Sanhedrin 112b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה מעשר שני כו' אלא יגנז וכן כתבי הקודש יגנזו הס"ד ואח"כ מ"ה ה"ג כליל לה' אלהיך אר"ש אמר כו' כצ"ל ור"ל דל"ג שנאמר כליל לה' כו' וכ"ה ברע"ב בפי' המשנה גם בפירש"י לקמן בגמרא ודו"ק:

    בד"ה וכמו שהיתה בישוב בתים הס"ד ואח"כ מ"ה גמ' היו בה כו' כצ"ל:

    בד"ה שנאמר כליל כו' ל"ג הס"ד ואח"כ מ"ה רש"א וכו' ובד"ה זבח רשעים כו' דמיהן אסור הס"ד ובד"ה ואליבא דר' יוסי כו' לרבות קדשים קלים שהם ממונו כו' אבל קדשי קדשים ירעו דהא כו' ובד"ה ליפלוג כו' לקדשי קדשים הס"ד ואח"כ מ"ה דלמיתה כו' ובד"ה לא פסיקא כו' דעיר הנדחת ירעו כו' הד"א כצ"ל:

    בד"ה מאי קאמר כו' ופליגא עליה דת"ק כו' ק"ק ממון בעלים הס"ד כתב מהרש"ל נראה דמש"ה מפרש טעמא דת"ק משום ממון בעלים ואליבא דר"ל כו' דא"כ במאי פליגי דס"ס לכ"ע ימותו כו' אבל השתא שפיר פליגי דת"ק ס"ל ממון בעלים כו' עכ"ל ור"ל לשמואל אליבא דר"ל בהא פליגי דת"ק ס"ל ק"ק ירעו וקדשים קלים דממון בעלים הוא ימותו מדינא וה"ה בכור ומעשר דשללה מקרי ור"ש ס"ל דקדשים קלים שלל שמים קרינן ביה ובכור ומעשר נמי מדכתיב בהמתך מרבינן דלאו שללה הוא וכלם ירעו אבל הוא דחוק כיון דעיקר פלוגתייהו בקדשים קלים אי הוה ממון בעלים או לא הרי עיקר פלוגתא דר"ש עליה דת"ק חסר מן הספר שהרי לא הזכיר אלא דבהמתך ולא בהמת בכור כו' וה"ל להזכיר נמי לר"ש שללה ולא קדשים קלים כיון דעיקר פלוגתייהו נמי בהא דת"ק ס"ל דבכלל שללה הוא דממון בעלים הוא ור"ש ס"ל דממון גבוה הוא גם זה דחוק לאוקמא מילתא דשמואל דווקא כר"ל ולא ה"ל לתלמודא להשמיט דמלתיה דשמואל כר"ל ולא כר"י וע"כ נראה דאוקמתא דשמואל בין לר' יוחנן ובין לר"ל ועיקר פלוגתא דת"ק ור"ש בבכור תם וה"ק שמואל מסתברא דלכ"ע בין לת"ק בין לר"ש כל שהוא קרב כשהוא תם ונפדה כו' אבל בכור שאינו נפדה כשהוא בעל מום אפי' כשהוא תם לא אימעיט משללה כפירש"י והשתא לר"י אתיא פלוגתייהו בפשיטות דלת"ק דלא דריש בהמתך למעט בכור הרי דבכור שללה מקרי אפי' כשהוא תם כיון דאינו נפדה כשהוא בעל מום והוא בסייף ולר"ש דממעט ליה בכור תם ומעשר מבהמתך גם הם דינן שימותו ור"ל נמי וודאי דעיקר פלוגתייהו בבכור תם דלת"ק קדשים קלים ימותו ולא יחרימו משום כבוד שמים כיון שאפי' בעל מום צריך פדייה אבל בכור ומעשר דלא בעי פדייה כשהוא בעל מום אפילו כבוד שמים לית ביה אפי' בתם והוא בסייף ור"ש ס"ל דבכור ממעטינן ליה מבהמתך ואהא הוצרך רש"י לפרש אליבא דר"ל דע"כ דבהא מלתא דסבר ת"ק קדשים קלים ממון בעלים הוא נמי פליג ר"ש עליה דת"ק לאוקמת' דשמואל מדלא אצטריך ליה לר"ש למעוטי מבהמתך אלא בכור ומעשר משמע דשאר קדשים קלים לא אצטריך למעוטי ולאו שללה מקרי ולאו ממון בטלים הוא והדברים ברורים למבין ודו"ק:

    בד"ה וכל שקרב כו' דאיהו מוקי ליה אפי' בתמימי' קסבר כו' עכ"ל לכאורה דלשון אפי' דחוק דהא איהו מוקים ליה דוקא בתמימים אבל בעלי מומין בהמתך קרינן ביה ובסייף וכ"כ מהרש"ל ונראה ליישבו דלגבי רבינא דקאמר דלא איצטריך ליה בהמתך למעט בכור תם משום דמשללה אימעיט קאמר דלשמואל שפיר איצטריך ליה למעט אפי' תמימים דשללה קרינן ביה וכיון דאיצטריך מיעוטא דבהמתך לתמימים מנלן למעוטי אפילו בעלי מומין דתפסת מועט תפסת ודו"ק:

    בד"ה תרומה ביד כו' היא תישרף הס"ד ואח"כ מ"ה וקתני יגנוזו כו' לא אמר תישרף הס"ד ובד"ה אלא בעיר כו' ואינו יוצא לישרף בתוכה הס"ד ואח"כ מ"ה בגבולין דלא מטו ליה כו' דבשריפה לא משום זילותא הס"ד ואח"כ מ"ה לעולם כו' ובד"ה הב"ע כו' אפילו בחוצה לה הס"ד ואח"כ מ"ה ואפי' לאחר שנכנס כו' כצ"ל ור"ל אהא דקאמר שפודין אותו אפי' בנכנס לירושלים דבטהור אין פודין בנכנס בירושלים דדרשינן כי ירחק ממך גו' אבל בנטמא מרבינן מהאי קרא דלא תוכל שאתו שפודין אותו בירושלים וק"ל:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 112b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ומי שנאכל בתורת בהמתך עי' זבחים דף עה ע"ב תוס' ד"ה התפיס:

    Gilyon HaShas on Sanhedrin 112b · Sefaria

    Tosafot

    No commentary stored for this folio side — none of the reliable print editions we draw on carries it.

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 112, Amud Bet, about 417 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 136 words

      Opens “וההקדשות שבה יפדו כו'. ת"ר היו בה…”

    2. Segment 218 words

      Opens “אמר מר: היו בה (קדשי) קדשים, קדשי…”

    3. Segment 324 words

      Opens “ר' יוחנן אמר: (משלי כא, כז) ״זבח…”

    4. Segment 423 words

      Opens “הא מדסיפא ר"ש היא, רישא לאו ר"ש…”

      Named: רבי יוסי.

    5. Segment 526 words

      Opens “אדתני סיפא: קדשי בדק הבית יפדו, ליפלוג…”

    6. Segment 634 words

      Opens “בשלמא ר' יוחנן לא אמר כר"ל דכתיב:…”

    7. Segment 719 words

      Opens “ר"ש אומר: בהמתך ולא בהמת בכור ומעשר.…”

    8. Segment 822 words

      Opens “אמר רבינא: לעולם בבעלי מומין, ומי שנאכל…”

    9. Segment 935 words

      Opens “ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: הכל קרב והכל…”

      Named: רב והכל, רב כשהוא, שמואל.

    10. Segment 1018 words

      Opens “תרומות ירקבו. אמר רב חסדא: ל"ש אלא…”

      Named: רב חסדא.

    11. Segment 1140 words

      Opens “מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש…”

      Named: רב יוסף, רב חסדא.

    12. Segment 1237 words

      Opens “תנן התם: עיסה של מעשר שני פטורה…”

      Named: רב חסדא.

    13. Segment 1336 words

      Opens “מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש…”

      Named: רב יוסף.

    14. Segment 1415 words

      Opens “אלא לאו בגבולין, וקתני: יגנזו? לא, לעולם…”

    15. Segment 1534 words

      Opens “ולפרקיה? דא"ר אלעזר: מניין למעשר שני שנטמא…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Sanhedrin 112b · Segment 3 — “ר' יוחנן אמר: (משלי כא, כז) ״זבח רשעים תועבה״.…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Sanhedrin 112b · Segment 11 — “מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. והא…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Sanhedrin 112b · Segment 8 — “אמר רבינא: לעולם בבעלי מומין, ומי שנאכל בתורת בהמתך…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Sanhedrin 112b · Segment 9 — “ופליגא דשמואל, דאמר שמואל: הכל קרב והכל נפדה. מאי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 112b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026