Talmud Builders

    Sanhedrin 29a

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 29a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1were relatives of his and became not related to him, as Mar Ukva’s wife, who was their sister, died. They came before him for judgment. Mar Ukva said to them: I am disqualified from adjudicating for you.

    2They said to Mar Ukva: What is your opinion according to which you disqualify yourself? Do you rule in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, that since you have children we are still relatives? We shall bring a letter from the West, Eretz Yisrael, that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

    3Mar Ukva said to them: Is that to say that I am stuck to you with a kav of wax [ kira ]? I agree that we are not considered relatives; I am saying that I am disqualified from adjudicating for you only because you will not obey the verdict, and I do not wish to participate in such judgment.

    4§ The mishna teaches that according to Rabbi Yehuda, one who loves or one who hates one of the litigants is disqualified from bearing witness. One who loves one of the litigants; this is referring to his groomsman.

    5The Gemara asks: And for how long is the groomsman disqualified? Rabbi Abba says that Rabbi Yirmeya says that Rav says: Throughout all of the seven days of feasting. And the Rabbis say in the name of Rava: Even from the first day after the wedding and onward he is no longer disqualified; he is disqualified only on the wedding day itself.

    6§ The mishna teaches: One who hates the litigant is referring to anyone who, out of enmity, did not speak with the litigant for three days. The Sages taught in a baraita : This halakha is derived from the verse: “And he was not his enemy, neither sought his harm” (Numbers 35:23), that one about whom it can be stated: “And he was not his enemy,” can testify about him. And one who “neither sought his harm” can judge him.

    7The Gemara asks: We found a source for the disqualification of one who hates; from where do we derive that one who loves is disqualified?

    8The Gemara answers that one should read into the verse like this: One about whom it can be stated: And he who was not his enemy nor one who loves him, can testify about him; and one who neither sought his harm nor his favor can judge him.

    9The Gemara asks: Is: One who loves, written in the verse? How can the verse be read in this manner? Rather, the extension of the disqualification to one who loves him as well is based on logical reasoning: What is the reason an enemy is disqualified from bearing witness? It is because he feels a sense of aversion toward that individual and might testify falsely against him. A similar logic can be employed with regard to one who loves, as well: He feels a sense of affinity toward that individual, and might testify falsely on his behalf.

    10The Gemara asks: And what do the Rabbis, who do not agree with Rabbi Yehuda, derive from this verse: “And he was not his enemy, neither sought his harm”?

    11The Gemara answers: One part of the verse is necessary for the halakha that a judge who loves or hates one of the litigants is disqualified. The Rabbis agree with this halakha , as such a judge is naturally inclined to favor one of the litigants.

    12The other part of the verse is interpreted in accordance with that which is taught in a baraita : Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: With regard to the verse “And he was not his enemy, neither sought his harm,” it is derived from here that two Torah scholars who hate each other cannot sit in judgment together as one. Because of their hatred they will come to contradict each other’s rulings unjustly.

    13MISHNA: How do the judges examine the witnesses? They bring them into a room in the courthouse and intimidate them so that they will speak only the truth. And they take all the people, other than the judges, outside so that they should not tell the other witnesses the questions the judges ask and the answers the first witness gives, and they leave only the eldest of the witnesses to testify first.

    14And they say to him: Say how exactly you know that this litigant owes money to that litigant, as the plaintiff claims. If he said: The defendant said to me: It is true that I owe the plaintiff, or if he says: So-and-so said to me that the defendant owes the plaintiff, the witness has said nothing and his testimony is disregarded. It is not valid testimony unless he says: The defendant admitted in our presence to the plaintiff that he owes him, e.g., two hundred dinars. By admitting to the debt in the presence of witnesses he renders himself liable to pay the amount that he mentioned.

    15And afterward they bring in the second witness and examine him in the same manner. If their statements are found to be congruent the judges then discuss the matter.

    16If the opinions of the judges are divided, as two judges say that the defendant is exempt from payment and one says he is liable to pay, he is exempt. If two say he is liable and one says he is exempt, he is liable. If one says he is liable and one says he is exempt, or even if two of the judges deem him exempt or two of them deem him liable, and the other one says: I do not know, the court must add more judges and then rule in accordance with the majority opinion. This is because the one who abstains is considered as though he is not a member of the court.

    17After the judges finish the matter and reach a decision, they bring in the litigants. The greatest of the judges says: So-and-so, you are exempt from paying; or: So-and-so, you are liable to pay.

    18And from where is it derived that when the judge leaves the courtroom he may not say: I deemed you exempt and my colleagues deemed you liable, but what can I do, as my colleagues outnumbered me and consequently you were deemed liable? About this it is stated: “You shall not go as a talebearer among your people” (Leviticus 19:16), and it says: “One who goes about as a talebearer reveals secrets, but one who is of a faithful spirit conceals a matter” (Proverbs 11:13).

    19GEMARA: The mishna teaches that the judges intimidate the witnesses. The Gemara asks: What do we say to them? Rav Yehuda says that this is what we say to them: It is stated: “As clouds and wind without rain, so is he who boasts himself of a false gift” (Proverbs 25:14). In other words, there will be no rain and no blessing from your deeds if you lie.

    20Rava said to him: If so, false witnesses can say to themselves that they do not have to worry about this punishment, according to the folk saying: Seven years there was a famine, but over the craftsman’s door it did not pass. If the witnesses are not farmers, they do not need to worry over lack of rain. Consequently, they will disregard this concern.

    21Rather, Rava said that we say this verse to them: “As a hammer, and a sword, and a sharp arrow, so is a man who bears false witness against his neighbor” (Proverbs 25:18), meaning that a false witness will die prematurely.

    22Rav Ashi said to him: Here too, false witnesses can say to themselves a folk saying: Seven years there was a pestilence, but a man who has not reached his years did not die; everyone dies at his predestined time. Therefore, they will disregard this concern as well.

    23The Gemara presents another suggestion: Rather, Rav Ashi said: Natan bar Mar Zutra said to me that we say to them that false witnesses are belittled even by those who hire them, and all the more so by others; as it is written that Jezebel said when she ordered witnesses to be hired to testify against Naboth: “And set two men, base fellows, before him, and let them bear witness against him, saying: You cursed God and the king” (I Kings 21:10). Even Jezebel, who gave the orders to hire them, called them “base fellows.”

    24§ The mishna teaches that if the witness said: The defendant said to me: It is true that I owe him, his testimony is disregarded unless he says: The defendant admitted in our presence to the plaintiff that he owes him two hundred dinars.

    25The Gemara comments: This supports the opinion of Rav Yehuda, as Rav Yehuda says that Rav says: The debtor needs to say to the witnesses to the loan or in his admission that he owes the creditor: You are my witnesses. Otherwise, their testimony is not valid.

    26It was also stated that Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: If one said to another: I have one hundred dinars in your possession, i.e., you owe me one hundred dinars, and the other said to him: Yes, and the next day the claimant said to him: Give it to me, if the other then said to him: I was teasing you, i.e., I did not mean it seriously when I said that I owed it to you, the respondent is exempt.

    27This is also taught in a baraita : If one said to another: I have one hundred dinars in your possession, and the other said to him: Yes, and the next day the claimant said to him: Give it to me, if the other then said to him: I was teasing you, the respondent is exempt.

    28And moreover, the respondent is exempt even in a case where the claimant hid witnesses for the respondent behind a fence so that the respondent would not see them, and said to him: I have one hundred dinars in your possession, and the respondent said to him: Yes, and the claimant then said to him: Do you wish to admit the debt in the presence of so-and-so and so-and-so? And the respondent said to him: I am afraid to do so, lest you compel me to go to judgment, where, based on their testimony, you will be given the right to forcibly take the money from me whenever you want. But between you and me, I admit that I owe you. And the next day the claimant said to him: Give me the one hundred dinars that you admitted to owing me, and the respondent said to him: I was teasing you. The respondent is exempt because he can claim that he stated his admission only to appease the claimant temporarily, and did not mean to actually admit to owing the money, as he did not know that there were witnesses present.

    29But the judges do not advance a claim on behalf of an inciter, i.e., one who is accused of inciting others to idol worship.

    30The Gemara asks: An inciter? Who mentioned anything about it? This matter was not discussed in the baraita . The Gemara answers: The baraita is incomplete, and this is what it is teaching: If the defendant did not advance a claim that he was teasing the plaintiff, the judges do not advance this claim for him. Apparently, he stated his admission seriously. But in cases of capital law, even if the defendant did not advance any claim on his own behalf, the judges advance a claim on his behalf. But the judges do not advance claims on behalf of an inciter.

    31The Gemara asks: What is different about an inciter, that the court does not seek to deem him innocent? Rabbi Ḥama bar Ḥanina says: I heard at the lecture of Rabbi Ḥiyya bar Abba that an inciter is different, as the Merciful One states concerning him: “Neither shall you spare, neither shall you conceal him” (Deuteronomy 13:9). In this unique case, the court is not required to try to deem him innocent.

    32Rabbi Shmuel bar Naḥman says that Rabbi Yonatan says: From where is it derived that the judges do not advance a claim on behalf of an inciter? It is derived from the incident of the primordial snake who tempted Eve; he was the first inciter. As Rabbi Simlai says: The snake could have advanced many claims on its own behalf, but it did not claim them. And for what reason did the Holy One, Blessed be He, not advance these claims for it, deeming the snake exempt from punishment? Because the snake did not advance these claims itself.

    33The Gemara asks: What could he have said? The Gemara answers: The snake could have said that it is not to blame, as when there is a contradiction between the statement of the teacher and the statement of the student, whose statement should one listen to? One should listen to the statement of the teacher. Since God instructed Adam and Eve not to eat from the fruit of the Tree of Knowledge, Adam and Eve should have heeded God’s words and not those of the snake.

    34Ḥizkiyya says: From where is it derived that anyone who adds, subtracts? It is derived from a verse, as it is stated that Eve said: “God has said: You shall not eat of it, neither shall you touch it” (Genesis 3:3), whereas God had actually rendered prohibited only eating from the tree but not touching it, as it is stated: “But of the Tree of Knowledge of good and evil, you shall not eat of it” (Genesis 2:17). Because Eve added that there was a prohibition against touching the tree, the snake showed her that touching it does not cause her to die, and she consequently sinned by eating from it as well.

    35Rav Mesharshiyya says that the idea that one who adds, subtracts can also be proven from here: “Two cubits [ amatayim ] and a half shall be its length” (Exodus 25:10). Without the letter alef at the beginning of the word amatayim , it would be read matayim , which would mean two hundred cubits. The addition of the alef therefore reduces this term to only two cubits.

    36Rav Ashi says another example: In the verse: “Eleven [ ashtei esrei ] curtains” (Exodus 26:7), without the letter ayin at the beginning of the phrase it would read shtei esrei , twelve. Therefore, the additional letter ayin reduces the amount from twelve to eleven.

    37Abaye says: With regard to the case of one who denies a debt to which he admitted in the presence of hidden witnesses, the Sages taught that he is exempt only in a case where he says: I was teasing you. But if he says:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    קרובים ונתרחקו הוושמתה אחותם אשת מר עוקבא:

    בקבא דקירא אידבקי בכובקב של שעוה נדבקתי בכם בתמיה כלומר איני דבוק בכם כלל אלא אתון לא צייתיתון דינא:

    מיום ראשון ואילךבטלה שושבינות וכשר להעיד:

    והוא לא אויב לו יעידנודהאי והוא אעד קאי דמעיד שהוא חייב גלות והעד לא אויב לו לרוצח דאי ברוצח הא כתיב (דברים ד) והוא לא שונא לו וקראי אחריני טובא:

    ולא מבקש רעתו ידיננודסמיך ליה ושפטו העדה וקאמר ר' יהודה דהאי לא מבקש רעתו אשופטים קאי ולשון זה מצאתי בברייתא דסיפרי ולא בסיפרי שלנו והוא לא אויב לו העד ולא מבקש רעתו השופט:

    חד לדייןדבדיין מודו רבנן דשונא לא ידון דלא מצי חזי ליה זכותא:

    ואידךלפסול בדין אחד שני דיינין ששונאין זה את זה:

    מתני' מאיימין עליהםמפרש בגמרא:

    הוא אמר ליהלוה אמר לי:

    לא אמר כלוםדעביד איניש דאמר פלוני נושה בי כדי שלא יחזיקוהו עשיר:

    הודה לושהיו שניהם בפנינו להודות נתכוון להיות לו עדים בדבר:

    שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאידכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות:

    אפילו שנים מחייבין או מזכין והשלישי אומר איני יודע יוסיפו הדייניןואע"ג דאי הוה פליג עלייהו הוי בטל במיעוטא כי אמר איני יודע הוי כמי שלא ישב בדין ונמצא הדין בשנים ואנן תלתא בעינן:

    מכניסין אותןלבעלי דינין ובגמרא פריך הא לא אפקינהו:

    גמ' היכי א"ללעדים כשמאיימין עליהם:

    נשיאים ורוח וגשם וגו'בשביל מתהלל במתת שקר דהיינו מעידי שקר גשמים נעצרים ואפילו כשהשמים מתקשרים בעבים ורוח להוריד גשמים אין הגשם בא:

    אמר רבאמאי איכפת להו אם לא ירדו גשמים אמרי בלבם משל הדיוט שב שני הוה כפנא ואבבא אומנא לא חליף על פתח מי שיודע אומנות ובעל מלאכה לא עבר הרעב:

    מפץ וחרב וגו' איש עונה וגו'בעון עדות שקר דבר בא ויתייראו שלא ימותו:

    אאוגרייהו זיליהשוכרים אותם מבזים אותם וקלים הם בעיניו:

    והושיבו שנים אנשים בני בליעלגבי נבות היזרעאלי כתיב שיועצי המלך היו יועצים לשוכרם והיו קורין אותם בני בליעל:

    בפנינומשמע שעשאונו עדים:

    פטורואע"פ ששמעו עדים אתמול שהודה לו הואיל ולא אמר אתם עדיי:

    משטה אני בךשוחק הייתי בך בשביל שהיית שואלני מה שלא היה:

    הכמיןהחביא כמו וארב לו (דברים יט) ויכמון ליה:

    ואין טוענין למסיתהמסית חבירו לעבודת כוכבים אין טוענין אותו ב"ד בשבילו טענת זכות אלא אם כן טוענה הוא:

    ואם לא טעןמשטה הייתי בך כשהודיתי אלא אמר לא אתן לך הבא עדים שהלוית לי אין טוענין בשבילו אלא אומרין לו אחרי שהודיתה לך שלם:

    ובדיני נפשותאם יש טענת זכות והוא אינו יודע לטעון טוענין לו:

    לפי שלא טעןהנחש לא טען הקב"ה בשבילו:

    ולא תגעו בוהקב"ה לא הזהירם על הנגיעה ומתוך תוספת גירעו שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו אמר לה ראי שאין מיתה על הנגיעה אף על האכילה לא תמותי:

    אמתיםדל אל"ף מהכא קרי ביה (מתים) הוי שתי מאות אמה כל אותיות שבתורה הברתם ככתיבתם כמו ועשית ואמרת כאלו כתובה בה"א וכן אתה חסר כמו אותה מלא:

    עשתי עשרהדל עיי"ן מהכא הוו להו שתים עשרה:

    סנהדרין 29 עמוד א

    1קרובים ונתרחקו הוו. אתו לקמיה לדינא. אמר להו: פסילנא לכו לדינא.

    2אמרו ליה: מאי דעתיך? כר' יהודה? אנן מייתינן איגרתא ממערבא דאין הלכה כרבי יהודה.

    3אמר להו: אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו? דלא קאמינא פסילנא לכו לדינא, אלא משום דלא צייתיתו דינא.

    4אוהב זה שושבינו וכו'.

    5וכמה? אמר ר' אבא אמר רבי ירמיה אמר רב: כל שבעת ימי המשתה. ורבנן משמיה דרבא אמרי: אפילו מיום ראשון ואילך.

    6השונא כל שלא דבר כו'. ת"ר (במדבר לה, כג) ״והוא לא אויב לו״ יעידנו, (במדבר לה, כג) ״ולא מבקש רעתו״ ידיננו.

    7אשכחן שונא, אוהב מנלן?

    8קרי ביה הכי: והוא לא אויב לו ולא אוהב לו יעידנו, ולא מבקש רעתו ולא טובתו ידיננו.

    9מידי ״אוהב״ כתיב״? אלא סברא הוא. אויב מאי טעמא? משום דמרחקא דעתיה. אוהב נמי מקרבא דעתיה.״

    10ורבנן, האי ״לא אויב לו ולא מבקש רעתו״ מאי דרשי ביה?

    11חד לדיין.

    12אידך, כדתניא: אמר רבי יוסי ברבי יהודה, ״והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו״ מכאן לשני תלמידי חכמים ששונאין זה את זה, שאין יושבין בדין כאחד.

    Mishna

    13כיצד בודקים את העדים? היו מכניסין אותן לחדר, ומאיימין עליהן, ומוציאין את כל האדם לחוץ, ומשיירין את הגדול שבהן.

    14ואומרים לו: אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה? אם אמר: ״הוא אמר לי שאני חייב לו״, ״איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו״ לא אמר כלום, עד שיאמר: ״בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז״.

    15ואחר כך מכניסין את השני, ובודקין אותו. אם נמצאו דבריהן מכוונין, נושאין ונותנין בדבר.

    16שנים אומרים: זכאי, ואחד אומר: חייב זכאי. שנים אומרים: חייב, ואחד אומר: זכאי חייב. אחד אומר: חייב, ואחד אומר: זכאי, אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר: איני יודע יוסיפו הדיינין.

    17גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן. הגדול שבדיינין אומר: איש פלוני, אתה זכאי. איש פלוני, אתה חייב.

    18ומניין לכשיצא, לא יאמר: אני מזכה וחביריי מחייבים, אבל מה אעשה שחביריי רבו עלי? על זה נאמר: ((ויקרא יט, טז) ״לא תלך רכיל בעמך ואומר): (משלי יא, יג) ״הולך רכיל מגלה סוד.

    Gemara

    19היכי אמרי' להו? אמר רב יהודה: הכי אמרינן להו, (משלי כה, יד) ״נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר״.

    20אמר (ליה) רבא, יכלי למימר: שב שני הוה כפנא, ואבבא אומנא לא חליף.

    21אלא אמר רבא, אמרינן להו: (משלי כה, יח) מפץ וחרב וחץ שנון איש עונה ברעהו עד שקר.

    22אמר (ליה) רב אשי, יכלי למימר: שב שני הוה מותנא, ואיניש בלא שניה לא שכיב.

    23אלא אמר רב אשי: אמר לי נתן בר מר זוטרא, אמרינן להו: סהדי שקרי אאוגרייהו זילי, דכתיב: ״(מלכים א כא״, י) ״והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו לאמר ברכת אלהים ומלך״.

    24אם אמר ״הוא אמר לי כו'״. עד שיאמרו: ״בפנינו הודה לו שהוא חייב לו מאתים זוז״.

    25מסייע ליה לרב יהודה, דאמר רב יהודה אמר רב: צריך שיאמר ״אתם עדיי״.

    26איתמר נמי: א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: ״(מנה לי בידך״, אמר לו: ״הן״. למחר אמר לו: ״תנהו לי״, אמר): ״משטה אני בך״ פטור.

    Baraita

    27תניא נמי הכי: ״מנה לי בידך״, אמר לו ״הן״. למחר אמר לו ״תנהו לי״, אמר לו ״משטה אני בך״ פטור.

    28ולא עוד, אלא אפילו הכמין לו עדים אחורי גדר, ואמר לו: ״מנה לי בידך״, אמר לו: ״הן״. ״רצונך שתודה בפני פלוני ופלוני״ אמר לו: ״מתיירא אני שמא תכפיני לדין״. למחר אמר לו: ״תניהו לי״, אמר לו: ״משטה אני בך״ פטור.

    29ואין טוענין למסית.

    30מסית? מאן דכר שמיה! חסורי מיחסרא והכי קתני: אם לא טען, אין טוענין לו. ובדיני נפשות, אע"ג דלא טען, טוענין לו. ואין טוענין למסית.

    31מאי שנא מסית? אמר ר' חמא בר חנינא: מפירקיה דרבי חייא בר אבא שמיע לי, שאני מסית דרחמנא אמר: (דברים יג, ט) ״לא תחמול ולא תכסה עליו״.

    32אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאין טוענין למסית? מנחש הקדמוני. דא"ר שמלאי: הרבה טענות היה לו לנחש לטעון, ולא טען. ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא.

    33מאי הוה ליה למימר? דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין.

    34אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע? שנאמר: ״(בראשית ג״, ג) ״אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו״.

    35רב משרשיא אמר, מהכא: (שמות כה, י) ״אמתים וחצי ארכו״.

    36רב אשי אמר: (שמות כו, ז) עשתי עשרה יריעות׃

    37אמר אביי: לא שנו אלא דאמר ״משטה אני בך״, אבל אמר׃

    Tosafot

    דברי הרב ודברי התלמידוא"ת אם כן כל מסית יפטר עצמו באותה טענה ויש לומר דדוקא נחש שלא נצטוה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו אבל מסית שנצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עובר:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    כל המוסיף גורע עשתי עשרה אוסיף ע' ופחת אמה:

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 29a

    Sanhedrin 29a. The full printed text of this folio side — 37 numbered segments, about 677 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    קרובים ונתרחקו הוו שמתה אחותם אשת מר עוקבא:

    בקבא דקירא אידבקי בכו בקב של שעוה נדבקתי בכם בתמיה כלומר איני דבוק בכם כלל אלא אתון לא צייתיתון דינא:

    מיום ראשון ואילך בטלה שושבינות וכשר להעיד:

    והוא לא אויב לו יעידנו דהאי והוא אעד קאי דמעיד שהוא חייב גלות והעד לא אויב לו לרוצח דאי ברוצח הא כתיב (דברים ד) והוא לא שונא לו וקראי אחריני טובא:

    ולא מבקש רעתו ידיננו דסמיך ליה ושפטו העדה וקאמר ר' יהודה דהאי לא מבקש רעתו אשופטים קאי ולשון זה מצאתי בברייתא דסיפרי ולא בסיפרי שלנו והוא לא אויב לו העד ולא מבקש רעתו השופט:

    חד לדיין דבדיין מודו רבנן דשונא לא ידון דלא מצי חזי ליה זכותא:

    ואידך לפסול בדין אחד שני דיינין ששונאין זה את זה:

    מתני' מאיימין עליהם מפרש בגמרא:

    23 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 29a · Sefaria

    Tosafot

    דברי הרב ודברי התלמיד וא"ת אם כן כל מסית יפטר עצמו באותה טענה ויש לומר דדוקא נחש שלא נצטוה שלא להסית ולא נענש אלא לפי שבאת תקלה על ידו אבל מסית שנצטוה שלא להסית נמצא כשמסית עובר:

    Tosafot on Sanhedrin 29a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    כל המוסיף גורע עשתי עשרה אוסיף ע' ופחת אמה:

    Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 29a · Sefaria

    Meiri

    המשנה החמישית והכוונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר כיצד היו בודקין את העדים כלומר שאע"פ שאין דיני ממונות בדין דרישה וחקירה מ"מ בודקין אותם לכוין עדותם ואמר שמכניסין אותם ר"ל שניהם או כמה שהם ומאיימין עליהם בעון עדות שקר שגורם לבא רעב ודבר בעולם והאיך עדים שקרים מזדלזלין אף בעיני אותו שמעידין בשבילו ונמצא העובר רע לשמים ורע לבריות וכיוצא בדברים אלו ואח"כ מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירין גדול שבהם עם הדיינין ואומרין לו כיצד אתה יודע שפלוני חייב לפלוני ואם אמר הוא אמר לי כלומר הלוה אמר לי שהוא חייב לו אין זה כלום שכמה פעמים אדם עשוי לומר פלוני הלוני או אני חייב לפלוני כדי שלא יחזיקוהו בעשיר וכן אם אמר איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו שנמצא עד מפי עד או אני ראיתי שהוא מונה לו מעות וכסבור אני שהלואה היתה וכן כל כיוצא בזה אינו כלום עד שיאמר בפנינו הודה כלומר שהודה לו בפנינו שחייב לו כך וכך וממה שאמר בפנינו ר"ל שהוא כיון להיותנו עדים בדבר כלומר שאמר לנו הוא בעצמו ר"ל הלווה אתם עדי כמו שיתבאר ואח"כ מכניסין את השני ובודקין אותו על הדרך הנזכר ומפרש עדותו גם כן ואין די לו באני כמוהו כמו שיתבאר אם נמצאו דבריהם מכוונים עד שלא נמצאת הכחשה ביניהם בעיקר הענין ר"ל בדרישות וחקירות שאע"פ שאין דיני ממונות בדרישה וחקירה אם מ"מ נמצאו מוכחשים מתוך דבריהם בדרישה וחקירה כגון ביום ההלואה או במקומה ר"ל שזה אומר בניסן וזה אומר באייר או זה אומר בכזיב וזה אומר בפומבדיתא וההכחשה גמורה על הדרך שיתבאר עדותן בטלה אבל אם נמצאו דבריהם מכוונים בחקירות אפילו נמצאו מוכחשים בבדיקות כגון מנה ישן ומנה חדש נושאין ונותנין בדבר מתוך עדותם וגומרין את הדין על פי רוב הדיינין שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב הרי הוא זכאי שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי הרי הוא חייב אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע יוסיפו בדיינין ולא עוד אלא אפילו שנים אומרים זכאי ושלישי אומר איני יודע יוסיפו בדיינין ואע"פ שאלו חלק עמהם היה בטל במיעוטו כשאמר איני יודע נעשה כמי שלא ישב בדין ונמצא הדין בשנים ואנו לשלשה אנו צריכין ומ"מ כשהוסיפו שנים ונמצאו חמשה לא סוף דבר אם הסכימו הארבעה לדעת אחת והחמישי אמר כבתחלה איני יודע שדנין על פי הארבעה אלא אפילו שלשה מזכין ואחד מחייב ואחד אומר איני יודע או אפילו שלשה מזכים או מחייבים והשנים אומרים אין אנו יודעים אע"פ שנמצא תוספת האחד כמי שאינו דנין על פי השלשה הואיל ואפשר לגמור הדין על פי שלשה וכן כתבוה חכמי הדורות אלא שאני מפקפק בה ממה שאמרו בתלמוד המערב בפרק חמישי למה אמרו מוסיפין בדיינין שאם היו שנים מזכין ואחד מן האחרונים שיגמר הדין בשלשה אמר ר' הילא מכיון שנראה הדין ליגמר בארבעה אין גומרין אותו בשלשה ומ"מ היו מחצה על מחצה ואחד אמר איני יודע מוסיפין שנים וכן עד שבעים ואחד ומשם ואילך אם אין שם רוב נושאים ונותנין עד שיחזור אחד מהם ואם לא חזר מעמידין את הממון בחזקתו ויש חולקים לומר שלא נאמר כן אלא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות כל שאמר איני יודע מסלקין אותו ומושיבין אחר במקומו ואין נראה כך שהרי משנתינו בדיני ממונות נאמרה:

    גמרו את הדבר להיות רוב מזכים או מחייבים על הדרך שבארנו מכניסין את בעלי הדין שלא היו שם והוא שהיה מנהגם שבתחלת הדין היו מכניסין בעלי הדין ושומעין את דבריהם ואח"כ מוציאין אותם ומכניסין את העדים זה שלא בפני זה ושומעין את דבריהם ר"ל של תובע תחלה ואחריו של נתבע וכן כתבוה בתלמוד המערב ממה שנאמר מי בעל דברים יגש אליכם ומוציאין כל אדם לחוץ ונושאין ונותנין בדבר וגומרין את הדבר על פי עדותם אע"פ שלא העידו כאחד שאין צריך שיעידו שניהם כאחד אלא אף שומעין דבריו של זה היום ודברי האחד למחר כמו שיתבאר בגמ' ולכשגמרו את הדבר ביניהם מכניסים את בעלי הדין וגדול שבדיינין אומר לנתבע איש פלוני אתה זכאי או איש פלוני אתה חייב ולכשיצא לא יאמר אחד מהם אני מזכה ומה אעשה וחברי המחייבין רבו עלי על זה נאמר הולך רכיל מגלה סוד אלא יאמר שכלם הסכימו לדעת אחת אם לחייב אם לזכות:

    זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    כשמאיימין את העדים מאיימין אותם לפי מה שאנו רואים בעניני תכונותיהם מודיעים להם תחלה דרכי העונשים בפרט לעוברי העבירות ומודיעים להם שבעון זה גשמים נעצרים ודבר בא לעולם ואם אנו רואים אותם קשי לב ועזי מצח לדברי כבושין נשענים על משלי הדיוטות לומר שב שני הוה כפנא ואבבא דאומנא לא חליף וכן שב שני הוה מותנא ואינש בלא זמניה לא אזל מודיעים אותם זלזול הענין והאיך הבריות מזלזלות בעלי מדות אלו ואף אותם שמשתדלים עמהם להעיד כך וכמו שאומר משל הדיוט סהדי שקרי אאוגרייהו זילו שהרי אשת אחאב אמרה על נבות והושיבו שני אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו לאמר ברך נבות אלהים וכו' וכן כיוצא בדברים אלו כפי מה שיראה להם:

    כבר ביארנו במשנה שההודאה אינה הודאה לחייב עליה אא"כ הוא מכוין בהודאתו שיהו אלו שהוא מודה בפניהם עדים בדבר ושיאמר להם אתם עדי מעתה אמר לחברו בפני עדים מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי משטה אני בך פטור ולא עוד אלא אפילו הכמין לו עדים אחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך אמר לו הן אמר לו הודה לי בפני פלוני ופלוני או הודה לי בפני עדים והוא אומר לו לאו שמתירא אני שמא תכפיני בדין ולמחר אמר לו תנהו לי משטה אני בך פטור ואומר לו משטה הייתי בך באותה הודאה או לסבה פלונית הודיתי ולא עוד אלא אפילו אמר בבית דין לא היו דברים מעולם ובאו עדים אין דנין אותו במוכחש ואין מחזיקין אותו בכפרן שדברים אלו דברים של תהו הן ואדם עשוי שלא לזכרם ויכול לומר אח"כ משטה הייתי בו ומ"מ אם ראוהו שמנה לו מעות ואמר לו תן לי מעות שמניתי לך בפני פלוני ופלוני וכן שתבעתיך והודית ואמר לו משטה הייתי בהודאתי ומה שמנית מתנה נאמן אבל אם אמר לא היו דברים מעולם שמנית לי ועדים מעידים שמנה הוחזק כפרן אם כפר בבית דין שאין המנין דבר העשוי לישכח וכן כתבו גדולי המחברים ומ"מ טענה זו אם אינו טוען אותה לעצמו אין טוענין לו ר"ל שאם אמר אמת הוא שהודיתי ולא אתן אלא הבא עדים על ההלואה אומרין לו שישלם ואין פותחין לו שיכול הוא לומר משטה אני בך ואע"פ שטוענין בדיני נפשות חוץ מן המסית שאין טוענין עליו כמו שיתבאר בדיני ממונות מיהא אין טוענין לו אם לא טען אבל כל שטען מקבלין ממנו אפילו שמעו עדים מאחורי הגדר כמו שכתבנו:

    כל שאמר אתם עדי הודאתו הודאה ולא סוף דבר שאמר הלוה אתם עדי שאני מודה לו מנה אלא אפילו אמר מלוה בפני הלוה אתם עדי ולא סוף דבר שהודה הלוה ואמר הן אלא אפילו שתק ומ"מ דוקא בשהודה ההלואה שאמר לו מנה לי בידך והוא אומר הן ואמר המלוה אח"כ אתם עדי ושתק הלווה שמאחר שהודה בהלואה ושתק לאתם עדי הודאה גמורה היא אבל אם שתק להלואה ולאתם עדי אין זה כלום ואין זה דומה לעד אחד אומר אכלת חלב והלה שותק שבזו אין העד מתכוין אלא להעיד ולא להנאת עצמו אבל זה שהוא תובעו בחנם אין לו להשגיח עליו כלל:

    הכמין לו עדים אחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן ואמר לו תרצה שכל השומע לקולנו יהיו עדים בדבר והוא אומר הן או שאמר מלוה במוחלט כל השומע יהא עד בדבר והוא שתק ואין צריך לומר אם אמר הן וכן אם הכניסן בחדר והכמין שם עדים ואמר לו תרצה שכל מי שבחדר יהא עד בדבר בין ער בין ישן והוא אומר הן או שאמר במוחלט כל שבכאן יהא עד בדבר בין ער בין ישן והוא שותק ואין צריך לומר אם אמר הן או שהכמינם בבית הקברות ואמר תרצה שכל אלו שבכאן יהיו עדים בדבר בין מתים בין חיים ואמר לו הן או שאמר במוחלט כל שבכאן יהיו עדים בין מתים בין חיים והוא שתק ואין צריך לומר אם אמר הן בכל אלו הואיל והודה בהלואה הודאה גמורה היא ודנין עליה הן ששתק בהלואה ואמר הן בעדות זו הן שאמר בהלואה הן ושתק בעדות זו ר"ל כשאמר במוחלט יהיו עדים אלו על הדרך שכתבנו הא אם שתק בהלואה ובעדות או אמר הן בהלואה ושתק בעדות שלא נאמר לו במוחלט כגון שאמר לו תרצה שיעידו לנו פלוני ופלוני אינו כלום וזה שאמרו למעלה הודה לי בפני פלוני ופלוני ואמר לו לאו שמא תכפיני בדין וכו' שנראה שאלמלא שאמר לאו היה מועיל אפשר כשאמר הודה לי בפני פלוני ופלוני פירושו אתה תודה לי כן בפני פלוני ופלוני וכו' או שמא בזו דוקא כן הואיל והוא השיב לאו שמא תכפיני שמאחר שתלה טעמו בכך נראה שמדקדק הוא בהודאתו והייתי סבור לומר שאף באומר לאו תהא הודאתו הודאה וכן יש שאין גורסין בזו לאו אלא מתירא אני שמא תכפיני בדין וכו' וכן עיקר:

    Meiri on Sanhedrin 29a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    סַהֲדֵי שַׁקְרֵי, אַאוּגְרַיְהוּ זִילֵי (מלכים א כא, י) הקשה הגאון חיד"א דברישא קאמר מאיימין אותם ברעב ובדבר ודחי דלא יפחדו מזה ואיך נחה דעתו דרב אשי באיום זה דאאגרייהו זילי ומה איכפת להו? ותירץ דרצונו לומר נחקור מהם ויגידו האמת ונעשה בכם משפט עיין שם. וקשא והלא המשכירים אותם גם כן חייבים ואיך יגלו על עונם? ונראה לי בס"ד הכונה כיון דאאגרייהו זילי ודאי השוכרים אותם ידברו בגנותם לפני בני חברתם דאין בושין מהם ואז יגיעו הדברים לנו כי חברך חברא אית ליה ויתגלגלו הדברים ויגיעו לנו ונעשה בכם משפט ולכן טוב שתודו עתה כדי שתהיו ניצולים.

    מִנַּיִן שֶׁכָּל הַמּוֹסִיף גּוֹרֵעַ? רַב מְשַׁרְשִׁיָּא אָמַר, מֵהָכָא "אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ" (שמות כה, י). נראה כונת רב משרשיא בדרש זה הוא לעשות המצאה בתיבת מָאתַיִם האמורה בדברים שבין אדם לחבירו והביא פסוק זה של 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' אין כונתו לדרוש בגוף הפסוק הזה עצמו ללמוד ממנו דהמוסיף גורע אלא הוא כל כונתו לעשות דרשה בתיבת מָאתַיִם האמורה בדברים שבין אדם לחבירו שימצא בה ענין זה דמוסיף גורע והואיל דתיבת מָאתַיִם שנזכרה בפסוק זה היא תיבה הראשונה שבתורה וקודם זה לא נזכר מאתים בתורה לכך הביא פסוק זה וכאשר כתב מהרש"א שהביא פסוק 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי' לסימן בעלמא מפני דכאן הוא תיבת מָאתַיִם ראשונה הכתובה בתורה ומוכרח לומר כן גם לפירוש רש"י ז"ל. וכונת רב משרשיא לדרוש בתיבת מָאתַיִם ענין זה דהמוסיף גורע הוא כך דאם היה לאדם אחד כמה חתיכות בגדים מונחים לפניו ואמר לחבירו 'אתן לך מתים מאלו הבגדים' דהיינו מאתים חתיכות וזה המדבר היה כבד פה וכבד לשון וגמגם בדבריו שלא הוציא מפיו מילין ברורין ושלמים באותיותיהן ולכן נשמע מהברת המבטא של שפתיו אות א' יתירה על תיבת מתים שנשמע כאלו אמר 'אַמָּתַיִם' ובטעות זו של תוספת א' נעשה גרעון שהבינו השומעין שרצונו לתת לו שתי אמות ששמע אַמָּתַיִם כמשמעות הכתוב 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' דהכונה הוא שתי אמות אך באמת רצה לתת לו שני מאות שהוא אמר 'מתים' שהוא רצונו לומר שני מאות הרי המוסיף הוא גורע דהוספה זו של אות א' דנשמעה בדברו עשתה גרעון. וזהו דוגמת ענין עץ הדעת שהתוספת שהוסיף בטעות שחשב לעשות בה גדר וסייג גרם גרעון דעל ידי כך נלכדה חוה ברשת הנחש. ברם הא קשיא לי אמאי לא הביא רב משרשיא דבר זה על תיבת שלישי הכתובה ראשונה בתורה בפסוק וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שְׁלִישִׁי (בראשית א, יג) דאם ראובן חייב לשמעון מעות לפרעו ביום ראשון והרחיב לו הזמן עד יום שישי וגמגם בלשונו? ונראה לו תוספת למ"ד ונשמע ממנו יום שלישי הרי מוסיף אות גורע וכן לנקיט תיבת שלש דכתיב בפסוק שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה (בראשית ו, טו) וכן תיבת 'שְׁלֹשִׁים' הכתובה שם שאם נדר ראובן לתת לשמעון שש מאות דינרים וגמגם בלשונו שנראה בו תוספת למ"ד ונשמע שלש מאות כי שש מאות נעשו שלש מאות הרי התוספת גורע. וכן אם נדר לתת ששים דינרים ונשמע תוספת למ"ד שלשים דינרים ואמאי הביא רב משרשיא דוגמה זו במאתים הכתובה בספר שמות ולא הביא הדוגמה בתיבות אלו הכתובים בריש ספר בראשית? ונראה לי בס"ד הוא הביא דוגמה שהתוספת בראש התיבה שאמר 'מתים' ונשמע בתוספת א' אַמָּתַיִם שזה קרוב להיות כך למי שהוא כבד פה וכבד לשון שמחמת כבדותו נשמע אות יתירה בתחילת מבטא התיבה אך באמצע לא יזדמן כך כי אחר שהוציא תחילת התיבה כראוי יגמרנה כראוי וזה ברור למשכילין. ובזה מובן הטעם שלא הביא תיבת נְגָעִים דכתוב וַיְנַגַּע הֳ' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים (בראשית יב, יז) שהוא אשה מתפללת שיזמין לה בעל נעים ואם יש לה כבדות פה נשמע מפיה תוספת אות גימ"ל שנשמע בעל נגעים נמצא מוסיף גורע דגם זה יתיישב על דרך שאמרנו דלא יזדמן כך באות הנוסף בחצי התיבה. מיהו יש לדקדק דהוה ליה למימר תיבת פַת הנזכרת בפסוק וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם (בראשית יח, ה) דאם נשמע תוספת זי"ן בראש נשמע זֶפֶת והוא דאם אומר לחבירו 'תן לי פת' ובתוספת אות ז' נשמע 'תן לי זפת' הרי גורע מפת לזפת. וכן הוה ליה למימר תיבת אָבִי הכתוב בפסוק וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי (בראשית כח, כא) דאם נשמע בתוספת אות ד' בתחילת התיבה נשמע 'דאבי' שהוא ענין דאבון וגם בזה התוספת גורע. ונראה לי בס"ד דרב משרשיא לא רצה להביא דוגמה מצד שינוי שיהיה במשמעות התיבה כזה דפת הוא ענין אחר וזפת הוא ענין אחר וכן אבי ענין אחר ודאבי ענין אחר, אלא בחר להביא השינוי שיהיה בענין אחד דהיינו מתים הוא ענין מספר ואמתים ענין מספר אלא זה הוא שתי מאות אמה וזה הוא שתי אמות נמצא התוספת גורע במספר משתי מאות לשני אחדים והענין אחד מה שאין כן פת וזפת הוא בשינוי התיבות שזה אומר פת ונשמע ממנו זפת וכיון שהענין משתנה אין התוספת גורע שהדבר מובן שזה בקש פת ולא זפת, כי מי שהוא רעב ובא לבית חבירו ואומר תנו לי פת לאכול אף על פי שנשמע ממנו תיבת זפת היתכן שנחשוב שמבקש זפת לאכול? ודאי השומע מאליו יבין שאמר פת ולא זפת! וכן אם אמר אלך לשלום לבית אבי או אומר למשרתו או חבירו תלך לבית אבי להביא לו דבר אחד או לומר להם איזה דבר אף על פי שהשומע שמע דאבי היתכן שיחשוב שאמר בית דאבי שהוא לשון דאבון? אם כן אין טעות זו מתיישבת על הלב כדי שנאמר גורע, מה שאין כן בענין מתים ואמתים אין בתוספת אות א' שנשמע אמתים איזה שבוש בשמיעת מתים ואין תיבת מתים מתקבלת על לב השומע יותר מתיבת אמתים ונמצא זה התוספת גורע הסך ממש שהשומע יחשוב שאמר אמתים ולא יתקשה לו דבר זה. ועוד נראה לי בס"ד לתרץ כל הקושיות הנזכר לעיל דידוע עיקר הרגשת מבטא האות הוא על ידי הנקודות שהמדבר עושה לכל אות ואות נקוד במבטא שלו ולכן ודאי לא יהיה נשמע תוספת אות להשומע מכח ההברה של המדבר אלא דוקא אות שהוא שוה בנקוד שלו עם אות האמיתי שהוא בוטה בשפתיו כי באמת זה הבוטה אינו מתכוין להוסיף האות אלא רק מכח כובד פיו שהיא מאריך בהברתו יהיה נולד לאוזן השומע מן ההברה שלו אות אחר נוסף על האות האמיתי שביטה בשפתיו וכיון דעיקר הרגשת האות הוא בניקוד לכך יוולד אות חדש שדומה בנקוד לאות העקרי האמיתי שבוטה בפיו ולא יוולד אות בנקוד אחר חדש דזה נקוד החדש מהיכן יבא לאוזן השומע בטעות ולכן חפש רב משרשיא תיבת אמתים כי הברת אות מ"ם של מתים והברת אות אל"ף של אַמָּתַיִם הוא שוה בנקוד ולכן אפשר דמזה האומר מתים נולד לאוזן השומע תוספת אות א' כאלו אומר אַמָּתַיִם אבל בתיבת שש אין אות למ"ד של שלש שוה עם אות ש' כי למ"ד דשלש נקוד שלה חול"ם. וכן הענין בתיבת פת אין אות זי"ן הנוסף בה שוה בנקוד שלו עם נקוד של אות פ"ה דפת ואין שוה הברת הנקוד שלה עם הברת הנקוד של אות זי"ן דזפת כדי שתאמר מחמת כובד פיו של זה המדבר נראה כאלו הוסיף על פ' של פת אות ז' ונשמע שאמר זפת כי זה הבוטה כשרצה לומר פת היה בוטה אות פ' של פת בהברת נקוד פתח ואיך מחמת כובד פיו נשמע תוספת ז' שהברת נקוד שלו בתיבת זפת הוא סגו"ל, וכן הענין בשאר תיבות שזכרתי ולכן הביא רב משרשיא תיבת אַמָּתַיִם כי הברת א' הנוסף על מתים היא שוה עם הברת מ"ם של מתים שזה נקודו פת"ח וזה נקודו פת"ח ולכן בכבדות פיו כשהאריך להוציא מתים מפיו נשמע אמתים. והנה בספר עין יעקב הביא המגיה מפי השמועה ביאור אחד בדברי רב משרשיא דכונתו היא לעשות הדרש הזה של המוסיף גורע על אות וא"ו של 'וָחֵצִי' וכתב עליו שהוא נופך. ובאמת הרואה יראה שאין זה נופך אלא אינו מקובל ומרוצה כלל דודאי אין דרך בני אדם להיות שגור בלשונם לדבר כך 'אמתים חצי ארכו ואמה חצי רחבו' אלא יאמר 'ארבע אמות ארכו ושני אמות רחבו' ואם כונת רב משרשייא בהכי היה לו למנקט דבר זה על תיבת חמש ותיבת ששים דכתיב בפרשת בראשית קודם פסוק זה של 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' שהוא בספר שמות דכתיב וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה (בראשית ה, כא) והוא דאם תסיר אות וא"ו של וְשִׁשִּׁים יהיה נשמע שאומר חמש פעמים ששים שהם שלש מאות ובאמת אין זה ענין המוסיף גורע אלא הוא ענין הגורע מוסיף, ועל זה נחת רב משרשיא ללמד ובעל כרחו כונת המבאר לומר שלשון זה של'אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ' נקטיה לדוגמה וכונתו של רב משרשיא הוא על בני אדם המדברים זה בזה שאומר לו 'אמתים חצי ארכו ואמה חצי רחבו' שהם ארבעה אורך ושנים רוחב ואם תוסיף וא"ו לומר 'וָחֵצִי', וחצי זה גורע דמשמע שתי אמות וחצי אורך ואמה וחצי רוחב ועל זה כתבתי דאין דרך בני אדם לתפוס לשון כזה כדי שיביאנו לדוגמה, ואם נח לו בדוגמה זו היה לו להביא חמש וששים שאומר 'תנו לזה חמש ששים דנרים' דרצונו לומר חמש פעמים ששים שהם שלש מאות ואם תוסיף וא"ו על ששים לומר חמש וששים נמצא גורע דאינם אלא ס"ה דנרים ולמה הביא רב משרשיא זה על פסוק 'אַמָּתַיִם וָחֵצִי' יביא זה על פסוק חמש וששים שנה בריש בראשית.

    רַב אַשִׁי אָמַר "עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת" (שמות כו, ז). פירש רש"י ז"ל בלא אות ע' הוא שתי עשרה ועל ידי תוספת ע' משמע אחד עשר דגרע. יש להקשות מה מצא רב אשי חסרון בדברי רב משרשיא שעזב פסוק שלו והביא פסוק אחר הסמוך לו? ועוד הטעות הזה ניכר ונרגש מחמת הניקוד. מיהו רבינו האר"י ז"ל פירש סוד בדברי רב אשי באופן נוגע לסוד והוא כי הטעם שהיו י"א יריעות נבלע בתוכם ולכן מספרם עשר ולא אחד עשר אבל מפני כי בעשר ספירות דקדושה אור הפנימי שהוא הקדושה שלהם העשר ספירות דקליפה אין הקדושה שהוא חיות שלהם מובלע בתוכם דאין קודש מתערב בחול אלא אור הקדושה עומד על ראשם ומשם מאיר להם ולכן נחשב לאחד עשר ועל זה רומזים עשתי עשרה יריעות עזים ולכן אמרו רבותינו ז"ל בזה דכל המוסיף גורע עד כאן לשונו.

    Ben Yehoyada on Sanhedrin 29a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 29, Amud Aleph, about 677 words in 37 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 37 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 111 words

      Opens “קרובים ונתרחקו הוו. אתו לקמיה לדינא. אמר…”

    2. Segment 214 words

      Opens “אמרו ליה: מאי דעתיך? כר' יהודה? אנן…”

      Named: רבי יהודה, רבא.

    3. Segment 317 words

      Opens “אמר להו: אטו בקבא דקירא אידבקנא בכו?…”

    4. Segment 44 words

      Opens “אוהב זה שושבינו וכו'.…”

    5. Segment 521 words

      Opens “וכמה? אמר ר' אבא אמר רבי ירמיה…”

      Named: רבי ירמיה, אבא, רבא.

    6. Segment 621 words

      Opens “השונא כל שלא דבר כו'. ת"ר (במדבר…”

    7. Segment 74 words

      Opens “אשכחן שונא, אוהב מנלן?…”

    8. Segment 817 words

      Opens “קרי ביה הכי: והוא לא אויב לו…”

    9. Segment 916 words

      Opens “מידי ״אוהב״ כתיב? אלא סברא הוא. אויב…”

      Named: רבא.

    10. Segment 1011 words

      Opens “ורבנן, האי ״לא אויב לו ולא מבקש…”

    11. Segment 112 words

      Opens “חד לדיין.…”

    12. Segment 1226 words

      Opens “אידך, כדתניא: אמר רבי יוסי ברבי יהודה,…”

      Named: רבי יוסי ברבי יהודה.

    13. Segment 1320 words

      Opens “מתני׳ כיצד בודקים את העדים? היו מכניסין…”

    14. Segment 1437 words

      Opens “ואומרים לו: אמור היאך אתה יודע שזה…”

    15. Segment 1514 words

      Opens “ואחר כך מכניסין את השני, ובודקין אותו.…”

    16. Segment 1632 words

      Opens “שנים אומרים: זכאי, ואחד אומר: חייב זכאי.…”

    17. Segment 1717 words

      Opens “גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן. הגדול…”

    18. Segment 1832 words

      Opens “ומניין לכשיצא, לא יאמר: אני מזכה וחביריי…”

    19. Segment 1921 words

      Opens “גמ׳ היכי אמרי' להו? אמר רב יהודה:…”

      Named: רב יהודה.

    20. Segment 2013 words

      Opens “אמר (ליה) רבא, יכלי למימר: שב שני…”

      Named: רבא.

    21. Segment 2117 words

      Opens “אלא אמר רבא, אמרינן להו: (משלי כה,…”

      Named: רב וחץ, רבא.

    22. Segment 2215 words

      Opens “אמר (ליה) רב אשי, יכלי למימר: שב…”

      Named: רב אשי.

    23. Segment 2332 words

      Opens “אלא אמר רב אשי: אמר לי נתן…”

      Named: רב אשי.

    24. Segment 2416 words

      Opens “אם אמר ״הוא אמר לי כו'״. עד…”

    25. Segment 2513 words

      Opens “מסייע ליה לרב יהודה, דאמר רב יהודה…”

      Named: רב יהודה.

    26. Segment 2624 words

      Opens “איתמר נמי: א"ר חייא בר אבא א"ר…”

      Named: אבא.

    27. Segment 2720 words

      Opens “תניא נמי הכי: ״מנה לי בידך״, אמר…”

    28. Segment 2840 words

      Opens “ולא עוד, אלא אפילו הכמין לו עדים…”

    29. Segment 293 words

      Opens “ואין טוענין למסית.…”

    30. Segment 3024 words

      Opens “מסית? מאן דכר שמיה! חסורי מיחסרא והכי…”

    31. Segment 3127 words

      Opens “מאי שנא מסית? אמר ר' חמא בר…”

      Named: רבי חייא בר אבא, אבא.

    32. Segment 3234 words

      Opens “אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי…”

      Named: רבי שמואל בר נחמן, רבי יונתן, שמואל, רבה.

    33. Segment 3314 words

      Opens “מאי הוה ליה למימר? דברי הרב ודברי…”

      Named: רב ודברי, רב שומעין.

    34. Segment 3418 words

      Opens “אמר חזקיה: מניין שכל המוסיף גורע? שנאמר:…”

    35. Segment 3510 words

      Opens “רב משרשיא אמר, מהכא: (שמות כה, י)…”

      Named: רב משרשיא.

    36. Segment 369 words

      Opens “רב אשי אמר: (שמות כו, ז) ״עשתי…”

      Named: רב אשי.

    37. Segment 3711 words

      Opens “אמר אביי: לא שנו אלא דאמר ״משטה…”

      Named: אביי.

    Sages named on this page

    • Rav Mesharsheya · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Mesharsheya, a fourth-generation Amora and a prominent student of Rava, transmitted many legal rulings in his name.

      Source: Sanhedrin 29a · Segment 35 — “רב משרשיא אמר, מהכא: (שמות כה, י) ״אמתים וחצי…

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Sanhedrin 29a · Segment 26 — “איתמר נמי: א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: ״(מנה…

    • Rabbi Abba · Amoraim · Second Generation of Amoraim

      Rabbi Abba, a second-generation Amoraic sage and a student of Rav Huna and Rabbi Judah bar Ezekiel, was known for his humility…

      Source: Sanhedrin 29a · Segment 5 — “וכמה? אמר ר' אבא אמר רבי ירמיה אמר רב:…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Sanhedrin 29a · Segment 32 — “אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין…

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Sanhedrin 29a · Segment 37 — “אמר אביי: לא שנו אלא דאמר ״משטה אני בך״,…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 29a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026