Talmud Builders

    Sanhedrin 35a

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 35a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1And it is written: “And Rizpah, daughter of Aiah, took sackcloth and spread it for her upon the rock, from the beginning of harvest until water was poured upon them from heaven; and she suffered neither the birds of the air to rest on them by day, nor the beasts of the field by night” (II Samuel 21:10). It is clear from this verse that the bodies of the children of Saul remained exposed outdoors; presumably, they were hung.

    2The Gemara discusses the incident of the Israelites who worshipped the idol of Peor in the wilderness. And it is written: “And the Lord said unto Moses: Take all the chiefs of the people, and hang them unto the Lord facing the sun, that the fierce anger of the Lord may turn away from Israel” (Numbers 25:4). The Gemara asks: If the nation transgressed, in what manner did the chiefs of the people transgress? The verse does not record a transgression of the chiefs, so why were they punished?

    3Rav Yehuda says that Rav says: The reason for selecting the chiefs of the tribes was not to punish them. Rather, the Holy One, Blessed be He, said to Moses: Apportion courts for the chiefs of the tribes, and each court will judge and punish the transgressors of its tribe. The Gemara asks: What is the reason that multiple courts were needed for this? If we say that it is due to the principle that a court does not judge two cases of capital law in one day, and there were many cases to be judged, that cannot be the reason. But doesn’t Rav Ḥisda say: This principle was taught only with regard to two different types of death imposed by a court, as each case needs sufficient time to be fully investigated on its own merits. But the court does judge multiple cases of one type of death, i.e., one transgression, on the same day.

    4The Gemara explains: Rather, the reason for the appointment of multiple courts was in order that the fierce anger of the Lord may turn away from Israel. The fierce anger of God would remain until those who engaged in idol worship were punished. Therefore, it was necessary to try them in due haste.

    5§ The mishna teaches: In cases of monetary law, the court may conclude the deliberations and issue the ruling even on that same day, whether to exempt the accused or to find him liable. In cases of capital law, the court may conclude the deliberations and issue the ruling even on that same day to acquit the accused, but must wait until the following day to find him liable. The Gemara asks: From where are these matters derived?

    6Rabbi Ḥanina said: The verse states prophetically concerning Jerusalem after the destruction of the First Temple: “She that was full of justice, righteousness lodged in her, but now murderers” (Isaiah 1:21). The verse associates lodging, or waiting overnight, with justice. And Rava says that these matters are derived from here: “Learn to do well; seek judgment, relieve [ ashru ] the oppressed [ ḥamotz ]” (Isaiah 1:17). This is interpreted: Praise [ ashru ] the judge who delays [ meḥametz ] his verdict before he pronounces it.

    7And the other amora , Rabbi Ḥanina, who did not derive this halakha from this verse, interprets it as meaning: Relieve the robbery victim [ ḥamotz ], but not the robber [ ḥometz ], as do the wicked judges. The Gemara asks: And the other amora , Rava, what does he do with this verse: “She that was full of justice, righteousness lodged in her, but now murderers”?

    8The Gemara answers: Rava interprets it in accordance with the statement that Rabbi Elazar says that Rabbi Yitzḥak says, as Rabbi Elazar says that Rabbi Yitzḥak says: Every fast day on which the distribution of charity [ tzedaka ] is left overnight, this is considered as if one spilled the blood of the poor people, as they fasted all day in the expectation that they would receive charity before the day was over in order to purchase food with which to break their fasts. As it is stated: “She that was full of justice [ tzedek ], righteousness lodged in her, but now murderers.” The Gemara clarifies: And this statement applies with regard to the delaying of the distribution of bread and dates, which are ready to be consumed; but with regard to the delaying of the distribution of money, wheat, and barley, we have no problem with it.

    9§ After teaching that in cases of capital law, the verdict may not be issued on the same day as the deliberations, the mishna states: Therefore, the court does not judge cases of capital law on certain days, neither on the eve of Shabbat nor on the eve of a Festival. The Gemara asks: What is the reason for this? What does the halakha that the verdict may not be issued on the same day as the deliberations have to do with not judging cases on those days?

    10The Gemara explains: It is because it is not possible to conduct the trial on the eve of Shabbat or the eve of a Festival. As, how should we act? If we say that we should judge him on Shabbat eve and conclude his verdict on Shabbat eve, perhaps we would see a reason to find the accused liable, and in this situation the court is required to perform a suspension of the trial until the following day, as the court may not issue a verdict in cases of capital law on the same day as the deliberations. If we say: We should judge him on Shabbat eve and conclude the verdict on Shabbat, and, if he is found liable, kill him on Shabbat, that cannot be done, as the murder of one liable to receive court-imposed capital punishment does not override Shabbat. And if we say: We should kill him at night, after the conclusion of Shabbat, that cannot be done, as we require that the capital punishment be administered facing the sun, during the daytime.

    11And if we say: We should judge him on Shabbat eve, conclude his verdict on Shabbat, and kill him on Sunday, you are found to have caused a delay in his verdict, as the accused will have to wait overnight knowing he is condemned to death. And if we say: We should judge him on Shabbat eve and conclude his verdict on Sunday, the judges will forget their reasons for their positions in the interim. And even though two judges’ scribes are standing before them, and they write the statements of those who acquit the accused and the statements of those who find him liable, and they write that which emerged from the mouths of the judges, i.e., their tentative verdict, the hearts of people [ enashei ] are forgetful [ inshei ], and they will forget the reasons. Therefore, it is not possible to begin deliberations in cases of capital law on a Shabbat eve or a Festival eve.

    12§ The Gemara discusses a related matter: Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: And the burial of a corpse with no one to bury it [ met mitzva ] should override Shabbat by means of an a fortiori inference: If with regard to the Temple service, which overrides Shabbat, yet the burial of a met mitzva overrides it, based on the interpretation of the term written with regard to a nazirite: “Or for his sister” (Numbers 6:7); the Gemara pauses its recounting of the question of Reish Lakish and cites a baraita that teaches this halakha .

    13As it is taught in a baraita : The verses state with regard to a nazirite: “All the days that he consecrates himself unto the Lord he shall not come near to a dead body. He shall not make himself impure for his father, or for his mother, for his brother, or for his sister, when they die” (Numbers 6:6–7). Why must the verse state all of these relatives? It teaches that if a nazirite was going to slaughter his Paschal offering or to circumcise his son

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ותקח רצפה בת איה וגו'אלמא מגולין היו לפי שתלויין על העצים ואי משום לא תלין נבלתו וגו' הא שנינן לה ביבמות (דף עט.) מוטב תיעקר אות אחת בתורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שיהו הכל רואין אותן ושואלין מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הם ופשטו ידם בגרים גרורים:

    חלק להם בתי דיניםוהכי קאמר קח כל ראשי העם והולך אותם לבתי דינים הרבה וידונו את עוברי העבירה והוקע אותם את המחויבין מפני שצמדו לבעל פעור ועובד עבודת כוכבים בסקילה וכל הנסקלין נתלין כדאמרינן (בארבע מיתות (דף סה.)):

    שאיןב"ד אחד דן שנים ביום אחד:

    אלא בשתי מיתותהוא דאין דנין לפי שאין זו דומה לזו וצריך למצוא טעם לדבריהם כאן וכאן ואתי לאקלקולי שמא לא יחפשו ככל הצורך:

    אבל במיתה אחתועבירה אחת דנין:

    אלאכדמוכח קרא (במדבר כ״ה:ד׳) וישוב חרון אף וגו' כשהקב"ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאין לכבודו:

    צדק ילין בהרגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו ועתה כשאין עושים כן הרי הן כמרצחין:

    שמחמץ את דינושמשהא אותו ומלינו כדי להוציאו לאמיתו:

    ואידךמיבעיא ליה להך דרשה דאמר בב"ק (דף מו: ע"ש) מנין שנזקקין לתובע תחלה כגון התובע את חבירו לדין שהלוהו ואינו משלם וזה טוענו משכון היה לי בידך ונתקלקל או אבד נזקקין תחלה ב"ד לתביעת התובע עד שיהא ממונו בידו ואחר כך נזקקין לדין המשכון:

    אשרו חמוץהחזיקו את הנגזל ולא את הגוזל:

    כל תענית וכו'רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה והיו עיני העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצאו עניים רעבים שנשענו על כך:

    וה"מבמקום שרגילין לחלק ריפתא ותמרי דבר המוכן לאכול:

    אבל זוזי וחיטי ושערילא נשענו העניים עליהם אותו הלילה ולית לן בה עד למחר:

    דלמא חזו טעמאהיום לחובה ובעו למיעבד הלנת דין ונמצא גמרו בשבת ואי אפשר כדמפרש דאין מיתת ב"ד דוחה שבת:

    לידייני' במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתאוכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי עינוי הדין דכל שעה מצפה להצלה אבל כשנגמר כל היום מצפה למיתה והוי עינוי הדין:

    מינשי להו טעמייהושנשאו ונתנו ודקדקו ביום ראשון:

    ליבא דאינשי אינשיליבא דאינשי לא כתבי ואף על גב שזכור לו ליסוד הטעם נשכח מלבו ישובו לטעמו ואין יכול ליישבו לתת טעם הגון כבראשונה:

    ותהא קבורת מת מצוה כו'ר"ל לאו אמתני' בעיא מר' יוחנן אלא בעלמא וסדרוה מסדרי הגמ' כאן משום דסופה לשאול ותהא מיתת ב"ד דוחה שבת:

    ולאחותו מה ת"לגבי נזיר כתיב על נפש מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו וכולהו יתירי נינהו דהא (מכל נפשות) משתמע ודרשינן להו בספרי אביו מה תלמוד לומר הא לא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר ליטמא לו לאמו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה הא מאביו נפקא אלא להביא שאם היה זה נזיר כהן דיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו ליטמא אלא לאמו ולשאר קרובים אבל מטמא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר שאם היה זה נזיר כהן גדול דקדושתו חמורה שאף בלא נזירות אסור ליטמא לקרובים אף על פי כן לאחיו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תניהו ענין לנזיר וכ"ג לאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו דאיכא מצות טובא אפ"ה לאחותו הוא דאינו יטמא אבל מיטמא למת מצוה:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    סנהדרין 35 עמוד א

    1וכתיב: ״(שמואל ב כא״, י) ״ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור בתחלת קציר״.

    2וכתיב: ״(במדבר כה״, ד) ״ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם״. אם העם חטאו, ראשי העם מה חטאו?

    3אמר רב יהודה אמר רב: אמר לו הקב"ה למשה, חלק להם בתי דינין. מ"ט אילימא משום שאין דנין שנים ביום אחד? והאמר רב חסדא: לא שנו אלא בשתי מיתות, אבל במיתה אחת דנין!

    4אלא, כדי שישוב חרון אף מישראל.

    5דיני ממונות גומרין בו ביום כו'. מנהני מילי?

    6א"ר חנינא: דאמר קרא״, (ישעיהו א, כא) ״מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים״. ורבא אמר מהכא:״ (ישעיהו א, יז) ״אשרו חמוץ״ אשרו דיין שמחמץ את דינו.

    7ואידך: ״אשרו חמוץ״, ולא חומץ. ואידך, האי ״מלאתי משפט״ מאי עביד ליה?

    8כדר' אלעזר אמר ר' יצחק, דא"ר אלעזר אמר רבי יצחק: כל תענית שמלינין בו את הצדקה כאילו שופך דמים, שנאמר: ״מלאתי משפט צדק וגו'״. וה"מ בריפתא ותמרי, אבל בזוזי, חיטי ושערי לית לן בה.

    9לפיכך אין דנין כו'. מ"ט׃

    10משום דלא אפשר. היכי ליעבד? לידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדיניה במעלי שבתא? דילמא חזו טעם לחובה, ובעו למיעבד הלנת דין. לדייניה במעלי שבתא וליגמריה בשבתא, וליקטליה בשבתא? אין רציחה דוחה את שבת. וליקטליה לאורתא? נגד השמש בעינן.

    11וליגמרי' לדיניה בשבתא, וליקטליה בחד בשבתא? נמצא אתה מענה את דינו. נידייניה במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא? מינשו טעמייהו. אף על גב דשני סופרי הדיינין עומדים לפניהם, וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין, נהי דבפומא כתבין, ליבא דאינשי אינשי. הלכך לא אפשר.

    12א"ל ר"ל לר' יוחנן: ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו ומה עבודה שדוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה, מולאחותו׃

    13כדתני' (במדבר ו, ז) לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו׃

    Tosafot

    אבל במיתה אחת דניןוהא דתני בתוספתא אין דנין שנים ביום אחד אפי' נואף ונואפת בפרק נגמר הדין (לקמן סנהדרין דף מו.) מוקמי לה בבת כהן ובועלה דהיא בשריפה ובועלה בחנק:

    אשרו חמוץ ולא חומץפ"ה לכדדרשינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף מו: ושם) מניין שנזקקין לתובע תחלה כגון שתובע את חבירו שהלוהו מנה ואינו משלם וזה משיבו משכון היה לי בידך ונתקלקל או אבד נזקקין לתובע תחלה עד שיהא ממונו בידו ואח"כ נזקקין לדין משכון וצ"ל שיש שטר למלוה דלא מהימן ליה במיגו דאי בעי אמר פרעתיך דא"צ לפורעו בעדים ואע"ג דאטרוחי ב"ד תרי זימנין לא מטרחינן כדאמר בפ' המקבל (ב"מ ד' קי.) בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא ומלוה אמר ג' ולוה אמר ב' ומסיק והיכא דקדים מלוה ואכל פירי דג' שנין לא מפקינן מיניה משום דאטרוחי בי דינא שתי זימני לא מטרחינן התם היינו טעמא כדמסיק מילתא דעביד לאיגלויי אבל הכא משום דברים בעלמא דקאמר לוה לאישתמוטי לא שבקינן מלהוציא מידו מיהו תימה היכי דמי אם יש לו עדים מזומנין ללוה או שטוען דבתוך ל' יום יביא עדים נמתין ליה דאפי' שואל זמן לפרוע יהבינן ליה זמן ל' יום ואי טוען שיביא עדים לאחר ל' יום בלא קרא נמי לא צייתינן ליה והיכא דזיילי ניכסי קאמר התם דנזקקין לנתבע תחלה ואמאי וכי ימתינו לאחר שנה או שנתים וצ"ל ולדחוק דאמר פלוני ופלוני היה שם ויודע בזכותו וידוע דהכי הוא וריב"א פירש דנזקקין לתובע תחלה פירוש היינו לקבל עדיו תחלה ונ"מ אם ימותו עדיו של נתבע או ילכו למדינת הים ותימא דלא גרע מהיכא דזיילי ניכסי וי"מ שזה תובע שחבל בו והנתבע אומר שיביא עדים היום או למחר משאר תביעות שיש לו עליו דנזקקין לתובע תחלה דקי"ל בפרק החובל (ב"ק דף צא.) דאין נותנין זמן לחבלות:

    ליגמריה לדיניה בשבתאאע"ג דתנן בפ' משילין (ביצה דף לו.) אלו הן משום שבות לא דנין היינו דוקא דיני ממונות גזירה שמא יכתוב אבל דיני נפשות אין לאסור מטעם זה שכבר כתבו מאתמול דברי המזכין ודברי המחייבין:

    אין רציחה דוחה את השבתבשריפה ניחא אפילו למ"ד מקלקל בהבערה פטור דיש בה חילול שבת משום פתילה דאמר (יבמות דף ו:) מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנים ובשאר חייבי מיתות נמי אפי' למ"ד (כתובות ה:) דמקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה:

    לאביו ולאמולאמו דרשי' לכהן ונזיר ואע"ג דנזיר חמור דאין מיטמא לקרובים וכהן הדיוט מיטמא לקרובים מ"מ ס"ד דמיתסר טפי משום כהן הדיוט כיון דאיכא תרתי ועוד כהן הדיוט עדיף שזה קדושתו לעולם וזה אין קדושתו לעולם כדאמרינן בנזיר בפ' כהן גדול (נזיר דף מז:):

    הרי שהיה הולך לשחוט את פסחופ"ה הרי שהיה כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו וקשה דפריך מיניה בפ' טבול יום (זבחים דף ק.) אעובדא דיוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ וטימאוהו ומאי קושיא שאני הכא דאיכא מצות טובא ע"כ נראה לפרש דבהולך לשחוט הפסח לבד איירי או למול את בנו ואינו לא כהן גדול ולא נזיר וכן משמע מדלא קתני הרי שהיה כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו כדתני באחריני והא דתני אמרת לא יטמא משום דלא אתי עשה דטומאת קרובים וידחה עשה דפסח או דמילה שיש בו כרת ועוד יש ליישב פי' הקונט' דאי משום הולך לשחוט את פסחו לחודיה לא נמנע מלטמא כי הוי נמי בהדי אחריני אין בכך כלום דלא דמי לכהן הדיוט כדפרישית לעיל דקדושתן קדושת עולם:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום מנא לן שנאמר והוקע אותם לה' נגד השמש. ומניין להוקעה שהיא תלייה שנאמר והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. אם העם חטאו ראשים מה חטאו אמר רב אמר לו הקב"ה למשה חלק להן בתי דינים מה טעמא לפי שאין דנין שנים ביום אחד. איני והאמר רב חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות אבל במיתה אחת דנין אלא להשיב חרון אף:

    דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה כו'מנא לן א"ר חנינא דאמר קרא מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. כלומר כיון שאין מלינין בדין כאלו הן מרצחים:

    רבא אמר אשרו חמוץאשרו דיין שמחמץ את דינו. כלומר מאריך ואינו חותכו כמו מצה. אלא ממתין עד שיחמיץ. ר' אלעזר דריש האי קרא צדק ילין בה ועתה מרצחים כל המלין צדקה. כלומר כל הפוסק לתת צדקה לעניים ומלינה ואינו נותנה מיד מרצחין הן. וה"מ בריפתא ותמרי שעיני עניים נשואות בהן ומצפין להן כדי שיאכלו אותן בערב ואין מכינין להן מאי שיאכלו וכיון שלא נתן להן זה נמצאו מתים הלילה כולו ברעב. אבל זוזי או חיטי ושערי לית לן בה:

    לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב מאי טעמא לפי שאין הריגת ב"ד דוחה לא שבת ולא יו"ט כו'. פשוטה היא. ואי אמרת לידייניה במעלי שבתא וליגמרו לדיניה בחד בשבא. מינשו לטעמייהו. ואע"ג דכתובין הוו דברי כל אחד ואחד נהי דכתבי טעמא דמפקי בפומייהו טעמא דבליבא מינשו הלכך לא אפשר. ואקשינן ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו. ומה עבודה שדוחה שבת שנאמר וביום השבת שני כבשים וגו' קבורת מת מצוה דוחה העבודה מולאחותו שבנזיר. דתניא ולאחותו מה תלמוד לומר מופנה הוא דלא הוה צריך ליה. ומה אם לאביו

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 35a

    Sanhedrin 35a. The full printed text of this folio side — 13 numbered segments, about 280 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ותקח רצפה בת איה וגו' אלמא מגולין היו לפי שתלויין על העצים ואי משום לא תלין נבלתו וגו' הא שנינן לה ביבמות (דף עט.) מוטב תיעקר אות אחת בתורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שיהו הכל רואין אותן ושואלין מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הם ופשטו ידם בגרים גרורים:

    חלק להם בתי דינים והכי קאמר קח כל ראשי העם והולך אותם לבתי דינים הרבה וידונו את עוברי העבירה והוקע אותם את המחויבין מפני שצמדו לבעל פעור ועובד עבודת כוכבים בסקילה וכל הנסקלין נתלין כדאמרינן (בארבע מיתות (דף סה.)):

    שאין ב"ד אחד דן שנים ביום אחד:

    אלא בשתי מיתות הוא דאין דנין לפי שאין זו דומה לזו וצריך למצוא טעם לדבריהם כאן וכאן ואתי לאקלקולי שמא לא יחפשו ככל הצורך:

    אבל במיתה אחת ועבירה אחת דנין:

    אלא כדמוכח קרא (במדבר כ״ה:ד׳) וישוב חרון אף וגו' כשהקב"ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאין לכבודו:

    צדק ילין בה רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו ועתה כשאין עושים כן הרי הן כמרצחין:

    שמחמץ את דינו שמשהא אותו ומלינו כדי להוציאו לאמיתו:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 35a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Tosafot

    אבל במיתה אחת דנין והא דתני בתוספתא אין דנין שנים ביום אחד אפי' נואף ונואפת בפרק נגמר הדין (לקמן סנהדרין דף מו.) מוקמי לה בבת כהן ובועלה דהיא בשריפה ובועלה בחנק:

    אשרו חמוץ ולא חומץ פ"ה לכדדרשינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף מו: ושם) מניין שנזקקין לתובע תחלה כגון שתובע את חבירו שהלוהו מנה ואינו משלם וזה משיבו משכון היה לי בידך ונתקלקל או אבד נזקקין לתובע תחלה עד שיהא ממונו בידו ואח"כ נזקקין לדין משכון וצ"ל שיש שטר למלוה דלא מהימן ליה במיגו דאי בעי אמר פרעתיך דא"צ לפורעו בעדים ואע"ג דאטרוחי ב"ד תרי זימנין לא מטרחינן כדאמר בפ' המקבל (ב"מ ד' קי.) בההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא ומלוה אמר ג' ולוה אמר ב' ומסיק והיכא דקדים מלוה ואכל פירי דג' שנין לא מפקינן מיניה משום דאטרוחי בי דינא שתי זימני לא מטרחינן התם היינו טעמא כדמסיק מילתא דעביד לאיגלויי אבל הכא משום דברים בעלמא דקאמר לוה לאישתמוטי לא שבקינן מלהוציא מידו מיהו תימה היכי דמי אם יש לו עדים מזומנין ללוה או שטוען דבתוך ל' יום יביא עדים נמתין ליה דאפי' שואל זמן לפרוע יהבינן ליה זמן ל' יום ואי טוען שיביא עדים לאחר ל' יום בלא קרא נמי לא צייתינן ליה והיכא דזיילי ניכסי קאמר התם דנזקקין לנתבע תחלה ואמאי וכי ימתינו לאחר שנה או שנתים וצ"ל ולדחוק דאמר פלוני ופלוני היה שם ויודע בזכותו וידוע דהכי הוא וריב"א פירש דנזקקין לתובע תחלה פירוש היינו לקבל עדיו תחלה ונ"מ אם ימותו עדיו של נתבע או ילכו למדינת הים ותימא דלא גרע מהיכא דזיילי ניכסי וי"מ שזה תובע שחבל בו והנתבע אומר שיביא עדים היום או למחר משאר תביעות שיש לו עליו דנזקקין לתובע תחלה דקי"ל בפרק החובל (ב"ק דף צא.) דאין נותנין זמן לחבלות:

    ליגמריה לדיניה בשבתא אע"ג דתנן בפ' משילין (ביצה דף לו.) אלו הן משום שבות לא דנין היינו דוקא דיני ממונות גזירה שמא יכתוב אבל דיני נפשות אין לאסור מטעם זה שכבר כתבו מאתמול דברי המזכין ודברי המחייבין:

    אין רציחה דוחה את השבת בשריפה ניחא אפילו למ"ד מקלקל בהבערה פטור דיש בה חילול שבת משום פתילה דאמר (יבמות דף ו:) מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנים ובשאר חייבי מיתות נמי אפי' למ"ד (כתובות ה:) דמקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה:

    לאביו ולאמו לאמו דרשי' לכהן ונזיר ואע"ג דנזיר חמור דאין מיטמא לקרובים וכהן הדיוט מיטמא לקרובים מ"מ ס"ד דמיתסר טפי משום כהן הדיוט כיון דאיכא תרתי ועוד כהן הדיוט עדיף שזה קדושתו לעולם וזה אין קדושתו לעולם כדאמרינן בנזיר בפ' כהן גדול (נזיר דף מז:):

    הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו פ"ה הרי שהיה כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו וקשה דפריך מיניה בפ' טבול יום (זבחים דף ק.) אעובדא דיוסף הכהן שמתה אשתו בע"פ וטימאוהו ומאי קושיא שאני הכא דאיכא מצות טובא ע"כ נראה לפרש דבהולך לשחוט הפסח לבד איירי או למול את בנו ואינו לא כהן גדול ולא נזיר וכן משמע מדלא קתני הרי שהיה כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו כדתני באחריני והא דתני אמרת לא יטמא משום דלא אתי עשה דטומאת קרובים וידחה עשה דפסח או דמילה שיש בו כרת ועוד יש ליישב פי' הקונט' דאי משום הולך לשחוט את פסחו לחודיה לא נמנע מלטמא כי הוי נמי בהדי אחריני אין בכך כלום דלא דמי לכהן הדיוט כדפרישית לעיל דקדושתן קדושת עולם:

    Tosafot on Sanhedrin 35a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Rabbeinu Chananel

    דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום מנא לן שנאמר והוקע אותם לה' נגד השמש. ומניין להוקעה שהיא תלייה שנאמר והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. אם העם חטאו ראשים מה חטאו אמר רב אמר לו הקב"ה למשה חלק להן בתי דינים מה טעמא לפי שאין דנין שנים ביום אחד. איני והאמר רב חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות אבל במיתה אחת דנין אלא להשיב חרון אף:

    דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה כו' מנא לן א"ר חנינא דאמר קרא מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. כלומר כיון שאין מלינין בדין כאלו הן מרצחים:

    רבא אמר אשרו חמוץ אשרו דיין שמחמץ את דינו. כלומר מאריך ואינו חותכו כמו מצה. אלא ממתין עד שיחמיץ. ר' אלעזר דריש האי קרא צדק ילין בה ועתה מרצחים כל המלין צדקה. כלומר כל הפוסק לתת צדקה לעניים ומלינה ואינו נותנה מיד מרצחין הן. וה"מ בריפתא ותמרי שעיני עניים נשואות בהן ומצפין להן כדי שיאכלו אותן בערב ואין מכינין להן מאי שיאכלו וכיון שלא נתן להן זה נמצאו מתים הלילה כולו ברעב. אבל זוזי או חיטי ושערי לית לן בה:

    לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב מאי טעמא לפי שאין הריגת ב"ד דוחה לא שבת ולא יו"ט כו'. פשוטה היא. ואי אמרת לידייניה במעלי שבתא וליגמרו לדיניה בחד בשבא. מינשו לטעמייהו. ואע"ג דכתובין הוו דברי כל אחד ואחד נהי דכתבי טעמא דמפקי בפומייהו טעמא דבליבא מינשו הלכך לא אפשר. ואקשינן ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו. ומה עבודה שדוחה שבת שנאמר וביום השבת שני כבשים וגו' קבורת מת מצוה דוחה העבודה מולאחותו שבנזיר. דתניא ולאחותו מה תלמוד לומר מופנה הוא דלא הוה צריך ליה. ומה אם לאביו

    Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 35a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Meiri

    אע"פ שכל שיש בידו למחות ולא מיחה נענש בדיני שמים בדיני אדם אינו נענש א"כ מהו שנאמר קח את כל ראשי העם והוקע אותם וכו' אם העם חטאו ראשים מה חטאו כך פירשו קח את כל ראשי העם לעשות דיינין וחלקם לבתי דינין לדון את המתחייבים כדי שיהיו כולם מתעסקים בנקמת י"י ומתוך כך ישוב חרון אף מישראל ומה שנאמר והוקע אותם פירושו על (המתחייבים) דעת רבים:

    לעולם אין דנין בדיני נפשות שנים ביום אחד שמא לא יתישבו לחקור אחר הטעם כל כך ויבואו לקלקל במה דברים אמורים בשתי מיתות אבל במיתה אחת דנין ופירוש הדבר במיתה אחת ועבירה אחת הא מיתה אחת בשתי עבירות כגון סקילה של עובד עבודה זרה ושל בא על אמו או שתי מיתות שבעבירה אחת כגון בועל אשת איש בת כהן אין הורגין שניהם ביום אחד וי"מ מיתה אחת שבגוף עבירה אחת כגון נואף ונואפת כמו שיתבאר:

    כבר ביארנו שדיני ממונות אם רצו דנין בו ביום וגומרין בו ביום אם נסכמו רובם לדעת אחת ואין מצריכין להלין את הדין אבל דיני נפשות דנין וגומרין בו ביום לזכות אבל אם נסכמו לחובה אין להם לגמרו בו ביום אלא צריכים הם להלין את הדין שמא יצא להם טעם לזכות והוא שנרמז בכתוב צדק ילין בה ועתה מרצחים ר"ל שכל שאינו מלין דין של חובה בדיני נפשות מרצח הוא וכן הוא אומר אשרו חמוץ אשרי דיין שמחמיץ את דינו ואינו ממהר לגמרו ומ"מ למחר גומרין את דינו שמאחר שנסכמו לחובה ועשו הלנת דין אין להם לענות את דינו ומ"מ הא כל שלא הסכימו עליו נושאין ונותנין אפילו כמה ימים עד שיסכימו ואחר שיסכימו עושין הלנת דין ואחר ההלנה גומרין את הדין למחרתו למדת שאין הלנה אלא אחר הסכמה ושאין מענין את הדין אחר הלנה:

    זה שנדרש בפסוק זה אשרו חמוץ אשרי דיין שמחמיץ את דינו יש לדרוש בו גם כן אשרו חמוץ ולא חומץ לומר שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שאם בא ראובן ותבע את שמעון מנה ושמעון טוען שהיה משכון בידו ונפחת ביתר מכדי הלואתו והוא תובע את היתר או שאומר שיש בידו משלו בכדי אותו שיעור ואין לו טענת מיגו ליפטר בלא היו דברים מעולם או בפרעתי כגון שיש בידו שטר נזקקין לאותו שתבע תחלה ואח"כ נזקקין לשני ויש בזה דרכים אחרים וכבר ביארנום בקמא פרק הפרה:

    כבר ביארנו במקום אחר שסוף שכר התעניות הוא הצדקה והוא שראוי לחלק צדקה בלילי התעניות ואחר שכן הרי נמצאו עיניהם של עניים נשואות לכך ואין מכינים לעצמם צרכי סעודה וכל שמאחר צדקתו עד למחר נמצא משכיבו עד למחר בלא אכילה מכאן אמרו כל תענית שמלינין בו צדקה כאלו שופכים דמים ודוקא מי שדרכו ליתן צדקה בדבר המצוי לאכל אבל מעות וחטים ושעורים אין קפידא באיחורם עד למחר:

    כבר בארנו במשנה בקצור שאין דנין דיני נפשות לא בערב יום טוב ולא בערב שבת ר"ל שאין נושאין ונותנין בדינו שמא יסכימו עליו לחובה ובו ביום אי אפשר להרגו שצריכים הם להלנת דין ולמחר אי אפשר שאין מיתת בית דין דוחה שבת ויום טוב שמא תאמר לגמור דינו בשבת שאחר הלנה ולהרגו באחד בשבת הרי אחר הלנה אין מענין את דינו שמא תאמר לדונו בערב שבת ולגמור דינו באחד בשבת ולהרגו שמא ישכח להם טעמם ואע"פ שסופריהם כותבין דבריהם דרך צחות אמרו פומא כתבי ליבא לא כתבי שמא תאמר לגמור את דינו בשבת ולהרגו במוצאי שבת אין הורגין אלא ביום שנאמר נגד השמש למדת מ"מ שאם נשאו ונתנו בחמישי ונסכמו לחובתו בו ביום והלינו את הדין בליל ששי הורגין אותו בששי וכך כתבוה רבותי נ"ע ויש חולקין וכן למדת שאע"פ שהריגת בית דין אינה דוחה שבת גמר דין מיהא היה דוחה שבת אלו היה מקום לגמור את הדין אלא שאין ראוי לענות את דינו בתלמוד המערב אמרו שאסור לדון דיני ממונות בערב שבת והקשו ממשנה זו שיראה ממנה דוקא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות מותר ותירצו כאן להלכה כאן לדברי תורה כלומר שמן התורה דנין דיני ממונות בערב שבת אבל מדברי סופרים אסור מפני כבוד השבת ומכאן חלק מי שחלק שלא להרוג בערב שבת:

    כבר ביארנו שמיתת בית דין אע"פ שהיא מצות עשה אינה דוחה שבת וכן קבורת מת מצוה אינה דוחה שבת ומ"מ דוחה היא את העבודה ואין צריך לומר שדוחה הטומאה לבד ר"ל שאם אין לו קוברים רשאי הכהן לדחות לא תעשה של טומאה ליטמא לו ולקברו אלא אף העבודה ר"ל שאפילו היה כהן גדול ונזיר ושהיה הולך לשחוט את פסחו שזו היא עבודה ולמול את בנו שהיא מכשירי עבודה שהרי מילת זכריו ועבדיו מעכבתו או שהיה הולך להקריב איזה קרבן הכל נדחה מפני מת מצוה וכבר בארנו הענין יפה במסכת ברכות:

    עבודה דוחה שבת ויום טוב בהקרבת תמידין שנאמר במועדו ואפילו בשבת ואין צריך לומר במוספין ושאר קרבנות היום מיתת בית דין דוחה את העבודה ר"ל שאם היה כהן רוצח ורוצה לעבוד מורידין אותו לידון בין בקרבן יחיד בין בקרבן צבור שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות ומ"מ אם התחיל בעבודה התבאר במקומו שממתינין לו שנאמר מעם מזבחי ולא מעל מזבחי אלא שממתינין לו עד שיגמור ומורידין אותו ומ"מ הרג בשוגג אין מזבח קולטו מגואל הדם אלא כהן ועבודה בידו והיה בגגו של מזבח ובמזבח בית עולמים כמו שהתבאר במסכת מכות ולפי דרכך למדת שאין זר נקלט במזבח כלל מ"מ מי שהיה מתפחד מן המלך או מבית דין ולהוראת שעה מזבח קולטו ואין מורידין אותו אא"כ נתחייב מיתת בית דין:

    Meiri on Sanhedrin 35a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    תוס' בד"ה ליגמריה לדיניה כו' משום שבות לא דנין היינו דוקא ד"מ גזירה שמא יכתוב כו' עכ"ל דליכא לאוקמא בד"נ ובתחילת דין בשבת דאיכא כתיבה בתחילת דין דא"כ לאו היינו משום שבות ומשום גזירה שמא יכתוב אלא משום דבעי בתחילת דין דב' סופרי הדיינין כותבין כו' וק"ל:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 35a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בתוס' ד"ה אשרו חמוץ ואף על גב דאטרוחי ב"ד תרי זימני לא מטרחינא וכו' והתם היינו טעמא כדמסיק מלתא דעבידא לגלויי וכו' שם בדף ק' פריך עלה והא קיימא לן כר"נ דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת גבי שוכר מרחץ בי"ב זהובים לשנה דינר זהב לחדש ומשני התם מילתא דלא עבידא לגלויי רצה לומר דהספק אינו עומד להתברר לעולם ולכך קרקע בחזקת בעליה עומדת אבל הכא מילתא דעבידא לגלויי בסוף שיבאו עדי השטר ויעידו ולכך כי אכלינהו מלוה לפירות לא מפקינן השתא מיניה דאטרוחי בי דינא לא מטרחינן תרי זימני דהשתא נוציא הפירות מיד המלוה ויתנוה להלוה ושמא כשיבאו עדי השטר ויעידו שהן של המלוה נצטרך לחזור ולהטריח ולהוציא מיד הלוה ליד המלוה זהו היוצא מפירש"י ואם כן לפי זה לא תירצו התוס' הכא כלום דהא הכא נמי עבידא לגלויי דכשיבואו עדים שאמר הלוה ויעידו אם היה לו בידו משכון ונפחת או לא וצ"ל דהתוס' מפרשי התם מילתא דעבידא לגלויי ר"ל דהכל רואים שיש לו טענה דהא שנין סתם כתוב בשטר וכשיבאו העדים יתגלה הענין אם הוי שנים או שלשה אבל הכא בשמעתין אין ידוע אם יש להלוה שום טענה כלל על המלוה דיכול להיות דלא היה לו בידו שום משכון מעולם דק אשתמוטי קא משתמט:

    בא"ד דאמר פלוני ופלוני היה שם ויודע בזכותו ויודע דהכי הוא נ"ל דר"ל שידוע הוא שאין שום עדים יודעים מהעסק שהיה ביניהם כ"א אותן העדים שאומר הלוה אבל מ"מ יכול להיות שמעולם לא היה לו שום משכון בידו ואשתמוטי קא משתמט דאם לא כן הכי נמי ה"ל מילתא דעבידא לגלויי וק"ל:

    בא"ד וריב"א פי' וכו' עיין במרדכי פרק הפרה שמפרש שם היכי יתיישב כלל לפי' הריב"א הא דקאמר בגמרא ואי זילו נכסי נזקקים להנתבע תחלה ולי נראה דגם לפי' הריב"א קאי נמי דהלוה טען שהמשכון היה לו בידו ונפחת ורוצה להביא עדים מיד אלא שהתובע רוצה שיקבלו עדיו תחלה (ואף) ונ"מ אם ימותו עדיו של הלוה ויצטרך אח"כ לשלם להמלוה ויפסיד תביעתי שהיה לי עליו עבוד המשכון ועל זה קאי בגמרא ואי זילו נכסי וכו' שע"י שלא יקבלו עדיו של הנתבע תחלה וימותו העדים ויפסיד הנתבע תביעתו ויצטרך לשלם להתובע יזלו נכסיו אז אין נזקקין להתובע תחלה לכך מקשה התוס' ותימה דזה גופיה מה שימותו העדים או ילכו למדינת הים ויפסיד הלוה תביעתו שיש לו עליו מהמשכון הוא גופא לא גרע מהיכי דזיל נכסי דאין לך זילי נכסי והפסד גדול מזה וק"ל ועיין בביאורי לטור ח"מ סי' כ"ד:

    בא"ד וי"מ שזה תובע שחבל בו וכו' דאין נותנים זמן לחבלות ור"ל הוא תבעו על דבר המשכון ואיירי דרוצה להביא עדים תוך ל' יום ואפ"ה נזקקים לתובע תחלה שתבעו מתחלה על דבר החבלה ואין ממתינין לו עד שיביא העדים שהיה לו משכון בידו דהא כי הוה שואל זמן לפרעון ג"כ לא היו נותנים לו וק"ל:

    ד"ה ליגמרי לדינא בשבתא וכו' גזירה שמא יכתוב אבל דיני נפשות וכו' ר"ל דבדיני ממונות על כרחך צויכין לכתוב לו פסק דין שיכפה בו בעל דינו עד שישלם לו ולכך שייך לומר גזירה שמא כתוב אבל בדיני נפשות אין צריכין לכתוב שם פסק דין מאי אמרת הא צריכין לכתוב מי המזכה ומי המחייב הא כבר כתבו מאתמול וכו':

    ד"ה הרי שהיה הולך וכו' וקשה דפריך מיניה פ' טבול יום אעובדא דיוסף הכהן וכו' כצ"ל ר"ל דפריך שם והיאך טמאוהו בערב פסח הא לא יהא רשאי לעשות פסחו מפני הטומאה הכי משמע מהברייתא דקבורת קרובים אינו דוחה פסח כדיליף מולאחותו:

    בא"ד ועוד יש ליישב פ"ה ר"ל דלעולם הכא איירי שהיה נזיר וכ"ג והיה הולך לשחוט פסחו ואפילו הכי פריך מיניה שם שפיר דע"כ אפילו כשהוא הולך לשחוט פסחו לחודיה לא היה נזיר וכ"ג ואפ"ה ס"ל להברייתא דיש לו למנוע מלטמאות לקרובים דאי ס"ל להברייתא דמשום שהולך לשחוט את פסחו לחודיה לא נמנע וכו' א"כ ל"ל לאחותו למילף מיניה דיטמא למת מצוה כשהוא נזיר וכ"ג והולך לשחוט את פסחו דכיון דכבר שמעינן מלאביו ולאמו דגם כשהוא נזיר וכ"ג מותר לטמאות למת מצוה א"כ כשנצטרף לזה שהוא הולך ג"כ לשחוט את פסחו למה תיסק אדעתין שלא יהא רשאי לטמאות כיון שבלא זה כשהוא הולך לשחוט את פסחו רשאי לטמא אפי' לקרובים אם כן לא ניתוסף שום קדושה על הנזיר ועל הכ"ג במה שהוא הולך לשחוט את פסחו דכיון שהוא הולך לשחוט את פסחו לחודיה אין בו שום מניעה מלטמאות בשביל שנצטרף לנזיר וכ"ג אין בכך כלום ולא דמי להא דאצטריך קרא דלאביו לנזיר וכהן הדיוט שיהא מותר לטמאות למת מצוה אע"ג דכהן הדיוט לחודיה כשאינו נזיר מטמא לקרובים התם שאני דהא מ"מ כשהנזיר ג"כ כהן הדיוט ניתוסף קדושה על הנזיר דהנזיר אין קדושתו לעולם וקדושת כהן הדיוט קדושתו לעולם ונקרא נזיר קדוש שניתוסף עליו קדושה לכך הוי ס"ד דאינו מטמא למת מצוה ואיצטריך קרא דלאביו אבל בהולך לעשות את פסחו נמי אינו אלא לשעה ולכך אי הוה דינא הכי דהולך לעשות פסחו מטמא לקרובים אם כן למה אצטריך קרא למת מצוה בהרי נזיר וכ"ג ודו"ק כך הוא שיטה התוס' רק שקצרו לשונם ועיין בברכות בפ' מי שמתו:

    Maharam on Sanhedrin 35a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה חַלֵּק עֲלֵיהֶם בָּתֵּי־דִּינִין (במדבר כה, ד). פירוש חלקם במקומות רבים מפוזרים שלא ידונו כולם במקום אחד והטעם עשה כן בשביל פרסומי ניסא טפי יען דהענן היה מאהיל על כל המחנה שיעור שתים־עשרה מיל ואין זורח עליהם שמש כלל ורק על כל אחד מאלו החייבין היה יורד שמש על ראשו שהיה נעשה נקב בענן כנגדו ודרך הנקב יורדת השמש על ראשו ואם יהיו בתי דינין מפוזרים במקומות הרבה היה נעשה בדרך נס נקבים רבים כנגד החייבין כדי שירד עליכם אור השמש ובזה יהיה פרסום הנס טפי.

    וְרָבָא אָמַר מֵהָכָא "אַשְּׁרוּ חָמוֹץ", אַשְׁרֵי דַּיָּן שֶׁמְּחַמֵּץ אֶת דִּינוֹ (ישעיה א, יז). יש להקשות מנא ליה דקאי זה על דיני נפשות דוקא ודילמא גם דיני ממונות? ונראה לי בס"ד דריש חָמוֹץ בהפוך אתוון מוֹחֵץ כמו וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב (במדבר כד, יז), וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ (שופטים ה, כו) כלומר עשו חמוץ להשהות לדין שהוא מוחץ והורג בו נפשות. ומה שאמר וְאִידָךְ? אַשְׁרֵי חָמוֹץ וְלֹא חוֹמֵץ פירש רש"י החזיקו את הנגזל ולא את הגזלן. וקשא זה פשיטא ואיך סלקא דעתיה להחזיק ביד עוברי עבירה? ונראה לי בס"ד דבא ללמד על ענין כהאי גונא דאיתא במציעא (בבא מציעא לט:) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאה [בא אליו אדם מהמקום הנקרא 'חוזאה' וטען שאחיו של מרי בר איסק הוא] אמר ליה [אותו אדם למרי בר איסק] פלוג לי [תן לי חצי מירושת אבינו] אמר ליה [מרי בר איסק לאותו אדם] לא ידענא לך [איני מכיר אם אתה הוא אחי] אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה [רב חסדא לאותו פלוני] שפיר קאמר לך [יפה אמר לך מרי, כלומר: אין רמאות בדבריו כי אכן אפשר שאינו יודע אם אחיו אתה אם לאו, ומשום שכשיצא מאצלך לא היה לך חתימת זקן, ועכשיו יש לך וכעין] שנאמר [כשבאו אחי יוסף למצרים ועמדו לפני יוסף] וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ (בראשית מב, ח) מלמד שיצא [יוסף מבית יעקב] בלא חתימת זקן [כי בן שבע עשרה שנה היה] ובא [כלומר: כשבאו אחי יוסף אליו, היה] בחתימת זקן [ולכן לא ידעו שהוא יוסף, ואילו יוסף הכיר את אחיו שהיו חתומי זקן כשיצא מהם. ולפיכך] אמר ליה [רב חסדא לאותו אדם] זיל אייתי סהדי דאחוה את [לך והבא עדים שאחיו אתה] אמר ליה [אותו אדם לרב חסדא] אית לי סהדי ודחילי מיניה דגברא אלמא הוא [יש עמי עדים המעידים על אחוותנו, אלא שדא עקא, יראים הם להעיד נגד מרי כי אדם אלים הוא] אמר ליה לדידיה [אמר רב חסדא למרי: אם כן] זיל את אייתי [הנך] סהדי [שהביא האח, כדי שיעידו] דלאו אחוך הוא [לך אתה והבא את אותם העדים שאומר אחיך שהם מעידים על אחוותכם, לך אתה והביאם שיעידו כמוך), או תביא עדים אחרים] אמר ליה [מרי לרב חסדא: וכי אטו] דינא הכי? והא המוציא מחבירו עליו הראיה! אמר ליה [רב חסדא למרי] הכי דיינינן לך ולכל אלמי דחברך [כך אני דן לך ולכל האנשים האלימים כמוך] עיין שם. והשתא אי אתרמי כהאי גונא דהגזלן אלם וזה הנגזל אית ליה סהדי ויראים להעיד ולכך אינו יכול להביאם אין מחזיקין ביד הגזלן לומר להנגזל עליך הראיה שצריך אתה להביא העדים אף על גב דקיימא לן בעלמא המוציא מחברו עליו הראיה, אלא מחזקינן ביד הנגזל לומר לגזלן זיל את אייתי סהדי כמו שעשה רב חסדא למרי בר איסק. או יובן כגון נתחייב הנגזל שבועה וזה הגזלן חשוד על השבועה ובודאי ישבע לשקר ויאכל מה שבידו שצריכין להחזיק ביד הנגזל לומר השבע ותטול.

    Ben Yehoyada on Sanhedrin 35a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 35, Amud Aleph, about 280 words in 13 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 13 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 117 words

      Opens “וכתיב: (שמואל ב כא, י) ״ותקח רצפה…”

      Named: שמואל.

    2. Segment 220 words

      Opens “וכתיב: (במדבר כה, ד) ״ויאמר ה' אל…”

    3. Segment 333 words

      Opens “אמר רב יהודה אמר רב: אמר לו…”

      Named: רב יהודה, רב חסדא.

    4. Segment 46 words

      Opens “אלא, כדי שישוב חרון אף מישראל.…”

    5. Segment 58 words

      Opens “דיני ממונות גומרין בו ביום כו'. מנהני…”

    6. Segment 627 words

      Opens “א"ר חנינא: דאמר קרא, (ישעיהו א, כא)…”

      Named: רבא.

    7. Segment 712 words

      Opens “ואידך: ״אשרו חמוץ״, ולא חומץ. ואידך, האי…”

    8. Segment 834 words

      Opens “כדר' אלעזר אמר ר' יצחק, דא"ר אלעזר…”

      Named: רבי יצחק.

    9. Segment 95 words

      Opens “לפיכך אין דנין כו'. מ"ט…”

    10. Segment 1037 words

      Opens “משום דלא אפשר. היכי ליעבד? לידייניה במעלי…”

    11. Segment 1141 words

      Opens “וליגמרי' לדיניה בשבתא, וליקטליה בחד בשבתא? נמצא…”

    12. Segment 1221 words

      Opens “א"ל ר"ל לר' יוחנן: ותהא קבורת מת…”

    13. Segment 1319 words

      Opens “כדתני' (במדבר ו, ז) ״לאביו ולאמו לאחיו…”

    Sages named on this page

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Sanhedrin 35a · Segment 1 — “וכתיב: (שמואל ב כא, י) ״ותקח רצפה בת איה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 35a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026