Talmud Builders

    Sanhedrin 45b

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 45b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1The verse states: “He shall be stoned [ sakol yissakel ],” with the doubled verb form indicating that the halakha applies in all places and at all times.

    2§ The mishna teaches that if the condemned party does not die from his fall, the second witness takes the stone that had been prepared for this task and casts it on his chest. The Gemara asks: Does the witness take the stone by himself? But isn’t it taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Elazar says: A stone was there with a weight that could be lifted only by two men. The witness takes it and places, i.e., casts, it on the condemned party’s chest. If he dies with the casting of this stone, the obligation to stone the transgressor is fulfilled. This indicates that one individual could not lift the stone by himself. The Gemara answers: And according to your reasoning, the baraita itself should pose a difficulty for you, as it first states that the stone was of a weight that could be lifted only by two men, and then it says that the witness takes it and places it on the condemned party’s chest, apparently acting alone.

    3Rather, both the mishna and the baraita should be explained as follows: The second witness lifts the stone together with the other witness, but then the second witness alone casts it so that it should fall with force upon the condemned party’s chest, as two people working together cannot aim their throw with precision.

    4The mishna teaches: And if the condemned party does not die with the first stone, then his stoning is completed by all of the Jewish people. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita : Never did a person repeat the stoning, as the condemned party always died with the first stone cast upon him? The Gemara answers: Did we say that they acted so? Rather, we said that if the condemned party did not die with the casting of the first stone and it was necessary to try again, the stoning is completed by all of the people who assembled for the execution.

    5The Master said in the baraita that a stone was there, indicating that a special stone was kept in the place of stoning and used time and time again for this purpose. The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita : The stone with which the condemned party was stoned and the tree on which his corpse was hung, or the sword with which he was killed, or the cloth with which he was strangled, all of them are buried together with him? If so, the same stone could not have been used for every execution. The Gemara answers: No, it is necessary to teach that after the stones were buried with the transgressor, they would prepare other stones and bring them to the place of stoning in their place.

    6The baraita teaches that all of the items used in the execution are buried together with the transgressor. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita that they are not buried together with the transgressor? Rav Pappa said: What does the baraita mean when it says that these items are buried together with him? They are not actually buried together with him in the same grave; rather, they are buried within his grasp, i.e., in the area surrounding his grave.

    7§ Shmuel says: If the witnesses’ hands were severed after the transgressor was sentenced to be stoned, so that they can no longer stone him themselves, the transgressor is exempt from punishment and is not executed. What is the reason for this? This is because I need to fulfill what is stated in the verse: “The hand of the witnesses shall be first upon him to put him to death” (Deuteronomy 17:7), and here this is not possible.

    8The Gemara asks: If that is so, that the witnesses themselves must stone the transgressor or else the sentence is not carried out, if the witnesses lacked hands from the outset, when they offered their testimony, are they also disqualified? The Gemara answers: There it is different, as the verse states: “The hand of the witnesses,” indicating that the hands that were there already when the witnesses gave their testimony must throw the first stone when the transgressor is executed. If the witnesses already lacked hands at the time of their testimony, others can throw the first stone.

    9The Gemara raises an objection to the opinion of Shmuel from what is taught in a mishna ( Makkot 7a): In any place where two witnesses testify before a court and say: We testify about so-and-so that his death sentence was issued in such and such a court, and so-and-so and so-and-so were his witnesses, he is executed, and there is no need to retry him. This seems to indicate that the transgressor is put to death even if the witnesses are not there to throw the first stone. The Gemara explains: Shmuel interpreted the mishna as referring to a case where the witnesses who testify about the transgressor’s conviction in a different court are the same witnesses who had testified against him at his original trial, and they are present to throw the first stone.

    10The Gemara raises another difficulty against the opinion of Shmuel: But do we really need to fulfill what is stated in the verse exactly as it is written? But isn’t it taught in a baraita : The verse with regard to a murderer states: “He that smote him shall be put to death, for he is a murderer” (Numbers 35:21)? I have derived only that the murderer is put to death with the mode of execution written concerning him, i.e., decapitation. From where do I derive that if you cannot put him to death with the mode of execution written concerning him, e.g., if he is escaping from the court, you can put him to death with any mode of execution with which you can put him to death? The verse states: “He that smote him shall be put to death [ mot yumat ],” where the doubled verb teaches that he is put to death in any case, by any mode of execution. Here too, the condemned party should be executed even if the witnesses cannot cast the first stone.

    11The Gemara answers: There, concerning a murderer, it is different, as the verse explicitly states: “He that smote him shall be put to death,” which serves to include all modes of execution.

    12The Gemara asks: But why not learn from this halakha a principle that can be applied in all cases of capital punishment? The Gemara responds: This case does not prove a principle, because the halakhot of the murderer and of the blood redeemer, i.e., a relative of one who was killed who takes it upon himself to redeem his relative’s death, are two verses that come as one, and the rule is that two verses that come as one do not teach a principle. In other words, if a halakha is stated in the Torah with regard to two individual cases, the halakha is understood to apply only to those cases. Had the halakha applied to all other relevant cases as well, it would not have been necessary for the Torah to teach it twice. The fact that two cases are mentioned indicates that they are the exceptions rather than the rule.

    13The Gemara explains: The halakha that capital punishment need not necessarily be imposed in accordance with the Torah’s specific instructions is taught with regard to two cases, that of the murderer and that of the blood redeemer. The case of a murderer is this halakha that we said . With regard to the case of a blood redeemer, what is it? As it is taught in a baraita : The verse states: “The blood redeemer shall slay the murderer when he meets him” (Numbers 35:21). This mitzva of redeeming the death caused by an unintentional killer falls on the blood redeemer, a relative of the victim. And from where is it derived that if the victim has no blood redeemer the court appoints a blood redeemer for him? As it is stated: “When he meets him,” which teaches that in any case he shall slay the murderer, whether he is a relative or a court-appointed blood redeemer.

    14Mar Kashisha, son of Rav Ḥisda, said to Rav Ashi: And do we not need to fulfill what is stated in the verse exactly as it is written? But didn’t we learn in a mishna ( Sanhedrin 71a) with regard to a stubborn and rebellious son: If one of the boy’s parents is without a hand, or is mute, or lame, or blind, or deaf, the boy is not rendered a stubborn and rebellious son?

    15This halakha is derived as it is stated: “Then shall his father and his mother lay hold of him, and bring him out to the elders of his city and to the gate of his place” (Deuteronomy 21:19). This serves to teach: His father and mother “lay hold of him,” but not those without a hand who cannot grab him; “and bring him out,” but not those who are lame and cannot take him out. And it is stated: “And they shall say to the elders of his city: This our son is stubborn and rebellious; he does not obey our voice; he is a glutton and a drunkard” (Deuteronomy 21:20). This verse serves to teach: “And they shall say,” but not mute people; “this our son,” but not the blind, who cannot point to the boy; “he does not obey our voice,” but not the deaf.

    16What is the reason that in all these cases the boy is not rendered a stubborn and rebellious son? Is it not because we need to fulfill what is stated in the verse exactly as it is written, and this principle should hold true with regard to other verses as well? The Gemara rejects this explanation: No, there, in the case of the stubborn and rebellious son, it is different, as the entire verse is superfluous. Therefore, all of the conditions inferred from the verse must be precisely met or else the boy cannot be rendered a stubborn and rebellious son. One cannot apply this principle to other verses.

    17The Gemara suggests: Come and hear a proof from what is taught in a baraita with regard to an idolatrous city, the majority of whose inhabitants engaged in idol worship, about which the verse states: “And you shall gather all the spoil of it into the midst of the open place of the city, and shall burn with fire both the city and the entire plunder taken in it” (Deuteronomy 13:17): If the city does not have an open place, it is not rendered an idolatrous city; this is the statement of Rabbi Yishmael. Rabbi Akiva says: If it does not have an open place, they make an open place for it.

    18The Gemara explains: Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva disagree only with regard to this detail, that one Sage, Rabbi Yishmael, holds that we need an open place that existed from the outset when the idolatry was committed, while the other Sage, Rabbi Akiva, holds that an open place that exists now is like an open place that existed from the outset. But everyone agrees that we need to fulfill what is stated in the verse exactly as it is written.

    19The Gemara answers: This issue is the subject of a dispute between tanna’im . As we learned in a mishna ( Nega’im 14:9) concerning the purification process of a leper, during the course of which blood and oil must be applied to his right thumb, right big toe, and right ear: If the leper has no right thumb, right big toe, or right ear, he can never attain ritual purity, as he cannot fulfill the conditions of the verse. Rabbi Eliezer says: In such a case, the priest may apply the blood and oil to the place where the missing finger, toe, or ear should have been, and the leper has thereby fulfilled his obligation. Rabbi Shimon says: The priest may apply it to his left thumb, left big toe, or left ear, and the leper has thereby fulfilled his obligation. The first tanna apparently holds that the Torah’s instructions must be fulfilled exactly as they are written, while Rabbi Eliezer and Rabbi Shimon disagree and say that when this is impossible, they are dispensable.

    20MISHNA: The corpses of all those who are stoned are hung after their death; this is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: Only the corpse of the blasphemer, who has cursed God, and the corpse of the idol worshipper are hung.

    21The corpse of a man is hung facing the people, but the corpse of a woman, out of modesty, is hung facing the tree; this is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: the corpse of a man is hung, but the corpse of a woman is not hung. Rabbi Eliezer said to the Rabbis: Did Shimon ben Shataḥ not hang in Ashkelon women who were found guilty of witchcraft, proving that the corpse of a woman who is executed is also hung? They said to him: No proof can be brought from here, as he hanged eighty women on that day, and the halakha is that the same court may not judge even two people charged with capital transgressions on the same day. It is therefore clear that he was not acting in accordance with Torah law, but rather his execution of the eighty women was an extraordinary punishment necessitated by unusually pressing circumstances.

    22GEMARA: The mishna teaches that the corpses of all those who are killed by stoning are hung after their death. The Sages taught in a related baraita : The verse states: “And if a man has committed a sin worthy of death, and he is put to death, and you shall hang him on a tree” (Deuteronomy 21:22): One might have thought that the corpses of all those who are put to death are hung. To counter this, the verse states: “His body shall not remain all night upon the tree… for he that is hung is a curse of God” (Deuteronomy 21:23), teaching that just as the blasphemer, who is liable to be punished by stoning, is hung after his death, so too, all those who are liable to be punished by stoning are later hung, but those who are liable to be executed in other ways are not hung after their death. This is the statement of Rabbi Eliezer.

    23The baraita continues: And the Rabbis say: Just as the blasphemer, who denies the principle of belief in God, is hung after his death, so too, all who deny the principle of belief in God are hung after they die. But others, even if they are liable to be punished by stoning, are not hung after they are put to death.

    24The Gemara clarifies: With regard to what do they disagree? The Rabbis interpret the verses based on the principle of generalizations and details, one of the methods by which the Torah is interpreted. And Rabbi Eliezer interprets them based on the principle of amplifications and restrictions, a different approach to biblical exegesis.

    25How so? The Rabbis expound the verses based on the principle of generalizations and details. The phrase “And he is put to death, and you shall hang him” is a generalization, as no particular offense is specified. The phrase “For he that is hung is a curse of God” is a detail, as a specific transgression is mentioned. Were the generalization and the detail next to each other in the same verse, we would apply the principle of generalizations and details and say that the generalization includes only that which is stated in the detail. Therefore, this transgressor, the blasphemer, yes, his corpse is subject to being hung after he is executed, but the corpse of anyone else is not.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    תלמוד לומר סקול יסקללשון עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה ירה:

    ושדי ליה איהוחד מינייהו:

    דתיתי מרזיאמכח גדול דשנים אין יכולין לכוון כחם להשליך כאחד כשזה משליך זה מעכבו אבל היחידי משליך בכח:

    היתהמשמע כל הימים היתה לכך והיא נקברת עמו:

    כולם נקברים עמומקבור תקברנו יתירא נפקא לן לקמן בפירקא (סנהדרין דף מו:):

    בתפיסתובתוך ארבע אמות אבל לא נקברו עמו ממש:

    גידמין הכי נמי דפסיליואם כן נימא עדי גידמין פסולין למה לי דנקט נקטעה לאחר מכאן:

    יד העדיםיד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה אבל גידמין מעיקרא לא מישתמעו מיניה דזו היא יד שלהם:

    הרי זה יהרגואע"פ שאין כאן יד עדים הראשונים אלמא לא בעי קרא כדכתיב דלאו דוקא איכתיב אלא למצוה בעלמא:

    בהן הן עדיוכגון דהנך שנים המעידים עליו שנגמר דינו בבית דין הן הן עדים שהעידו עליו מתחילה ונתחייב על פיהם:

    אין ליאי לא כתיב אלא יומת:

    אלא מיתה הכתובה בוסייף כדיליף לקמן [בד' מיתות] (ד' נב:):

    מות יומתריבוייא הוא:

    משום דהוי רוצחהנידון בבית דין:

    וגואל הדםכלומר מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו שני כתובין הבאים כאחד כו':

    היה אחד מהן גידםאביו או אמו של סורר ומורה:

    בננו זהמשמע שרואין אותו:

    ולא חרשיןשאינן שומעין מה שמשיב להם ואינן יודעין אם שמע תוכחתם אם לאו:

    כולי קרא יתירא הואדהוה ליה למיכתב והוציאוהו אל שער העיר ההיא וסקלוהו כדכתיב בכל שאר נסקלין ותו לא מידי כל אורך דברים זה למה:

    רבי אליעזרלא בעי קרא כדכתיב וכן ר"ש:

    מתני' אלא מגדףמברך את השם ובגמרא מפרש טעם:

    אין דנין שנים ביום א'בב"ד א' משום דלא מצו להפוכי בזכותיה דכל חד חד צריך לבקש ראיות למיתה זו ולמיתה זו ובגמרא מפרש דבשתי עבירות קאמר דאין ראיותיהן שוות ושמעון בן שטח שעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ועשה סייג לשעה ותלאן לפרסומא למילתא ודן את כולם ביום אחד מפני קרוביהם שלא יתקשרו להצילן:

    גמ' כי קללת אלהיםמפני שבירך את השם נתלה והעוברים והשבים אומרים מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם וגנאי הדבר כלפי מעלה להיזכר:

    מה מקלל בסקילהונתלה דכתיב ביה ותלית אף כל שבסקילה נתלה:

    אף כל שכפר בעיקראין לך לרבות אלא העובד ע"ז:

    דרשי כללי ופרטידורשין את התורה בכלל ופרט כל מקום שסתם ואח"כ פירש דורשין את האחרון בפרט:

    ורבי אליעזר דורשו במיעוטויש חילוק בין זה לזה פרט היינו פירוש הכלל ואין בכלל אלא מה שבפרט ואפילו הדומה לפרט אין מתרבה מן הכלל אבל הדורשו במיעוט לא עקר את הכלל ממקומו אלא מיעוטי במקצת שמתחילה היה משמע כל דבר ובא המיעוט ומיעט משמעו שלא תאמר הכל במשמע אלא כגון זה הכתוב אחריו והדומין לו:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    סנהדרין 45 עמוד ב

    1ת"ל סקל יסקל.

    2ואם לאו, עד השני נוטל את האבן. נוטל? והתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר, אבן היתה שם משוי שני בני אדם, נוטלה ונותנה על לבו. אם מת בה יצא. וליטעמיך, תיקשי לך היא גופא משוי שני בני אדם, נוטלה ונותנה על לבו?

    3אלא, דמדלי לה בהדי חבריה, ושדי לה איהו, כי היכי דתיתי מרזיא.

    4ואם לאו, רגימתו כו'. והתניא: מעולם לא שנה בה אדם! מי קאמינא דעביד? דאי מיצריך קאמינא.

    5אמר מר: אבן היתה כו'. והתניא: אחת אבן שנסקל בה, ואחת עץ שנתלה עליו, ואחד סייף שנהרג בו, ואחד סודר שנחנק בו כולן נקברין עמו. לא צריכא דמתקני ומייתי אחריני חלופייהו.

    6נקברין עמו. והתניא: אין נקברין עמו? אמר רב פפא: מאי ״עמו״? עמו בתפיסתו.

    7אמר שמואל: נקטעה יד העדים פטור. מאי טעמא? דבעינא (דברים יז, ז) ״יד העדים תהיה בו בראשונה״ וליכא.

    8אלא מעתה, עדים גידמין דמעיקרא, הכי נמי דפסילי? שאני התם, דאמר קרא: ״יד העדים״, שהיתה כבר.

    9מיתיבי: כל מקום שיעידוהו שנים ויאמרו, ״מעידין אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד פלוני, ופלוני ופלוני עדיו״ הרי זה יהרג. תרגמא שמואל בהן הן עדיו.

    10ומי בעינן קרא כדכתיב״? והתניא: (במדבר לה כא) מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה״ הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל מות יומת המכה מכל מקום׃

    11שאני התם דאמר קרא ״מות יומת״׃

    12וליגמר מיניה משום דהוה רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין׃

    13רוצח הא דאמרן גואל הדם מאי היא דתניא (במדבר לה, כא) גואל הדם ימית את הרוצח מצוה בגואל הדם ומניין שאם אין, לו גואל שב"ד מעמידין לו גואל שנאמר ״(במדבר לה״, יט) בפגעו בו מכל מקום׃

    14א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ומי לא. בעינן קרא כדכתיב ״והתנן היה אחד מהן גידם או אילם או חיגר או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה״׃

    15שנאמר ״(דברים כא״, יט) ותפשו בו ולא גידמין (דברים כא, יט) והוציאו אותו ולא חיגרין (דברים כא, ז) ואמרו ולא אילמין (דברים כא, כ) בננו זה ולא סומין (דברים כא, כ) איננו שומע בקולנו ולא חרשין׃

    16מאי טעמא לאו משום דבעינן קרא כדכתיב ״לא שאני התם דכוליה קרא יתירא הוא״׃

    17ת"ש אין לה רחוב אין נעשית עיר הנדחת דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר אין לה רחוב עושין לה רחוב׃

    18עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר רחובה דמעיקרא בעינן ומר סבר רחובה דהשתא נמי כדמעיקרא דמי אבל דכ"ע בעינן קרא כדכתיב׃

    19תנאי היא דתנן אין לו בהן יד בהן רגל אזן ימנית אין לו טהרה עולמית רבי אליעזר אומר נותן על מקומו ויוצא רבי שמעון אומר נותן על שמאלו ויוצא:

    Mishna

    20כל הנסקלין נתלין דברי רבי אליעזר וחכ"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז׃

    21האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה פניה כלפי העץ דברי רבי אליעזר וחכ"א האיש נתלה ואין האשה נתלית אמר (להן) רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון אמרו לו שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד:

    Gemara

    22ת"ר (דברים כא, כב) והומת ותלית יכול כל המומתין נתלין ת"ל (דברים כא, כג) כי קללת אלהים תלוי מה מקלל זה שבסקילה אף כל שבסקילה דברי רבי אליעזר׃

    23וחכ"א מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר׃

    24במאי קא מיפלגי רבנן דרשי כללי ופרטי רבי אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי׃

    25רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית כלל כי קללת פרט אי הוו מקרבי להדדי אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא׃

    Tosafot

    משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחדולמאן דאמר מלמדין איכא עיר הנדחת דדרשינן בפ' אלו מציאות (ב"מ דף לא:) מדכתיב הכה תכה ונסקלין נמי דבפ' ארבע מיתות (לקמן סנהדרין דף נג:) דרשינן מדכתיב מות יומתו דמיהם בם וא"ת בפרק אלו הנשרפין (לקמן סנהדרין דף עט:) דתנן חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה ואמר בגמרא שמע מינה מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והיכי דייק מיניה דשאני התם דמיתתם בכל מיתות שיכול כיון דחייב מיתה וי"ל דדייק מדקתני כל חייבי מיתות אפי' הנך דלא דרשי הכי אי נמי בורח שאני:

    אין לו בהן ידוכגון שנקטעה משנזקק לטומאה דאי קודם לכן הא אפילו שמואל דבעי קרא כדכתיב מודה בעדים גידמים כדאמר לעיל ויש תימה היכי דייק מהכא דבעי קרא כדכתיב דילמא שאני (התם) דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב כל מילי:

    רבי אליעזר אומר נותן על מקומוהך מתניתין מיתניא איפכא בפ' ג' מינין (נזיר מו:) בסופו ורבים כיוצא בהן בההיא שמעתתא גופא פלוגתא דב"ש וב"ה דנזיר ממורט מיתניא איפכא בפ' הוציאו לו (יומא דף סא: ושם) וכן בההיא פירקא (נזיר דף לח:) פלוגתא דאביי ורבא דזג וחרצן איפכא [בפסחים] (דף מא:) ופלוגתא דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות בפ' בתרא דנזיר (ד' סב. ושם) איפכא בפ"ק דנדרים (ד' ה:) ופלוגתא דרבה ורב חסדא בפ"ק דבכורות (ד' ג. ושם) דטריפה חיה איפכא בפ"ק דתמורה (ד' יא: ושם):

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    ונותנה על לבו איני והתניא אבן היתה שם משוי שני בני אדם כו' ופרקי' דמדליה חבריה בהדיה ושביק ליה לאבנא בידיה ושדי לה איהו עליה כי היכי דתיתי מרזיא פי' מכח כלומר מגביהין אותה שניהן למעלה ומניחה האחד ביד חבירו וכיון שאין בו כח להורידה מיד משתרבבת מידו ובאה עליו בכח:

    תנא מעולם לא הוצרכו לסקלו באבן שניה וכיון שהיו סוקלין אותו באבן ההיא היא היתה נקברת עמו והיו מתקנין אבנים אחרות ומתקנות תחתיה. דתנן אחד אבן שנסקל בו ואחד עץ שנתלה בו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו כולן נקברין עמו לא עמו ממש אלא עמו בתפיסתו פי' בד' אמות דיליה כדגרס' מת תופס ד' אמות:

    אמר שמואל נקטעה יד העדים אחר שהעידו פטור ההורג דבעינן יד העדים תהיה בו וליכא אבל אם היו העדים גידמין מעיקרא מקטיל ושני הכא דנקטעה משום דכתיב יד העדים ודייקינן יד שהיתה כבר אבל אם לא היתה כבר לא חיישינן לה איני דבעינן יד העדים ממש והתניא כל מקום שיעידו שנים כי בבית דינו של פלוני נגמר דינו של פלוני ופלוני ופלוני עדיו יהרג ותרגמ' שמואל בהן הן עדיו כלומר אנו העדנו עליו ועל פינו נגמר דינו והנה אנחנו והנה ידינו איני דאיתא הא דשמואל דאמר בעינן קרא כדכתיב והא כתיב ברוצח מות יומת הרוצח ומיתתו בסייף וקי"ל כי אם עומד במקום שאין אדם יכול להורגו בסייף שהורגין אותו בחצים או באבנים באיזו מיתה שיכולין להמיתו ולמה לא קאמר כיון שאין יכול להורגו בסייף פטור הוא ושנינן שאני התם דרבי קרא מות יומת המכה מכל מקום. וליגמר שמואל מיניה כשנקטעה יד העדים. ודחי' משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד רוצח הא דאמרן מות יומת המכה מכל מקום גואל הדם כתיב הוא ימית את הרוצח. ואם אין לו גואל ב"ד מעמידין לו גואל הדם שנאמר בפגעו בו מכל מקום כלומר הפוגע הורגו ואע"פ שאינו גואל הדם אלא במקום גואל הדם ואקשי' למא"ד (ומי) [דלא] בעינן קרא כדכתיב ולא והתנן בבן סורר ומורה ותפשו בו ולא גידמין והוציאו אותו ולא חיגרין כו' ודחינן שאני התם דכוליה קרא יתירא הוא ותוב אקשינן מרחוב דעיר הנדחת דכולי עלמא בעינן קרא כדכתיב ודחינן תנאי נינהו דתנן בנגעים פרק אחרון אין לו בוהן יד בוהן רגל אוזן ימנית אין לו טהרה עולמית ר' אליעזר אומר נותן על מקומו ויוצא ר' שמעון אומר נותן על של שמאל ויוצא. תנא קמא סבר בעינן קרא כדכתיב ור' אליעזר ור' שמעון לא בעו קרא [כדכתיב]:

    כל הנסקלין נתלין כו' ת"ר והומת ותלית יכול יהו כל הנסקלין נתלין כו' רבנן דרשי התורה בכלל ופרט כתיב כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ כלל כל מומת בא בפסוק של אחריו ופרט כי קללת אלהים תלוי וזהו המקלל ואם היה הפרט קרוב לכלל היינו דנין אותו אין בכלל אלא מה

    Edition: Vilna Edition · License: Public Domain

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 45b

    Sanhedrin 45b. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 559 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    תלמוד לומר סקול יסקל לשון עתיד ולא כתב כי סקל סקל או ירה ירה:

    ושדי ליה איהו חד מינייהו:

    דתיתי מרזיא מכח גדול דשנים אין יכולין לכוון כחם להשליך כאחד כשזה משליך זה מעכבו אבל היחידי משליך בכח:

    היתה משמע כל הימים היתה לכך והיא נקברת עמו:

    כולם נקברים עמו מקבור תקברנו יתירא נפקא לן לקמן בפירקא (סנהדרין דף מו:):

    בתפיסתו בתוך ארבע אמות אבל לא נקברו עמו ממש:

    גידמין הכי נמי דפסילי ואם כן נימא עדי גידמין פסולין למה לי דנקט נקטעה לאחר מכאן:

    יד העדים יד שהיתה להם תהיה להם בשעת מיתה אבל גידמין מעיקרא לא מישתמעו מיניה דזו היא יד שלהם:

    19 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 45b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Tosafot

    משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד ולמאן דאמר מלמדין איכא עיר הנדחת דדרשינן בפ' אלו מציאות (ב"מ דף לא:) מדכתיב הכה תכה ונסקלין נמי דבפ' ארבע מיתות (לקמן סנהדרין דף נג:) דרשינן מדכתיב מות יומתו דמיהם בם וא"ת בפרק אלו הנשרפין (לקמן סנהדרין דף עט:) דתנן חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה ואמר בגמרא שמע מינה מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והיכי דייק מיניה דשאני התם דמיתתם בכל מיתות שיכול כיון דחייב מיתה וי"ל דדייק מדקתני כל חייבי מיתות אפי' הנך דלא דרשי הכי אי נמי בורח שאני:

    אין לו בהן יד וכגון שנקטעה משנזקק לטומאה דאי קודם לכן הא אפילו שמואל דבעי קרא כדכתיב מודה בעדים גידמים כדאמר לעיל ויש תימה היכי דייק מהכא דבעי קרא כדכתיב דילמא שאני (התם) דכתיב תהיה דדרשינן מיניה לעכב כל מילי:

    רבי אליעזר אומר נותן על מקומו הך מתניתין מיתניא איפכא בפ' ג' מינין (נזיר מו:) בסופו ורבים כיוצא בהן בההיא שמעתתא גופא פלוגתא דב"ש וב"ה דנזיר ממורט מיתניא איפכא בפ' הוציאו לו (יומא דף סא: ושם) וכן בההיא פירקא (נזיר דף לח:) פלוגתא דאביי ורבא דזג וחרצן איפכא [בפסחים] (דף מא:) ופלוגתא דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות בפ' בתרא דנזיר (ד' סב. ושם) איפכא בפ"ק דנדרים (ד' ה:) ופלוגתא דרבה ורב חסדא בפ"ק דבכורות (ד' ג. ושם) דטריפה חיה איפכא בפ"ק דתמורה (ד' יא: ושם):

    Tosafot on Sanhedrin 45b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Rabbeinu Chananel

    ונותנה על לבו איני והתניא אבן היתה שם משוי שני בני אדם כו' ופרקי' דמדליה חבריה בהדיה ושביק ליה לאבנא בידיה ושדי לה איהו עליה כי היכי דתיתי מרזיא פי' מכח כלומר מגביהין אותה שניהן למעלה ומניחה האחד ביד חבירו וכיון שאין בו כח להורידה מיד משתרבבת מידו ובאה עליו בכח:

    תנא מעולם לא הוצרכו לסקלו באבן שניה וכיון שהיו סוקלין אותו באבן ההיא היא היתה נקברת עמו והיו מתקנין אבנים אחרות ומתקנות תחתיה. דתנן אחד אבן שנסקל בו ואחד עץ שנתלה בו ואחד סייף שנהרג בו ואחד סודר שנחנק בו כולן נקברין עמו לא עמו ממש אלא עמו בתפיסתו פי' בד' אמות דיליה כדגרס' מת תופס ד' אמות:

    אמר שמואל נקטעה יד העדים אחר שהעידו פטור ההורג דבעינן יד העדים תהיה בו וליכא אבל אם היו העדים גידמין מעיקרא מקטיל ושני הכא דנקטעה משום דכתיב יד העדים ודייקינן יד שהיתה כבר אבל אם לא היתה כבר לא חיישינן לה איני דבעינן יד העדים ממש והתניא כל מקום שיעידו שנים כי בבית דינו של פלוני נגמר דינו של פלוני ופלוני ופלוני עדיו יהרג ותרגמ' שמואל בהן הן עדיו כלומר אנו העדנו עליו ועל פינו נגמר דינו והנה אנחנו והנה ידינו איני דאיתא הא דשמואל דאמר בעינן קרא כדכתיב והא כתיב ברוצח מות יומת הרוצח ומיתתו בסייף וקי"ל כי אם עומד במקום שאין אדם יכול להורגו בסייף שהורגין אותו בחצים או באבנים באיזו מיתה שיכולין להמיתו ולמה לא קאמר כיון שאין יכול להורגו בסייף פטור הוא ושנינן שאני התם דרבי קרא מות יומת המכה מכל מקום. וליגמר שמואל מיניה כשנקטעה יד העדים. ודחי' משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד רוצח הא דאמרן מות יומת המכה מכל מקום גואל הדם כתיב הוא ימית את הרוצח. ואם אין לו גואל ב"ד מעמידין לו גואל הדם שנאמר בפגעו בו מכל מקום כלומר הפוגע הורגו ואע"פ שאינו גואל הדם אלא במקום גואל הדם ואקשי' למא"ד (ומי) [דלא] בעינן קרא כדכתיב ולא והתנן בבן סורר ומורה ותפשו בו ולא גידמין והוציאו אותו ולא חיגרין כו' ודחינן שאני התם דכוליה קרא יתירא הוא ותוב אקשינן מרחוב דעיר הנדחת דכולי עלמא בעינן קרא כדכתיב ודחינן תנאי נינהו דתנן בנגעים פרק אחרון אין לו בוהן יד בוהן רגל אוזן ימנית אין לו טהרה עולמית ר' אליעזר אומר נותן על מקומו ויוצא ר' שמעון אומר נותן על של שמאל ויוצא. תנא קמא סבר בעינן קרא כדכתיב ור' אליעזר ור' שמעון לא בעו קרא [כדכתיב]:

    כל הנסקלין נתלין כו' ת"ר והומת ותלית יכול יהו כל הנסקלין נתלין כו' רבנן דרשי התורה בכלל ופרט כתיב כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ כלל כל מומת בא בפסוק של אחריו ופרט כי קללת אלהים תלוי וזהו המקלל ואם היה הפרט קרוב לכלל היינו דנין אותו אין בכלל אלא מה

    Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 45b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Meiri

    אע"פ שאמרה תורה יד העדים תהיה בו בראשונה וכו' במקום שאי אפשר אין מפקיעין את דינו בכך מעתה הורגין על פי עדים גדמים לא נאמר יד העדים אלא במקום שאפשר ולמצוה בעלמא ומ"מ אם בשעת העדות היו להם ידים ונקטעו פטור שהרי בשעת העדות היה ראוי לקיים בהם יד העדים ודברים אלו בשאר מיתות אבל ברוצח ממיתין אותו על כל פנים בכל דבר וביד כל אדם ואף בשאר מיתות לא אמרו פטור אלא מהריגת בית דין אלא שהוא בכלל אותן שמאריכין מאסרם בלחם צר ומים לחץ עד שתבקע כריסן:

    מי שנגמר דינו וברח והגיע למקום בית דין אחר אין סותרין את דינו אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו בזה שנגמר דינו בבית דין פלוני ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג ואפילו לא היו הם עדים הראשונים שאין מקום לקיים יד העדים וכו' ודבר זה דוקא ברוצח אבל שאר מיתות עד שיבואו עדים הראשונים ויעידו שנגמר דינו על פיהם ויהרגוהו בידם והוא שיעידו בבית דין של עשרים ושלשה שסוף הדין כתחלת הדין ואם נגמר דינו בבית דין של חוצה לארץ והגיע לארץ יתבאר במקום אחר שסותרין את דינו בכל צד ומתחילין לדונו ואם היו הם אותו בית דין עצמו שנגמר דינו בפניהם אין סותרין את דינו אע"פ שגמרוהו בחוצה לארץ והם עכשיו בארץ ומ"מ חייבי מלקיות וגליות וכל שכן דיני ממונות מלקין ומגלין וגובין מהם אע"פ שאינן עידי גוף הענין אם העידו שנתחייב בבית דין פלוני והוא שאמרו בבתרא בי דינא בתר בי דינא לא דייקי:

    רוצח שנגמר דינו ולא היו יכולין להמיתו במיתה הכתובה בו כגון שהוא בורח ואין יכולים לאסרו הורגין אותו במה שהם יכולים שנאמר מות יומת המכה על כל פנים ואפילו על ידי כל אדם ושאר הרוגי בית דין ממיתין אותו בכל מיתה שהם יכולים אלא שאין רשות ביד אדם אחר אלא על ידי עדיו אא"כ היו עדיו גדמים בשעת העדות כמו שביארנו:

    בהורג נפש במזיד נאמר בפרשת אלה מסעי גואל הדם הוא ימית את הרוצח ר"ל שמצוה עליו להשתדל במיתתו ואם אין שם גואל או שאינו רוצה או שאינו יכול בי"ד מעמידין מי שישתדל על כך עד שיביאוהו לידם וידינוהו ויש שפירשו שמועה זו בהורג בשוגג שיצא מעיר מקלטו וזה אינו שזה אין בו אלא שרשות ביד גואל הדם ואף שאר כל אדם אין נהרגין עליו כמו שיתבאר במקומו אבל בית דין אין נזקקין בזה כלל וכן אין לפרשה במזיד בלא התראה או בעד אחד שאף זה אין מצוה ביד גואל הדם אלא שהוא פטור אם הרגו וכן אין בית דין נזקקין לכך:

    בן סורר ומורה שהיו אביו או אמו גדמים או חגרים או אלמים או סומים או חרשים אינו נדון בדין סורר ומורה שנאמר ותפשו בו ולא גדמין והוציאו אותו ולא חגרים ואמרו ולא אלמים בננו זה ולא סומין איננו שומע ולא חרשין ודברים אלו כלם אע"פ שקבלה הן יש בהן צד טעם שהבעלי מומין אכזריות מצויה בהם יתר על שאר בני אדם ושמא מדת אכזריות מביאתם לכך:

    כבר ידעת מה שנאמר בעיר הנדחת ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה הגע עצמך שלא היה לה רחוב אין מפקיעין אותה מדין עיר הנדחת בשביל כך אלא עושין לה רחוב כמו שיתבאר:

    בטהרת מצורע נאמר ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית מעתה לא היה לו אזן ימנית ולא בהן יד ולא בהן רגל אין לו טהרה עולמית ואין תקנה בנתינה על המקום או בנתינה על השמאלית כלל לפי דרכך למדת שיש מקומות שאנו מצריכים להיות ענין המקראות כפשוטן ויש מקומות שאין מצריכין להיות ענין המקרא כפשוטו לגמרי והכל לפי הקבלה:

    Meiri on Sanhedrin 45b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharam

    בתוס' ד"ה משום דהוה רוצה וגואל הדם שני כתובים וכו' ולמאן דאמר מלמדין איכא עיר הנדחת וכו' ר"ל דדרשינן הכה תכה אם אין אתה יכול להכותם במיתה הכתובה המיתם במיתה שאינה כתובה וכן מות יומת דגבי נסקלים דרשינן נמי הכי ואם כן איכא ג' כתובים או ד' הבאים כאחד ולכך לכ"ע אין מלמדין מהן:

    בא"ד וי"ל דדייק מדקתני כל חייבי מיתות אפילו הנך דלא דרשי הכי ר"ל כל חייבי מיתות משמע אפילו נתערבו חייבי מיתות דליכא בהו קרא למדרש בהו דמותר להמיתם בכל מיתות ואפילו כיון שחייב מיתתן חמורה מזו ממיתין אותן בקלה והיינו ע"כ מטעם שמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר קל א"נ בורח שאני נראה דר"ל דהא דאמרינן שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ממיתו בכל מיתות שאתה יכול היינו דוקא בבורח מן הב"ד ואינו רוצה לקבל עליו הדין של הב"ד ואינו יכול להמיתו בדינו ולכך מותר להם להמיתו בכל מיתה שיוכלו אבל בעלמא לא וק"ל:

    Maharam on Sanhedrin 45b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 45, Amud Bet, about 559 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 13 words

      Opens “ת"ל סקל יסקל״.…”

    2. Segment 242 words

      Opens “ואם לאו, עד השני נוטל את האבן.…”

      Named: רבי שמעון.

    3. Segment 312 words

      Opens “אלא, דמדלי לה בהדי חבריה, ושדי לה…”

    4. Segment 416 words

      Opens “ואם לאו, רגימתו כו'. והתניא: מעולם לא…”

    5. Segment 531 words

      Opens “אמר מר: אבן היתה כו'. והתניא: אחת…”

    6. Segment 613 words

      Opens “נקברין עמו. והתניא: אין נקברין עמו? אמר…”

      Named: רב פפא.

    7. Segment 718 words

      Opens “אמר שמואל: נקטעה יד העדים פטור. מאי…”

      Named: שמואל.

    8. Segment 816 words

      Opens “אלא מעתה, עדים גידמין דמעיקרא, הכי נמי…”

    9. Segment 925 words

      Opens “מיתיבי: כל מקום שיעידוהו שנים ויאמרו, ״מעידין…”

      Named: שמואל.

    10. Segment 1041 words

      Opens “ומי בעינן קרא כדכתיב? והתניא: (במדבר לה…”

    11. Segment 116 words

      Opens “שאני התם דאמר קרא מות יומת…”

    12. Segment 1218 words

      Opens “וליגמר מיניה משום דהוה רוצח וגואל הדם…”

    13. Segment 1336 words

      Opens “רוצח הא דאמרן גואל הדם מאי היא…”

    14. Segment 1431 words

      Opens “א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב…”

      Named: רב חסדא, רב אשי.

    15. Segment 1536 words

      Opens “שנאמר (דברים כא, יט) ותפשו בו ולא…”

    16. Segment 1614 words

      Opens “מאי טעמא לאו משום דבעינן קרא כדכתיב…”

    17. Segment 1720 words

      Opens “ת"ש אין לה רחוב אין נעשית עיר…”

      Named: רבי ישמעאל.

    18. Segment 1822 words

      Opens “עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר…”

    19. Segment 1929 words

      Opens “תנאי היא דתנן אין לו בהן יד…”

      Named: רבי אליעזר, רבי שמעון.

    20. Segment 2014 words

      Opens “מתני׳ כל הנסקלין נתלין דברי רבי אליעזר…”

      Named: רבי אליעזר.

    21. Segment 2140 words

      Opens “האיש תולין אותו פניו כלפי העם והאשה…”

      Named: רבי אליעזר.

    22. Segment 2229 words

      Opens “גמ׳ ת"ר (דברים כא, כב) והומת ותלית…”

      Named: רבי אליעזר.

    23. Segment 2310 words

      Opens “וחכ"א מה מקלל זה שכפר בעיקר אף…”

    24. Segment 2412 words

      Opens “במאי קא מיפלגי רבנן דרשי כללי ופרטי…”

      Named: רבי אליעזר.

    25. Segment 2525 words

      Opens “רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית כלל…”

      Named: רבי להדדי.

    Sages named on this page

    • Rabbi Ishmael · Second Generation of Tanna'im

      Rabbi Ishmael was a leading sage of the second generation of Tanna'im, a colleague and disputant of Rabbi Akiva, and the teacher…

      Source: Sanhedrin 45b · Segment 17 — “…עיר הנדחת דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר אין…

    • Rabbi Akiva [R"A] · Second Generation of Tannaim

      Rabbi Akiva, a central figure among the Tannaim, rose from humble beginnings to become one of the greatest sages in Jewish history.

      Source: Sanhedrin 45b · Segment 17 — “…דברי רבי ישמעאל ר' עקיבא אומר אין לה רחוב…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Sanhedrin 45b · Segment 7 — “אמר שמואל: נקטעה יד העדים פטור. מאי טעמא? דבעינא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 45b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026