Talmud Builders

    Sanhedrin 30a

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 30a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and all of the formulations of an enactment of the court were written in it. But only two were signed on it, and the following statement was not written in it: We were convened in a session of three judges, and one of the judges is no longer here, as he died or left for another reason. There was therefore room for concern that perhaps there were only two witnesses, and they wrote the document of admission improperly.

    2Ravina thought to say that this is a case in which the principle of Reish Lakish, that witnesses do not sign a document unless the action was performed appropriately, applies. Rav Natan bar Ami said to him: This is what we say in the name of Rava: In any cases like this, we are concerned for the possibility of an erroneous court that thinks that two constitute a court.

    3Rav Naḥman bar Yitzḥak says: If it was written in the document: We, the members of the court, convened, it is unnecessary for the deed to further state that one of the judges is no longer there, as a standard court consists of three judges.

    4The Gemara asks: But perhaps it was an impudent court, as Shmuel says: With regard to two judges who convened a tribunal and judged, their verdict is a binding verdict; but because they contravened the rabbinic ordinance mandating that a court must be composed of three judges, they are called an impudent court. The Gemara answers: It was a document in which it was written: We, the members of the court of Rabbana Ashi, convened. Rav Ashi’s court presumably conformed to rabbinic protocol.

    5The Gemara asks: But perhaps the Sages of the court of Rav Ashi hold like Shmuel, that the verdict of two judges is binding, and they convened an impudent court. The Gemara answers: It is a document in which it is written: And we said to Rabbana Ashi, and Rabbana Ashi said to us. Rav Ashi himself certainly would not have participated in the discussions of an impudent court.

    6§ The Gemara continues its discussion of when an admission is deemed credible. The Sages taught in a baraita : In a case where one said to the children of another: I saw that your father hid money in a chest, box, or cabinet, saying: This money belongs to so-and-so, or: This money is second tithe, and the money was found where he said, the halakha depends on the circumstances. If the chest, box, or cabinet was in the house, the witness has said nothing. His testimony about the status of the money is not accepted, as he is only one witness, and he could not have taken the money for himself had he wanted to. But if it was in the field, his statement stands, i.e., is accepted.

    7The principle of the matter is as follows: In any case where it is in the power of the witness to take the money, his statement stands; if it is not in his power to take the money, he has said nothing.

    8In a case where the children themselves saw that their father hid money in a chest, box, or cabinet, and the father said: This money belongs to so-and-so, or: This money is second tithe, if he said so as one who relays information to his own children, his statement stands. But if he said so as one who employs artifice, i.e., he appears to have told them that the money was not his only so that they would not take it, he has said nothing, and they may spend the money.

    9In a case where one was distressed about money that his father left him as an inheritance, because he could not find it, and the master of the dream, i.e., someone in his dream, came and said to him: It is such and such an amount of money and it is in such and such a place, but the money is second tithe, and he found this amount in the place of which he dreamed; and this was an actual incident that was brought before the Sages, and they said that he can spend the money, as matters appearing in dreams do not make a difference in determining the practical halakha .

    10§ The mishna teaches that if two judges say the defendant is exempt and one says he is liable, he is exempt. The Gemara asks: When there is a dispute between the judges, how do they write the verdict?

    11Rabbi Yoḥanan says: They write that he is exempt, without mentioning the dispute. Reish Lakish says that they specify: So-and-so and so-and-so deem him exempt, and so-and-so and so-and-so deem him liable; they must mention that there was a dispute. Rabbi Eliezer says that they do not specify the names of the judges, but rather they add the phrase: From the statement of the judges so-and-so was deemed exempt, to the wording of the verdict. This indicates that not all the judges agreed that he is exempt, but does not specify which judges came to which conclusion.

    12The Gemara asks: What is the difference between these opinions, besides the wording of the verdict? The Gemara answers: The practical difference between them is with regard to whether or not, in a case where it is discovered that the verdict was erroneous, the judge who was in the minority must pay his portion of restitution along with the judges of the majority. As according to the one who says that they write that he is exempt, the minority judge pays as well, and according to the one who says that they specify: So-and-so and so-and-so deem him exempt, and so-and-so and so-and-so deem him liable, he does not pay.

    13The Gemara asks: But according to the one who says that they write that he is exempt, why does he pay? Let him say to the other judges: If you would have listened to me you would not have paid either. Why should I have to pay for your mistake?

    14Rather, he does not pay, and the practical difference between the opinions is with regard to whether or not those other judges must pay his portion of the restitution. According to the one who says that they write that he is exempt, they pay the full sum, as they did not mention that there was a dispute over the matter. But according to the one who says that they specify: So-and-so and so-and-so deem him exempt, and so-and-so and so-and-so deem him liable, they do not pay the portion of the overruled judge, and he does not pay it either.

    15The Gemara asks: But according to the one who says that they write that he is exempt, why do they pay his portion? Let them say to him: If you had not been with us the judgment would have had no verdict at all, as two judges cannot issue a verdict. Therefore, you share the responsibility with us and should participate in the payment.

    16Rather, the difference between the opinions is only with regard to the wording of the verdict, and is due to the prohibition of: “You shall not go as a talebearer among your people” (Leviticus 19:16). Rabbi Yoḥanan says that they write that he is exempt due to the prohibition of gossip, as derived from the verse: “You shall not go as a talebearer.”

    17Reish Lakish says they specify: So-and-so and so-and-so deem him exempt, and so-and-so and so-and-so deem him liable, because otherwise the document would have the appearance of falsehood, as not all the judges deemed him exempt.

    18And Rabbi Elazar accepts the opinion of this Sage, Rabbi Yoḥanan, and accepts the opinion of that Sage, Reish Lakish. Therefore, this is what they write: From the statement of the judges, so-and-so was deemed exempt. This wording indicates that the ruling was not based on a consensus among the judges, so that it will not have the appearance of falsehood, but it also does not specify what each judge said, to avoid gossip.

    19§ The mishna teaches that after the judges finished the matter and reached a decision, they would bring them in. The Gemara asks: Whom would they bring in? If we say they would bring in the litigants, this cannot be, as they were there the whole time; they never left the room. Rather, they would bring in the witnesses.

    20If so, in accordance with whose opinion is the mishna? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Natan; as it is taught in a baraita : The testimonies of individual witnesses are never combined into a testimony of two witnesses unless the two of them saw the incident transpire together as one. Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: Their testimonies are combined even in a case where they saw the incident one after the other.

    21The baraita continues: And furthermore, their testimony does not stand in court unless the two of them testify together as one. Rabbi Natan says: They need not testify together. Rather, their testimonies are combined even if the judges hear the statement of this witness today, and when the other witness comes tomorrow the judges hear his statement. The mishna, by contrast, indicates that the verdict must be given with the two witnesses present together.

    22The Gemara reverses its interpretation of the mishna: No, actually it can be explained that the judges would bring in the litigants; and it is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya. As it is taught in a baraita that Rabbi Neḥemya says: This was the custom of the scrupulous people of Jerusalem: When they would judge, they would bring in the litigants and hear their statements, and then they would bring in the witnesses and hear their statements in the presence of the litigants, and then they would take them all outside of the courtroom and discuss the matter in their absence. Once they finished the matter they would bring them, i.e., the litigants, in, to hear their verdict.

    23The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita explicitly: When they finished the matter they would bring in the witnesses? The Gemara answers: That baraita is certainly not in accordance with the opinion of Rabbi Natan.

    24§ The Gemara discusses the matter itself: The testimonies of individual witnesses are never combined into a testimony of two witnesses unless the two of them saw the incident transpire together as one. Rabbi Yehoshua ben Korḥa says: Their testimonies are combined even in a case where they saw the incident one after the other. The Gemara asks: With regard to what do they disagree? The Gemara answers: If you wish, say that they disagree with regard to the interpretation of a verse, and if you wish, say that they disagree with regard to logical reasoning.

    25The Gemara elaborates: If you wish, say that they disagree with regard to logical reasoning: The first tanna holds that the witnesses must see the incident transpire together, as otherwise, about the one hundred dinars of debt that this one is testifying, that one is not testifying, and about the one hundred dinars that that one is testifying, this one is not testifying. There is only one witness of each incident, which is not sufficient. And the other tanna , Rabbi Yehoshua ben Korḥa, holds that since both witnesses are testifying about one hundred dinars in general, the defendant is liable to pay the plaintiff one hundred dinars.

    26And if you wish, say that they disagree with regard to the interpretation of a verse, as it is written: “And if anyone sins, hearing the voice of adjuration, and he is a witness, whether he has seen or known, if he does not utter it, then he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1).

    27The Gemara explains: And it is taught in a baraita with regard to the verse: “One witness shall not rise up against a man for any iniquity, or for any sin, in any sin that he sins; at the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall a matter be established” (Deuteronomy 19:15); by inference, from that which is stated in the verse: A witness shall not rise up against a man, even without the word “one,” do I not know that it is referring to one witness? After all, the verse is written in the singular. Therefore, what is the meaning when the verse states explicitly: “One witness”?

    28This established a paradigm, a basis for the principle that in every place in the Torah where the word “witness” is stated, it means that there are two witnesses, unless the verse specifies for you that it is referring to only one witness.

    29And according to the first tanna , the Merciful One expresses it in the singular form, i.e., “witness” and not “witnesses,” to say that they are not combined into a testimony of two witnesses unless the two of them saw the incident transpire together as one. And the other tanna , Rabbi Yehoshua ben Korḥa, derives from the phrase: “And he is a witness, whether he has seen or known,” that in any case where one testifies about what he sees and knows, his testimony is valid.

    30The baraita cited above teaches: And furthermore, their testimony does not stand in court unless the two of them testify together as one. Rabbi Natan says: They need not testify together; rather, their testimonies are combined even if the judges hear the statement of this witness today, and when the other witness comes tomorrow the judges hear his statement. The Gemara asks: With regard to what do they disagree? The Gemara answers: If you wish, say that they disagree with regard to logical reasoning, and if you wish, say that they disagree with regard to the interpretation of a verse.

    31The Gemara elaborates: If you wish, say that they disagree with regard to logical reasoning, as one Sage, the first tanna , holds that when one witness comes to testify, he comes to render the defendant liable to take an oath. This is the halakha when there is one witness against the defendant in a case of monetary law. He does not come to render the defendant liable to pay money, because for this two witnesses are necessary.

    32And the other tanna , Rabbi Natan, responds: Is that to say that when they come together, they render the defendant financially liable because they testify with one mouth? Obviously they testify one after the other. Rather, clearly it is the judges who combine their two testimonies into one. Here too, when the witnesses come to court at different times, let the judges combine their testimonies.

    33And if you wish, say that they disagree with regard to the interpretation of a verse: “If he does not utter it, then he shall bear his iniquity” (Leviticus 5:1),

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    וכל לישני דבי דינאכל דבריהם היו כתובין בלשון ב"ד ולא היו חתומין אלא שנים:

    ולא הוה כתיב ביה במותב תלתא הוינא וחד ליתוהיכדמצרכינן בכתובות (דף כב.) בשלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם:

    היינו דריש לקישדאמר חזקה אין ב"ד כותבין שטר אלא כדת וכהלכה והני וודאי תלתא הוו:

    לבית דין טועיןסבורין שיהו שנים כשרים לדון:

    בי דינאהכל יודעין שאין שנים קרוים ב"ד:

    בי דינא דרבנא אשידאינהו ודאי ידעי שאין ב"ד קרויין בשנים:

    ואמר לן רבנא אשילכתוב כך דכיון דהוא היה שם מסתמא לא צוה לפחות משלשה לכתוב והאי דנקט רב אשי לפי שבית דינו היה ראש בימי רבינא ושניהם סידרו גמרא של תלמוד בבלי כדאמרינן התם (בהשוכר את הפועלים דף פו.) רב אשי ורבינא סוף הוראה ובימיו נאמרו דברים הללו והוקבעו בגמרא:

    בבית לא אמר כלוםאינו נאמן לפי שאין בידו ליטלן:

    בשדה דבריו קיימיןדמה לו לשקר אם רוצה נוטלן ונותנן לאותו שהוא מעיד עליו:

    אם כמוסראם נראה להם כמוסר דבריו לבניו באמת בלשון צוואה:

    כמעריםשהוא מתיירא שלא יטלם בחייו או שלא יחזיקוהו כעשיר להוסיף על יציאותיו:

    שהניח לו אביוולא אמר להו היכן הם:

    בעל החלוםשר המראה חלומות בלילה:

    כך וכך הםמגיד לו כמה יש:

    לא מעלין כו'ויכול להוציאם במקומן:

    מיכתב היכי כתבינןפסק דין במקום שיש מחלוקת ונטו אחרי הרבים:

    זכאיפלוני:

    מדבריהם נזדכהמשמע שהיה מחלוקת ביניהם ומתוך דבריהם נזדכה:

    לשלומי איהו מנתא בהדייהואם טעו השנים וחייבין לשלם מביתם פליגי הנך רבנן בדיין השלישי אם ישלם חלקו עמהם:

    מאן דאמר זכאיכתבינן ולא כתבינן פלוגתייהו דקסבר כולם שוין ואף השלישי ישלם עמהם דאי לא הוה איהו בהדייהו בתרי לא הוה מיפסיק דינא:

    לשלומי אינהולבעל הדין חלקו של דיין שלישי:

    למאן דאמר פלוני ופלוני מזכין כו' לא משלמידלהכי כתבינן פלוגתא בהדיא לאודועי דבתרי נגמר דינא ולא קיבלו עלייהו כולי דינא:

    התם קיימידהא לא קתני מתני' שיוציאום לאחר ששמעו דבריהם:

    לימא דלא כר' נתןדהא מתני' קתני דלעיילינהו לסהדי משום דמתחילה כשבדקום שמעו דבריו של זה בלא זה:

    עד שיראו שניהם כאחתאת העדות ולקמן יליף טעמא:

    אין עדותן מתקיימת בב"דלפסוק הדין על פיהם:

    עד שיעידו שניהם כאחתוסתמא היא ולא ר' יהושע בן קרחה קאמר לה:

    ור' נחמיה היאדאמר בשעת משא ומתן הוו מפקי להו לבעלי דינים:

    במאי קמיפלגית"ק ור' יהושע:

    אמנה דקא מסהיד האי כו'זה אומר בפני הלוהו מנה וזה אומר בפני הלוהו מנה זה לא ראה של זה נמצא שאין כאן עדות שלם במנה אחד:

    ואידךמ"מ תרווייהו מסהדי דמנה קא רשי ביה:

    והוא עדוהאי קרא בשני עדים משתעי לגבי קרבן שבועת העדות דאילו השביע עד אחד ולא העידו פטור:

    דתניא ממשמע שנאמר כו'עד אחד משמע:

    ואפקיה רחמנא בלשון חדדכתיב והוא עד:

    לשבועה אתיעד אחד אינו מחייבו ממון אלא שבועה הלכך כשהעיד זה יחידי וזה יחידי לא שייכא תורת ממון בעדותן ולא מצרפינן להו דהא לאו לחיוביה ממונא אתו:

    סנהדרין 30 עמוד א

    1וכל לישני דבי דינא, ולא הוה כתב בה ״במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי״.

    2סבר רבינא למימר: היינו דריש לקיש. א"ל רב נתן בר אמי: הכי אמרינן משמיה דרבא, כל כי האי גוונא חיישינן לב"ד טועין.

    3אמר רב נחמן בר יצחק: אי כתב בה ״בי דינא״, תו לא צריך.

    4ודילמא בית דין חצוף הוא? דאמר שמואל: שנים שדנו, דיניהן דין, אלא שנקראו ב"ד חצוף. דכתב ביה: ״בי דינא דרבנא אשי״.

    5ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא להו? דכתיב בו ״(ואמרנא ליה לרבנא אשי)״, ״ואמר לן רבנא אשי״׃

    Baraita

    6ת"ר אמר להן אחד: אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה, תיבה, ומגדל, ואמר ״של פלוני הן״, ״של מעשר שני הן״ בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימין.

    7כללו של דבר: כל שבידו ליטלן דבריו קיימין; אין בידו ליטלן לא אמר כלום.

    8הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל, ואמר: ״של פלוני הן״, ״של מעשר שני הן״ אם כמוסר, דבריו קיימין; אם כמערים, לא אמר כלום.

    9הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום ואמר לו: ״כך וכך הן״, ״במקום פלוני הן״, ״של מעשר שני הן״. זה היה מעשה, ואמרו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.

    10שנים אומרים זכאי כו'. מיכתב היכי כתבי?

    11ר' יוחנן אמר: ״זכאי״. ריש לקיש אמר: ״פלוני ופלוני מזכין, (ופלוני ופלוני מחייבין)״. רבי (אליעזר) אמר: ״מדבריהן נזדכה פלוני״.

    12מאי בינייהו? איכא בינייהו לשלומי איהו מנתא בהדייהו, דלמאן דאמר ״זכאי״ משלם, ולמאן דאמר ״פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין״ לא משלם.

    13ולמ"ד ״זכאי״, משלם?! לימא להו: אי לדידי צייתיתון, אתון נמי לא שלמיתון׃

    14אלא, איכא בינייהו לשלומי אינהו מנתא דידיה: למ"ד ״זכאי״ משלמי, למ"ד ״פלוני ופלוני מזכין ופלוני ופלוני מחייבין״ לא משלמי.

    15ולמאן דאמר זכאי, משלמי? ולימרו ליה: אי לאו את בהדן, לא הוה סליק דינא מידי!

    16אלא, איכא בינייהו משום (ויקרא יט, טז) ״לא תלך רכיל בעמך רבי יוחנן אמר: ״זכאי״ משום ״לא תלך רכיל.

    17ריש לקיש אמר: ״פלוני ופלוני מזכין, ופלוני פלוני״. מחייבין משום דמיחזי כשיקרא׃

    18ור' אלעזר אית ליה דמר ואית ליה דמר הלכך כתבי הכי מדבריהם נזדכה פלוני:

    19גמרו את הדבר, היו מכניסין כו'. למאן? אילימא לבעלי דינין התם קיימי! אלא לעדים.

    20כמאן? דלא כרבי נתן, דתניא: לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהן כאחד. רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה.

    21ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד. רבי נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין את דבריו.

    22לא, לעולם לבעלי דינין. ורבי נחמיה היא, דתניא: רבי נחמיה אומר, כך היה מנהגן של נקיי הדעת שבירושלים: מכניסין לבעלי דינין ושומעין דבריהן, ומכניסין את העדים ושומעין דבריהם, ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדבר. (גמרו את הדבר, מכניסין אותן כו').

    23והתניא: גמרו את הדבר, מכניסין את העדים! ההיא דלא כרבי נתן.

    24גופא: לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד. רבי יהושע בן קרחה אומר: אפילו בזה אחר זה. במאי קמיפלגי? איבעית אימא קרא, ואיבעית אימא סברא.

    25איבעית אימא סברא: אמנה דקא מסהיד האי, לא קא מסהיד האי, ומנה דקא מסהיד האי, לא קמסהיד האי. ואידך: אמנה בעלמא תרוייהו קמסהדי.

    26ואיבעית אימא קרא, דכתיב: ״(ויקרא ה״, א) ״והוא עד או ראה או ידע״.

    27ותניא: ממשמע שנאמר: ״(דברים יט״, טו) ״לא יקום עד״ איני יודע שהוא אחד? מה תלמוד לומר ״אחד״?

    28זה בנה אב: כל מקום שנאמר: ״עד״ הרי כאן שנים, עד שיפרט לך הכתוב ״אחד״.

    29ואפקיה רחמנא בלשון חד, למימר: עד דחזו תרווייהו כחד. ואידך, ״והוא עד או ראה או ידע״ מ"מ:

    30ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהן כאחד. ר' נתן אומר: שומעין דבריו של זה היום, וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו. במאי קמיפלגי? איבעית אימא סברא, איבעית אימא קרא.

    31אב"א סברא: מר סבר, עד אחד כי אתי לשבועה אתי, לממונא לא אתי.

    32ואידך: אטו כי אתו בהדי הדדי, בחד פומא קא מסהדי? אלא מצרפינן להו. הכא נמי ליצרפינהו.

    33ואיבעית אימא קרא: (ויקרא ה, א) ״אם לא יגיד ונשא עונו״,׃

    Tosafot

    ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"לכשמואל קי"ל כדפיר' בריש מכילתין (דף ג:) וה"פ כשמואל בעלמא ס"ל באודיתא שכתבו בהודאה בשנים בלא קנין ובזה אין הלכה כמותו כדאמר לעיל הודה בפני שנים קנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין:

    כל שאין בידוליכא למימר דלהמניה במיגו דאי בעי שתיק דאין זה מיגו דאי שתיק מנחי התם ולא יבא ליד פלוני:

    ואם כמוסר דבריו קיימיןאין שייך כאן שלא להשביע את בניו:

    משום דמחזי כשיקראומשום לא תלך רכיל אין כאן:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Rabbeinu Chananel

    דכל אודיתא צריך למימר להו לסהדי כתובו ההוא אודיתא דהוה כתיבה דוכרן פתגמי וכל לישני דבי דינא ולא הוה כתיב במותב תלתא כו' ואסיק' כל כי האי גוונא חיישינן לב"ד טועין ואי כתיב בה אמר לן פלוני או אמרנו לפלוני דברים מוכיחין כי ג' היו לא חיישינן לב"ד טועין. אמר אחד ראיתי אביכם שהטמין מעו' בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין. כללו של דבר כל שבידו ליטלן כגון השדה שאלו רצה ליטלם היה יכול ליטלן דבריו קיימין כל שאין בידו ליטלן לא אמר כלום. ירושלמי ר' אסי בשם ר' יוחנן אם היה מתכוין למסור להן עדות עדותן קיימת. הרי שראו אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל. אמר של פלוני הן של מעשר שני הן אם כמוסר דבריו א"ל חייבין ליתנן למי שאמר אביהן. כי של פלוני הן. ואם כמערים הרי הן שלהן וכן הלכה. הרי שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו. בא בעל החלום וא"ל כך וכך הן ובמקום פלוני הן. זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:

    מתני' היו מכניסין את השני ובודקין אותו נמצאו דבריהן מכוונים נושאין ונותנין בדבר. שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי כיצד כותבין ר' יוחנן אמר יצא פלוני זכאי ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייבין ר' אלעזר אומר סתם כותב מדבריהן נזדכה פלוני. ואמרינן [מאי] בינייהו ואתו למימר איכא בינייהו הא כי אם נמצא שטעו וחייבין לשלם לדברי ר' יוחנן משלם גם הוא עמהן. לריש לקיש כו'. ואסיק' לר' יוחנן משום לא תלך רכיל כלומר שלא יבא הבעל דין לשמור איבה לזה המחייב. ריש לקיש סבר אם לא תפרש המחייב אלא סתם מתראה כי כולן מזכין וזהו שקר ר' אלעזר חייש משום לא תלך רכיל ומשום מדבר שקר תרחק הלכך כותב מדבריהן נזדכה פלוני. ירושלמי כיצד דנין הדיינין יושבין והנידונין עומדין והתובע פותח דבריו שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם. ר' יוחנן בשם ר' ינאי התובע תובע והנתבע משיב. והדיין מכריע. א"ר סימון וצריך לשנות טענותיהן שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת וגו' רב הונא מיקל בדיינא דאמר מקבלין עליכון חד כבי תרי אלא יימרון אינון וכד הוה ידע זכו לבר נש ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שם פתח פיך לאלם. סוגיא דשמעתא הרי למדנו שהאשה לא דנה ולא מעידה וצריכין העדים והדיינין שלא יהו קרובין זה לזה ולא קרובין לנידונין וכן צריכין ב' עדים על כל סימן וסימן. וכן ב' עדים על כל חתימה וחתימה מעדי השטר (וכל) [וכן] ב' עדים על כל שנה ושנה בשני חזקה. אדם ששלחו ב"ד אחריו ג' פעמים ולא בא ר' יהושע אומר מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ועבדין ליה פסק דין כהדא כהנא דמך ושבק ירתי לר' יאשיה וקביל ר' אלעזר סהדי בלא אפוי וזכי לר' יאשיה ולא עוד אלא דשבק ספרין וכתב ר' אלעזר לירתו ספרין שזכתה בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותן חוצה לארץ. גמרו את הדין מכניסין אותן גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי. למי מכניסין ואסיק' לבעלי הדין. כדתניא אמר ר' נחמיה כך היה מנהג אנשי ירושלים מכניסין בעלי הדין ושומעין דבריהן ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדין. גמרו הדין. מכניסין בעלי הדין. גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. ואקשינן והא תניא גמרו הדין מכניסין את העדים ושנינן ההיא דלא כר' נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו דתניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד. ר' יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהן כאחד אתאן לת"ק ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו במאי פליגי איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא. איבעית אימא סברא תנא קמא סבר אי מסהיד האי דחזא דאוזיף פלוני מנה מפלוני בחד בניסן ואידך מסהיד בתרי בניסן אשתכח דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי. ור' יהושע בן קרחה סבר תרווייהו מסהדי דהאי דאוזיף מינאי מנה. קרא דכתיב

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 30a

    Sanhedrin 30a. The full printed text of this folio side — 33 numbered segments, about 616 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    וכל לישני דבי דינא כל דבריהם היו כתובין בלשון ב"ד ולא היו חתומין אלא שנים:

    ולא הוה כתיב ביה במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי כדמצרכינן בכתובות (דף כב.) בשלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם:

    היינו דריש לקיש דאמר חזקה אין ב"ד כותבין שטר אלא כדת וכהלכה והני וודאי תלתא הוו:

    לבית דין טועין סבורין שיהו שנים כשרים לדון:

    בי דינא הכל יודעין שאין שנים קרוים ב"ד:

    בי דינא דרבנא אשי דאינהו ודאי ידעי שאין ב"ד קרויין בשנים:

    ואמר לן רבנא אשי לכתוב כך דכיון דהוא היה שם מסתמא לא צוה לפחות משלשה לכתוב והאי דנקט רב אשי לפי שבית דינו היה ראש בימי רבינא ושניהם סידרו גמרא של תלמוד בבלי כדאמרינן התם (בהשוכר את הפועלים דף פו.) רב אשי ורבינא סוף הוראה ובימיו נאמרו דברים הללו והוקבעו בגמרא:

    בבית לא אמר כלום אינו נאמן לפי שאין בידו ליטלן:

    27 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 30a · Sefaria

    Tosafot

    ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל כשמואל קי"ל כדפיר' בריש מכילתין (דף ג:) וה"פ כשמואל בעלמא ס"ל באודיתא שכתבו בהודאה בשנים בלא קנין ובזה אין הלכה כמותו כדאמר לעיל הודה בפני שנים קנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין:

    כל שאין בידו ליכא למימר דלהמניה במיגו דאי בעי שתיק דאין זה מיגו דאי שתיק מנחי התם ולא יבא ליד פלוני:

    ואם כמוסר דבריו קיימין אין שייך כאן שלא להשביע את בניו:

    משום דמחזי כשיקרא ומשום לא תלך רכיל אין כאן:

    Tosafot on Sanhedrin 30a · Sefaria

    Rabbeinu Chananel

    דכל אודיתא צריך למימר להו לסהדי כתובו ההוא אודיתא דהוה כתיבה דוכרן פתגמי וכל לישני דבי דינא ולא הוה כתיב במותב תלתא כו' ואסיק' כל כי האי גוונא חיישינן לב"ד טועין ואי כתיב בה אמר לן פלוני או אמרנו לפלוני דברים מוכיחין כי ג' היו לא חיישינן לב"ד טועין. אמר אחד ראיתי אביכם שהטמין מעו' בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין. כללו של דבר כל שבידו ליטלן כגון השדה שאלו רצה ליטלם היה יכול ליטלן דבריו קיימין כל שאין בידו ליטלן לא אמר כלום. ירושלמי ר' אסי בשם ר' יוחנן אם היה מתכוין למסור להן עדות עדותן קיימת. הרי שראו אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל. אמר של פלוני הן של מעשר שני הן אם כמוסר דבריו א"ל חייבין ליתנן למי שאמר אביהן. כי של פלוני הן. ואם כמערים הרי הן שלהן וכן הלכה. הרי שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח לו אביו. בא בעל החלום וא"ל כך וכך הן ובמקום פלוני הן. זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין:

    מתני' היו מכניסין את השני ובודקין אותו נמצאו דבריהן מכוונים נושאין ונותנין בדבר. שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי כיצד כותבין ר' יוחנן אמר יצא פלוני זכאי ריש לקיש אמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייבין ר' אלעזר אומר סתם כותב מדבריהן נזדכה פלוני. ואמרינן [מאי] בינייהו ואתו למימר איכא בינייהו הא כי אם נמצא שטעו וחייבין לשלם לדברי ר' יוחנן משלם גם הוא עמהן. לריש לקיש כו'. ואסיק' לר' יוחנן משום לא תלך רכיל כלומר שלא יבא הבעל דין לשמור איבה לזה המחייב. ריש לקיש סבר אם לא תפרש המחייב אלא סתם מתראה כי כולן מזכין וזהו שקר ר' אלעזר חייש משום לא תלך רכיל ומשום מדבר שקר תרחק הלכך כותב מדבריהן נזדכה פלוני. ירושלמי כיצד דנין הדיינין יושבין והנידונין עומדין והתובע פותח דבריו שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם. ר' יוחנן בשם ר' ינאי התובע תובע והנתבע משיב. והדיין מכריע. א"ר סימון וצריך לשנות טענותיהן שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת וגו' רב הונא מיקל בדיינא דאמר מקבלין עליכון חד כבי תרי אלא יימרון אינון וכד הוה ידע זכו לבר נש ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה על שם פתח פיך לאלם. סוגיא דשמעתא הרי למדנו שהאשה לא דנה ולא מעידה וצריכין העדים והדיינין שלא יהו קרובין זה לזה ולא קרובין לנידונין וכן צריכין ב' עדים על כל סימן וסימן. וכן ב' עדים על כל חתימה וחתימה מעדי השטר (וכל) [וכן] ב' עדים על כל שנה ושנה בשני חזקה. אדם ששלחו ב"ד אחריו ג' פעמים ולא בא ר' יהושע אומר מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ועבדין ליה פסק דין כהדא כהנא דמך ושבק ירתי לר' יאשיה וקביל ר' אלעזר סהדי בלא אפוי וזכי לר' יאשיה ולא עוד אלא דשבק ספרין וכתב ר' אלעזר לירתו ספרין שזכתה בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותן חוצה לארץ. גמרו את הדין מכניסין אותן גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי. למי מכניסין ואסיק' לבעלי הדין. כדתניא אמר ר' נחמיה כך היה מנהג אנשי ירושלים מכניסין בעלי הדין ושומעין דבריהן ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדין. גמרו הדין. מכניסין בעלי הדין. גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב. ואקשינן והא תניא גמרו הדין מכניסין את העדים ושנינן ההיא דלא כר' נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו דתניא אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחד. ר' יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהן כאחד אתאן לת"ק ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו במאי פליגי איבעית אימא סברא איבעית אימא קרא. איבעית אימא סברא תנא קמא סבר אי מסהיד האי דחזא דאוזיף פלוני מנה מפלוני בחד בניסן ואידך מסהיד בתרי בניסן אשתכח דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי. ור' יהושע בן קרחה סבר תרווייהו מסהדי דהאי דאוזיף מינאי מנה. קרא דכתיב

    Rabbeinu Chananel on Sanhedrin 30a · Sefaria

    Meiri

    מי שבא ואמר אני ראיתי אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום ואין שומעין לו ואפילו העיד שבלשון הודאה אמר כן וכמוסר דברים אין היורשים שומעין לו עד שיצטרף עד אחד עמו ואע"פ שעד אחד נאמן באיסורין דוקא להקל אבל להחמיר לא שאם כן הרי כל אחד יכול לאסור כל מה שביד חבירו בשדה הואיל והיה זה יכול ליטלן מעכשיו וליתנם לאותו שמעיד שהן שלו אם העיד שבלשון הודאה ומסירת דברים אמרה נאמן ואם כמערים אינו כלום בנים שראו את אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם אם כמוסר דברים קיימין ואם כמערים כגון שהיה מתירא עליהם שמא יטלום או שיחזיקוהו בעשיר ויוסיפו בהוצאותיו אין זה כלום היו יודעין באביהם שהניח מעות של מעשר שני ולא ידעו היכן והיו מצטערים על כך בא להם בדמיון החלום שכך וכך הם ובמקום פלוני הם והלך ומצא אין זה כלום והרי הוא יכול להוציאן במקומו כשאר נכסיו שפעלת המדמה אע"פ שצודקת במקצת הרבה פסולת מתערב עמה ואין חוששין לו עד שיתברר:

    כבר ביארנו במשנה שכל שגמרו את דינם מכניסין אותם וגדול שבדיינין אומר להם איש פלוני אתה זכאי וכו' ושאין לאחד מהם לומר אני הייתי מזכה אלא שחברי רבו עלי הכל כמו שביארנו במשנה הוצרכו לכתוב בזה פסק דין כגון ששאל אחד מהם כן כותבין אנו בית דין הוזקקנו על ענין פלוני ופלוני וכו' שבאו לפנינו וטענו כך וכך ונשאנו ונתננו בדבר וכו' עד שמתוך דברינו נזדכה פלוני ונתחייב פלוני ליתן לו כך וכך ואין מזכירין שם המזכין ושם המחייבין ושלשתם חותמין ובתלמוד המערב אמרו אמר ר' יוחנן השנים המזכין כופין את המחייב לכתוב זכאי והוא הדין בהפך וכל שטעו בדינם על צד שיהו חייבין לשלם כגון שנעשה מעשה על פי הגמר דין ואי אפשר להחזיר אתה צריך לידע האיך הדין בזה שבטל במעוטו ועל כרחו נעשה אותו גמר דין ולפי סוגיא זו כתבו גדולי הדורות שלפנינו שהשנים חייבין לשלם והשלישי פטור שהרי אומר להם אי לדידי צייתיתו אתון נמי לא שלמתון ומ"מ אף השנים אין משלמין כל הממון אלא שני החלקים שהרי הם אומרין לשלישי אי לאו דאת בהדן לחודן לא סליק דינא ונמצא הנדון מפסיד השליש אם אי אפשר להחזיר את הדין או שהלך האחר עם מעותיו:

    כבר ביארנו במשנה שאין אנו צריכין שיעידו שני העדים כאחד אלא שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו למחר שומעין לו וכתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שאם הביא עד אחד ונשבע הנתבע על פיו ופטרוהו ואח"כ הוציא הלה עד שני שמחייבין את הנתבע והאחר נעשה חשוד על השבועה ומ"מ דוקא בשמעידים על מנה אחד אבל אם העידו זה על מנה אחד וזה על מנה שני אע"פ שהם מצטרפים לחייבו כמו שיתבאר בסמוך בזו הואיל ונשבע כבר נפטר מעדותו של ראשון ועד שני על מנה אחר הוא מעיד ולא סוף דבר בהלואה אחר הלואה אלא אף בהודאה אחר הודאה אמנה דקא מסהיד האי לא מסהיד האי כלומר שהדבר ספק ושמא כך הוא אבל כל שהעידו על מנה אחד אפילו נשבע על פי האחד מחייבין אותו על פי השני שנצטרף עמו ויש ראיה לזה ממה שאמרו בכתובות כ"ו א' דאתא חד סהדא ואמר דכהן הוא ואסקיניה ואתו תרי דאמרי בן גרושה וכו' ואחתיניה והדר אתא חד ואמר דלאו בן גרושה הוא ואסקיניה ואע"פ שמשבאו שנים נתבטל עדותו של ראשון לכשיבא השני הוא חוזר וניעור ומצטרף עמו:

    כשם שבהגדה אין אנו צריכין שיעידו שניהם כאחד כך בראיית הדבר שהם מעידים עליו אין אנו צריכים שיראו שניהם כאחד אלא אפילו העיד האחד שראה ענין זה ביום א' וזה העיד על אותו ענין בעצמו שראהו ביום ב' מצטרפין בדיני ממונות בין בהודאה אחר הודאה בין בהלואה אחר הלואה בין בהודאה אחר הלואה בין בהלואה אחר הודאה אלא שלדעת קצת מפרשים אין המדה שוה בכל אלו שבהודאה אחר הודאה ובהודאה אחר הלואה אתה מפרשה אף בשאין התובע תובע אלא מנה אחד ומביא עד אחד שהודה לו ביום א' ואחר שהודהו לו ביום ב' וכן שמביא עד אחד שהלוהו לו ביום א' ואחר שהודהו לו ביום ב' ואין כאן הכחשה משני לראשון כלל שאם שניהם בהודאה אפשר שהודה וחזר והודה אותו מנה בעצמו ואם ראשון בהלואה ושני בהודאה אפשר שהודה בפני שני מה שלוה בפני ראשון ואף זה י"מ דוקא בשאין תובע מזכיר זמן להלואתו או להודאתו אלא שטוען שמנה הלוה לו או שהודהו לו וזה כופר ומביא עד אחד על הלואה או הודאה שביום פלוני ואחר על הודאה או הלואה שביום אחר שאלו תבע הוא על הלואה שביום פלוני ואין לו אלא עד אחד על הלואה שבאותו היום האיך יתחייב על עד שבהלואה אחרת והוא אינו תובעה והרי טוענו חטים והודה לו בשעורים פטור אף מן השעורים אלא בשאין התובע מזכיר זמן בתביעתו ומתוך כך בהודאה אחר הודאה או בהודאה אחר הלואה מצטרפין אלא שבהלואה אחר הלואה או אחר הודאה אף בשאינו מזכיר זמן להלואתו הרי מ"מ הרי הוא אינו תובע אלא מנה אחד ומתוך דבריהם שנים הם והאיך מחייבין אותו אף באחד והרי על כל פנים הוא מודה שהאחד שקר שהראשון מעיד על הלואה שביום א' וזה על הלואה שביום ב' והרי זה אינו תובע אלא מנה והודאתו כמאה עדים וא"כ הכחשה יש כאן ומתוך כך פירשו חכמי הדורות שלפנינו בשני אלו שאין להם מקום אלא בשהוא תובעו שני מנים אחד מיום א' ואחד מיום ב' והביא עד אחד מכל אחד מן המנים ומצטרפין לשלם מנה אחד אע"פ שאין עדותם בא על מנה אחד וכן במנה שחור ומנה לבן וכן בדמי יין ושמן הנזכרים בסוגיא ואחר שהוא תובע את שתיהן מצטרפין שהרי הכל בכלל התביעה:

    וכן כתבו שעל המנה האחד נשבע שבועת מודה מקצת ולא מצד העד האחד שהרי חייבוהו ממון אלא ממה שאמר ר' חייא בראשון של מציעא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים על חמשים נותן חמשים ונשבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים ויש חולקין לפרשה אף בתביעת מנה לבד ולא עוד אלא שלדעתם אם תבעו מאתים על הדרך שהצענו הדבר מוכיח שעל שני מנים הם מעידין ואין מצטרפין והרי הוא גלה בתביעתו שהעדים מחולקים הם אבל כשאינו תובע אלא מנה אף בהלואה אחר הלואה אומרין ששניהם על מנה אחד הם מעידים אלא שאין מדקדקים ביום ההלואה ואין הדברים נראין שהרי מ"מ עדות המוכחשת בחקירות היא אלא שלא אמרו מוכחשת בחקירות ליבטל אלא בהכחשה גמורה על הדרך שיתבאר וזה שכתבו גדולי המפרשים בענין זה שכל הכחשה שאינה בעיקר הגורם לחייב הממון הן שההכחשה בין התובע והנתבע הן בין התובע והעדים הן בין העדים עצמן אינה הכחשה לדעת ר' יהושע שהלכה כמותו ומעתה הלואה אחר הלואה וכל חברותיה וכן מנה שחור ומנה לבן מצטרפין הואיל והם שוים בעיקר חיוב הממון וכעין מה שאמרו בבתרא נהי דאתכחיש באכילתא באבהתא מי איתכחוש אבל ביין ושמן שההכחשה בעיקר חיוב הממון אין מצטרפין אבל בדמי יין ודמי שמן הרי שניהם שוים בכל היין והשמן:

    Meiri on Sanhedrin 30a · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ואם כמוסר כו' את בניו הס"ד ואח"כ מ"ה משום דמחזי כשיקרא כו' עכ"ל לכאורה פירוש דבריהם לר"ל דוודאי ס"ל נמי דחיישינן משום לא תלך רכיל כדקתני במתני' ומניין לכשיצא כו' ומש"ה כתבו דמשום לא תלך רכיל אין כאן ודוחק הוא דודאי יש כאן לא תלך רכיל אלא דר"ל לא חש הכא משום טעמא דמחזי כשיקרא וע"כ נראה דחסר מדבריהם פיסקא של גמרא בדברי ר"א הלכך כתבי כו' משום דמחזי כשיקרא ומשום לא כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל הלכך כתבי הכי כו' לרבי אלעזר דהשתא בין משום דמחזי כשיקרא ובין משום אין כאן וקרוב לזה לשון נ"י ע"ש וק"ל:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 30a · Sefaria

    Gilyon HaShas

    גמ' ואמרו דברי חלומות עי' תשובת תשב"ץ ח"ב סי' קכח:

    שם כי אתי לשבועה אתי ע' טורי אבן פ"ב דר"ה כג ע"ב ד"ה ומכניסי':

    Gilyon HaShas on Sanhedrin 30a · Sefaria

    Ben Yehoyada

    וְאָמְרוּ דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין. קשא למה קאמר הכי והא חזינן בעלמא דסומכין על החלום וחשין אליו? ומה גם הכא דאיכא רגלים לדבר שהחלום אמת דהא מצא כאשר הגיד לו בעל החלום! ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות נה.) אין חלום בלא דברים בטלים ולכן הרואה שנידוהו בחלום ועשו לו התרה בחלום צריך שיתירו לו עשרה בני אדם בהקיץ דשמא הנדוי שראה בחלום אמת וההתרה שקר והנה כאן סבירא ליה במקום פלוני כך וכך ובמקום פלוני כך וכך ונמצאו אלו אמת ולהכי בעל כרחו שדינן האמת על ידיעת הסך והמקום והשקר על מה שאמר מעשר הן דנימא דבר זה היה הדברים בטלים של החלום וישאר הממון בחזקת חולין. ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בתנחומא בראשית (מדרש תנחומא בראשית יג) מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבה שנאמר לו בחלום 'באדר אתה מת וניסן אינך רואה ומה שזרעת לא תקצור' והיה מצר על החלום וספרו לרבי עקיבה ואמר לו בהדורה של תורה אתה מת וניסן אינך רואה דאין אתה בא לידי שום נסיון ומה שזרעת אין אתה קוצר רצונו לומר בניך אין אתה קובר עיין שם. נמצא תראה חלום פשוטו רע והוא באמת טוב דאינו כפי פשוטו ולכן יש לפרש כאן מה שאמר לו 'שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי הֵן' כלומר אביך הרויח אותם בזכות מצות הפרשת מעשר וידוע אחד מעשרה חיוב וחומש מצוה מן המובחר והטובה בעולם הזה יקבל בזכות מצות היתרון אבל של החיוב שמור לעולם הבא וידוע דתחילה יפריש אחד מעשרה ואחר כך יחזור ויתן עוד מעשר כדי שיהיה סך הכל חומש וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ (בראשית כח, כב) ולכן אמר לו בעל החלום מעות אלו של מעשר שני הם רצונו לומר הרויחם בזכות מעשר השני שהוא להשלים החומש שאין זה חיוב לכך קבל טובה בזכותו בעולם הזה והגיד לו זאת בעל החלומות כדי לזרזו שגם הוא יתנהג בכך.

    Ben Yehoyada on Sanhedrin 30a · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 30, Amud Aleph, about 616 words in 33 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 33 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 113 words

      Opens “וכל לישני דבי דינא, ולא הוה כתב…”

    2. Segment 222 words

      Opens “סבר רבינא למימר: היינו דריש לקיש. א"ל…”

      Named: רב נתן בר אמי, רבא.

    3. Segment 313 words

      Opens “אמר רב נחמן בר יצחק: אי כתב…”

      Named: רב נחמן בר יצחק.

    4. Segment 421 words

      Opens “ודילמא בית דין חצוף הוא? דאמר שמואל:…”

      Named: שמואל.

    5. Segment 518 words

      Opens “ודילמא רבנן דבי רב אשי כשמואל סבירא…”

      Named: רב אשי, שמואל.

    6. Segment 627 words

      Opens “ת"ר אמר להן אחד: אני ראיתי אביכם…”

    7. Segment 714 words

      Opens “כללו של דבר: כל שבידו ליטלן דבריו…”

    8. Segment 826 words

      Opens “הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה…”

    9. Segment 933 words

      Opens “הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו…”

    10. Segment 107 words

      Opens “שנים אומרים זכאי כו'. מיכתב היכי כתבי?…”

    11. Segment 1119 words

      Opens “ר' יוחנן אמר: ״זכאי״. ריש לקיש אמר:…”

    12. Segment 1222 words

      Opens “מאי בינייהו? איכא בינייהו לשלומי איהו מנתא…”

    13. Segment 1312 words

      Opens “ולמ"ד ״זכאי״, משלם?! לימא להו: אי לדידי…”

    14. Segment 1419 words

      Opens “אלא, איכא בינייהו לשלומי אינהו מנתא דידיה:…”

    15. Segment 1515 words

      Opens “ולמאן דאמר זכאי, משלמי? ולימרו ליה: אי…”

    16. Segment 1619 words

      Opens “אלא, איכא בינייהו משום (ויקרא יט, טז)…”

      Named: רבי יוחנן.

    17. Segment 1712 words

      Opens “ריש לקיש אמר: ״פלוני ופלוני מזכין, ופלוני…”

    18. Segment 1814 words

      Opens “ור' אלעזר אית ליה דמר ואית ליה…”

    19. Segment 1914 words

      Opens “גמרו את הדבר, היו מכניסין כו'. למאן?…”

    20. Segment 2022 words

      Opens “כמאן? דלא כרבי נתן, דתניא: לעולם אין…”

      Named: רבי נתן, רבי יהושע.

    21. Segment 2123 words

      Opens “ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו…”

      Named: רבי נתן.

    22. Segment 2240 words

      Opens “לא, לעולם לבעלי דינין. ורבי נחמיה היא,…”

      Named: רבי נחמיה.

    23. Segment 2311 words

      Opens “והתניא: גמרו את הדבר, מכניסין את העדים!…”

      Named: רבי נתן.

    24. Segment 2426 words

      Opens “גופא: לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו…”

      Named: רבי יהושע.

    25. Segment 2523 words

      Opens “איבעית אימא סברא: אמנה דקא מסהיד האי,…”

    26. Segment 2613 words

      Opens “ואיבעית אימא קרא, דכתיב: (ויקרא ה, א)…”

    27. Segment 2717 words

      Opens “ותניא: ממשמע שנאמר: (דברים יט, טו) ״לא…”

    28. Segment 2815 words

      Opens “זה בנה אב: כל מקום שנאמר: ״עד״…”

    29. Segment 2917 words

      Opens “ואפקיה רחמנא בלשון חד, למימר: עד דחזו…”

    30. Segment 3029 words

      Opens “ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיעידו שניהן…”

    31. Segment 3113 words

      Opens “אב"א סברא: מר סבר, עד אחד כי…”

    32. Segment 3216 words

      Opens “ואידך: אטו כי אתו בהדי הדדי, בחד…”

    33. Segment 3311 words

      Opens “ואיבעית אימא קרא: (ויקרא ה, א) ״אם…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Sanhedrin 30a · Segment 11 — “ר' יוחנן אמר: ״זכאי״. ריש לקיש אמר: ״פלוני ופלוני…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Sanhedrin 30a · Segment 2 — “סבר רבינא למימר: היינו דריש לקיש. א"ל רב נתן…

    • Shmuel · First Generation Amoraim

      Shmuel, a prominent Amora, was a student of Rabbi Judah the Prince and a contemporary of Rav.

      Source: Sanhedrin 30a · Segment 4 — “…חצוף הוא? דאמר שמואל: שנים שדנו, דיניהן דין, אלא…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 30a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026