Talmud Builders

    Sanhedrin 85a

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 85a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1and doesn’t Rabbi Shimon say: With regard to one who performs any prohibited labor that is not necessary for its own sake, it is labor for which he is exempt? In this case, causing the wound was inadvertent and was not his objective when performing the action.

    2§ The Sages raised a dilemma before Rav Sheshet: What is the halakha with regard to whether a son may be designated an agent of the court in order to flog his father or to curse him if the court sentenced him to ostracism?

    3Rav Sheshet said to them: And did the Torah render it permitted to flog or curse another who is not his father? The Torah prohibited such actions. Rather, the reason that an agent of the court may flog or curse the one found liable is that the honor of Heaven takes precedence over the honor due to another. Here too, a son may serve as an agent of the court because the honor of Heaven takes precedence over the honor due to his father.

    4The Gemara raises an objection from a baraita : And just as with regard to one who is commanded to strike him there is a mitzva not to strike him under other circumstances, with regard to one who is not commanded to strike him is it not right that there is a mitzva not to strike him?

    5The Gemara explains the baraita : What, is it not that both this first clause of the statement of the baraita and that latter clause of the statement of the baraita are referring to a situation where striking another is a mitzva, e.g., where the other is liable to receive lashes. The distinction between them is that this latter clause, which is referring to one who is not commanded to strike him, is concerning a case where the agent is his son and is therefore prohibited from striking his father even in that capacity, while that first clause, which is referring to one who is commanded to strike him, is concerning a case where the agent is another individual and not his son. This indicates that it is prohibited for a son to flog his father as an agent of the court.

    6The Gemara answers: No, in both this clause and that clause it is no different if the agent is his son and it is no different if the agent is another. And it is not difficult to distinguish between the clauses: Here, in the first clause, the reference is to a situation where striking another is a mitzva, as he is an agent of the court; there, in the latter clause, the reference is not to a situation where striking another is a mitzva.

    7And accordingly, this is what the baraita is teaching: And just as in a situation where striking another is a mitzva, where the agent of the court is commanded to strike him, there is a mitzva not to strike him even one lash beyond the number determined by the court, as it is written: “Forty lashes shall he strike him, he shall not exceed, lest if he shall exceed to strike him” (Deuteronomy 25:3), accordingly, in a situation where striking another is not a mitzva, where one is not commanded to strike him, is it not right that there is a mitzva not to strike him? The general prohibition against striking another in any situation is derived from this verse.

    8The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita : In the case of one who emerges from the court condemned to be executed and his son came and struck him or cursed him, the son is liable to be executed for striking or cursing his father. If another came and struck him or cursed him, he is exempt. And we discussed it as follows: What is different about the case where his son strikes or curses him that he is liable, and what is different about the case where another strikes or curses him that he is exempt? And Rav Ḥisda says: The baraita is referring to a case where they are imploring the condemned man to emerge from the court to be executed but he is not emerging. Therefore, it is necessary to employ force. Apparently, even under those circumstances, where the use of force is sanctioned by the court, it is prohibited for the son to strike his father.

    9The Gemara rejects this proof: Rav Sheshet interprets this baraita as referring to a case where they are not imploring him to emerge from the court for his execution. It is referring to a case where the condemned man is proceeding willingly, and it is not an agent of the court but someone else who strikes and curses him at his own initiative.

    10The Gemara challenges: If so, even another who strikes one who is condemned to death should be liable, as it is prohibited to strike or curse another. The Gemara responds: If another does so he is exempt, since the legal status of the one condemned to death is that of a dead man. Therefore, one is not liable for striking or humiliating him.

    11The Gemara asks: But doesn’t Rav Sheshet himself say: If one humiliates another who is sleeping and the individual never awakens and dies, the one who humiliated him is liable to compensate his heirs for that humiliation? Apparently, even if the status of the condemned is that of a dead person, the one who cursed him should be liable to compensate his heirs. The Gemara answers: With what are we dealing here in the baraita ? We are dealing with a case where he struck him with a blow that does not have sufficient force to cause damage worth one peruta , in which case no compensation is paid.

    12The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Ami say that Rabbi Yoḥanan says: In a case where one struck another with a blow that does not have sufficient force to cause damage worth one peruta , he is flogged for violating the prohibition: “He shall not exceed”? Why does the baraita exempt another entirely? The Gemara explains: What is the meaning of the term exempt that is stated in this baraita ? It means that he is exempt from monetary restitution, but he is liable to receive lashes.

    13The Gemara asks: If the clause of the baraita that discusses a case where another individual strikes or curses him states that he is exempt only from payment of restitution, one may conclude by inference that the clause of the baraita that discusses his son states that he is liable to pay monetary restitution. That is certainly not the case. Rather, the clause of the baraita that discusses his son states that he is liable to be punished in accordance with his appropriate sentence; here too, the clause of the baraita that discusses another individual states that he is exempt from punishment in accordance with his appropriate sentence. The question remains: Why is another exempt from receiving lashes in a case where he struck him with a blow that does not have sufficient force to cause damage worth one peruta ?

    14The Gemara answers: Rather, this is the reason that another is exempt: As the verse states: “Nor curse a ruler of your people” (Exodus 22:27), from which it is inferred that this prohibition applies only with regard to one who performs an action of “your people,” i.e., an action befitting a Jew. There is no prohibition against cursing one whose actions are inconsistent with the conduct appropriate for a Jew.

    15The Gemara asks: This explanation works out well with regard to cursing, as that is the prohibition mentioned in that verse. From where do we derive that the halakha is the same with regard to striking? The Gemara answers: We derive that the halakha is the same for both, as we liken striking to cursing based on the juxtaposition between the verses that address the cases of one who strikes his father (Exodus 21:15) and one who curses his father (Exodus 21:17).

    16The Gemara challenges: If so, and the prohibition does not apply to one whose actions are inconsistent with the conduct appropriate for a Jew, his son too should be exempt if he strikes or curses his father whose conduct is inappropriate. The Gemara explains: As Rav Pineḥas says in another context that the reference is to a case where the one in question repented, so too, the baraita is referring to a case where the condemned man repented. Although he is being taken to his execution, because he repented he is considered as one who performs actions “of your people,” and his son is liable for striking or cursing him.

    17The Gemara challenges: If so, and the baraita is referring to one who repented, another should be rendered liable as well. Rav Mari says: One derives from the expression “of your people” that the prohibition applies only to one enduring among your people, not to one whose execution is imminent.

    18The Gemara challenges: If so, his son should be exempt as well, since his father’s execution is imminent.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    ור' שמעון אית ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליהבפרק המצניע (שבת ד' צנ:) גבי המוציא את המת במטה:

    מהו שיעשה שליחב"ד לאביו אם נתחייב אביו נדוי או מלקות:

    ואחר מי התירולקללו ולהכות את חבירו והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חביריהם ועל קללתם כדילפינן בד' מיתות (לעיל ד נח:) אפ"ה נעשה שליח ב"ד לכך דכתיב (דברים כ״ה:ג׳) ארבעים יכנו וכתיב (במדבר ה׳:כ״א) יתן ה' אותך:

    ומה מי שמצוה להכותוברייתא תניא הכי במכילתא:

    מאי לאו אידי ואידימצוה ואינה מצוה תרוייהו במקום מצוה והא בבנו והא באחר והכי קאמר ויליף אזהרה למכה אביו ומה אחר שמצוה להכותו במקום מצוה דכתיב יכנו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים דכתיב (דברים כה) ולא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה להכותו אפילו במקום מצוה אלמא אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה:

    ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותויותר מארבעים שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא:

    בא אחר והכהו וקיללו פטורקס"ד פטור ממלקות:

    ואינו יוצאואשמעי' דבנו אינו נעשה שליח בית דין לכופו לצאת וקשיא לרב ששת:

    ה"ג והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייבביישו ישן ומת תוך שינתו:

    חייבדהא מתביישין בניו והאי נמי ל"ש:

    מכללדחייב דקתני גבי בנו ממון קאמר בתמיה והא באין בה שוה פרוטה מוקמת לה:

    אלאעל כרחך חייב בדינו קאמר מיתה:

    הכא נמידתני גבי אחר פטור בדינו קאמר וממלקות פטר ליה ואכתי מאי שנא:

    בעושה מעשה עמךוזה שעובר עבירה שחייב מיתה לאו עושה מעשה עמך הוא:

    התינח קללהדכתיב ביה בעמך:

    מקשינןכלומר גמרינן במה מצינו ואיכא דאמרי היקשא דכתיב מכה אביו ומקלל אביו גבי הדדי באלה המשפטים אלא שמקרא אחד מפסיק בינתים:

    אי הכי בנו נמידהא לא כתיב אזהרה במקלל אביו אלא במקלל חברו שאביו בכלל עמך בפ' ד' מיתות (לעיל סנהדרין ד' סו.):

    דרב פנחסמשמיה דרבא במסכת חגיגה בסוף חומר בקודש:

    במקויםהראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    סנהדרין 85 עמוד א

    1ורבי שמעון האמר: כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

    2בעו מיניה מרב ששת: בן מהו שיעשה שליח לאביו, להכותו ולקללו?

    3א"ל ואחר מי התירו? אלא, כבוד שמים עדיף. הכא נמי, כבוד שמים עדיף.

    4מיתיבי: ומה מי שמצוה להכותו, מצוה שלא להכותו; מי שאינו מצוה להכותו, אינו דין שמצוה שלא להכותו?

    5מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה? הא בבנו, הא באחר.

    6לא, אידי ואידי לא שנא בנו ולא שנא אחר. ולא קשיא: כאן במקום מצוה, כאן שלא במקום מצוה.

    7והכי קתני: ומה במקום מצוה, שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו; שלא במקום מצוה, שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו?

    8תא שמע: היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקיללו חייב, בא אחר והכהו וקיללו פטור. והוינן בה: מאי שנא בנו ומאי שנא אחר? ואמר רב חסדא: במסרבין בו לצאת ואינו יוצא.

    9רב ששת מוקי לה בשאין מסרבין בו לצאת.

    10אי הכי, אחר נמי? אחר גברא קטילא הוא.

    11והאמר רב ששת: ביישו ישן ומת חייב? הכא במאי עסקינן? בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה.

    12והאמר רבי אמי אמר ר' יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה? מאי ״פטור״ דקאמר? פטור מממון.

    13מכלל דבנו חייב בממון? אלא בדינו. הכא נמי, בדינו.

    14אלא, אחר היינו טעמא דפטור, דאמר קרא: ״(שמות כב״, כז) ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך.

    15התינח קללה, הכאה מנלן? דמקשינן הכאה לקללה.

    16אי הכי, בנו נמי? כדאמר רב פינחס: בשעשה תשובה. הכא נמי, בשעשה תשובה.

    17אי הכי, אחר נמי? אמר רב מרי: ״בעמך״ במקוים שבעמך.

    18אי הכי, בנו נמי?

    Tosafot

    ורבי שמעון האמר מלאכה שאינה וכו'הא דקיימא לן הלכה כר' שמעון בגרירה לאו שגגת סקילה היא דאי עביד תריץ הוי כלאחר יד כדאיתא שלהי פ' כירה (שבת דף מו: ושם) ועוד דאינה צריכה לגופה ועוד דאפי' לר' יהודה כל אין מתכוין דלא פסיק רישיה פטור מדאורייתא דלא הוי מלאכת מחשבת וכן משמע ביומא (דף לד:) גבי עששיות דאמרי' צירוף דרבנן פי' כי האי משום דאין מתכוין ולא הוי מלאכת מחשבת והתירו משום דאין שבות במקדש וכן מוכח בההיא דהמכבד והמרבץ דהא רבנן דסבירא להו כרבי יהודה בדבר שאין מתכוין ופטרי אפילו ישוה גומות וכן בפרק ספק אכל (כריתות דף כ.) דמתעסק שאינו מתכוין למלאכה פטור כ"ש היכא דאינו מתכוין אלא לגרירה והא דמחייב רבי יהודה בכריתות נתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות מאליהן היינו התם משום דהוי פסיק רישיה וחשיב מלאכת מחשבת כיון שיודע שיבעיר ור' שמעון דפוטר משום דאינה צריכה לגופה ולא בעי מלאכת מחשבת דהא ר' שמעון מחייב מקלקל בהבערה ומקלקל דמיפטר בשאר מלאכות היינו משום דלא הוי מלאכת מחשבת כדמוכח שלהי פרק קמא דחגיגה (דף י.) מכלל דבהבערה לא חיישינן והא דשרינן לבעול לכתחלה בשבת אם להנאת עצמו הוא צריך אפילו דם חבורי מחבר ה"ט משום דאינה צריכה לגופה ור' אליעזר דמחייב חטאת במכבד ומרבץ לאו משום דליהוי פסיק רישיה דהא שרי לר' שמעון לכתחלה אלא חשיב תיקון לכיבוד ולריבוץ כעין בנין ואפילו בלא השוואת גומות דבדבר מועט מיחייב משום בונה כדאשכחן גודלת ופוקסת ובס"פ כירה (שבת דף מז:) דהוי שרי לטלטל נר הדולק בשבת אי לאו משום דבסיס לדבר האסור היינו משום דאי מכבה בלא מתכוין אינה צריכה לגופה היא ומיהו תימה דהא לשמואל קאמר בפרק כירה דבדבר שאין מתכוין סבר לה כר"ש ובמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה וכיון דסבר כר"י במלאכה שאינה צריכה לגופה היכי שרי דבר שאין מתכוין דשרי התם (דף מא:) גבי מיחם שפינהו לתת לתוכו מים להפשיר אפי' שיעור לצרף דהוה ליה שגגת סקילה וי"ל דהא דאסרינן הכא קוץ וסילוא משום דחיישינן כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פסיק רישיה ולא יניח בשביל כך אבל שאר דבר שאין מתכוין דלא פסיק רישיה הוא שרי וליטול קוץ בשבת מודה שמואל אע"ג דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דקסבר מקלקל בחבורה פטור:

    הא בבנו הא באחררוצה ללמד מכאן אזהרה למכה אביו דלא נפיק מפן יוסיף כיון דאינו מצווה להכותו ומשמע בסמוך דאפי' ביוצא ליהרג נפקא לן אזהרה לבנו דחייב דמוקי לה רב חסדא במסרבין בו לצאת ואע"ג דאין מזהירין מן הדין הני מילי להלקותו ומיהו קשה היכי אתא בנו בקל וחומר מאחר כיון דאחר פטור במסרבין בו לצאת ואינו יוצא ושמא גלויי מילתא בעלמא הוא דפן יוסיף מיירי אפי' בבנו אע"ג דארבעים יכנו לא מיירי בבנו:

    והאמר רב ששת ביישו וכו'תימה דבפ' החובל (ב"ק דף פו: ושם) בעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו ולא איפשיטא והכא פריך בפשיטות ויש ספרים דגרסינן והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ולא גרס ומת ולא נהירא דמה ענין ישן ליוצא ליהרג ועוד מאי קמ"ל רב ששת מתניתין היא בפרק החובל המבייש את הישן חייב ור"ת גריס והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי מיהו אין כל כך תימה אם לא הביא דברי רב ששת בפרק החובל למיפשט ההיא בעיא דכי האי גוונא אשכחן בנדרים בפרק אין בין המודר (נדרים ד' לה: ושם) דאיבעיא לן הנהו כהני שלוחי דידן או שלוחי דשמיא ולא מייתי התם דברי רב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקדושין (דף כג: ושם) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדין ושלוחי דידן עבדי:

    הכהו הכאה שאין בה וכו'תימה אמאי לקי הא פן יוסיף לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דמיניה נפקא לן אזהרה למכה אביו כדאיתא בספרי ובירושלמי:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    הבן שהיה חזן הכנסת או שליח בית דין והיה אביו מחוייב מלקות או נדוי שיש בו קללה בהזכרת השם כאמרו יתן י"י אותך וכו' אסור לו להיות שליח להלקותו או לנדותו ואפילו לא עשה תשובה אסור לו לדחפו ולבזותו אף בשליחות בית דין ומ"מ במסית אף הבן נעשה שליח להכאתו ולקלקלתו שנאמר לא תחמול ולא תכסה עליו וכתבו הגאונים שהאב שנתחייב שבועה לבנו אינו משביעו בשבועה שיש בה אלה שהרי הוא בא בכך לקללת אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה:

    שליח צבור שהיה מלקה והוסיף אחת על הארבעים או על אותן שאמדוהו אם מת בה הרי זה גולה ואם לא מת עבר מ"מ על מצות לא תעשה שנאמר לא יוסיף וכל שכן המכה את חברו שלא במקום מצוה שעבר בלא תעשה ולוקה במקום שאין סרך תשלומין כגון הכאה שאין בה שוה פרוטה אבל יש בה סרך ממון אינו לוקה בהכאה שאין אדם לוקה ומשלם ואע"פ שהיה לנו לומר שילקה ולא ישלם בפירוש רבתה תורה חובל לתשלומין:

    בן הבן אע"פ שראוי לו לכבד את זקנו מ"מ אינו בדינין אלו אלא הרי הוא אצל דברים אלו כשאר בני אדם הן לחיוב הן לפטור:

    רשע שנגמר דינו בבית דין ליהרג והיה מסרב לצאת אסור לו לבן להכותו ולבזותו ואם עשה כן פטור ואחר אף לכתחלה כן לא היה מסרב לצאת ובא בנו והכהו וקללו פטור אם לא עשה תשובה ואם עשה תשובה נהרג עליו אע"פ שיוצא ליהרג ואחר לכתחלה אסור לו לעשות כן ובדיעבד פטור בין מממון בין ממלקות הואיל ויוצא ליהרג ואפילו עשה תשובה אפילו לא היה יוצא ליהרג והוא רשע אין מלקין לא על הכאתו ולא על קללתו שנאמר ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואפילו בנו פטור עליו הוקשה הכאה לקללה מה קללה דוקא בעושה מעשה עמך אף הכאה כן ואע"פ שאמרו בסוף סוגיא זו דכולי עלמא לא מקשינן הכאה לקללה אל תחוש לכך שכמה מקומות תמצא בתלמוד לשון דכולי עלמא שאין הלכה כן וכל שכן בזו שכבר נדחית כמו שאמרו אלא שמע מינה בהקשא פליגי ומ"מ לא הפקענו את זו מצד שאינו עושה מעשה עמיו אלא מלקות ומיתה אבל ממון לא וכן שיש בדבר איסור:

    מי שבייש את הישן חייב בבשת ואם מת מתוך אותה שינה עד שלא הרגיש מעולם בבשתו אין מגבין בשת זה ליורשים ומ"מ אם תפשו אין מוציאין מידם כמו שיתבאר במקומו:

    Edition: Meiri on Shas · License: unknown

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 85a

    Sanhedrin 85a. The full printed text of this folio side — 18 numbered segments, about 240 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    ור' שמעון אית ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה בפרק המצניע (שבת ד' צנ:) גבי המוציא את המת במטה:

    מהו שיעשה שליח ב"ד לאביו אם נתחייב אביו נדוי או מלקות:

    ואחר מי התירו לקללו ולהכות את חבירו והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חביריהם ועל קללתם כדילפינן בד' מיתות (לעיל ד נח:) אפ"ה נעשה שליח ב"ד לכך דכתיב (דברים כ״ה:ג׳) ארבעים יכנו וכתיב (במדבר ה׳:כ״א) יתן ה' אותך:

    ומה מי שמצוה להכותו ברייתא תניא הכי במכילתא:

    מאי לאו אידי ואידי מצוה ואינה מצוה תרוייהו במקום מצוה והא בבנו והא באחר והכי קאמר ויליף אזהרה למכה אביו ומה אחר שמצוה להכותו במקום מצוה דכתיב יכנו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים דכתיב (דברים כה) ולא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה להכותו אפילו במקום מצוה אלמא אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה:

    ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא:

    בא אחר והכהו וקיללו פטור קס"ד פטור ממלקות:

    ואינו יוצא ואשמעי' דבנו אינו נעשה שליח בית דין לכופו לצאת וקשיא לרב ששת:

    11 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 85a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Tosafot

    ורבי שמעון האמר מלאכה שאינה וכו' הא דקיימא לן הלכה כר' שמעון בגרירה לאו שגגת סקילה היא דאי עביד תריץ הוי כלאחר יד כדאיתא שלהי פ' כירה (שבת דף מו: ושם) ועוד דאינה צריכה לגופה ועוד דאפי' לר' יהודה כל אין מתכוין דלא פסיק רישיה פטור מדאורייתא דלא הוי מלאכת מחשבת וכן משמע ביומא (דף לד:) גבי עששיות דאמרי' צירוף דרבנן פי' כי האי משום דאין מתכוין ולא הוי מלאכת מחשבת והתירו משום דאין שבות במקדש וכן מוכח בההיא דהמכבד והמרבץ דהא רבנן דסבירא להו כרבי יהודה בדבר שאין מתכוין ופטרי אפילו ישוה גומות וכן בפרק ספק אכל (כריתות דף כ.) דמתעסק שאינו מתכוין למלאכה פטור כ"ש היכא דאינו מתכוין אלא לגרירה והא דמחייב רבי יהודה בכריתות נתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות מאליהן היינו התם משום דהוי פסיק רישיה וחשיב מלאכת מחשבת כיון שיודע שיבעיר ור' שמעון דפוטר משום דאינה צריכה לגופה ולא בעי מלאכת מחשבת דהא ר' שמעון מחייב מקלקל בהבערה ומקלקל דמיפטר בשאר מלאכות היינו משום דלא הוי מלאכת מחשבת כדמוכח שלהי פרק קמא דחגיגה (דף י.) מכלל דבהבערה לא חיישינן והא דשרינן לבעול לכתחלה בשבת אם להנאת עצמו הוא צריך אפילו דם חבורי מחבר ה"ט משום דאינה צריכה לגופה ור' אליעזר דמחייב חטאת במכבד ומרבץ לאו משום דליהוי פסיק רישיה דהא שרי לר' שמעון לכתחלה אלא חשיב תיקון לכיבוד ולריבוץ כעין בנין ואפילו בלא השוואת גומות דבדבר מועט מיחייב משום בונה כדאשכחן גודלת ופוקסת ובס"פ כירה (שבת דף מז:) דהוי שרי לטלטל נר הדולק בשבת אי לאו משום דבסיס לדבר האסור היינו משום דאי מכבה בלא מתכוין אינה צריכה לגופה היא ומיהו תימה דהא לשמואל קאמר בפרק כירה דבדבר שאין מתכוין סבר לה כר"ש ובמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה וכיון דסבר כר"י במלאכה שאינה צריכה לגופה היכי שרי דבר שאין מתכוין דשרי התם (דף מא:) גבי מיחם שפינהו לתת לתוכו מים להפשיר אפי' שיעור לצרף דהוה ליה שגגת סקילה וי"ל דהא דאסרינן הכא קוץ וסילוא משום דחיישינן כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פסיק רישיה ולא יניח בשביל כך אבל שאר דבר שאין מתכוין דלא פסיק רישיה הוא שרי וליטול קוץ בשבת מודה שמואל אע"ג דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דקסבר מקלקל בחבורה פטור:

    הא בבנו הא באחר רוצה ללמד מכאן אזהרה למכה אביו דלא נפיק מפן יוסיף כיון דאינו מצווה להכותו ומשמע בסמוך דאפי' ביוצא ליהרג נפקא לן אזהרה לבנו דחייב דמוקי לה רב חסדא במסרבין בו לצאת ואע"ג דאין מזהירין מן הדין הני מילי להלקותו ומיהו קשה היכי אתא בנו בקל וחומר מאחר כיון דאחר פטור במסרבין בו לצאת ואינו יוצא ושמא גלויי מילתא בעלמא הוא דפן יוסיף מיירי אפי' בבנו אע"ג דארבעים יכנו לא מיירי בבנו:

    והאמר רב ששת ביישו וכו' תימה דבפ' החובל (ב"ק דף פו: ושם) בעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו ולא איפשיטא והכא פריך בפשיטות ויש ספרים דגרסינן והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ולא גרס ומת ולא נהירא דמה ענין ישן ליוצא ליהרג ועוד מאי קמ"ל רב ששת מתניתין היא בפרק החובל המבייש את הישן חייב ור"ת גריס והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי מיהו אין כל כך תימה אם לא הביא דברי רב ששת בפרק החובל למיפשט ההיא בעיא דכי האי גוונא אשכחן בנדרים בפרק אין בין המודר (נדרים ד' לה: ושם) דאיבעיא לן הנהו כהני שלוחי דידן או שלוחי דשמיא ולא מייתי התם דברי רב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקדושין (דף כג: ושם) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדין ושלוחי דידן עבדי:

    הכהו הכאה שאין בה וכו' תימה אמאי לקי הא פן יוסיף לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא דמיניה נפקא לן אזהרה למכה אביו כדאיתא בספרי ובירושלמי:

    Tosafot on Sanhedrin 85a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Meiri

    הבן שהיה חזן הכנסת או שליח בית דין והיה אביו מחוייב מלקות או נדוי שיש בו קללה בהזכרת השם כאמרו יתן י"י אותך וכו' אסור לו להיות שליח להלקותו או לנדותו ואפילו לא עשה תשובה אסור לו לדחפו ולבזותו אף בשליחות בית דין ומ"מ במסית אף הבן נעשה שליח להכאתו ולקלקלתו שנאמר לא תחמול ולא תכסה עליו וכתבו הגאונים שהאב שנתחייב שבועה לבנו אינו משביעו בשבועה שיש בה אלה שהרי הוא בא בכך לקללת אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה:

    שליח צבור שהיה מלקה והוסיף אחת על הארבעים או על אותן שאמדוהו אם מת בה הרי זה גולה ואם לא מת עבר מ"מ על מצות לא תעשה שנאמר לא יוסיף וכל שכן המכה את חברו שלא במקום מצוה שעבר בלא תעשה ולוקה במקום שאין סרך תשלומין כגון הכאה שאין בה שוה פרוטה אבל יש בה סרך ממון אינו לוקה בהכאה שאין אדם לוקה ומשלם ואע"פ שהיה לנו לומר שילקה ולא ישלם בפירוש רבתה תורה חובל לתשלומין:

    בן הבן אע"פ שראוי לו לכבד את זקנו מ"מ אינו בדינין אלו אלא הרי הוא אצל דברים אלו כשאר בני אדם הן לחיוב הן לפטור:

    רשע שנגמר דינו בבית דין ליהרג והיה מסרב לצאת אסור לו לבן להכותו ולבזותו ואם עשה כן פטור ואחר אף לכתחלה כן לא היה מסרב לצאת ובא בנו והכהו וקללו פטור אם לא עשה תשובה ואם עשה תשובה נהרג עליו אע"פ שיוצא ליהרג ואחר לכתחלה אסור לו לעשות כן ובדיעבד פטור בין מממון בין ממלקות הואיל ויוצא ליהרג ואפילו עשה תשובה אפילו לא היה יוצא ליהרג והוא רשע אין מלקין לא על הכאתו ולא על קללתו שנאמר ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואפילו בנו פטור עליו הוקשה הכאה לקללה מה קללה דוקא בעושה מעשה עמך אף הכאה כן ואע"פ שאמרו בסוף סוגיא זו דכולי עלמא לא מקשינן הכאה לקללה אל תחוש לכך שכמה מקומות תמצא בתלמוד לשון דכולי עלמא שאין הלכה כן וכל שכן בזו שכבר נדחית כמו שאמרו אלא שמע מינה בהקשא פליגי ומ"מ לא הפקענו את זו מצד שאינו עושה מעשה עמיו אלא מלקות ומיתה אבל ממון לא וכן שיש בדבר איסור:

    מי שבייש את הישן חייב בבשת ואם מת מתוך אותה שינה עד שלא הרגיש מעולם בבשתו אין מגבין בשת זה ליורשים ומ"מ אם תפשו אין מוציאין מידם כמו שיתבאר במקומו:

    Meiri on Sanhedrin 85a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בד"ה ור"ש האמר כו' ועוד דאפי' לרבי יהודה כל אין מתכוין דלא הוה פסיק רישיה פטור כו' עכ"ל אין לפרש דר"ל דאפי' לר' יהודה לא הוי שגגת סקילה דא"כ ר' יהודה אמאי אוסר גרירה ועוד א"נ דאין מתכוין דלא פסיק רישיה פטור מדאורייתא מ"מ כיון דבמתכוין אפילו בלא פסיק רישיה חייב מדאורייתא ה"ל שפיר גרירה באין מתכוין שגגת סקילה אלא דר"ל דאפילו לר"י לא הוי אלא שגגת סקילה דאין מתכוין דלא פסיק רישיה פטור מדאורייתא וק"ל:

    בא"ד וכן מוכח בההיא דהמכבד והמרבץ דהא רבנן דס"ל כר"י כו' עכ"ל וג' מחלוקות בדבר בפ' המצניע לר"א חייב חטאת ולר' שמעון שרי לכתחלה ולרבנן דס"ל כר"י באין מתכוין אסרי לכתחלה ופטרי מחטאת משום דלא הוי פסיק רישיה ומזה שהוצרכו לקמן לפרש דטעמא דר"א דמחייב חטאת לאו משום פסיק רישיה אלא דחשיב כעין בנין אבל בתוס' שם כתבו דלר"א הוי פסיק רישיה ע"ש:

    בא"ד ור"ש דפוטר משום דאינה צריכה לגופה ולא בעי מלאכת כו' עכ"ל ר"ל דליכא למימר דטעמא דר"ש דפוטר אע"ג דפסיק רישיה הוא משום דלא חשיב מלאכת מחשבת כיון דאין מתכוין דהא רבי שמעון לא בעי מלאכת מחשבת דהא רבי שמעון מחייב כו' וק"ל:

    בא"ד והא דשרינן לבעול כו' הוא בפרק קמא דכתובות ור"ל דשרינן לבעול ולא הוי שגגת סקילה וכן מ"ש ובסוף כירה דהוי שרי לטלטל הנר כו' ר"ל ולא הוי שגגת סקילה משום דאינה צריכה לגופה וק"ל:

    בא"ד דהא אסרינן הכא כוותא וסילון משום כו' עכ"ל כצ"ל:

    בד"ה והאמר רב ששת כו' ור"ת גריס והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי כו' עכ"ל וקשה לפי גרסא זו למאי דמסיק בעמך במקוים שבעמך ואינו חייב על קללת והכאת יוצא ליהרג דאינו ראוי להתקיים למה יחייב על בושתו דהא בכלל קללה והכאה איכא נמי בושת ויש ליישב בדוחק דלא מיעט הכתוב מדכתיב במקוים שבעמך אלא ממלקות אבל דמי בושתו חייב לבניו דמתביישים ג"כ וק"ל:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 85a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 85, Amud Aleph, about 240 words in 18 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 18 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 110 words

      Opens “ורבי שמעון האמר: כל מלאכה שאינה צריכה…”

      Named: רבי שמעון.

    2. Segment 211 words

      Opens “בעו מיניה מרב ששת: בן מהו שיעשה…”

      Named: רב ששת.

    3. Segment 313 words

      Opens “א"ל ואחר מי התירו? אלא, כבוד שמים…”

    4. Segment 417 words

      Opens “מיתיבי: ומה מי שמצוה להכותו, מצוה שלא…”

    5. Segment 510 words

      Opens “מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה? הא…”

    6. Segment 618 words

      Opens “לא, אידי ואידי לא שנא בנו ולא…”

    7. Segment 721 words

      Opens “והכי קתני: ומה במקום מצוה, שמצוה להכותו…”

    8. Segment 830 words

      Opens “תא שמע: היוצא ליהרג ובא בנו והכהו…”

      Named: רב חסדא.

    9. Segment 98 words

      Opens “רב ששת מוקי לה בשאין מסרבין בו…”

      Named: רב ששת.

    10. Segment 108 words

      Opens “אי הכי, אחר נמי? אחר גברא קטילא…”

    11. Segment 1116 words

      Opens “והאמר רב ששת: ביישו ישן ומת חייב?…”

      Named: רב ששת.

    12. Segment 1218 words

      Opens “והאמר רבי אמי אמר ר' יוחנן: הכהו…”

      Named: רבי אמי.

    13. Segment 139 words

      Opens “מכלל דבנו חייב בממון? אלא בדינו. הכא…”

    14. Segment 1417 words

      Opens “אלא, אחר היינו טעמא דפטור, דאמר קרא:…”

    15. Segment 157 words

      Opens “התינח קללה, הכאה מנלן? דמקשינן הכאה לקללה.…”

    16. Segment 1613 words

      Opens “אי הכי, בנו נמי? כדאמר רב פינחס:…”

      Named: רב פינחס.

    17. Segment 1710 words

      Opens “אי הכי, אחר נמי? אמר רב מרי:…”

      Named: רב מרי.

    18. Segment 184 words

      Opens “אי הכי, בנו נמי?…”

    Sages named on this page

    • Rabbi Yochanan · Others · End of Tannaim and beginning of Amoraim.

      Rabbi Yochanan was a pivotal sage, bridging the eras of the Tannaim and Amoraim, known for his profound scholarship and dedication to…

      Source: Sanhedrin 85a · Segment 12 — “…רבי אמי אמר ר' יוחנן: הכהו הכאה שאין בה…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 85a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026