Talmud Builders

    Sanhedrin 72b

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 72b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Here, where the baraita teaches that if one is unsure about the burglar’s intentions it is prohibited for him to kill him, it is referring to a father who comes to rob his son. A father has great compassion for his son, and therefore it may be presumed that he will not kill his son if he resists. Accordingly, the son is prohibited from killing his father unless he knows for certain that his father has the intention of killing him. There, where the baraita teaches that if one is unsure about the burglar’s intentions it is permitted for him to kill him, it is referring to a son who comes to rob his father. Since a son has less compassion for his father, it may be presumed that he would be ready to kill his father if he resists. Therefore, the father is permitted to kill his son unless he knows for certain that his son would never kill him.

    2Rav says: With regard to anyone who breaks into my house, I would kill him, as I would presume that he is ready to kill me, except for Rav Ḥanina bar Sheila, whom I would not kill. The Gemara asks: What is the reason that Rav excludes Rabbi Ḥanina bar Sheila? If we say that Rav trusts him because he is a righteous person, this is difficult, as the case is one where he broke into his house, which indicates that he is not a righteous person. Rather, it is because he would say: I am certain that he would have mercy upon me just like a father would have mercy on a son.

    3§ The Sages taught in a baraita : “If the sun is risen upon him, there shall be blood shed on his account” (Exodus 22:2), both during the week and on Shabbat. “If a burglar is found breaking in…there shall not be blood shed on his account” (Exodus 22:1), both during the week and on Shabbat.

    4The Gemara clarifies this baraita : Granted that with regard to “there shall not be blood shed on his account,” it was necessary to say that this applies both during the week and on Shabbat, as it might enter your mind to say that this is just as it is in the case of those who are executed by the court, who are not executed on Shabbat. Therefore, the baraita teaches us that the burglar may be slain in self-defense even on Shabbat. But with regard to “there shall be blood shed on his account,” the statement that this applies both during the week and on Shabbat is puzzling. Now, if on a weekday he may not be slain, is it necessary to say that he may not be slain on Shabbat?

    5Rav Sheshet says: This ruling is necessary only to teach that if a building collapsed on the burglar on Shabbat, one is obligated to clear the pile of stones from on top of him and perform any action necessary to rescue him, even if it involves the desecration of Shabbat; one does not say that while he is not permitted to actively kill him, he is also not obligated to save him.

    6§ Concerning the verse that states: “If a burglar is found breaking in, and is smitten and dies, there shall not be blood shed on his account” (Exodus 22:1), the Sages taught a baraita : “And is smitten,” by any person who strikes him; “and dies,” by any means of death by which you can put him to death. The Gemara clarifies this baraita : Granted, with regard to the words “and is smitten,” it was necessary to say that he may be struck by any person, as it might enter your mind to say that it is only the owner of the house whom the burglar is certain will resist him, because there is a presumption that a person does not restrain himself when faced with losing his money, and therefore it is only the homeowner’s life that is in danger from the burglar. But as for another person, the burglar is not sure that he will try to stop him, and therefore that other person may not kill him, since the burglar did not come with the intention of killing him.

    7Therefore, the baraita teaches us that this burglar is considered a pursuer, and he is subject to the same halakha as anyone who pursues another in order to kill him, namely, that anyone may kill the pursuer in order to rescue the one being pursued. Therefore, even another person is permitted to kill the burglar in order to save the homeowner. But that which the baraita teaches, that the words “and dies” teach that he may be slain by any means of death by which you can put him to death, why do I need this?

    8The Gemara clarifies the difficulty: This can be derived from the halakha governing a murderer, as it is taught in a baraita : The verse with regard to a murderer states: “He that smote him shall be put to death, for he is a murderer” (Numbers 35:21). I have derived only that the murderer is put to death with the mode of execution stated concerning him, namely, killing by decapitation. From where do I derive that if you cannot put him to death with the mode of execution written concerning him, e.g., if he is escaping, that you can put him to death with any mode of execution with which you can put him to death? The verse states: “He that smote him shall be put to death [ mot yumat ],” the doubled verb teaching that he is put to death in any case, by any mode of execution. Why not derive the halakha of a burglar from the halakha of a murderer?

    9The Gemara rejects this reasoning: There it is different, as the verse explicitly states: “ Mot yumat ,” which serves to include all modes of execution.

    10The Gemara asks: But why not learn from it a principle that can be applied to all people who may be put to death? The Gemara rejects this reasoning: This case does not serve as a source for a principle, because the halakhot of a murderer and of a blood redeemer, i.e., a relative of one who was killed who is allowed to kill his relative’s killer (see Makkot 11b), are two verses that come as one, and two verses that come as one do not teach a principle. In other words, if a halakha is stated with regard to two specific cases in the Torah, the halakha is understood to apply only to those cases. Had the halakha applied to all other relevant cases as well, it would not have been necessary for the Torah to teach it twice. Therefore, the baraita had to teach us that this halakha also applies to a burglar who breaks into a person’s house.

    11§ The Sages taught in a baraita : From the words: “If a burglar is found breaking in” (Exodus 22:1), I have derived only that this halakha applies to a burglar who came breaking in through a wall. But from where do I derive that the same halakha applies if he was found on his roof, in his yard, or in the enclosed area behind his house? Therefore, the verse states: “If a burglar is found,” which teaches that the halakha applies in any case. If that is so, what is the meaning when the verse states: “Breaking in”? Because the Torah speaks of a common case, and most thieves are found breaking in.

    12It is taught in another baraita : From the words: “If a burglar is found breaking in,” I have derived only that this halakha applies to a burglar who came breaking in through a wall. But from where do I derive that the same halakha applies if he was found on his roof, in his yard, or in the enclosed area behind his house? Therefore, the verse states: “If a burglar is found,” which teaches that the halakha applies in any case. If that is so, what is the meaning when the verse states: “Breaking in”? This teaches that his breaking in is his forewarning. If a burglar is found breaking into a house, the owner need not formally forewarn him before killing him. If he is found elsewhere, such a forewarning is necessary.

    13§ Rav Huna says: If a minor was pursuing another person in order to kill him, the pursued party may be saved with the pursuer’s life. That is to say, one is permitted to save the pursued party by killing the minor who is pursuing him, and one does not say that since the minor lacks halakhic competence, he is not subject to punishment. The Gemara explains: Rav Huna maintains that a pursuer, in general, does not require forewarning, and there is no difference with regard to this matter between an adult and a minor. The essence of the matter is rescuing the pursued party from death, and therefore the pursuer’s liability to receive the death penalty is irrelevant.

    14Rav Ḥisda raised an objection to Rav Huna from a baraita : If a woman was giving birth and her life was being endangered by the fetus, the life of the fetus may be sacrificed in order to save the mother. But once his head has emerged during the birthing process, he may not be harmed in order to save the mother, because one life may not be pushed aside to save another life. If one is permitted to save the pursued party by killing the minor who is pursuing him, why is this so? The fetus is a pursuer who is endangering his mother’s life. The Gemara answers: This is not difficult, as it is different there, with regard to the woman giving birth, since she is being pursued by Heaven. Since the fetus is not acting of his own volition and endangering his mother of his own will, his life may not be taken in order to save his mother.

    15The Gemara suggests: Let us say that a baraita supports the ruling of Rav Huna, who said that a pursuer does not require a forewarning: If a pursuer was pursuing another person in order to kill him, a third party says to the pursuer: See that he whom you are pursuing to kill is a Jew, and a loyal member of the covenant, and the Torah stated: “Whoever sheds the blood of man, by man shall his blood be shed” (Genesis 9:6). The Torah stated: Save the blood of this person who is being pursued with the blood of that person who is pursuing him. The fact that there is no indication here that the pursuer must say that he heard the forewarning suggests that forewarning is not required, as stated by Rav Huna.

    16The Gemara rejects this suggestion: Perhaps this baraita was taught in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda. As it is taught in a baraita : Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: A ḥaver , who is thoroughly knowledgeable in halakha , does not need to be issued a forewarning by witnesses in order to become liable to be punished, because forewarning is given only to distinguish between unintentional sin and intentional sin, and a ḥaver is certainly aware of the halakha . The same may be said about a pursuer: Since his malice is clear, he does not require a forewarning; his sin is obviously intentional. Those who disagree with Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, and say that even a ḥaver needs to be issued a forewarning would say that a pursuer must be forewarned as well.

    17The Gemara suggests: Come and hear a proof that a pursuer must be forewarned, and therefore one may not save a pursued party by killing a minor who is pursuing him, from a baraita : If a pursuer was pursuing another person in order to kill him, and a third party said to him: See that he whom you are pursuing to kill is a Jew, and a loyal member of the covenant, and the Torah stated: “Whoever sheds the blood of man, by man shall his blood be shed” (Genesis 9:6), in this case, if the pursuer said: I know this to be so, he is exempt from being killed, but if he said: I am doing it on this condition, i.e., knowing that I am liable to be killed for this, he is liable to be slain. This indicates that even a pursuer must be issued a forewarning.

    18The Gemara rejects this proof: This forewarning is not necessary except in a case where the pursuer and the person issuing the warning are standing on two opposite sides of a river, so that the latter cannot save the party being pursued by killing the pursuer. What is there for him to do? Unable to save the pursued party, he wants at least to bring the pursuer to court, so that he will be convicted and have the death penalty administered to him. But in order to administer punishment, the court requires that the offender receive proper forewarning. It is for this reason that the baraita speaks of forewarning, but a pursuer may be killed by a bystander even without having been forewarned.

    19If you wish, say instead that Rav Huna could have said to you: I stated my opinion that it is permitted to kill a minor pursuer in accordance with the tanna who spoke of the issue of a burglar who breaks into a house. As this tanna says that his breaking in is his forewarning, that is, a burglar who breaks into a house needs no further forewarning. Here, too, anyone who is pursuing another in order to kill him does not require forewarning since his pursuit is his forewarning.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    its head came outWith a women that is experiencing difficulty giving birth and is in [mortal] danger. And it is taught in the first section [of this teaching], "the midwife extends her hand and cuts it up and extracts [the pieces];" as the entire time that that it has not gone out into the air of the world, it is not [considered] a soul, and [so] it is possible to kill it and to save its mother. But when its head came out, we cannot touch it to kill it, as it is like a born [baby]; and we do not push off one soul for the sake of another. And if you will ask [from] the story of Sheva ben Bichri - [wherein it is written] (II Samuel 20:21), "behold, his head is sent to you" - they pushed off one life for the sake of another; there, it was because even if they had not delivered him, he would have been killed in the city when Yoav would have seized it, and they would have been killed with him. But if he would have [otherwise] been saved - even though they would have been killed - they would not have been allowed to deliver him [to Yoav] in order to save themselves. And also (another answer) is that it is because he was a rebel to the kingdom, and so is it explained in the Tosefta (of Terumah).

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    סנהדרין 72 עמוד ב

    1כאן באב על הבן, כאן בבן על האב.

    2אמר רב: כל דאתי עלאי במחתרתא קטילנא ליה, לבר מרב חנינא בר שילא. מאי טעמא? אילימא משום דצדיק הוא הא קאתי במחתרתא! אלא משום דקים לי בגוויה דמרחם עלי כרחם אב על הבן.

    Baraita

    3תנו רבנן: (שמות כב, ב) ״דמים לו״ בין בחול בין בשבת, ״אין לו דמים״ בין בחול בין בשבת.

    4בשלמא ״אין לו דמים״ בין בחול בין בשבת איצטריך, סלקא דעתך אמינא: מידי דהוה אהרוגי בית דין, דבשבת לא קטלינן. קמ"ל דקטלינן. אלא ״דמים לו״ בין בחול בין בשבת? השתא בחול לא קטלינן ליה, בשבת מבעיא?

    5אמר רב ששת: לא נצרכא אלא לפקח עליו את הגל.

    Baraita

    6תנו רבנן: (שמות כב, א) והוכה בכל אדם, ״ומת״ בכל מיתה שאתה יכול להמיתו. בשלמא והוכה בכל אדם איצטריך, סד"א בעל הבית הוא דקים (להו), דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, אבל אחר לא.

    7קמ"ל דרודף הוא, ואפילו אחר נמי. אלא ״ומת״ בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, למה לי?

    8מרוצח נפקא, דתניא: (במדבר לה. כא) מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה האמורה בו ומנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל מות יומת מ"מ׃

    9שאני התם דאמר: קרא מות יומת׃

    10וניגמר מיניה משום דהוה רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין׃

    Baraita

    11תנו רבנן (שמות כב, א) מחתרת אין לי אלא מחתרת גגו חצירו וקרפיפו מנין ת"ל (שמות כב, א) ימצא הגנב מ"מ אם כן מה ת"ל מחתרת מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת׃

    Baraita

    12תניא אידך מחתרת אין לי אלא מחתרת גגו חצירו וקרפיפו מנין תלמוד לומר ימצא הגנב מ"מ א"כ מה תלמוד לומר מחתרת מחתרתו זו היא התראתו.

    13אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו קסבר רודף אינו צריך התראה לא שנא גדול ולא שנא קטן׃

    14איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו אין נוגעין בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש ואמאי רודף הוא שאני התם דמשמיא קא רדפי לה׃

    15נימא מסייעא ליה רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו אומר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה (בראשית ט, ו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך אמרה תורה הצל דמו של זה בדמו של זה׃

    16ההיא רבי יוסי ברבי יהודה היא דתניא רבי יוסי בר' יהודה אומר חבר אין צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד׃

    17ת"ש רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו אמר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך אם אמר יודע אני שהוא כן פטור ע"מ כן אני עושה חייב׃

    18לא צריכא דקאי בתרי עיברי דנהרא דלא מצי אצוליה מאי איכא דבעי איתויי לבי דינא בי דינא בעי התראה׃

    19איבעית אימא אמר לך רב הונא אנא דאמרי כתנא דמחתרת דאמר מחתרתו זו היא התראתו:

    Tosafot

    כאן באב על הבןברייתא דאם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו הא סתמא אל תהרגהו ובשמעתא קמייתא דפסחים (דף ב: ושם) דדרשינן לאור יקום רוצח אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ופירש שם בקונטרס כגון בן על האב או כל אדם ולא יתכן כדאמרינן הכא דהני אפילו בסתמא רוצח הוא ולא בעינן שיהא פשוט כנהורא אלא התם יש לומר כולה באב על הבן דאי קים ליה בגוויה ששונאו רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא כליליא יהא בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו:

    ישראל הוא בן ברית הואישראל ולא כותי בן ברית ולא מומר לעבודת כוכבים דמומרין לעבודת כוכבים היו מורידין ולא מעלין:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    כל שנמצא במחתרת ונתברר הדבר לבעל הבית או לאחר שהוא אוהב גמור של זה ושיש לו ברית כרותה והרגו יש לו דמים אפילו נכרי וכל שנתברר לו שאין שלום עמו אין לו דמים אפילו אב על הבן אבל בסתם והוא שלא נתברר לו בענינו כלום אין לך מי שיש לו דמים אלא אב על הבן שסתמו כברור אף בשעת מחתרת:

    רשות זו שנתנה תורה להרוג זה שבא במחתרת לא סוף דבר בגנב ידוע או בחשוד אלא אפילו היה מפורסם בחסידות שמ"מ מתוך מחתרתו הערה את מקורו ונתגלית דעתו:

    כל שאמרנו עליו שאין לו דמים ניתנה רשות להרגו בין בחול בין בשבת אע"פ שהריגת בית דין אינה דוחה שבת בזו התירו שכמת הוא ואין לו דמים כלל ואין צריך לומר אם נפלה חתירתו עליו שאין מפקחין עליו את הגל בשבת וכל שאמרנו עליו שיש לו דמים כל שהרגו חייב כמו שביארנו ואם נפלה מחתרתו עליו מפקחין עליו את הגל יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו בספק חי ספק מת אבל אם הוא ודאי חי אומר אני שמפקחין שהרי עכשיו אינו רודף שהרי זה כרודף אחר חבירו והצילוהו באחד מאיבריו שאין לו עוד להרגו וזה כהריגה בידים הוא או שמא כיון שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפקוחו ולבו על גנבתו אין מפקחין:

    כבר ביארנו שלא סוף דבר שניתנה רשות לבעל הבית להרגו אלא אף לכל אדם מפני שהוא חשוב כרודף אחר חבירו להרגו מכיון שאנו דנין אותו כרודף אחר חבירו להרגו ראוי להורג שיהא משתדל להרגו בסייף ומ"מ אם אינו רשאי להרגו בסייף או שאין חרב בידו ימיתהו בכל שהוא יכול להמיתו סקל יסקל או ירה יירה כדרך שבארנו ברוצח ובגואל הדם בפרק ששי:

    כשם שביארנו בבא במחתרת שמותר להרגו אף בשבת כך הרודף אחר חברו להרגו יראה שנתן להצילו בנפשו אף בשבת:

    בא במחתרת גדולי המחברים כתבו שאין בו חלוק בין יום ללילה וכן הדברים נראין שהרי מה שכתוב אם זרחה השמש עליו דמים לו כבר הוציאוהו מפשוטו ודרשוהו בשנתברר לו שיש שלום עמו כמו שבארנו ואם תמצא לומר שביום סתמו אינו בא להרוג לא הוצרכו להוציאו מפשוטו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שלא הוציאוהו מפשוטו אלא לחדש בה דבר להציל כל מי שנתברר שלא בא על עסקי נפשות וביום ודאי אינו רשאי להרגו שאין גנב ביום אלא דרך השמטה ואפילו נמצא במחתרת כגון שהיה חותר בינו לבינו או בחדר מוצנע ולא עוד אלא שיראה שלא הוצרכו להוציא המקרא מפשוטו אלא שאין הדבר באפשר שיהא צריך מקרא להפקיעו מדין מחתרת ביום:

    בא במחתרת שהזכרנו לא סוף דבר שהוא חותר ובא אלא כל שנמצא בתוך רשותו של חבירו ביתו או חצירו גגו או קרפיפו אפילו נכנס דרך הפתח לא נאמר מחתרת אלא שדבר בהווה שדרך רוב גנבים לבא במחתרת בלילה אבל גנתו או שדהו או כרמו או דיר וסהר שלו אפילו היה חותר שם יש לו דמים סתם מקומות הללו שאין בעלים מצויים בהם ולא בא על עסקי נפשות מ"מ חלוק יש בין נכנס במחתרת לנכנס דרך הפתח שהבא במחתרת אינו צריך התראה מחתרתו זו היא התראתו ומתיר עצמו למיתה הוא ועוד שהרי הוא כרודף אבל כל שנכנס דרך הפתח אע"פ שהוא עומד במסתרים וכדרך גנב צריך התראה בעדים שיצא משם ואם לאו שיהרגוהו ומ"מ אינו צריך שיקבלנה ויתיר עצמו למיתה כלומר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שלא נאמר כן אלא במיתת בית דין וגדולי הרבנים חולקין בו ואין דבריהם נראין:

    בא במחתרת זה שהזכרנו אין בו חלוק בין גדול לקטן בין איש לאשה אלא כל הנמצא ברשות חבירו בחזקת גנב יש רשות ביד כל אדם להרגו מפני שהוא רודף וכל שהוא רודף הותרה הריגתו אפילו בקטן בין שהיה רודף אחר קטן בין שהיה רודף אחר גדול ואינו צריך התראה כמו שביארנו:

    יצא לו הגנב מן הבית והולך לו הן בגנבה הן שלא בגנבה אינו נקרא עוד רודף ואם הרגו אח"כ יש לו דמים הקיפוהו בני אדם אינו נהרג אע"פ שהוא עדיין במחתרת שהרי יש לו מצילים אם הוא קם עליו והוא שאמרו במכילתא אם יש לו מושיעים אינו נתן ליהרג אפילו לא היו בכדי להתירא זה מהם מכיון שהם ראויים שיעידו עליו אם יהרוג והוא שרואה בעדיו נמנע הוא ואינו הורג ויש לו דמים וכן יראה מדברי גדולי המחברים וכן יראה מתרגומו של אונקלוס אם עינא דסהדיא וכו':

    זה שביארנו ברודף שנתן להצילו בנפשו פירושו אפילו בשהיה גדול רודף את הקטן שמצילין אותו בנפשו של רודף אע"פ שהרודף גדול והנרדף קטן ומתרין בו שלא לעשות ושהוא מכלל חברים ובן ברית ולא מעובדי האלילים וכל שאינו נמנע אפילו לא קבל עליו התראה מצילין אותו בנפשו שאין דין התראה לרודף וכל החושב להכות את חבירו מכת מות רודף הוא ואם יכולין להצילו באחד מאיבריו עושין ואם לאו מצילין בנפשו אפילו היה הרודף צדיק גדול והנרדף פחות שבפחותים ואם לא היה יכול להצילו אלא שבא ליד בית דין אינו נהרג אא"כ קבל עליו התראה:

    עוברה שהיתה מקשה לילד ונסתכנה מרוב קשויה מותר לחתוך העובר שבמעיה בין בסם בין ביד ולהוציאו חתיכות חתיכות שאין זה נקרא נפש הואיל ולא יצא לאויר העולם יצא ראשו הרי הוא כילוד ואין נוגעין בו לרעה שאין דוחין נפש מפני נפש ואין דנין אותו ברודף כדי להציל את האם הנרדפת בנפשו שמן השמים רדפוה:

    זה שביארנו שכל שאין שם רודף אין דוחין נפש מפני נפש לא סוף דבר באחרים שאין מצילין את זה בנפשו של זה אלא אף בעצמו אסור לו להציל עצמו בנפש חברו ואפילו רבים בנפש יחיד והוא שאמרו בשמיני של תרומות נשים שאמרו להם גוים תנו לנו אחת מכם ונטמאנה ואם לאו נטמא את כלכם יטמאו כולן ואל ימסרו נפש אחת מישראל ושנו עליה בתלמוד המערב סיעת בני אדם מהלכין בדרך ופגעו בהם גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו הרי אנו הורגין את כלכם יהרגו כלם ואל ימסרו נפש אחת מישראל למדת שאף בהצלת עצמו ואף יחיד בהצלת רבים אין דוחין נפש מפני נפש ואפי' קטן מפני גדול כמו שביארנו מ"מ אמרו שם שאם ייחדוהו להם כשבע בן בכרי כלומר תנו לנו את פלוני ונהרגהו ואם לאו נהרג את כלכם ימסרוהו להם כל שיש בו הצלת שנים בשביל אחד אלא שאמרו שם אמר ריש לקיש והוא שנתחייב מיתה כשבע בן בכרי ור' יוחנן אמר אע"פ שלא נתחייב מיתה ויראה כר' יוחנן שהרי כל שנחלקו שניהם הלכה כמותו וכ"ש בתלמוד שלו ומעתה אם לא נתחייב מיתה כל שאמר תנהו לי ואם לאו הריני הורג אותך יהרג ואל ימסרוהו שאין לו לדחות את זה מפני עצמו אבל אם אמר הריני הורג את כלכם או אתה והוא ימסרהו ואל יהרגו שניהם או כלם ואם נתחייב מיתה אם בדיני ישראל ימסרהו אף להצלת עצמו ויראה לי אף להצלת אחר ואם אינו חייב בדיני ישראל הרי הוא כישראל בעלמא הא כל להצלת רבים אפילו לא נתחייב מיתה או שנתחייב ולא בדיננו הואיל וייחדוהו מותר אלא שמדת חסידות לעכב וליתן מתון בדבר עד דכדוכה של נפש וכל שממהר בכך הפקיע מעליו מדת חסידות והוא שאמרו שם עילא בר קיסר תבעתיה מלכותא ערק ללוד גבי ר' יהושע בן לוי אתון אקפון מדינתא אמרין אין לית אתון יהבין לן אנן מחרבין מדינתא סלק גביה ר' יהושע בן לוי פייסיה ויהביה לון הוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי ליה ולא איתגלי צם כמה צומין אתגלי ליה אמר ליה ולמסור אנא מתגלי אמר ליה ולאו משנה שלימה עשיתי אמר ליה וכי משנת חסידים היא זו ויראה לי שלא אמרה אלא על שמיהר את הדבר ולא המתין עד שיראה אם יחריבו את העיר אם לאו ומ"מ י"מ שלא על מדת חסידות לבד היה מתרעם עליו אלא מן הדין וממה שלא היה חייב מיתה בדיני ישראל ומכאן פסקו כריש לקיש שאמר והוא שמחוייב מיתה כשבע בן בכרי ופירשו בו שיהא מחוייב מיתה בדיני ישראל והדברים ברורים כדעת ראשון ולפי דרכך למדת במה שאמרו מאי חזית דדמא דידך וכו' דוקא כשאמר לו קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך אבל אם אמר לו קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לדידיה ולדידך מותר לו להרגו ומ"מ יראה שלא הותר אלא למסרו לו שמא יקח ממנו כפר או יתחרט עליו אבל להרגו בידים לא:

    יראה לי שאם היתה סיעה של נשים והיתה ביניהם זונה ידועה עומדת על מנהגה אפילו לא ייחד אלא שאמרו תנו לנו אחת ונטמאנה ימסרו את הזונה ואל יטמאו ואין צריך לומר בסיעה של בני אדם והיה ביניהם טרפה שימסרוהו ואל יהרגו שהרי ההורגו פטור ממה שראיתי בשמיני של תרומות היה עובר ממקום למקום וככרות של תרומה בידו ואמר לו נכרי תן לי אחת ואטמאנה ר"ל לאכלה ואם לאו הרי אני מטמא את כלן ר' אליעזר אומר יטמא את כלן ושנו עליה בירושלמי לא מסתברא כן אם היתה שם כבר טמאה ויראה לי שאף בזונה כן אלא שיש לפקפק שמא הרהרה תשובה בלבה ומ"מ לענין תרומה מיהא הלכה כר' יהושע שאמר לשם יניח אחת מהם על הסלע:

    ובתלמוד המערב של עבודה זרה ראיתי ששאלו בפרק שני מהו לדחות נפש קטן מפני גדול וכשהשיבו להם מיצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש הם תירצו שניא היא שאין אנו יודעין מי הורג את מי ולא נתבררה שם ונראה שאף שאלתם במי שאמרו לו הרוג קטן זה ואם לאו נהרוג אותך אם מותר להציל עצמו בנפשו ומ"מ מסוגיא שבכאן יראה שהקטן דינו כגדול לענינים אלו שאם לא כן תהא האשה עצמה הורגתו אף ביצא ראשו אלא שחכמי הדורות שלפנינו כתבוה כן ר"ל שהאשה עצמה יכולה לחתכו שנרדף היא ונרדף מיהא במקום שאין אחרים מחזיקין את הרודפו ברודף הוא עצמו רשאי ומ"מ מסוגית קטן הרודף אנו למדים שדינו כגדול אלא שיש לו ראיה ממנה על הטרפה וחברתה שמצילין עצמן באלו:

    Edition: Meiri on Shas · License: unknown

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 72b

    Sanhedrin 72b. The full printed text of this folio side — 19 numbered segments, about 447 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    its head came out With a women that is experiencing difficulty giving birth and is in [mortal] danger. And it is taught in the first section [of this teaching], "the midwife extends her hand and cuts it up and extracts [the pieces];" as the entire time that that it has not gone out into the air of the world, it is not [considered] a soul, and [so] it is possible to kill it and to save its mother. But when its head came out, we cannot touch it to kill it, as it is like a born [baby]; and we do not push off one soul for the sake of another. And if you will ask [from] the story of Sheva ben Bichri - [wherein it is written] (II Samuel 20:21), "behold, his head is sent to you" - they pushed off one life for the sake of another; there, it was because even if they had not delivered him, he would have been killed in the city when Yoav would have seized it, and they would have been killed with him. But if he would have [otherwise] been saved - even though they would have been killed - they would not have been allowed to deliver him [to Yoav] in order to save themselves. And also (another answer) is that it is because he was a rebel to the kingdom, and so is it explained in the Tosefta (of Terumah).

    Rashi on Sanhedrin 72b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Tosafot

    כאן באב על הבן ברייתא דאם ברור לך כשמש שאין לו שלום עמך הרגהו הא סתמא אל תהרגהו ובשמעתא קמייתא דפסחים (דף ב: ושם) דדרשינן לאור יקום רוצח אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ופירש שם בקונטרס כגון בן על האב או כל אדם ולא יתכן כדאמרינן הכא דהני אפילו בסתמא רוצח הוא ולא בעינן שיהא פשוט כנהורא אלא התם יש לומר כולה באב על הבן דאי קים ליה בגוויה ששונאו רוצח הוא וניתן להצילו בנפשו ואי מספקא לך מילתא כליליא יהא בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו:

    ישראל הוא בן ברית הוא ישראל ולא כותי בן ברית ולא מומר לעבודת כוכבים דמומרין לעבודת כוכבים היו מורידין ולא מעלין:

    Tosafot on Sanhedrin 72b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Meiri

    כל שנמצא במחתרת ונתברר הדבר לבעל הבית או לאחר שהוא אוהב גמור של זה ושיש לו ברית כרותה והרגו יש לו דמים אפילו נכרי וכל שנתברר לו שאין שלום עמו אין לו דמים אפילו אב על הבן אבל בסתם והוא שלא נתברר לו בענינו כלום אין לך מי שיש לו דמים אלא אב על הבן שסתמו כברור אף בשעת מחתרת:

    רשות זו שנתנה תורה להרוג זה שבא במחתרת לא סוף דבר בגנב ידוע או בחשוד אלא אפילו היה מפורסם בחסידות שמ"מ מתוך מחתרתו הערה את מקורו ונתגלית דעתו:

    כל שאמרנו עליו שאין לו דמים ניתנה רשות להרגו בין בחול בין בשבת אע"פ שהריגת בית דין אינה דוחה שבת בזו התירו שכמת הוא ואין לו דמים כלל ואין צריך לומר אם נפלה חתירתו עליו שאין מפקחין עליו את הגל בשבת וכל שאמרנו עליו שיש לו דמים כל שהרגו חייב כמו שביארנו ואם נפלה מחתרתו עליו מפקחין עליו את הגל יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו בספק חי ספק מת אבל אם הוא ודאי חי אומר אני שמפקחין שהרי עכשיו אינו רודף שהרי זה כרודף אחר חבירו והצילוהו באחד מאיבריו שאין לו עוד להרגו וזה כהריגה בידים הוא או שמא כיון שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפקוחו ולבו על גנבתו אין מפקחין:

    כבר ביארנו שלא סוף דבר שניתנה רשות לבעל הבית להרגו אלא אף לכל אדם מפני שהוא חשוב כרודף אחר חבירו להרגו מכיון שאנו דנין אותו כרודף אחר חבירו להרגו ראוי להורג שיהא משתדל להרגו בסייף ומ"מ אם אינו רשאי להרגו בסייף או שאין חרב בידו ימיתהו בכל שהוא יכול להמיתו סקל יסקל או ירה יירה כדרך שבארנו ברוצח ובגואל הדם בפרק ששי:

    כשם שביארנו בבא במחתרת שמותר להרגו אף בשבת כך הרודף אחר חברו להרגו יראה שנתן להצילו בנפשו אף בשבת:

    בא במחתרת גדולי המחברים כתבו שאין בו חלוק בין יום ללילה וכן הדברים נראין שהרי מה שכתוב אם זרחה השמש עליו דמים לו כבר הוציאוהו מפשוטו ודרשוהו בשנתברר לו שיש שלום עמו כמו שבארנו ואם תמצא לומר שביום סתמו אינו בא להרוג לא הוצרכו להוציאו מפשוטו ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בהגהותיהם שלא הוציאוהו מפשוטו אלא לחדש בה דבר להציל כל מי שנתברר שלא בא על עסקי נפשות וביום ודאי אינו רשאי להרגו שאין גנב ביום אלא דרך השמטה ואפילו נמצא במחתרת כגון שהיה חותר בינו לבינו או בחדר מוצנע ולא עוד אלא שיראה שלא הוצרכו להוציא המקרא מפשוטו אלא שאין הדבר באפשר שיהא צריך מקרא להפקיעו מדין מחתרת ביום:

    בא במחתרת שהזכרנו לא סוף דבר שהוא חותר ובא אלא כל שנמצא בתוך רשותו של חבירו ביתו או חצירו גגו או קרפיפו אפילו נכנס דרך הפתח לא נאמר מחתרת אלא שדבר בהווה שדרך רוב גנבים לבא במחתרת בלילה אבל גנתו או שדהו או כרמו או דיר וסהר שלו אפילו היה חותר שם יש לו דמים סתם מקומות הללו שאין בעלים מצויים בהם ולא בא על עסקי נפשות מ"מ חלוק יש בין נכנס במחתרת לנכנס דרך הפתח שהבא במחתרת אינו צריך התראה מחתרתו זו היא התראתו ומתיר עצמו למיתה הוא ועוד שהרי הוא כרודף אבל כל שנכנס דרך הפתח אע"פ שהוא עומד במסתרים וכדרך גנב צריך התראה בעדים שיצא משם ואם לאו שיהרגוהו ומ"מ אינו צריך שיקבלנה ויתיר עצמו למיתה כלומר יודע אני ועל מנת כן אני עושה שלא נאמר כן אלא במיתת בית דין וגדולי הרבנים חולקין בו ואין דבריהם נראין:

    בא במחתרת זה שהזכרנו אין בו חלוק בין גדול לקטן בין איש לאשה אלא כל הנמצא ברשות חבירו בחזקת גנב יש רשות ביד כל אדם להרגו מפני שהוא רודף וכל שהוא רודף הותרה הריגתו אפילו בקטן בין שהיה רודף אחר קטן בין שהיה רודף אחר גדול ואינו צריך התראה כמו שביארנו:

    6 more comments on this page.

    Meiri on Sanhedrin 72b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא אמר לו ראה שישראל הוא וב"ב כו' לפי מאי דסלקא דעתך השתא דרודף אין צריך התראה ולכך לא בעי הכא קבלת התראה הא דצריך לומר לו ראה שישראל הוא כו' היינו נמי משום דלא נימא שוגג הייתי כמו שפירש"י לקמן לר"י דלא בעי קבלת התראה וק"ל:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 72b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בתוס' ד"ה כאן באב על הבן כו' ובשמעתא קמייתא דפסחים דדרשינן לאור יקום רוצח וכו' ופירוש שם בקונטרס כגון בן על האב או כל אדם ולא יתכן כדאמרינן הכא וכו' יש לתמוה על דברי התוס' שכתבו על דברי רש"י כך דהא כי מעיינת שם בפירוש רש"י גם רש"י ידע שפיר סוגיא דשמעתין דהכא ואינה סותרת כלל פירושו דהתם הכי דריש קרא דכתיב לאור יקום רוצח וגו' ובלילה יהא כגנב ודריש הכי אם פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצה הוא וניתן להצילו בנפשו ואם מספקא לך כלילה יהא בעיניך כגנב ולא ניתן להצילו בנפשו ופי' רש"י דרישא דקרא דקאמר אם פשיטא לך וכו' והיינו כל אדם ואפילו בן שבא במחתרת על האב מסתמא רוצה הוא ופשיטא לך דאנפשות קאתי לכך ניתן להצילו בנפשו ולהרגו וסיפא דקרא דקאמר ואם מספקא לך בלילה היינו האב על הבן או אוהב כיוצא בו שידוע לך שהוא אוהבך כמו אב ויש לו רחמים עליך אז מסתמא אי אתה רשאי להרגו שמסתמא אינו בא אנפשות ואם כן אין שום סתירה לפירש"י משמעתין דהכא אלא שהתוס' לא מסתבר להו לפלוגי רישא וסיפא דקרא מהדדי אלא מוקמי רישא וסיפא דקרא הכל בחד דוכתא ומפרשי דכולא קרא איירי באב שבא במחתרת על הבן ולכך קאמר אם פשיטא לך מלתא כנהורא דהוא שונא לך ואנפשות קאתי רוצח הוא ומותר לך להרגו אבל אם מספקא לך כלילה אז אי אתה רשאי להרגו דמסתמא אב אינו בא אנפשות כדאמר הכא בשמעתין ודו"ק שם ברש"י ותוס' ותמצא כי כן הוא ואם כן לא היה ראוי לכתוב על פירש"י ולא יתכן וכו' וק"ל:

    Maharam on Sanhedrin 72b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 72, Amud Bet, about 447 words in 19 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 19 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “כאן באב על הבן, כאן בבן על…”

    2. Segment 233 words

      Opens “אמר רב: כל דאתי עלאי במחתרתא קטילנא…”

      Named: רב חנינא בר שילא.

    3. Segment 318 words

      Opens “תנו רבנן: (שמות כב, ב) ״דמים לו״…”

    4. Segment 436 words

      Opens “בשלמא ״אין לו דמים״ בין בחול בין…”

    5. Segment 510 words

      Opens “אמר רב ששת: לא נצרכא אלא לפקח…”

      Named: רב ששת.

    6. Segment 634 words

      Opens “תנו רבנן: (שמות כב, א) והוכה בכל…”

    7. Segment 715 words

      Opens “קמ"ל דרודף הוא, ואפילו אחר נמי. אלא…”

    8. Segment 838 words

      Opens “מרוצח נפקא, דתניא: (במדבר לה. כא) מות…”

    9. Segment 96 words

      Opens “שאני התם דאמר: קרא מות יומת…”

    10. Segment 1018 words

      Opens “וניגמר מיניה משום דהוה רוצח וגואל הדם…”

    11. Segment 1131 words

      Opens “תנו רבנן (שמות כב, א) מחתרת אין…”

    12. Segment 1225 words

      Opens “תניא אידך מחתרת אין לי אלא מחתרת…”

    13. Segment 1319 words

      Opens “אמר רב הונא קטן הרודף ניתן להצילו…”

      Named: רב הונא.

    14. Segment 1425 words

      Opens “איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראשו…”

      Named: רב חסדא, רב הונא.

    15. Segment 1537 words

      Opens “נימא מסייעא ליה רודף שהיה רודף אחר…”

    16. Segment 1625 words

      Opens “ההיא רבי יוסי ברבי יהודה היא דתניא…”

      Named: רבי יוסי ברבי יהודה, רבי יוסי.

    17. Segment 1735 words

      Opens “ת"ש רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו…”

    18. Segment 1819 words

      Opens “לא צריכא דקאי בתרי עיברי דנהרא דלא…”

    19. Segment 1915 words

      Opens “איבעית אימא אמר לך רב הונא אנא…”

      Named: רב הונא.

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 72b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026