Talmud Builders

    Sanhedrin 61b

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 61b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1In what way is he different from us? The suggestion to worship him is nonsense. And the fact that they say to him: Yes, is because they ridicule him.

    2And the contradiction between the mishnayot can be resolved as follows: There, where the mishna states that one is liable for speech alone, the reference is to an individual who was incited; here, where the mishna indicates that one is not liable for speech alone, it is referring to a case of an incited multitude of people. The Gemara explains: An individual who was incited does not typically change his mind, and he goes astray after idol worship. Therefore, once he agrees to the suggestion to worship an idol, he has fully accepted the idol upon himself as a god and is liable. By contrast, a multitude of people are apt to change their minds, and consequently they do not go astray after idol worship.

    3Rav Yosef said: From where do I say that the halakha that one is liable for merely stating that he will worship an idol is referring to an individual who was incited? As it is written with regard to one who incites people to engage in idol worship: “You shall not approve of him, nor listen to him” (Deuteronomy 13:9), which indicates that if one approved of and listened to the inciter, stating his intention to engage in idol worship, he is liable even if he does not actually worship an idol.

    4Abaye raised an objection to Rav Yosef’s opinion: Is there a difference in halakha between the cases of an incited multitude of people and an individual who was incited? But isn’t it taught in a baraita with regard to the verse: “If your brother, the son of your mother, or your son, or your daughter, or the wife of your bosom, or your neighbor who is like your own soul, incites you secretly, saying: Let us go and serve other gods” (Deuteronomy 13:7), that both an individual who was incited and an incited multitude of people are included in this halakha , but the verse singles out the individual from the category of the multitude, and another verse singles out the multitude from the category of the individual.

    5The Torah states separately the halakhot of an individual who is incited to engage in idol worship and of an entire city that is subverted to engage in idol worship in order to distinguish between the two cases, as follows: An individual who was incited is singled out from the category of a subverted multitude of people in order to render the punishment to an individual’s body more stringent. The individual is executed by stoning, whereas the residents of an idolatrous city are executed by decapitation. And an individual was singled out to render the treatment of the property of an individual who was incited more lenient, as it is not destroyed like that of the residents of an idolatrous city.

    6Additionally, the Torah singles out the subverted multitude of people from the category of an individual who was incited in order to render the punishment given to the bodies of the residents of an idolatrous city, decapitation, more lenient than that given to an individual who was incited, and to render the treatment of their property more stringent, as the city and the property of its residents are burned.

    7Abaye concluded his objection to Rav Yosef’s opinion: It can be inferred from the baraita that only with regard to this matter, i.e., the halakhot mentioned in the baraita , is the halakha of an individual who was incited different than that of an incited multitude of people, but with regard to all other halakhic matters they are the same. Therefore, a distinction cannot be made between them with regard to the halakha in the case of a verbal commitment to idol worship.

    8Rather, Abaye said that the contradiction between the mishnayot is to be resolved as follows: Here, where the mishna indicates that one is liable only for actual worship, the reference is to one who is incited by himself, i.e., no one incited him to idol worship and he made the decision on his own. Whereas there, in the mishna that deems one liable for stating that he will worship an idol, the reference is to one who is incited by others. The reason for the difference is that one who makes the decision on his own is apt to change his mind, whereas one who is incited by others is drawn after them and is unlikely to change his mind.

    9Abaye said: From where do I say that this distinction is correct? As it is written: “You shall not approve of him, nor listen to him” (Deuteronomy 13:9), referring to another individual who tried to incite him, and the verse indicates that if one approved of and listened to the inciter, he is liable even for the approval alone.

    10Rava says: Both this mishna and that mishna are referring to one incited by others, and they should be differentiated as follows: That mishna, which deems one liable for merely expressing approval, is referring to a case where the inciter described the qualities of the idol and said to him: It eats like this; it drinks like this; it does good for its worshippers like this; and it harms those who do not worship it like this. In this case, expressing approval verbally suffices to render one liable, as he was evidently convinced by the description. This mishna, which indicates that one is not liable for speech alone, is referring to a case where the inciter did not say to him: It eats like this; it, drinks like this, it does good for its worshippers like this; and it harms those who do not worship it like this.

    11Rava said: From where do I say that this distinction is correct? As it is written: “Let us go and worship other gods… from the gods of the peoples that surround you, the ones near to you or the ones far from you” (Deuteronomy 13:7–8). What difference is there to me whether they are near, and what difference is there to me whether they are far? Why would the distance affect the prohibition? Rather, this is what the Torah is saying to you: Do not be tempted to listen to the inciter, as from the nature of the objects of idol worship that are near you, which you recognize to be false, you can derive what the nature is of the ones that are far from you. Therefore, if you are told that there is an idol in a distant land that is real, realize that it is a lie.

    12It is from this interpretation that Rava derives his halakhic distinction: What, is it not referring to a case where the inciter described to another the qualities of the idol and said to him: It eats like this; it drinks like this; it does good for its worshippers like this; and it harms those who do not worship it like this? Conclude from it that only in such a case is the incited person liable for stating his approval.

    13Rav Ashi says that there is a different resolution to the contradiction between the mishnayot : The latter clause of the mishna (67a), which deems one liable for speech alone, is referring to an apostate Jew; since he is already an apostate, his stated commitment to idol worship is certainly final. Consequently, he is liable. By contrast, a regular Jew is not liable for speech alone.

    14Ravina says that there is no contradiction; rather, the tanna teaches the mishna employing the style: Not only this but also that. In other words, the tanna first teaches the elementary halakha that one who worships an idol is liable, and afterward it teaches the more novel halakha that even one who merely says that he will engage in idol worship is immediately liable.

    15§ It was stated that amora’im engaged in a dispute concerning the following matter: In the case of one who worships idols due to his love of another who requested that he bow before the statue, or due to fear of someone coercing him to do so, but not due to faith in that idol, what is the halakha ? Abaye says: He is liable. Rava says: He is exempt.

    16The Gemara explains: Abaye says he is liable because he worshipped it. Rava says he is exempt, as the criterion for becoming liable for idol worship is as follows: If one sincerely accepted the idol upon himself as a god, yes, he is liable; but if he did not accept it sincerely, he is not liable.

    17Abaye attempts to cite several proofs, whose mnemonic is: A slave will bow to the anointed.

    18And Abaye said: From where do I say that one who worships idols due to love or fear is liable? As we learned in the mishna: One who worships idols is executed by stoning. This includes one who worships an idol, and one who slaughters an animal as an idolatrous offering, and one who burns incense as an idolatrous offering. What is added by the mishna by stating twice: One who worships? Is it not to include the case of one who worships idols due to love or due to fear, in addition to the case of one who worships idols out of faith? Evidently, in this case as well, the worshipper is liable.

    19And Rava could have said to you in response that the term: One who worships, should not be understood as Abaye suggests but rather as Rabbi Yirmeya explains it, namely, that one who worships an idol in its standard manner of worship is liable, and one who sacrifices an idolatrous offering is liable even if that is not the standard manner of worship of that particular idol.

    20Abaye attempts to cite another proof for his opinion. He said: From where do I say that one who worships idols due to love or fear is liable? As it is taught in a baraita with regard to the verse: “You shall not bow to them nor worship them” (Exodus 20:5): “To them,” to idols, you may not bow, but you may bow to a person like yourself; bowing to a person is merely the acceptance of authority. One might have thought that it is permitted to bow even to a person who is worshipped like a god, like Haman; therefore, the verse states: “Nor worship them,” i.e., any form of pagan worship is prohibited. Abaye concludes: And wasn’t Haman worshipped due to fear, and not because the people considered him a god? Evidently, one who engages in idol worship due to fear is liable.

    21And Rava explains this baraita as follows: One might have thought that it is permitted to bow even to a person like Haman in one regard, but not like Haman in all aspects. It is referring to one like Haman in that Haman himself was an object of idol worship, as he claimed he was a god, and one who worships a person out of belief in his divinity is liable. But the reference is to one who is not like Haman in all aspects, as while Haman was worshipped due to fear, and one who engages in idol worship due to fear is not liable, here the reference is to one who worships a person not due to fear, but because he believes in that person’s divinity.

    22And Abaye furthermore said: From where do I say my opinion? As it is taught in a baraita : If an anointed priest, i.e., the High Priest, unwittingly engaged in idol worship, Rabbi Yehuda HaNasi says: He brings an offering for the unwitting act. And the Rabbis say: A High Priest does not bring an offering for an unwitting act of idol worship unless it was due to a lapse of awareness concerning the fundamental halakhot of idol worship, i.e., he thought that this action was halakhically permitted.

    23And they agree that a High Priest brings a female goat as his offering to atone for his act of idol worship, as does an ordinary individual, and not a bull, as a High Priest brings as a sin-offering for other sins. And they agree that a High Priest does not bring a provisional guilt-offering, which is ordinarily brought by one who is uncertain as to whether he committed a sin that requires him to bring a sin-offering. In such a case, he is exempt.

    24Abaye infers: What are the circumstances of the High Priest’s unwitting act of idol worship that is not due to a lack of awareness of the fundamental halakhot of idol worship? If the High Priest thought that a certain building was a synagogue and bowed to it, and he then realized that it is a house of idol worship, why should he be obligated to bring an offering, even according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? Since his heart was directed toward Heaven, it is not even an unwitting transgression. Rather, it is a case where the High Priest saw the statue of a person and bowed to it.

    25This case must also be clarified: If he accepted that person upon himself as a god, he is an intentional transgressor, and he is liable to receive the death penalty and not to bring an offering.

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    מאי שנא איהולהיות אלוה יותר ממני ואין דקאמר ליה אחוכי עליה:

    ומתניתיןדקשיין אהדדי הכי מתוקמא רישא דקתני עובד אין אומר לא:

    ברבים הניסתיםדאפילו נתרצו מימלכי והדרי בהו ולא טעו הלכך לא קרינא ביה אבה ושמע וסיפא דמחייב באבה ושמע ביחיד הניסת דכיון דנתרצה לאו דעתיה למהדר והוא אבה ושמע ורחמנא חייביה:

    והוציא הכתוב יחיד מכלל רביםוילך ויעבוד וגו' וסקלתם (דברים י״ז:ג׳):

    ורבים מכלל יחידלדון בסייף הכה תכה (שם יג) דעיר הנדחת:

    להחמיר על ממונםושרפת באש וגו' (שם) אבל יחיד הקל בממונו שלא גזר עליו לאבדו:

    מפי עצמושאין אחר מסיתו:

    מנא אמינא להדבדבורא ניסת מפי אחרים הוא דמחייב:

    הא אבה ושמעלמסיתו חייב:

    אידי ואידי בניסת מפי אחריםומשכחת לה דלא נתחייב ניסת משום אבה ושמע כגון דלא אמר ליה מסית שבחיה דעבודת כוכבים כך אוכלת וכך שותה דכיון דלא ידע ביה מילתא דשבחיה מהדר קא הדר ביה ולא אבה ושמע:

    מנא אמינא להדכי כתוב אבה ושמע בדאמר ליה כך אוכלת וכך שותה משתעי:

    דכתיבבפרשת מסית מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך מה לי קרובים ומה לי רחוקים ולמה הזכיר קרוב ורחוק אלא מפני שדרכו של מסית לדבר על עבודת כוכבים רחוקה שאינו מכיר בה ומוציא בפיו השקר ואומר כך אוכלת וכך שותה לפיכך אני אומר לך הסתכל בעבודת כוכבים הקרובות לך ותראה שאין בהם ממש ומהן אתה למד טיבן של רחוקים אלמא קרא בדאמר ליה כך אוכלת כתוב:

    רב אשי אמר סיפאדמחייב באמירה בישראל מומר דכיון דקבל עליה תו לא הדר ביה שהרי הופקר בכך:

    רבינא אמרלעולם בישראל גמור וכולה מתני' בחד טעמא ותנא רישא עובד וסיפא אומר ולא זו אף זו קתני כלומר ולא עובד בלבד אמרו אלא אף אומר חייב:

    מאהבה ומיראהמאהבת אדם ומיראת אדם ולא חשבה בלבו באלהות:

    חייבבמזיד ובהתראה במיתה ובשוגג דכסבור מותר לעשות כן חייב בחטאת:

    פטורבין במזיד בין בשוגג דלאו כלום עבד:

    אחד העובדוהלא המזבח והמקטיר עובדין הן אלא הכי קאמר אחד העובד ואפילו מאהבה ומיראה ואחד המזבח לשם אלהות דתנא סיפא לגלויי עליה דרישא דמאהבה ומיראה הוא ואפילו הכי חייב:

    כדתירץ ר' ירמיהאחד העובד כל עבודה שהיא דרכה בכך ואחד המזבח שלא כדרכה ולעולם רישא וסיפא לשם אלהות:

    ולא תעבדםיתירא הוא:

    נעבד כהמןשעשה עצמו עבודת כוכבים כדאמר במגילה (דף יט.) דאי לאו הכי לא הוה מרדכי מתגרה בו והיה כורע ומשתחוה לו:

    והא המןמיראת המלך הוו פלחי ליה כדכתיב (אסתר ג׳:ב׳) כי כן צוה לו המלך וקתני דלא:

    ודלא כהמןדקתני יכול אפילו נעבד כהמן לאו למיסר מיראה אלא למיסר אדם הנעבד לשם עבודת כוכבים שלא מיראה למסגד ליה בסתמא והאי דנקט המן משום דעשה עצמו עבודת כוכבים הוא:

    כהן משוחבקרבן עבודת כוכבים:

    ר' אומר בשגגת מעשהאפילו לא נעלם ממנו איסור עבודת כוכבים אלא ששגג במעשה חייב ואע"ג דבשאר מצות אין מביא קרבן האמור בו אלא א"כ נעלמה ממנו הלכה דכתיב (ויקרא ד) גבי חטאת צבור ונעלם דבר כגון הורו ב"ד שחלב מותר ועשו ע"י העלמתן דבפר כהן משוח כתוב (שם) לאשמת העם הרי משוח כצבור אפילו הכי בעבודת כוכבים שקרבנו שוה לשאר יחידים כדקתני ואזיל מחייב בשגגת מעשה בלא העלם דבר ולקמן מפרש האי שגגת מעשה היכי דמי:

    וחכ"אאף כאן אינו חייב אלא בהעלם דבר ובהוריות בפ"ב (דף ז:) ילפינן טעמא מקרא:

    ושוין שבשעירה כיחידואפילו לרבנן דלא משוי ליה כשאר יחיד לענין להתחייב בלא העלם דבר מודים הן שאין קרבנו בעבודת כוכבים חלוק משאר יחיד שמביא שעירה דכתיב גבי קרבן עבודת כוכבים בפרשת שלח לך ואם נפש אחת אחד יחיד ואחד נשיא ואחד משוח משמע ואע"פ שנשיא ומשוח חלוקין מן היחידים בשאר מצות שהנשיא מביא שעיר זכר ונאכל וכהן משוח פר ונשרף והיחיד מביא כשבה או שעירה בעבודת כוכבים שוין הן:

    ושוין שאינו מביא אשם תלויעל שום לא הודע שבתורה משום דגבי אשם תלוי כתיב (ויקרא ה:י״ח) על שגגתו אשר שגג משמע מי שמביא חטאת על הודע דשגגת מעשה מביא אשם תלוי על לא הודע יצא משוח שאין מביא חטאת אלא בהעלם דבר ואשמעינן הכא אפילו לרבי דאמר שיש לך קרבן שהמשוח חייב בשגגת מעשה מודה הוא שאין מביא אשם תלוי ובמס' הוריות (שם) יליף מקרא מדכתיב באשם תלוי שגגתו שגגתו תרי זימני מי שכל חטאו בשגגה יצא משוח שאין כל חטאו בשגגה שהרי בשאר מצות צריך העלם דבר:

    שגגת מעשהבלא העלם דבר ה"ד:

    הרי לבו לשמיםולא השתחוה זה לעבודת כוכבים לא מזיד ולא שוגג הוא אלא לשמים שהרי לשמים נתכוין ואפילו היה יודע שזה הבית עבודת כוכבים הוא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש שהרי אף משתחוה לבית הכנסת לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליה:

    אלא דחזא אנדרטא וסגיד ליהשראה דמות שהיו רגילין לעשות בדמות המלך והרואה אותו משתחוה לו לכבוד המלך ופעמים שעובדין אותו וזה ראה אחד שהיה נעבד ולא ידע שהוא נעבד והשתחוה לו:

    אי דקבליה עליה באלוהשהשתחוה לו לשם עבודת כוכבים מזיד הוא:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    סנהדרין 61 עמוד ב

    1מ"ש איהו מינן דידן? ואין דקאמרי, אחוכי עליה.

    2ומתני' כאן ביחיד הניסת, כאן ברבים הניסתים. יחיד לא מימלך, וטעי בתריה; רבים מימלכי, ולא טעו בתריה.

    3אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דכתיב ״(דברים יג״, ט) ״לא תאבה לו ולא תשמע אליו״. הא אבה ושמע חייב.

    4איתיביה אביי: מי שאני בין ניסת דרבים לניסת יחיד? והתניא: (דברים יג, ז) ״כי יסיתך אחיך בן אמך״ אחד יחיד הניסת ואחר רבים הניסתים, והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד.

    5יחיד מכלל רבים, להחמיר על גופו ולהקל על ממונו.

    6רבים מכלל יחיד, להקל על גופם ולהחמיר על ממונם.

    7בהא מילתא הוא דשאני, אבל בכל מילי כי הדדי נינהו.

    8אלא אמר אביי: כאן בניסת מפי עצמו, כאן בניסת מפי אחרים. מפי עצמו מימלך, מפי אחרים גריר בתרייהו.

    9אמר אביי: מנא אמינא לה? דכתיב: ״לא תאבה לו ולא תשמע אליו״. הא אבה ושמע חייב.

    10רבא אמר: אידי ואידי בניסת מפי אחרים, הא דא"ל ״כך אוכלת״, ״כך שותה״, ״כך מטיבה״, ״כך מריעה״, הא דלא א"ל ״כך אוכלת״, ״כך שותה״ כו'.

    11אמר רבא: מנא אמינא לה? דכתיב: ״(דברים יג״, ח) ״מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך וגו'״. מה לי קרובים ומה לי רחוקים? הכי קא"ל מטיבותן של קרובים אתה למד מה טיבותן של רחוקים.

    12מאי לאו דאמר ליה: כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה? ש"מ׃

    13רב אשי אמר: סיפא בישראל מומר׃

    14רבינא אמר: לא זו אף זו קתני.

    15איתמר: העובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה, אביי אמר: חייב, רבא אמר: פטור.

    16אביי אמר: חייב, דהא פלחה. רבא אמר: פטור, אי קבליה עליה באלוה אין, אי לא לא.

    17סימן: עב"ד ישתחו"ה למשי"ח.

    18ואמר אביי: מנא אמינא לה? דתנן: העובד עבודת כוכבים אחד העובד כו'. מאי לאו אחד העובד מאהבה ומיראה?

    19ורבא אמר לך: לא, כדמתרץ רבי ירמיה.

    20אמר אביי: מנא אמינא לה? דתניא: (שמות כ, ד) ״לא תשתחוה להם״ להם אי אתה משתחוה, אבל אתה משתחוה לאדם כמותך. יכול אפילו נעבד כהמן? ת"ל (שמות כ, ד) ״ולא תעבדם״. והא המן מיראה הוה נעבד!

    21ורבא: כהמן ולא כהמן. כהמן דאיהו גופיה עבודת כוכבים ולא כהמן דאילו המן מיראה, והכא לאו מיראה.

    22ואמר אביי: מנא אמינא לה? דתניא: כהן משיח בעבודת כוכבים רבי אומר: בשגגת מעשה, וחכמים אומרים: בהעלם דבר.

    23ושוין, שבשעירה כיחיד. ושוין, שאין מביא אשם תלוי.

    24האי שגגת מעשה דעבודת כוכבים ה"ד אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה לו, הרי לבו לשמים! אלא דחזא אנדרטא והשתחוה לו.

    25אי קבליה עליה באלוה מזיד הוא.

    Tosafot

    רבא אמר פטוראע"ג דבפ' בן סורר ומורה (לקמן סנהדרין דף עד.) אמר בעבודת כוכבים יהרג ואל יעבור י"ל נהי דחייב למסור עצמו לכתחלה מ"מ היכא דלא מסר את עצמו לא מיחייב מיתה ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף נד. ושם) אפי' עבודת כוכבים בצינעא נאמר וחי בהן ולא שימות בהן דא"כ הני (כריתות) דמייתי לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר ומורה (לקמן סנהדרין דף עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא וי"מ הא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם עבודת כוכבים והכא איירי בעבודת כוכבים שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי ומתני' דאחד העובד משמע ליה דאיירי כה"ג דאי בסתם עבודת כוכבים לא איצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער עצמו לפעור אע"ג דמכוין לבזויי חייב מיהו ההיא דכהן משיח הוה מצי לאוקומי בסתם עבודת כוכבים אלא דמשני שפיר וא"ת לרבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמר במדרש שהיו צלמים על לבו אי נמי משום קידוש השם כדאמרינן בירושלמי דשביעית (פ"ד) כגון פפוס ולוליינוס אחים שנתן להם מים בזכוכית צבועה ולא קיבלו:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    העובד ע"ז מאהבה או מיראה אלא שאינו מקבלה באלוה כלל אפילו לאדם הנעבד כגון המן שעשה עצמו ע"ז ואפילו אין לבו לשמים פטור ממיתה אלא שיש בו איסור ודבר זה גדולי המחברים פירשוה מאהבה מתוך חשק הצורה לרוב נויה ויפיה ומיראה שמא תריע לו וביראה מיהא אין דבריהם נראין שכל שעובד מיראת עונש הרעה ועובד לו לשנות עליו תפקידו אפילו עבד כוכב על דרך זה קבלת אלוה הוא שאם הכוכב יורה עליו לרעה ומתפלל לו אין לך קבלת אלוה יותר מזה ואפילו יודה בסיבה אחרת למעלה הימנה וגדולי הרבנים פירשוה מאהבת מי שעשאה או מיראתו ואחר שכן מה שאמרו יהרג ואל יעבור למצות קדושת השם וכענין חנניה מישאל ועזריה ומרדכי אבל אם לא עשה אינו נהרג בבית דין ואע"פ שהפוער עצמו לפעור לבזותו אינו מקבלה באלוה ואעפ"כ חייב הואיל ועבודתו בכך שמא מאחר שזו היא עבודתו ואינו אנוס סתמו מקבלו הוא וכל שכן אחר התראה ויראה לי שאם אמר בהדיא איני עובדה אלא לבזותו פטור אא"כ מתרין אותו אף בכך וי"מ דבר זה בצלם שעשאו המלך לכבוד עצמו וצוה לכבדה מכח מצותו ולא לכונת אלהות ונראין הדברים כפירוש אמצעי ומ"מ למי שרוצה לקדש את השם יש לו לקדש ואפילו בלבו לשמים כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה ומרדכי ושאר העם מותרין לכתחלה ובלבד שיכונו בלבם לשמים וצלם העשוי לכבוד אדם או לנוי כל שלבו לשמים פטור לגמרי:

    במסכת הוריות ז' ב' התבאר שכל שהורה כהן משיח לעצמו בטעות בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ושגג על פי הוראתו מביא קרבן בפני עצמו שלא כשאר היחידים והוא נקרא פר כהן משיח אבל בע"ז קרבן הכהן המשיח וקרבן נשיא שוים בו עם שאר היחידים וכלם בשעירה ומ"מ כהן משיח אינו חייב בו בשגגת מעשה לבד אלא בשגגת מעשה עם העלם דבר ר"ל בהוראה שבטעות וכהן משיח אינו בדין אשם תלוי על ספק שגגת הוראתו על הצד שהתבאר שם בצבור:

    Edition: Meiri on Shas · License: unknown

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 61b

    Sanhedrin 61b. The full printed text of this folio side — 25 numbered segments, about 386 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    מאי שנא איהו להיות אלוה יותר ממני ואין דקאמר ליה אחוכי עליה:

    ומתניתין דקשיין אהדדי הכי מתוקמא רישא דקתני עובד אין אומר לא:

    ברבים הניסתים דאפילו נתרצו מימלכי והדרי בהו ולא טעו הלכך לא קרינא ביה אבה ושמע וסיפא דמחייב באבה ושמע ביחיד הניסת דכיון דנתרצה לאו דעתיה למהדר והוא אבה ושמע ורחמנא חייביה:

    והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים וילך ויעבוד וגו' וסקלתם (דברים י״ז:ג׳):

    ורבים מכלל יחיד לדון בסייף הכה תכה (שם יג) דעיר הנדחת:

    להחמיר על ממונם ושרפת באש וגו' (שם) אבל יחיד הקל בממונו שלא גזר עליו לאבדו:

    מפי עצמו שאין אחר מסיתו:

    מנא אמינא לה דבדבורא ניסת מפי אחרים הוא דמחייב:

    24 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 61b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Tosafot

    רבא אמר פטור אע"ג דבפ' בן סורר ומורה (לקמן סנהדרין דף עד.) אמר בעבודת כוכבים יהרג ואל יעבור י"ל נהי דחייב למסור עצמו לכתחלה מ"מ היכא דלא מסר את עצמו לא מיחייב מיתה ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף נד. ושם) אפי' עבודת כוכבים בצינעא נאמר וחי בהן ולא שימות בהן דא"כ הני (כריתות) דמייתי לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר ומורה (לקמן סנהדרין דף עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא וי"מ הא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם עבודת כוכבים והכא איירי בעבודת כוכבים שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי ומתני' דאחד העובד משמע ליה דאיירי כה"ג דאי בסתם עבודת כוכבים לא איצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער עצמו לפעור אע"ג דמכוין לבזויי חייב מיהו ההיא דכהן משיח הוה מצי לאוקומי בסתם עבודת כוכבים אלא דמשני שפיר וא"ת לרבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמר במדרש שהיו צלמים על לבו אי נמי משום קידוש השם כדאמרינן בירושלמי דשביעית (פ"ד) כגון פפוס ולוליינוס אחים שנתן להם מים בזכוכית צבועה ולא קיבלו:

    Tosafot on Sanhedrin 61b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Meiri

    העובד ע"ז מאהבה או מיראה אלא שאינו מקבלה באלוה כלל אפילו לאדם הנעבד כגון המן שעשה עצמו ע"ז ואפילו אין לבו לשמים פטור ממיתה אלא שיש בו איסור ודבר זה גדולי המחברים פירשוה מאהבה מתוך חשק הצורה לרוב נויה ויפיה ומיראה שמא תריע לו וביראה מיהא אין דבריהם נראין שכל שעובד מיראת עונש הרעה ועובד לו לשנות עליו תפקידו אפילו עבד כוכב על דרך זה קבלת אלוה הוא שאם הכוכב יורה עליו לרעה ומתפלל לו אין לך קבלת אלוה יותר מזה ואפילו יודה בסיבה אחרת למעלה הימנה וגדולי הרבנים פירשוה מאהבת מי שעשאה או מיראתו ואחר שכן מה שאמרו יהרג ואל יעבור למצות קדושת השם וכענין חנניה מישאל ועזריה ומרדכי אבל אם לא עשה אינו נהרג בבית דין ואע"פ שהפוער עצמו לפעור לבזותו אינו מקבלה באלוה ואעפ"כ חייב הואיל ועבודתו בכך שמא מאחר שזו היא עבודתו ואינו אנוס סתמו מקבלו הוא וכל שכן אחר התראה ויראה לי שאם אמר בהדיא איני עובדה אלא לבזותו פטור אא"כ מתרין אותו אף בכך וי"מ דבר זה בצלם שעשאו המלך לכבוד עצמו וצוה לכבדה מכח מצותו ולא לכונת אלהות ונראין הדברים כפירוש אמצעי ומ"מ למי שרוצה לקדש את השם יש לו לקדש ואפילו בלבו לשמים כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה ומרדכי ושאר העם מותרין לכתחלה ובלבד שיכונו בלבם לשמים וצלם העשוי לכבוד אדם או לנוי כל שלבו לשמים פטור לגמרי:

    במסכת הוריות ז' ב' התבאר שכל שהורה כהן משיח לעצמו בטעות בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ושגג על פי הוראתו מביא קרבן בפני עצמו שלא כשאר היחידים והוא נקרא פר כהן משיח אבל בע"ז קרבן הכהן המשיח וקרבן נשיא שוים בו עם שאר היחידים וכלם בשעירה ומ"מ כהן משיח אינו חייב בו בשגגת מעשה לבד אלא בשגגת מעשה עם העלם דבר ר"ל בהוראה שבטעות וכהן משיח אינו בדין אשם תלוי על ספק שגגת הוראתו על הצד שהתבאר שם בצבור:

    Meiri on Sanhedrin 61b · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא מאי לאו אחד העובד מאהבה כו' ולעיל דרמי מתני' אהדדי עובד אין אומר לא כו' לאו מאחד עובד פריך דהא איכא למימר בכה"ג מאהבה ויראה הוא דקאמר הכי עובד אין אומר לא אלא מעובד עבודת כוכבים דריש המשנה פריך מלשון עובד ולא אומר ועוד נראה דאין סברא לחלק דכיון דמאהבה ויראה הוי עבודת כוכבים מה לי עובד ומה לי אומר כיון דאומר הוא כעובד עבודת כוכבים ובהכי יתיישב נמי הא דפריך לרבא מיכול אפילו נעבד כהמן תלמוד לומר לא תעבדם ליכא למימר דרבא מודה דל"ת איכא בעובד מאהבה ויראה אלא דממיתה קאמר דפטור דאין סברא לחלק ביה דאי הוה כעובד עבודת כוכבים יתחייב נמי מיתה דבמגפף ומנשק בשלא כדרכה דהוה בל"ת ולא במיתה היינו משום דממעטינן להו מזביחה דיצתה מן הכלל כו' דהוי עבודת פנים וק"ל:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 61b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בגמרא אמר רב יוסף מנא אמינא לה דכתיב לא תאבה לו כו' יש לדקדק מה צריך רב יוסף לאתויי ראיה שהניסת חייב בדיבורא הא המקשה נמי הוה סבירא ליה ממתניתין דלקמן דהאומר אעבוד כו' דניסת חייב בדיבורא בעלמא משנתרצה ואפילו לפירוש התוס' דהמקשה דלעיל לא הוה ידע האי טעמא דלא תאבה לו וגו' אלא הוה ס"ד דטעמא הוי משום דהוי כאילו קבלו עליה באלוה יהא כך מה צריך ר"י לטעמא אחרינא ממה דהוה סבירא ליה להמקשה ונראה לי שרב יוסף אינו מביא ראיה אלא שיש לחלק בין יחיד הניסת לרבים הניסתים ודייק לה מדכתיב לא תאבה לו ולא תשמע אליו בלשון יחיד דמיניה דייקינן הא אבה ושמע חייב משמע דוקא יחיד אבל רבים לא וכן אביי דאמר בסמוך לקמן מנא אמינא לה לא מייתי נמי ראיה אלא שיש לחלק בין ניסת מפי עצמו ובין ניסת מפי אחרים ודייק לה דכי כתיב חיובא דאבה ושמע בניסת מפי אחרים משתעי:

    בתוס' ד"ה רבא אמר פטור כו' ואין לומר דרבא לטעמיה כו' דאם כן כל הני ברייתות דמייתי כו' דפלוגתא דתנאי כו' ורבא סבירא ליה כההוא תנא דהוא רבי ישמעאל דסבירא ליה בפרק בן סורר ומורה דבצנעה יעבור ואל יהרג ולכך סבירא ליה העובד מאהבה ומיראה פטור אלא ודאי רבא נמי סבירא ליה כההוא תנא דאמר אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור דהכי פוסק שם רבי יוחנן וקי"ל כותיה והא דאמר רבא בפרק רבי ישמעאל דדוקא בפרהסיא יהרג ואל יעבור אבל בצנעה אפילו בע"ז נאמר בו וחי בהם כו' לא לטעמיה דנפשיה ולפסק הלכה אמר כן אלא לאוקמי ההיא מתניתין אפילו למ"ד דבצנעה יעבור ואל יהרג אבל רבא בעצמו סבירא ליה דאפי' בצנעה יהרג ואל יעבור ואפילו הכי פוטר בעובד מאהבה או מיראה ולכך מייתי שפיר מכל הנהו ברייתות דמחייבי מיראה ולכך א"ל דרבא לטעמיה דאמר בפרק רבי ישמעאל דלאו טעמא הוא דלא אליביה דנפשיה קאמר לה ואם כן על כרחך צ"ל דסבירא ליה דלרבא דאף על גב דהדין הוא דאפילו בצנעה יהרג ואל יעבור וחייב למסור עצמו מכל מקום היכא דלא מסר את עצמו ועבד ע"ז מיראה לא מחייב מיתה:

    בא"ד ויש מפרשים הא דאמר יהרג ואל יעבור כו' ומתניתין דאחד העובר כו' כלומר וכי תימא אם כן מאי מייתי אביי ראיה ממתניתין להוכיח מינה דעובד מאהבה ומיראה חייב דלמא מתני' איירי בסתם ע"ז דמודה בה רבא לכך קאמר מתניתין דאחד העובד משמע דאיירי בכה"ג ר"ל בע"ז שהכל עובדים לה מאהבה ומיראה דאי בסתם לא אצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער לפעור אף על גב דאין כוונתו לעבדה אלא לבזותה והוא הדין היכא דעובד מאהבה ומיראה והיינו דוקא לאביי דסבירא ליה הכי גבי פוער לפעור דחייב אפילו אינו מכוין לעבוד אי נמי לפי הי"מ דרבא מודה בסתם ע"ז אבל לקמן פירשו התוס' דלרבא פוער לפעור אינו חייב כשאין מכוין לעבדה ועיין לקמן בדף ס"ד בתוס' ד"ה אע"ג דקמכוין לבזויה:

    בא"ד ואם תאמר אמאי לא השתחוה מרדכי להמן כו' קושיא זו לפי הי"מ דרבא סבירא ליה דבע"ז שהכל עובדים לה מיראה יעבור ואל יהרג ובע"ז כזו קאמר רבא בעובד מאהבה ומיראה פטור אם כן אמאי לא השתחוה מרדכי להמן כו':

    בא"ד ויש לומר כדאיתא במדרש שהיה דמות על לבו כו' ואין להקשות אם כן מה מייתי אביי מהברייתא דקתני יכול אפילו כהמן תלמוד לומר לא תעבדם והא המן מיראה הוה נעבד הא איכא למימר דשאני המן דהיה צלמים על לבו דאין זה קושיא דע"כ דהברייתא דקתני יכול אפילו כהמן תלמוד לומר לא תעבדם לא איירי כשיש צלמים על לבו דלזה לא צריך קרא דת"ל משום צלמים בלא אדם אלא ודאי הברייתא איירי במשתחוה לאדם עצמו מיראה בלא דמות כהמן דהיו משתחוים לו הכל משום יראה אף בלא צלמים אלא שבשעה שראה מרדכי היה לו צלמים על לבו:

    Maharam on Sanhedrin 61b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה רבא וי"מ הא דאמר. ע"ל סה ע"א תוד"ה הואיל וישנו:

    בא"ד אע"ג דמכוין לבזויי ע"ל סד ע"א תוס' ד"ה אע"ג:

    Gilyon HaShas on Sanhedrin 61b · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 61, Amud Bet, about 386 words in 25 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 25 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 18 words

      Opens “מ"ש איהו מינן דידן? ואין״ דקאמרי, אחוכי…”

    2. Segment 217 words

      Opens “ומתני' כאן ביחיד הניסת, כאן ברבים הניסתים.…”

    3. Segment 320 words

      Opens “אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דכתיב…”

      Named: רב יוסף.

    4. Segment 432 words

      Opens “איתיביה אביי: מי שאני בין ניסת דרבים…”

      Named: אביי.

    5. Segment 59 words

      Opens “יחיד מכלל רבים, להחמיר על גופו ולהקל…”

    6. Segment 69 words

      Opens “רבים מכלל יחיד, להקל על גופם ולהחמיר…”

    7. Segment 710 words

      Opens “בהא מילתא הוא דשאני, אבל בכל מילי…”

    8. Segment 818 words

      Opens “אלא אמר אביי: כאן בניסת מפי עצמו,…”

      Named: אביי.

    9. Segment 916 words

      Opens “אמר אביי: מנא אמינא לה? דכתיב: ״לא…”

      Named: אביי.

    10. Segment 1025 words

      Opens “רבא אמר: אידי ואידי בניסת מפי אחרים,…”

      Named: רבא.

    11. Segment 1133 words

      Opens “אמר רבא: מנא אמינא לה? דכתיב: (דברים…”

      Named: רבא.

    12. Segment 1213 words

      Opens “מאי לאו דאמר ליה: כך אוכלת, כך…”

    13. Segment 136 words

      Opens “רב אשי אמר: סיפא בישראל מומר…”

      Named: רב אשי.

    14. Segment 147 words

      Opens “רבינא אמר: לא זו אף זו קתני.…”

    15. Segment 1512 words

      Opens “איתמר: העובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה, אביי…”

      Named: אביי, רבא.

    16. Segment 1616 words

      Opens “אביי אמר: חייב, דהא פלחה. רבא אמר:…”

      Named: אביי, רבא.

    17. Segment 174 words

      Opens “סימן: עב"ד ישתחו"ה למשי"ח.…”

    18. Segment 1818 words

      Opens “ואמר אביי: מנא אמינא לה? דתנן: העובד…”

      Named: אביי.

    19. Segment 197 words

      Opens “ורבא אמר לך: לא, כדמתרץ רבי ירמיה.…”

      Named: רבי ירמיה, רבא.

    20. Segment 2036 words

      Opens “אמר אביי: מנא אמינא לה? דתניא: (שמות…”

      Named: אביי.

    21. Segment 2117 words

      Opens “ורבא: כהמן ולא כהמן. כהמן דאיהו גופיה…”

      Named: רבא.

    22. Segment 2218 words

      Opens “ואמר אביי: מנא אמינא לה? דתניא: כהן…”

      Named: רבי אומר, אביי.

    23. Segment 238 words

      Opens “ושוין, שבשעירה כיחיד. ושוין, שאין מביא אשם…”

    24. Segment 2421 words

      Opens “האי שגגת מעשה דעבודת כוכבים ה"ד אי…”

    25. Segment 256 words

      Opens “אי קבליה עליה באלוה מזיד הוא.…”

    Sages named on this page

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Sanhedrin 61b · Segment 3 — “אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דכתיב (דברים יג,…

    • Ravina [the Last] · Amoraim · Sixth Generation of Amoraim

      Ravina was a prominent sixth-generation Amoraic sage, a student-colleague of Rav Ashi, who played a crucial role in the sealing of the…

      Source: Sanhedrin 61b · Segment 14 — “רבינא אמר: לא זו אף זו קתני.

    • Abaye [HaKohen] · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Abaye, whose original name was Nachmani, was a leading fourth-generation Amora known for his vast Torah knowledge and ethical conduct.

      Source: Sanhedrin 61b · Segment 4 — “איתיביה אביי: מי שאני בין ניסת דרבים לניסת יחיד?…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 61b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026