Talmud Builders

    Sanhedrin 78b

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 78b

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1upon his staff, then he that struck him is absolved; only for his loss of livelihood shall he give and he shall heal him” (Exodus 21:19). The phrase: “Then he that struck him is absolved,” is superfluous; would it enter your mind to say that this individual whom he struck is walking in the marketplace, and that individual who struck him will be executed as a murderer? Rather, this is referring to a case where the doctors assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition eased somewhat from what it was and he walked in the marketplace, and thereafter his condition worsened and he died, and the verse is teaching that he is exempt.

    2The Gemara asks: And as for the Rabbis who disagree with Rabbi Neḥemya and hold that he is liable in that case, what do they interpret from that phrase: “Then he that struck him is absolved”? The Gemara explains that according to the Rabbis, the verse teaches that they incarcerate him until the fate of the victim can be determined, and the phrase: “Then he that struck him is absolved,” means that he is freed from incarceration.

    3The Gemara asks: And as for Rabbi Neḥemya, from where does he derive the halakha of incarceration? The Gemara answers: He derives it from the incident of the wood gatherer in the wilderness with regard to whom it is written: “And they placed him under guard” (Numbers 15:34).

    4The Gemara challenges: And the Rabbis too, let them derive the halakha of incarceration from the incident of the wood gatherer. The Gemara explains: With regard to the wood gatherer, he was incarcerated because it was known from the outset that he was liable to be killed, and Moses did not know with what form of capital punishment his death would be implemented. This is to the exclusion of this individual who struck another, with regard to whom we do not know if he is liable to be killed or if he is not liable to be killed. Therefore, one cannot derive the halakha in this case from the case of the wood gatherer.

    5The Gemara asks: And Rabbi Neḥemya, from where does he derive the halakha ? He too should not be able to derive the halakha from the case of the wood gatherer. The Gemara answers: Rabbi Neḥemya derives the halakha with regard to one who strikes another from the incident of the blasphemer (see Leviticus 24:12), where Moses did not know if he was liable to be killed, and he nevertheless imprisoned the blasphemer.

    6The Gemara asks: And the Rabbis, why don’t they derive the halakha from the incident of the blasphemer? The Gemara answers: The Rabbis hold that the case of the blasphemer was a provisional edict.

    7The difference between the uncertainty in the case of the wood gatherer and the uncertainty in the case of the blasphemer is as it is taught in a baraita : Moses our teacher knew that the wood gatherer was liable to be sentenced to death, as it is stated: “And you shall observe the Shabbat as it is sacred to you; one who desecrates it shall be put to death” (Exodus 31:14). But he did not know with which death penalty he was to be killed, as it is stated: “And they placed him under guard, as it had not been declared what should be done to him” (Numbers 15:34). But concerning the blasphemer it is stated only: “And they placed him under guard that it might be declared to them according to the Lord” (Leviticus 24:12), as Moses did not know if the blasphemer was liable to be killed at all, or not.

    8The Gemara asks: Granted, according to Rabbi Neḥemya, that is the reason that two assessments are written. It is written in one verse: “And if men quarrel and one strikes the other with a stone or with his fist, and he did not die but is bedridden” (Exodus 21:18), indicating that after the initial blow the victim is assessed to determine whether or not he is expected to die. In the following verse it is written: “If he rises and walks outside upon his staff, then he that struck him is absolved” (Exodus 21:19), indicating that there is an additional assessment to determine whether or not he fully recovers. One verse is where they assessed his condition, saying that it would lead to death, and he recovered fully; and one verse is where they assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition eased from what it was and he died thereafter. But according to the Rabbis, why do I need two assessments?

    9The Gemara answers: According to the Rabbis, one assessment is where they assessed his condition, saying that it would lead to death and he recovered fully, in which case the assailant is certainly not executed but pays compensation. And one assessment is where they assessed his condition, saying that it would lead to life and he died, in which case the assailant is also not executed but pays compensation.

    10The Gemara asks: And Rabbi Neḥemya, from where does he derive these two halakhot ? The Gemara answers: He holds that in the case where they assessed his condition, saying that it would lead to life, and he died, one does not need an explicit verse to exempt the assailant from execution, as he emerged from the court after the first hearing innocent when they predicted that the victim would live, and the court does not rescind its initial ruling and convict him.

    11The Sages taught: In the case of one who strikes another and they assessed his condition, saying that it would lead to death, and he recovered fully, the court exempts the assailant. If they assessed his condition saying that it would lead to death and his condition eased from what it was, they assess the victim with a second assessment to determine the monetary restitution for damages. And if thereafter his medical condition worsened and he died, the halakha is: Follow the assessment that was assessed at the intermediate stage, which determined that the victim would live, and the assailant is not executed; this is the statement of Rabbi Neḥemya. And the Rabbis say: There is no assessment after assessment. The death of the victim proves that the assessment at the intermediate stage was erroneous, and the assailant is executed.

    12It is taught in another baraita : If they assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition improved, they assess his condition to determine whether it would lead to life. If they assessed his condition, saying that it would lead to life, and his condition deteriorated, they do not then assess his condition to determine whether it would lead to death, but the assailant is exempted based on the initial determination. If they assessed his condition, saying that it would lead to death, and his condition eased from what it was, they assess the victim with a second assessment to determine the monetary restitution for damages, as the assailant is certainly liable to pay restitution for the injury that he caused. And if thereafter his medical condition worsened and he died, the assailant pays restitution to the heirs for injury and suffering that he caused.

    13The Gemara asks: From when is the initial assessment of the value of the victim performed to determine the sum of the damages that the assailant pays? It is the assessment of his value from the moment that the assailant struck him. The Gemara notes: And this unattributed baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, as according to the opinion of the Rabbis, he is liable to be executed even if there was a temporary improvement in his condition before he died.

    14MISHNA: If one intended to kill an animal, and he killed a person standing adjacent to it, or if he intended to kill a gentile, for whose murder he is not liable to be executed in court, and he killed a Jew, or if he intended to kill non-viable newborns, for whose murder one is not liable, and he killed a viable person, the assailant is exempt from execution, since his intent was to kill one for whose murder he is not liable.

    15If one intended to strike another on his loins, and the blow was not powerful enough to kill him if it were to land on his loins, but instead the blow landed on his chest over the victim’s heart, and it was powerful enough to kill him when it landed on his chest over his heart, and the victim died as a result of the blow, the assailant is exempt from execution, as he did not intend to strike the victim a blow that would cause his death. If he intended to strike him on his chest over his heart

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    גמ' על משענתומתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו:

    וכי תעלה על דעתךלמה לי למימר ונקה המכה ממיתה:

    אלא זה שאמדוהומתחילה למיתה ובא הכתוב ללמדך שאם יקום מן המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפי' מת לאחר מכן שחזר והכביד:

    ורבנן האי ונקה המכה מלמד שחובשין אותואם אמדוהו למיתה חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו להכי אתי ונקה המכה דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא:

    יליף ממקוששדכתיב (במדבר טו) ויניחו אותו במשמר:

    מקושש בר קטלא הואפשיטא ליה למשה דבר קטלא הוא כדאייתי לקמן בברייתא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי כבר נאמר בתורה מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה יומת רבנן סבירא להו כמאן דאמר לא בעינן שיודיעוהו בהתראתו באיזה מיתה נהרג:

    דלא היה יודע אי בר קטלא הוא אי לאכדמפרש לקמן אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש וכו':

    הוראת שעה היתהאי לא כתב חבישה דהכא מחבישה דהתם לא הוה גמרינן דהוראת שעה היתה שהרי לא נצטוו מתחילה על אותה חבישה ומעצמם עשו דכיון דלא נאמר בו מיתה מתחילה מה ספק היה להם להטיל עליו ספק מיתה ולחובשו:

    כדתניאסייעתא להא דאמר לעיל מקושש לא נסתפקו עליו אלא באיזה מיתה יומת אבל מגדף לא היו יודעין שהיה חייב מיתה:

    מה יעשה לומשמע בר עשייה הוא אבל לא היו יודעין מהו:

    לפרוש להםולא כתוב מה יעשה משמע כל דינו היו צריכין לפרש להם:

    בשלמא לר' נחמיהדאמר ונקה המכה לאמדוהו למיתה והקל וחזר והכביד אתא היינו דכתיבי תרי קראי יתירא לאומדנא דאם בא ללמדנו שהחובל בחבירו חייב בריפוי ושבת כדמסיק שבתו יתן וגו' נכתוב והכה את רעהו באבן או באגרוף ונפל למשכב שבתו יתן ורפא ירפא ולא ימות יתירא הוא למדרש וכן אם יקום והתהלך בחוץ:

    חד אמדוהו למיתה וחיהדלא תימא הואיל ויצא מב"ד חייב נקטליה דהא דהדר חיי חס רחמנא עליה להכי אתא ולא ימות כלומר והכה איש וגו' ולא ימות כמה שאמדוהו אלא נפל למשכב שבתו יתן ממון ולא מיתה או אם יקום והתהלך בחוץ לאחר שאמדוהו למיתה ונקה המכה אפילו חזר והכביד ומת:

    אלא לרבנןדאמרי לחבישה אתא תרי אומדני למה לי לכתוב ולא ימות ונפל למשכב ונקה המכה שבתו יתן ושמעינן מינה אמדוהו למיתה וחיה ממון יתן ולא מיתה ומונקה המכה יתירא שמעינן דכשיבורר לנו שלא ימות הוא ונקה המכה מכלל דעד השתא חבוש הוא:

    חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו לחיים ומתואיפכא דרש להו ולא ימות דרשי ליה לאמדוהו לחיים ומת והכי משמע ולא ימות אם אמדוהו תחלה שלא ימות אפי' מת לאחר מכאן שבתו יתן ורפא ירפא יתן האומד שאמדוהו לכמה חליו עולה ושבתו ורפואתו שכך היו אומדין אותו כשהיה נאמד לחיים ואם אמדוהו למיתה ואח"כ יקום והתהלך בחוץ שלא מת שבתו יתן אבל אמדוהו מתחילה למיתה ויצא מב"ד חייב וסוף דבר מת אע"פ שהקל באמצע לא פטריה רחמנא:

    שהרי יצא מב"ד זכאיוהא נפקא לן מצדיק אל תהרוג בפרק אחד דיני ממונות (לעיל סנהדרין דף לג:) מנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו שנאמר וצדיק אל תהרוג:

    פוטרין אותוממיתה ונותן חמשה דברים:

    אומד שני לממוןכמה ראוי לשכב מחולי זה ולכמה יעלה שבתו ורפואתו:

    אומד האמצעיהיינו אומד שני:

    אין אומד אחר אומדלחשב כיוצא מב"ד זכאי ולהפטר אם לאחר מכאן הכביד ומת אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן דהואיל והכביד ומת חייב המכה מיתה:

    אמדוהו למיתה אומדין אותו לחייםאם ראינו שהקל ולא אמרינן הואיל ויצא מב"ד חייב הרי זה יהרג:

    לחיים אין אומדין אותו למיתהלומר טעינו באומד ראשון ולחייבו לזה שהרי יצא מב"ד זכאי ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה:

    נותן נזק וצער ליורשיןוהוא הדין לרפוי ושבת ובשת דהא בתר אומד האמצעי אזלינן ולכולהו אמדוהו אלא לאו אורחיה דתנא למחשב כרוכלא:

    מאימתי משלם[כלומר] מאיזו שעה אומדין אותו כשהקל:

    משעה שהכהואומדין כמה היה יפה קודם הכאה וכמה היה יפה אחר הכאה ולא אמרינן הואיל ועד השתא לא אמדינן [ליה] אלא למיתה והשתא הוא דאמדינן ליה לממון נאמדיה כדקאי השתא והרי הוקל ומפסדינן ליה לניזק:

    וסתמא כרבי נחמיהוהך סתמא כרבי נחמיה מוכחא דפטר ליה ממיתה אף על פי שהכביד ומת:

    מתני' נתכוין להרוג את הבהמההיה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם פטור משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא אף על פי שקבל עליו התראה שאומר להם יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני אתחייב מיתה פטור דשמא לא יהרגנו:

    אנפלים לא מיחייב דכמו דקטיל דמו:

    סנהדרין 78 עמוד ב

    1על משענתו ונקה המכה. וכי תעלה על דעתך שזה מהלך בשוק וזה נהרג? אלא זה שאמדוהו למיתה, והקל ממה שהיה, ולאחר כך הכביד ומת שהוא פטור.

    2ורבנן, האי ״ונקה המכה״ מאי דרשי ביה? מלמד שחובשין אותו.

    3ורבי נחמיה, חבישה מנא ליה? יליף ממקושש.

    4ורבנן נמי לילפי ממקושש? מקושש בר קטלא הוא, ומשה לא הוה ידע קטליה במאי. לאפוקי האי, דלא ידעינן אי בר קטלא הוא אי לאו בר קטלא הוא.

    5ורבי נחמיה יליף ממגדף, דלא הוה ידע אי בר קטלא הוא, וחבשוהו׃

    6ורבנן: מגדף הוראת שעה היתה.

    7כדתניא: יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר: ״(שמות לא יד) מחלליה מות יומת אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג שנאמר (במדבר טו״, לד) כי לא פורש וגו' אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש להם על פי ה' שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו׃

    8בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב״י תרי אומדני חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אלא לרבנן תרי אומדני למה לי״׃

    9חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו לחיים ומת׃

    10ורבי נחמיה אמדוהו לחיים ומת לא צריך קרא שהרי יצא מבית דין זכאי׃

    Baraita

    11תנו רבנן המכה את חבירו ואמדוהו למיתה וחיה פוטרין אותו אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון ואם לאחר כן הכביד ומת הלך אחר אומד האמצעי דברי רבי נחמיה וחכמים אומרים אין אומד אחר אומד׃

    Baraita

    12תניא אידך אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים לחיים אין אומדין אותו למיתה אמדוהו למיתה והקל ממה שהיה אומדין אותו אומד שני לממון ואם לאחר כן הכביד ומת משלם נזק וצער ליורשים׃

    13מאימתי משלם משעה שהכהו וסתמא כרבי נחמיה:

    Mishna

    14נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם לעובד כוכבים והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור׃

    15נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמיתו על מתניו והלכה לה על לבו והיה בה כדי להמיתו על לבו ומת פטור נתכוין להכותו על לבו׃

    Tosafot

    מגדף הוראת שעה היתהאיכא למאן דאמר לקמן (סנהדרין דף פ:) מקושש נמי הוראת שעה היתה:

    לא היה יודע באיזו מיתהואע"ג דמיתה סתם חנק היא מתוך הסברא היה מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר דכופר במעשה בראשית:

    בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב תרי אומדני כו'ולאו לפוטרו ממיתה איצטריך כדקאמרינן לעיל וכי ס"ד שזה מהלך וזה נהרג אלא אתא קרא לאשמועינן דמשלם ריפוי ושבת ואע"ג דדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה (לעיל סנהדרין דף לב.) דסלקא דעתך כיון דאמדוהו למיתה פטור דהא משמיא הוא דרחימו עליה ומיהו קשה הא דקאמרינן לעיל ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה הא בין רבנן ור' נחמיה אית להו תרי אומדני וכי היכי דמוקי ליה ר' נחמיה לתרי אומדני דידיה מוקמי ליה נמי רבנן לתרי אומדני דידהו לאמדוהו לחיים ומת דמשמע הכא דלרבנן בעי קרא ויש לומר דקשיא ליה משום דונקה המכה אאם יקום כתיב דאיירי באמדוהו למיתה וחיה:

    וחד אמדוהו לחיים ומתפירש בקונטרס דבשניהם משלם ממון וקצת קשה אמדוהו לחיים ומת ליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מבית דין זכאי:

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    מי שהכה את חברו בדבר הראוי להמית אם אמדוהו לחיים מחייבין אותו בחמשה דברים על הדרך שביארנו בב"ק ופטור מן המיתה אפילו הכביד ומת ואם אמדוהו למיתה חובשין אותו עד שנראה מה אחריתו של זה אם מת לו הרי זה נהרג ואם נתרפא לגמרי כשאר הבריאים מתירין את החבוש ומחייבין אותו בחמשה דברים ואע"פ שבהולך על משענתו אמרה תורה ונקה המכה אין סוף הדברים כשהולך ונשען על המטה שאף הנוטה למות יכול לעשות כך אלא משענת כחו והוא שתרגם אונקלוס על בורייה וכל שאמדוהו לחיים ולא הספיק לגבות חמשה דברים עד שמת נותנן ליורשים על הדרך שביארנו במקומו ונזק שלו אומדין משעת הכאה ר"ל כמה היה שוה קודם הכאה וכמה שוה לאחר הכאה אפילו אמדוהו תחלה למיתה ואח"כ אמדוהו לחיים וחייבוהו בחמשה דברים ולא הספיק ליתנם עד שמת שהוא חייב ליתנם ליורשים אומדין אותו משעת הכאה ואין אומרין הואיל ולא אמדנוהו עד עכשיו וקודם שעה זו חשבנוהו כמת לא יהא האומד אלא משעה זו ועדיין הוא חולה וערכו מועיל אלא משעת הכאה על הדרך שבארנו:

    המשנה הרביעית והכונה בה ככוונת מה שלפניה נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם או שנתכון לאחד מעובדי האלילים והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור ואפילו התרו בו לומר הזהר שאם תטעה ותהרוג את זה אתה חייב ושהוא מקבל ההתראה ואומר על מנת כן אני עושה ולא מטעם התראת ספק כדרך שפירשוה גדולי הרבנים שאלו כן האומר ששמה התראה משנתינו קשה לו אלא לא נגעו בה אלא מטעם שמ"מ לא לבר חיוב נתכוין ולענין פסק אי אתה צריך לאלו שהרי אף המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו והלכה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור שהרי אלו נתקיימה מחשבתו לא מת וכן אם נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור שהרי בעיקר המעשה לא היה בו כדי להמית אבל אם נתכוין להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה על לבו ומת חייב שהרי בעיקר המחשבה ובעיקר המעשה יש בו להמית וכן הלכה:

    נתכון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת או נתכוין להמית את הקטן והיה בה כדי להמית והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור ולענין פסק אי אתה צריך לזו שהרי אף נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור שהלכה כר' שמעון שכל המתכון להרג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין הואיל ודין מיתה עליו כמו שיתבאר וכן פטור מן הגלות:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 78b

    Sanhedrin 78b. The full printed text of this folio side — 15 numbered segments, about 305 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    גמ' על משענתו מתרגמינן על בורייה שנתרפא לגמרי ונשען על כחו:

    וכי תעלה על דעתך למה לי למימר ונקה המכה ממיתה:

    אלא זה שאמדוהו מתחילה למיתה ובא הכתוב ללמדך שאם יקום מן המשכב והתהלך בחוץ ואמדוהו למשענת חיים ונקה המכה ואפי' מת לאחר מכן שחזר והכביד:

    ורבנן האי ונקה המכה מלמד שחובשין אותו אם אמדוהו למיתה חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו להכי אתי ונקה המכה דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דעד השתא חבוש הוא:

    יליף ממקושש דכתיב (במדבר טו) ויניחו אותו במשמר:

    מקושש בר קטלא הוא פשיטא ליה למשה דבר קטלא הוא כדאייתי לקמן בברייתא יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה שהרי כבר נאמר בתורה מחלליה מות יומת אבל לא היה יודע באיזו מיתה יומת רבנן סבירא להו כמאן דאמר לא בעינן שיודיעוהו בהתראתו באיזה מיתה נהרג:

    דלא היה יודע אי בר קטלא הוא אי לא כדמפרש לקמן אבל מגדף לא נאמר בו אלא לפרש וכו':

    הוראת שעה היתה אי לא כתב חבישה דהכא מחבישה דהתם לא הוה גמרינן דהוראת שעה היתה שהרי לא נצטוו מתחילה על אותה חבישה ומעצמם עשו דכיון דלא נאמר בו מיתה מתחילה מה ספק היה להם להטיל עליו ספק מיתה ולחובשו:

    20 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 78b · Sefaria

    Tosafot

    מגדף הוראת שעה היתה איכא למאן דאמר לקמן (סנהדרין דף פ:) מקושש נמי הוראת שעה היתה:

    לא היה יודע באיזו מיתה ואע"ג דמיתה סתם חנק היא מתוך הסברא היה מדמה לעובד עבודת כוכבים דבסקילה דמחלל שבת בפרהסיא ככופר בעיקר דכופר במעשה בראשית:

    בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב תרי אומדני כו' ולאו לפוטרו ממיתה איצטריך כדקאמרינן לעיל וכי ס"ד שזה מהלך וזה נהרג אלא אתא קרא לאשמועינן דמשלם ריפוי ושבת ואע"ג דדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה (לעיל סנהדרין דף לב.) דסלקא דעתך כיון דאמדוהו למיתה פטור דהא משמיא הוא דרחימו עליה ומיהו קשה הא דקאמרינן לעיל ורבנן האי ונקה המכה מאי דרשי ביה הא בין רבנן ור' נחמיה אית להו תרי אומדני וכי היכי דמוקי ליה ר' נחמיה לתרי אומדני דידיה מוקמי ליה נמי רבנן לתרי אומדני דידהו לאמדוהו לחיים ומת דמשמע הכא דלרבנן בעי קרא ויש לומר דקשיא ליה משום דונקה המכה אאם יקום כתיב דאיירי באמדוהו למיתה וחיה:

    וחד אמדוהו לחיים ומת פירש בקונטרס דבשניהם משלם ממון וקצת קשה אמדוהו לחיים ומת ליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין דהא דפטור ממיתה לא מן הדין אלא משום דיצא מבית דין זכאי:

    Tosafot on Sanhedrin 78b · Sefaria

    Meiri

    מי שהכה את חברו בדבר הראוי להמית אם אמדוהו לחיים מחייבין אותו בחמשה דברים על הדרך שביארנו בב"ק ופטור מן המיתה אפילו הכביד ומת ואם אמדוהו למיתה חובשין אותו עד שנראה מה אחריתו של זה אם מת לו הרי זה נהרג ואם נתרפא לגמרי כשאר הבריאים מתירין את החבוש ומחייבין אותו בחמשה דברים ואע"פ שבהולך על משענתו אמרה תורה ונקה המכה אין סוף הדברים כשהולך ונשען על המטה שאף הנוטה למות יכול לעשות כך אלא משענת כחו והוא שתרגם אונקלוס על בורייה וכל שאמדוהו לחיים ולא הספיק לגבות חמשה דברים עד שמת נותנן ליורשים על הדרך שביארנו במקומו ונזק שלו אומדין משעת הכאה ר"ל כמה היה שוה קודם הכאה וכמה שוה לאחר הכאה אפילו אמדוהו תחלה למיתה ואח"כ אמדוהו לחיים וחייבוהו בחמשה דברים ולא הספיק ליתנם עד שמת שהוא חייב ליתנם ליורשים אומדין אותו משעת הכאה ואין אומרין הואיל ולא אמדנוהו עד עכשיו וקודם שעה זו חשבנוהו כמת לא יהא האומד אלא משעה זו ועדיין הוא חולה וערכו מועיל אלא משעת הכאה על הדרך שבארנו:

    המשנה הרביעית והכונה בה ככוונת מה שלפניה נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם או שנתכון לאחד מעובדי האלילים והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור ואפילו התרו בו לומר הזהר שאם תטעה ותהרוג את זה אתה חייב ושהוא מקבל ההתראה ואומר על מנת כן אני עושה ולא מטעם התראת ספק כדרך שפירשוה גדולי הרבנים שאלו כן האומר ששמה התראה משנתינו קשה לו אלא לא נגעו בה אלא מטעם שמ"מ לא לבר חיוב נתכוין ולענין פסק אי אתה צריך לאלו שהרי אף המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו והלכה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו ומת פטור שהרי אלו נתקיימה מחשבתו לא מת וכן אם נתכוין להכותו על לבו והיה בה כדי להמית על לבו והלכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור שהרי בעיקר המעשה לא היה בו כדי להמית אבל אם נתכוין להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה על לבו ומת חייב שהרי בעיקר המחשבה ובעיקר המעשה יש בו להמית וכן הלכה:

    נתכון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת או נתכוין להמית את הקטן והיה בה כדי להמית והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור ולענין פסק אי אתה צריך לזו שהרי אף נתכוין להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור שהלכה כר' שמעון שכל המתכון להרג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין הואיל ודין מיתה עליו כמו שיתבאר וכן פטור מן הגלות:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    Meiri on Sanhedrin 78b · Sefaria

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    בפירש"י בד"ה מקושש כו' ורבנן סבירא להו כמ"ד לא בעינן שיודיעו בהתראתו כו' עכ"ל דלר"י דסבר לקמן דבעינן להתרות באיזה מיתה נהרג לא ידע משה במקושש כלל אי בר קטלא הוא ועיין בתוספות בפרק יש נוחלין ובחידושינו שם ולר"י מה שהטילו עליו ספק מיתה לחובשו במקושש נמי משום דהוראת שעה היתה ולפי זה המ"ל תלמודא רבנן דהכא דלא ילפי ממקושש היינו נמי דהוראת שעה היתה כמו במגדף וכן ר' נחמיה דיליף ממגדף אע"ג דהוראת שעה היתה ה"ה דהמ"ל דס"ל כר"י במקושש דלא הוה ידע אי בר קטלא הוא ויליף חבישה ממקושש אלא דניחא לתלמודא לאוקמא כולהו תנאי דהכא כרבנן דר"י וק"ל:

    תוס' בד"ה בשלמא כו' ולאו לפוטרו ממיתה כו' ויש לומר דקשיא כו' אאם יקום כתיב דאיירי באמדוהו למיתה וחיה עכ"ל דאמדוהו למיתה וחיה משתמע שפיר מאם יקום אבל אמדוהו לחיים ומת לא משתמע כלל מאם יקום ולהכי הוצרך רש"י לפרש איפכא דרש להו לרבנן דאמדוהו למיתה וחיה דרש ליה ר"נ מולא ימות ולרבנן דרש ליה מאם יקום דאמדוהו לחיים ומת לא משתמע מאם יקום לרבנן מיהו מפירוש רש"י נראה דאמדוהו למיתה וחיה נמי איצטריך לפטור ממיתה דלא תימא הואיל ויצא מבית דין חייב נקטליה כו' לא יתיישב קושיית התוספות דכי היכי דמוקי ליה לר"נ ונקה המכה אאמדוהו למיתה והקל ממה שהיה הכי נמי איכא לאוקמא לרבנן ונקה המכה אאמדוהו למיתה וחיה וצ"ע מיהו יש לדקדק לפי דברי התוספות בשמעתין מאי פריך ור"נ אמדוהו לחיים ומת הא כיון דר"נ יליף חבישה ממגדף ונקה המכה אתא לפטור ממיתה וא"כ על כרחך לא אתיא אלא לזה שאמדוהו למיתה והקל דלאמדוהו למיתה וחיה לא צריך קרא כדקאמר וכי סלקא דעתך כו' ואמדוהו לחיים ומת לא משתמע מיניה כיון דקאי אאם יקום וי"ל דהכי פירושא ור"נ אמדוהו לחיים ומת מנליה לפטור ממיתה ולא ניחא ליה למימר דפליגי בהא ולר"נ קושטא דחייב מיתה באמדוהו לחיים ומת דאם כן הויא סברת ר"נ הפוכה מסברת רבנן דמר מיקל באמדוהו למיתה והקל טפי ומר מיקל באמדוהו לחיים ומת טפי ועוד דלא מצינו דפליגי בהכי אלא באמדוהו למיתה והקל ולכך פריך מנליה לפטור ממיתה כיון דלא הוזכר בקרא כלל אבל לרבנן דהוזכר אמדוהו לחיים ומת בולא ימות לענין חיוב ממון אף על גב דלא הוזכר פטור מיתה דהא ונקה המכה קאי אאם יקום ומשמע חבישה לרבנן מכל מקום מדחייביה קרא ממון שמעינן דפטור ממיתה וקאמר דלר"נ לענין פטור מיתה לא צריך שהרי יצא כו' ואין להקשות נמי דבלאו הכי לא צריך לפטור מיתה באמדוהו לחיים ומת דנילף ליה מאמדוהו למיתה והקל דפטור לר"נ די"ל דבאמדוהו מיתה והקל יש לפוטרו טפי ממיתה כיון דראינו שהקל עליו החולי גם אם ימות אחר כך אנו תולין בו דלאו מאותה הכאה מת מה שאין כן באמדוהו לחיים ומת שלא היקל מעולם בחליו ומיתתו מוכחת למפרע דאמידתו לחיים בטעות הוה ומזה הטעם כתבו התוספות לקמן באמדוהו לחיים ומת הא דפטור מן המיתה לאו מן הדין הוא כו' אבל באמדוהו למיתה והקל כו' מן הדין הוא פטור ממיתה כיון שהקל עליו החולי מיתתו שאחר כך אין אנו תולין אותה בהכאה זו אלא בדבר אחר וקרוב לזה כתב לקמן מהרש"ל מיהו קצת קשה דאכתי לר' נחמיה באמדוהו לחיים ומת אע"ג דפטור ממיתה מנליה לחייבו ממון דהא באמדוהו למיתה וחי אף על גב דודאי פטור ממיתה כדקאמר וכי סלקא דעתך כו' מכל מקום איצטריך לחייבו ממון כמו שכתבו התוספות וי"ל באמדוהו לחיים ומת לר"נ קושטא הוא דפטור נמי מממון ומשום הך קושיא שהקשו התוספות לרבנן בפירוש הקונטרס דבשניהם משלמין ממון דליהוי כחייבי מיתות שוגגין דפטורין כו' דלר"נ ודאי פטור מממון מהאי טעמא דהוי כחייבי מיתות שוגגין דהא מסברא שהרי יצא מבית דין זכאי פוטרו ממיתה וקצת דחוק לומר דפליגי נמי באמדוהו לחיים ומת דלר"נ פטור מממון ולרבנן חייב ויש לומר דשמעינן ליה מפלוגתייהו דלר"נ כיון דמסברא שמעינן פטור מיתה שהרי יצא כו' הוה ליה כחייבי מיתות שוגגין מה שאין כן לרבנן דמקרא דמחייב ממון שמעינן ליה פטור מיתה ואהא קשיא להו דאכתי דהא דפוטרו נמי ממיתה לרבנן היינו משום שיצא זכאי מבית דין וקרא לא אתא אלא לחיוביה ממון ואמאי חייביה ממון כיון דהוה ליה כחייבי מיתות שוגגין כו' ואין להקשות לפי מה שכתבו דמדחייביה ממון שמעינן דפטור ממיתה אם כן לר"נ לא לכתוב ונקה המכה לפטור ממיתה באמדוהו למיתה והקל ואנן שמעינן ליה מדחייביה ממון דיש לומר דאי לאו ונקה המכה לא הוה מוקמינן אידך קרא לאמדוהו למיתה והקל אלא חד לאמדוהו למיתה וחיה וחד לאמדוהו לחיים ומת כרבנן אבל השתא דכתיב ונקה המכה לפטור ממיתה על כרחך דלאמדוהו למיתה והקל אתי דלאמדוהו למיתה וחיה לא איצטריך לר"נ לפטור מיתה וכי ס"ד כו' ולאמדוהו לחיים ומת נמי לא אתי דלא משתמע מאם יקום והדברים ברורים למבין ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 78b · Sefaria

    Gilyon HaShas

    תוס' ד"ה לא וכו' דמחלל שבת בפרהסיא ק"ל דלפי זה לא היה ספיקו של משה רבינו ע"ה רק במחלל בפרהסיא דהוי ככופר בעיקר א"כ עדיין מנ"ל לדינא דמחלל שבת בצנעא בסקילה דילמא הא דמקושש בסקילה היינו דהקב"ה הסכים עם משה רבינו ע"ה בסברא זו ודוקא בפרהסיא אבל בצנעא מנ"ל:

    Gilyon HaShas on Sanhedrin 78b · Sefaria

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 78, Amud Bet, about 305 words in 15 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 15 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 126 words

      Opens “על משענתו ונקה המכה״. וכי תעלה על…”

    2. Segment 210 words

      Opens “ורבנן, האי ״ונקה המכה״ מאי דרשי ביה?…”

    3. Segment 37 words

      Opens “ורבי נחמיה, חבישה מנא ליה? יליף ממקושש.…”

      Named: רבי נחמיה.

    4. Segment 427 words

      Opens “ורבנן נמי לילפי ממקושש? מקושש בר קטלא…”

    5. Segment 512 words

      Opens “ורבי נחמיה יליף ממגדף, דלא הוה ידע…”

      Named: רבי נחמיה.

    6. Segment 65 words

      Opens “ורבנן: מגדף הוראת שעה היתה.…”

    7. Segment 752 words

      Opens “כדתניא: יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה,…”

    8. Segment 823 words

      Opens “בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיבי תרי אומדני…”

      Named: רבי נחמיה.

    9. Segment 98 words

      Opens “חד אמדוהו למיתה וחיה וחד אמדוהו לחיים…”

    10. Segment 1013 words

      Opens “ורבי נחמיה אמדוהו לחיים ומת לא צריך…”

      Named: רבי נחמיה.

    11. Segment 1138 words

      Opens “תנו רבנן המכה את חבירו ואמדוהו למיתה…”

      Named: רבי נחמיה.

    12. Segment 1231 words

      Opens “תניא אידך אמדוהו למיתה אומדין אותו לחיים…”

    13. Segment 137 words

      Opens “מאימתי משלם משעה שהכהו וסתמא כרבי נחמיה:…”

      Named: רבי נחמיה.

    14. Segment 1419 words

      Opens “מתני׳ נתכוין להרוג את הבהמה והרג את…”

    15. Segment 1527 words

      Opens “נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה…”

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 78b

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026