Talmud Builders

    Sanhedrin 61a

    Back to index

    English translation — Sanhedrin 61a

    Translation: William Davidson Edition - English. Read alongside the Aramaic below; numbers match the passages of the daf.

    1Deriving benefit from the animal is prohibited, as it is considered an offering of idol worship, even if its blood was not ultimately sprinkled for idol worship or its forbidden fat burned for that purpose. And Reish Lakish says: Deriving benefit from the animal is permitted.

    2Rava bar Rav Ḥanan concludes his analysis: According to Rabbi Yoḥanan, who derives this halakha from another source, this statement in the baraita works out well. The verse that mentions the slaughter of an animal in idol worship apparently teaches a principle, as it is superfluous with regard to the halakha of slaughter itself, as stated in the baraita . But according to Reish Lakish, who does not derive from any verse that one can have intention from one rite to another rite, one needs this verse to derive precisely this halakha , that one can have intention from one rite to another rite. Consequently, the verse is not superfluous, and it cannot be assumed that it teaches a principle with regard to the forms of idol worship that are punishable by death.

    3Rav Pappa objects to this: And according to Rabbi Yoḥanan, does one not need a verse to teach the halakha in a case of intention from one rite to another rite? Rabbi Yoḥanan initially only prohibits deriving benefit from the animal; but if not for this verse, the man who slaughtered the animal would not be liable to receive the death penalty. And therefore the verse comes to render the man liable to receive the death penalty. Therefore this verse is not superfluous according to Rabbi Yoḥanan either.

    4Rav Aḥa, son of Rav Ika, objects to Rava bar Rav Ḥanan’s challenge to the derivation in the baraita : And even according to Reish Lakish, does one need a verse to teach that the one who slaughtered the animal is liable? Reish Lakish only permits one to derive benefit from the animal; but the man is certainly liable to receive the death penalty. This is just as the halakha is in the case of one who bows to a mountain, as deriving benefit from the mountain is permitted, but nevertheless the one who worshipped it is liable to be executed by the sword. Therefore, the verse that states that one who slaughters an offering in idol worship is liable to be executed is superfluous with regard to the issue of intention from one rite to another.

    5Rav Aḥa of Difti said to Ravina: According to what Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye, that there is room to say that bowing was singled out in the verse to teach, with regard to the entire category, that any honorable form of worship carries the death penalty, there is a difficulty. With regard to the verse: “Take heed to yourself that you not be ensnared to follow them…saying, how do these nations serve their gods, so I will do likewise” (Deuteronomy 12:30), which indicates that one is liable for worshipping an idol in the manner that the gentiles worship it, this is stated to exclude what?

    6And if you would say that this verse is stated to exclude one who defecates before an idol that is worshipped by sacrificing offerings, it is not necessary to derive this halakha from this verse, as it is derived from the halakha of bowing to an idol, as follows: Just as bowing is an honorable form of worship and is punishable by death, so too, any honorable form of worship is punishable by death when performed as idol worship, which excludes an offensive act such as defecating. Therefore, the halakha that one is not liable for defecating before an idol can be derived from bowing.

    7Rather, this verse is stated to exclude one who defecates before the idol called Mercury, which is not its typical manner of worship. It might enter your mind to say that since the standard manner of worship of Mercury, namely, throwing stones at it, is in any event an act of degradation, so too, one who performs any act of degradation as worship of Mercury should be liable. Therefore, the verse teaches us that one is liable only for worshiping Mercury in its standard manner of worship.

    8The Gemara raises an objection: But Rava bar Rav Ḥanan’s interpretation of the verses appears to contradict that which Rabbi Eliezer says: From where is it derived that one who sacrifices an animal to Mercury is liable? As it is stated: “And they shall no longer sacrifice their sacrifices to the satyrs” (Leviticus 17:7).

    9Rabbi Eliezer explains: If the verse is not needed for the matter of one who worships an idol in its typical manner, i.e., one who sacrifices an animal as an offering to an idol that is worshipped by sacrificing offerings, as the halakha in this case is already written in the aforementioned verse: “How do these nations serve their gods, so I will do likewise,” apply it to the matter of one who worships an idol not in its typical manner, by sacrificing an offering to an idol that is not typically worshipped by sacrificing offerings. Therefore, one who sacrifices an offering to Mercury is liable, even though that is not its typical form of worship.

    10According to Rava bar Rav Ḥanan, by contrast, it is derived that one is liable for worshipping an idol in any honorable manner, even not in its typical manner of worship, from the halakha of bowing.

    11The Gemara answers: There, in the verse mentioned by Rabbi Eliezer, the reference is to one who sacrifices an offering to Mercury not as a form of worship, but rather in order to express insolence toward the Torah prohibition against sacrificing an offering to an idol. It is derived from the verse that this too is a transgression of the prohibition and renders one liable for the death penalty.

    12§ The Gemara relates: Rav Hamnuna lost his oxen and went to search for them. Rabba met him and raised a contradiction between two mishnayot . We learned in the mishna that one who worships idols is liable. By inference, one who worships idols, yes, he is liable, but one who merely says that he will worship idols is not liable. But didn’t we learn in another mishna (67a): One who says: I will worship an idol, or: I will go and worship an idol, or: Let us go and worship an idol, is liable, just as one who actually worships an idol is liable. Evidently, one is liable for merely stating his intention to engage in idol worship.

    13Rav Hamnuna said to him: The mishna here is referring to one who states: I intend to accept this idol upon myself as a god only through worship. Consequently, he is liable only when he actually worships it. One who intends to accept the idol as a god immediately is liable even before he actually worships it.

    14Rav Yosef said: This answer is unnecessary; have you removed the tanna’im from the world? It is a dispute between tanna’im , as it is taught in a baraita : In the case of one who says: I am a god; come and worship me, Rabbi Meir deems him liable for incitement to idol worship, and Rabbi Yehuda deems him exempt.

    15The Gemara explains: In a case where those to whom the inciter spoke subsequently worshiped him, everyone agrees that the inciter is liable, as it is written: “You shall not make yourself a graven image” (Exodus 20:4), which is interpreted to include a case where one establishes himself as a god. When they disagree is in a case where the incident ended in mere speech. Rabbi Meir holds that speech is a significant matter, and therefore the inciter is liable for incitement, and Rabbi Yehuda holds that speech is nothing. Therefore, the contradiction between the mishnayot can be resolved by attributing each mishna to a different tanna .

    16Rav Yosef then said after reconsidering the matter: What I said is not correct, as even according to Rabbi Yehuda, one is deemed liable for speech as well. As we learned in a baraita that Rabbi Yehuda says: Actually, one is not liable unless he says: I will worship, or: I will go and worship, or: Let us go and worship. Evidently, Rabbi Yehuda holds that one is liable even for speech alone, not only for actual worship.

    17Accordingly, with regard to what principle do Rabbi Meir and Rabbi Yehuda disagree? They disagree with regard to the case of one who incites others to worship him, and the others say to him: Yes, we will worship you. One Sage, Rabbi Meir, holds that when one incites others to worship him, they are apt to listen to him, and the response: Yes, that they say to him, is sincere. And one Sage, Rabbi Yehuda, holds when one incites others to worship him, they are not apt to listen to him, as they say to themselves:

    License: CC-BY-NC

    Text
    Layout
    Concept key:SheʼelahTeshuvahKushyaTerutzRaʼayahStirahMemra
    Text size
    100%
    Original size

    Rashi

    Prohibitedderiving benefit from the animal [is prohibited], even though its slaughter was not for idol worship. Even if its blood was not [ultimately] sprinkled for idol worship, it is forbidden. The reason for [this ruling regarding] slaughter of non-consecrated [animals] is as derived by Rabbi Yoḥanan analogously from [the law] of piggul, which is [likewise involving intention during] one act of service regarding another: one who slaughters the sacrifice with the intention of sprinkling its blood on the following day [when it must be done that very day], it is piggul.

    And Reish Lakish says it is permittedhe does not derive [the law regarding] "outside" [regular non-consecrated animals] from "inside" [i.e., the law of piggul]: [for non-consecrated animals in the context of idol worship], intention from one service to another is irrelevant.

    This works out wellthat the verse superfluously mentions slaughtering to teach a general principle [that only similar acts of service are punishable by death], and that we do not apply this exposition [of the verse's mention slaughtering being superfluous] as implying that one who has an intention from one act of service to another [renders the animal forbidden] -- works out well according to Rabbi Yoḥanan, since he derives its prohibition from [the law of] the intention of piggul. It is possible that one can derive the person's liability [to the death penalty for intention for idol worship in a different service while performing a service] from there as well. Thus one must say that [the verse's mention of] "slaughtering" is indeed superfluous. But according to Reish Lakish, who does not derive [prohibition] for idol worship from piggul, let us say that this mention of "slaughtering" is in fact for the following purpose: that [one is liable] for intending to perform another act of service during [the present] act of service.

    Those idolators who worship the mountainsit is taught in a baraita in Tractate Avodah Zarah [Avodah Zarah 45a:1] that deriving benefit from the mountains is permitted, as it is written: "their gods, upon the [high] mountains" [Deuteronomy 12:2] -- but [you are] not [obligated to destroy] the hills [themselves that are] their gods.

    The ones who worshiped it by the swordeven though it is attached [to the ground], it is not forbidden; nevertheless, it is still idol worship. Here too, no verse is needed, since slaughter is necessary for the sprinkling of the blood, and this one intended during the slaughter to sprinkle [the blood for idol worship], he is therefore considered as one who performed an act of idol worship, since sprinkling [of the blood] without having slaughtered is not sufficient [as an act of service]. Therefore you are forced to concede that if [as Rava bar Rav Ḥanan proposed] "bowing down" is mentioned specifically [in the verse] to teach a general principle, it was not necessary to also write "slaughtering".

    "How do they serve"implying that [if worshiped] in their usual fashion -- yes; not in their usual fashion -- no [this is not the subject of the verse's warning].

    To exclude what[to exclude which rite] that is not in the [idolatry's] usual fashion. Since we have derived from [the verse's singling out of] "bowing" that one is liable even for [those rites that are] not [also] services in [the Temple], [then what is meant to be excluded from the warning as a rite] that is not in the usual fashion? If we would say that it comes to exclude [worshiping] an idol with a degrading rite when its usual service is honorable -- for example, one who defecates before an idol which is supposed to be sacrificed to -- why would this verse [of "how do they serve"] be needed to exclude it?

    It is derived from bowingwhich teaches the general principle that one is only liable for an honorable rite, like bowing.

    But that which Rabbi Eliezer saysFrom where is it derived that one who sacrifices an animal - which is an honorable rite -- to Mercury, whose standard manner of worship is degrading (likewise for Pe'or) [is liable]? If Rava bar Rav Ḥanan is right that "bowing" teaches a general principle, why do I need this [Rabbi Eliezer's] verse [Leviticus 17:7]? It is derived from "bowing" [Deuteronomy 17:3]!

    To one who sacrifices in order to express insolenceand does not intend to accept it upon himself as a deity; this verse [brought by Rabbi Eliezer] teaches that he transgresses the prohibition.

    Lost his oxenand he went to look for them.

    One who saysI will worship - from the moment they seduced him and he acquiesced, he is liable to the death penalty -- as we derive later [Sanhedrin 61b:3] on from "You shall not approve of him, nor listen to him” [Deuteronomy 13:9] -- but if one approved of and listened to the inciter, he is immediately liable.

    I will go and worshipthough he has not yet gone, [he is liable,] even though it is possible to say as of this point that he has reconsidered [his intention of idolatry].

    Let us go and worshipeven though he has included himself with others, in that it is possible to say that since the others have not gone he will also not go.

    He said to himthe mishna is stating that if he [ultimately] worships it -- yes [he is liable, but if] he [only] says it -- no.

    To one who states I only accept it upon myselfas a deity.

    Only through worshipunless I worship it, since as long as he did not worship it, it does not constitute "approving of and listening". The latter citation [Sanhedrin 67a], which implies that he is liable as a result of a [mere] statement, is [referring to a case] where he accepts its divinity immediately; since he said "I will worship" the presumption is that he accepts it as a deity unless he has explicitly stated that he is only accepting it upon worshiping it.

    Come and worship mehe is making himself into an idolatry and is seducing people to worship him.

    Deems him liableto death, as an inciter.

    Rabbi Yehuda saysActually, one is not liable - for an utterance without an action except for one who is incited to idol worship, and "approves of and listens" and says "I will worship" or "I will go and worship". But in the case of one who says "come and worship me", he is exempt. It comes out that Rabbi Yehuda must have some other reason [for exempting] one who incites others to worship him, because one who is incited is liable for [mere] statements.

    One who incites to himselfwith regard to one incites others to worship him, [Rabbi Meir and Rabbi Yehuda disagree as to] if he is considered an inciter or not.

    They do not listen to himsince he is a human being just like them, and even those who are liable to be seduced to worship other idolatries would not be seduced to worship a person.

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    סנהדרין 61 עמוד א

    1אסורה, וריש לקיש אמר: מותרת.

    2הניחא לר' יוחנן, אלא לריש לקיש בעי קרא.

    3מתקיף לה רב פפא: ולרבי יוחנן לא בעי קרא? עד כאן לא קא אסר רבי יוחנן אלא בהמה, אבל גברא לא בר קטלא הוא! ואתא קרא לחיובי גברא לקטלא.

    4מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: ולר"ל מי בעי קרא? עד כאן לא קא שרי ר"ל אלא בהמה, אבל גברא בר קטלא הוא! מידי דהוה אמשתחוה להר, דהר מותר ועובדה בסייף.

    5א"ל רב אחא מדפתי לרבינא: למאי דקאמר ליה רבא בר רב חנן לאביי, אימא יצאה השתחואה ללמד על הכלל כולו, (דברים יב, ל) ״איכה יעבדו״ למעוטי מאי?

    6וכי תימא: למעוטי הפוער עצמו לזובחים? מהשתחואה נפקא! מה השתחואה דרך כיבוד, אף כל דרך כיבוד.

    7אלא, למעוטי הפוער עצמו למרקוליס. ס"ד אמינא: הואיל ועבודתו בזיון הוא, אף כל בזיון? קמ"ל׃

    8אלא הא דאמר רבי אליעזר: מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב? שנאמר: ״(ויקרא יז״, ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים׃

    9אם אינו ענין לכדרכה, דכתיב ״איכה יעבדו״, תניהו ענין לשלא כדרכה.

    10שלא כדרכה, מהשתחואה נפקא.

    11התם, בזובח להכעיס.

    12רב המנונא אירכסו ליה תורי. פגע ביה רבה, רמא ליה מתני' אהדדי: תנן ״העובד עבודת כוכבים עובד אין, אומר לא. והאנן תנן: ״האומר אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד?

    13א"ל באומר ״איני מקבלו עלי אלא בעבודה״.

    14רב יוסף אמר: תנאי שקלת מעלמא? תנאי היא, דתניא: האומר ״בואו ועבדוני״ רבי מאיר מחייב, ור' יהודה פוטר.

    15היכא דפלחו כולי עלמא לא פליגי, דכתיב: ״(שמות כ״, ג) ״לא תעשה לך פסל״. כי פליגי בדיבורא בעלמא. רבי מאיר סבר: דיבורא מילתא היא, ורבי יהודה סבר: דיבורא לאו מילתא היא.

    16הדר אמר רב יוסף: לאו מילתא היא דאמרי, דאפילו לר' יהודה בדיבורא נמי חיובי מחייב. (דתנן), רבי יהודה אומר: לעולם אינו חייב עד שיאמר ״אעבוד״, ״אלך ואעבוד״, ״נלך ונעבוד״.

    17במאי קמיפלגי? במסית לעצמו ואמרי ליה ״אין״ קמפלגי מר סבר, מסית לעצמו שמעי ליה, ואין דקאמרי ליה קושטא הוא; ומ"ס מסית לעצמו לא שמעי ליה, מימר אמרי:

    Tosafot

    ריש לקיש אמר מותרתפי' בהנאה ולא באכילה דמומר לעבודת כוכבים אסור לאכול משחיטתו אי נמי אפילו באכילה שרי כיון דלא היה מומר מעיקרא ובשחיטה זו הוא דנעשה מומר:

    איכה יעבדו למעוטי מאיתימה השתא נמי דאמר זביחה יצאה ללמדך תקשה ליה איכה יעבדו למעוטי מאי דלמעוטי שלא כדרכה בשאר עבודות לא איצטריך דמזביחה נפקא דוקא עבודת פנים וע"כ איכה יעבדו לרבויי אתא כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס דלא נפקי ליה לא מזביחה ולא מהשתחואה ואי לאו איכה יעבדו ה"א דאפילו כדרכה בעינן דרך כיבוד וי"ל דאי השתחואה ללמד יצאה לחייב בשאר עבודות אפילו שלא דרך כבוד כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס נמי לא צריך קרא דמהשתחואה נפקא אע"ג דעבודתה דרך בזיון כיון שעובדין אותה בכך וגדולה מזו בעי למימר הש"ס בסמוך דנפקא ליה פוער למרקוליס מהשתחואה דלהכי איצטריך איכה יעבדו אע"ג דאין עבודתו בכך אלא משום דעבודתו דרך בזיון וכ"ש פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס אע"ג דדרך בזיון כיון דעבודתו בכך:

    מניין לזובח בהמה למרקוליסדמזובח לאלהים נפקא לן בזובח למכובדים אבל בזובח למבוזים לא וא"ת אזהרה שמענו מלא יזבחו עונש מנא ליה בזובח למבוזים ועו"ק דמזובח לאלהים שמענו לעיל עונש אבל אזהרה לזובח שלא כדרכה מנא ליה דהא לעיל גבי השתחואה איצטריך קרא לעונש ואזהרה שלא כדרכה וי"ל דזובח לאלהים לעונש ולא יזבחו לאזהרה וניחא השתא דקאמר אם אינו ענין לכדרכה דהא כתיב איכה יעבדו דהל"ל אם אינו ענין למכובדים דהא כתיב זובח לאלהים וגו' תנהו ענין למבוזים והשתא לכל שלא כדרכה איצטריך לא יזבחו ולא נקט מרקוליס אלא משום דסתם מבוזים לאו אורחייהו בזביחה וא"ת נימא דהני קראי למכובדים אבל למבוזים מנא לן דהא לקמן שלש השתחואות חד איצטריך לכשלא כדרכה דמכובדים וחד לשלא לא כדרכה דמבוזים וי"ל כיון דגלי קרא גבי השתחואה דלא שני ה"ה בשאר עבודות וכן פי' בקונט' לקמן:

    האומר אעבודפ"ה משנתרצה חייב דנפקא ליה מלא תאבה ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב וקשה דאכתי לא ס"ד האי טעמא עד דמייתי ליה דרב יוסף אלא היינו טעמא דמקבלו עליו באלוה:

    ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליהתימה נהי דלא שמעי ליה ליחייב מיהא כשאר מסית דמחייב בדיבורא כשמכמינין לו עדים ואמרו היאך נניח אלהים חיים ונעבוד עצים ואבנים ואם אין חוזר בו חייב דהכי משמע ויש לומר דוקא מסית לעבודת כוכבים דשמעי ליה דממשכי בתריה טפי אבל מסית לעצמו לא חשיב מסית כ"כ משום דלא שמעי ליה דאמרי מ"ש איהו מינן ועי"ל דבכולה שמעתין פליגי בניסת והא דקאמרינן לעיל היכא דפלחו כ"ע לא פליגי ר"ל במסית כ"ע לא פליגי דכיון דאי פלחו מחייב על כן יש לחייב המסית בדיבוריה במסית לעבודת כוכבים כי פליגי בדיבורא בעלמא בניסת כשאמר אין דרבי מאיר סבר דיבורא מילתא הוא ומחייב ניסת ומסיק דניסת לעבודת כוכבים דשמעי ליה אפילו רבי יהודה מודה דמחייב בדיבור כי פליגי במסית לעצמו אי מחייב ניסת או לא אבל במסית פשיטא דמחייב בדיבורא:

    Edition: Vilna Edition · License: CC-BY-SA

    Tap a passage to mark the comments that open with the same words.

    More commentaries

    Meiri

    המשתחוה להר אע"פ שאין ההר נאסר שהרי אמרו על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם אעפ"כ עובדיהם במיתה הראויה להם כמו שביארנו במקומו:

    יתבאר בפרק זה על המסית את חבירו לעבוד ע"ז שמכיון ששמע לו חבירו וניסת לעשות כן אע"פ שלא עבד שניהם בסקילה ואפילו לא היה מפתהו ולא היה מספר לו בשבחה של ע"ז אלא שהיה אומר לו אעבוד צלם פלוני או אלך ואעבוד והסית את חבירו בכך והלה ניסת לעשות כמהו שניהם נסקלין אע"פ שבאלך ואעבוד הוא מחוסר הליכה ושמא אף הוא אינו הולך וכן בנלך נעבוד אע"פ שכלל אחרים עמו ושמא אותם אחרים אינם הולכים הואיל ומ"מ הוא אומר דברים אלו בפני חבירו בכונה שיהא חבירו ניסת לו וניסת לו שניהם בסקילה בין שהיה אומר כן ליחיד בין שהיה אומר כן לרבים בין שהיה מסית לעבוד אדם או הר או כוכב או איזה מין שבכל דבר בין שהיה מסית זה ישראל משומד בין שהיה ישראל גמור שיש לומר עליו שמא ימלך אבל אם לא היה אומר דבר זה לאחר או לאחרים אלא בינו לבין עצמו שהיה פוסח בדבר זה בינו לבין עצמו ומתוך מבוכתו היה גומר בדעתו ואומר אעבוד שלא ע"י מסית או אלך ואעבוד ולא היה משייר בדבורו לומר שאינו מקבלו עדין באלוה עד שיעבד שמן הסתם הואיל וגמר שיעבוד הדבר מוכיח שהוא מקבלו ואעפ"כ הואיל ולא לאחרים הוא אומר אינו נסקל עד שיעבוד הואיל ואינו מקבלו מעכשיו באלוה בפירוש וזהו שאמר כאן בניסת מפי עצמו כאן בניסת מפי אחרים:

    ויש פוסקין אף בזו שהוא חייב ממה שאמרו בסוף הסוגיא לא זו אף זו קתני ולא יראה כן ומעולם לא חלק אדם בניסת מפי עצמו לחייב בלא עבודה או קבלת אלהות ולא נאמר לא זו אף זו קתני אלא שהיו מפרשים עובד אין אומר לא אף בשאומר כן על ידי מסית ובזו ודאי כך היא שמכיון שניסת נתחייבו שניהם אבל ניסת מעצמו ואין שם לא מסית ולא מוסת דברי הכל שאינו חייב עד שיעבוד:

    היה מסית אחרים לעבודת עצמו ואמר להם באו ועבדוני וניסתו לומר הן אינו נסקל עד שיעבדוהו שמן הסתם אין בני אדם נמשכין אחריו הא כל שהיה מסית לעבודת אחר מכיון שניסתו לו נסקל הוא והניסת לו:

    המסית יחיד או יחידים נסקל הוא והניסתים אבל המסית רוב העיר נקרא מדיח ויחידים הניסתים בסקילה וממונן פלט ורוב העיר שניסתו בסייף וממונן אבד כמו שיתבאר:

    Edition: Meiri on Shas · License: unknown

    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 61a

    Sanhedrin 61a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 311 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Open the full commentary page

    Rashi

    Prohibited deriving benefit from the animal [is prohibited], even though its slaughter was not for idol worship. Even if its blood was not [ultimately] sprinkled for idol worship, it is forbidden. The reason for [this ruling regarding] slaughter of non-consecrated [animals] is as derived by Rabbi Yoḥanan analogously from [the law] of piggul, which is [likewise involving intention during] one act of service regarding another: one who slaughters the sacrifice with the intention of sprinkling its blood on the following day [when it must be done that very day], it is piggul.

    And Reish Lakish says it is permitted he does not derive [the law regarding] "outside" [regular non-consecrated animals] from "inside" [i.e., the law of piggul]: [for non-consecrated animals in the context of idol worship], intention from one service to another is irrelevant.

    This works out well that the verse superfluously mentions slaughtering to teach a general principle [that only similar acts of service are punishable by death], and that we do not apply this exposition [of the verse's mention slaughtering being superfluous] as implying that one who has an intention from one act of service to another [renders the animal forbidden] -- works out well according to Rabbi Yoḥanan, since he derives its prohibition from [the law of] the intention of piggul. It is possible that one can derive the person's liability [to the death penalty for intention for idol worship in a different service while performing a service] from there as well. Thus one must say that [the verse's mention of] "slaughtering" is indeed superfluous. But according to Reish Lakish, who does not derive [prohibition] for idol worship from piggul, let us say that this mention of "slaughtering" is in fact for the following purpose: that [one is liable] for intending to perform another act of service during [the present] act of service.

    Those idolators who worship the mountains it is taught in a baraita in Tractate Avodah Zarah [Avodah Zarah 45a:1] that deriving benefit from the mountains is permitted, as it is written: "their gods, upon the [high] mountains" [Deuteronomy 12:2] -- but [you are] not [obligated to destroy] the hills [themselves that are] their gods.

    The ones who worshiped it by the sword even though it is attached [to the ground], it is not forbidden; nevertheless, it is still idol worship. Here too, no verse is needed, since slaughter is necessary for the sprinkling of the blood, and this one intended during the slaughter to sprinkle [the blood for idol worship], he is therefore considered as one who performed an act of idol worship, since sprinkling [of the blood] without having slaughtered is not sufficient [as an act of service]. Therefore you are forced to concede that if [as Rava bar Rav Ḥanan proposed] "bowing down" is mentioned specifically [in the verse] to teach a general principle, it was not necessary to also write "slaughtering".

    "How do they serve" implying that [if worshiped] in their usual fashion -- yes; not in their usual fashion -- no [this is not the subject of the verse's warning].

    To exclude what [to exclude which rite] that is not in the [idolatry's] usual fashion. Since we have derived from [the verse's singling out of] "bowing" that one is liable even for [those rites that are] not [also] services in [the Temple], [then what is meant to be excluded from the warning as a rite] that is not in the usual fashion? If we would say that it comes to exclude [worshiping] an idol with a degrading rite when its usual service is honorable -- for example, one who defecates before an idol which is supposed to be sacrificed to -- why would this verse [of "how do they serve"] be needed to exclude it?

    It is derived from bowing which teaches the general principle that one is only liable for an honorable rite, like bowing.

    14 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 61a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Tosafot

    ריש לקיש אמר מותרת פי' בהנאה ולא באכילה דמומר לעבודת כוכבים אסור לאכול משחיטתו אי נמי אפילו באכילה שרי כיון דלא היה מומר מעיקרא ובשחיטה זו הוא דנעשה מומר:

    איכה יעבדו למעוטי מאי תימה השתא נמי דאמר זביחה יצאה ללמדך תקשה ליה איכה יעבדו למעוטי מאי דלמעוטי שלא כדרכה בשאר עבודות לא איצטריך דמזביחה נפקא דוקא עבודת פנים וע"כ איכה יעבדו לרבויי אתא כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס דלא נפקי ליה לא מזביחה ולא מהשתחואה ואי לאו איכה יעבדו ה"א דאפילו כדרכה בעינן דרך כיבוד וי"ל דאי השתחואה ללמד יצאה לחייב בשאר עבודות אפילו שלא דרך כבוד כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס נמי לא צריך קרא דמהשתחואה נפקא אע"ג דעבודתה דרך בזיון כיון שעובדין אותה בכך וגדולה מזו בעי למימר הש"ס בסמוך דנפקא ליה פוער למרקוליס מהשתחואה דלהכי איצטריך איכה יעבדו אע"ג דאין עבודתו בכך אלא משום דעבודתו דרך בזיון וכ"ש פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס אע"ג דדרך בזיון כיון דעבודתו בכך:

    מניין לזובח בהמה למרקוליס דמזובח לאלהים נפקא לן בזובח למכובדים אבל בזובח למבוזים לא וא"ת אזהרה שמענו מלא יזבחו עונש מנא ליה בזובח למבוזים ועו"ק דמזובח לאלהים שמענו לעיל עונש אבל אזהרה לזובח שלא כדרכה מנא ליה דהא לעיל גבי השתחואה איצטריך קרא לעונש ואזהרה שלא כדרכה וי"ל דזובח לאלהים לעונש ולא יזבחו לאזהרה וניחא השתא דקאמר אם אינו ענין לכדרכה דהא כתיב איכה יעבדו דהל"ל אם אינו ענין למכובדים דהא כתיב זובח לאלהים וגו' תנהו ענין למבוזים והשתא לכל שלא כדרכה איצטריך לא יזבחו ולא נקט מרקוליס אלא משום דסתם מבוזים לאו אורחייהו בזביחה וא"ת נימא דהני קראי למכובדים אבל למבוזים מנא לן דהא לקמן שלש השתחואות חד איצטריך לכשלא כדרכה דמכובדים וחד לשלא לא כדרכה דמבוזים וי"ל כיון דגלי קרא גבי השתחואה דלא שני ה"ה בשאר עבודות וכן פי' בקונט' לקמן:

    האומר אעבוד פ"ה משנתרצה חייב דנפקא ליה מלא תאבה ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב וקשה דאכתי לא ס"ד האי טעמא עד דמייתי ליה דרב יוסף אלא היינו טעמא דמקבלו עליו באלוה:

    ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה תימה נהי דלא שמעי ליה ליחייב מיהא כשאר מסית דמחייב בדיבורא כשמכמינין לו עדים ואמרו היאך נניח אלהים חיים ונעבוד עצים ואבנים ואם אין חוזר בו חייב דהכי משמע ויש לומר דוקא מסית לעבודת כוכבים דשמעי ליה דממשכי בתריה טפי אבל מסית לעצמו לא חשיב מסית כ"כ משום דלא שמעי ליה דאמרי מ"ש איהו מינן ועי"ל דבכולה שמעתין פליגי בניסת והא דקאמרינן לעיל היכא דפלחו כ"ע לא פליגי ר"ל במסית כ"ע לא פליגי דכיון דאי פלחו מחייב על כן יש לחייב המסית בדיבוריה במסית לעבודת כוכבים כי פליגי בדיבורא בעלמא בניסת כשאמר אין דרבי מאיר סבר דיבורא מילתא הוא ומחייב ניסת ומסיק דניסת לעבודת כוכבים דשמעי ליה אפילו רבי יהודה מודה דמחייב בדיבור כי פליגי במסית לעצמו אי מחייב ניסת או לא אבל במסית פשיטא דמחייב בדיבורא:

    Tosafot on Sanhedrin 61a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Meiri

    המשתחוה להר אע"פ שאין ההר נאסר שהרי אמרו על ההרים אלהיהם ולא ההרים אלהיהם אעפ"כ עובדיהם במיתה הראויה להם כמו שביארנו במקומו:

    יתבאר בפרק זה על המסית את חבירו לעבוד ע"ז שמכיון ששמע לו חבירו וניסת לעשות כן אע"פ שלא עבד שניהם בסקילה ואפילו לא היה מפתהו ולא היה מספר לו בשבחה של ע"ז אלא שהיה אומר לו אעבוד צלם פלוני או אלך ואעבוד והסית את חבירו בכך והלה ניסת לעשות כמהו שניהם נסקלין אע"פ שבאלך ואעבוד הוא מחוסר הליכה ושמא אף הוא אינו הולך וכן בנלך נעבוד אע"פ שכלל אחרים עמו ושמא אותם אחרים אינם הולכים הואיל ומ"מ הוא אומר דברים אלו בפני חבירו בכונה שיהא חבירו ניסת לו וניסת לו שניהם בסקילה בין שהיה אומר כן ליחיד בין שהיה אומר כן לרבים בין שהיה מסית לעבוד אדם או הר או כוכב או איזה מין שבכל דבר בין שהיה מסית זה ישראל משומד בין שהיה ישראל גמור שיש לומר עליו שמא ימלך אבל אם לא היה אומר דבר זה לאחר או לאחרים אלא בינו לבין עצמו שהיה פוסח בדבר זה בינו לבין עצמו ומתוך מבוכתו היה גומר בדעתו ואומר אעבוד שלא ע"י מסית או אלך ואעבוד ולא היה משייר בדבורו לומר שאינו מקבלו עדין באלוה עד שיעבד שמן הסתם הואיל וגמר שיעבוד הדבר מוכיח שהוא מקבלו ואעפ"כ הואיל ולא לאחרים הוא אומר אינו נסקל עד שיעבוד הואיל ואינו מקבלו מעכשיו באלוה בפירוש וזהו שאמר כאן בניסת מפי עצמו כאן בניסת מפי אחרים:

    ויש פוסקין אף בזו שהוא חייב ממה שאמרו בסוף הסוגיא לא זו אף זו קתני ולא יראה כן ומעולם לא חלק אדם בניסת מפי עצמו לחייב בלא עבודה או קבלת אלהות ולא נאמר לא זו אף זו קתני אלא שהיו מפרשים עובד אין אומר לא אף בשאומר כן על ידי מסית ובזו ודאי כך היא שמכיון שניסת נתחייבו שניהם אבל ניסת מעצמו ואין שם לא מסית ולא מוסת דברי הכל שאינו חייב עד שיעבוד:

    היה מסית אחרים לעבודת עצמו ואמר להם באו ועבדוני וניסתו לומר הן אינו נסקל עד שיעבדוהו שמן הסתם אין בני אדם נמשכין אחריו הא כל שהיה מסית לעבודת אחר מכיון שניסתו לו נסקל הוא והניסת לו:

    המסית יחיד או יחידים נסקל הוא והניסתים אבל המסית רוב העיר נקרא מדיח ויחידים הניסתים בסקילה וממונן פלט ורוב העיר שניסתו בסייף וממונן אבד כמו שיתבאר:

    Meiri on Sanhedrin 61a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא שלאי כדרכה מהשתחואה נפקא כו' בפרק השוחט ומעלה כתבו התוספות וקצת קשה ומאי קושיא דילמא איצטריך לאזהרה דמחשבין מעבודה לעבודה דהא לעולם כך הוא דלא יזבחו לאזהרה וזובח לאלהים וגו' לעונש ותרצו דאם איתא דהשתחואה ללמד על הכלל אם כן לא תעבדם למגפף ומנשק הוה מיותר לן לאזהרה אזביחה מעבודה לעבודה דהא מהשתחואה ילפינן חיוב מיתה במגפף ומנשק עכ"ל עיין שם:

    תוס' בדבור המתחיל איכה יעבדו כו' וע"כ איכה יעבדו לרבויי אתי כגון פוער לפעור כו' עכ"ל לכאורה אינו מדוקדק דלפום סברא דהשתא דזביחה יצא מן הכלל כו' על כרחך דאיצטריך נמי איכה יעבדו למגפף ומנשק דלא אתי מזביחה דהוי עבודת פנים ויש לומר דנקטו בדבריהם פוער כו' משום דלפי קושייתם דהשתחואה יצא מן הכלל כו' לא איצטריך לן איכה יעבדו וגו' למגפף ומנשק דמהשתחואה אתי אלא משום פוער לפעור כו' איצטריך איכה יעבדו וגו' ומיהו דחוק לדברי התוספות לשון איכה יעבדו למעוטי מאי כו' דמשמע דאי זביחה יצא מן הכלל שפיר אתי איכה יעבדו למעוטי ואינו כן אלא דלרבויי אתי והכי הוה ליה למימר איכה יעבדו לרבויי מאי ודברי בעל המאור יתיישבו בזה דהכי קאמר בשלמא דאי זביחה יצא מן הכלל איצטריך איכה יעבדו למעוטי מגפף לנושקים דאי מזביחה הוה אמינא למעוטי מגפף לזובחים שזו עבודת פנים וזו אינו עבודת פנים כו' אבל מגפף לנושקים דאידי ואידי דרך כבוד הוה אמינא ליחייב קא משמע לן איכה יעבדו למעוטי כו' אבל אי השתחואה יצתה ללמד על הכלל כו' ואתרבי כל דרך כבוד אפילו מגפף לנושקים איכה יעבדו למעוטי מאי ואוקמינא בפוער למרקוליס כו' עיין שם באורך:

    בד"ה ומר סבר כו' והא דקאמרינן לעיל היכא דפלחו ליה כולי עלמא לא פליגי רצה לומר כו' עכ"ל דבניסת לא הוה איצטריך לן למימר היכא דפלח חייב הניסת העובד עבודת כוכבים דתנאי לא פליגי אלא בדיבורא ופלח דעשה מעשה מאן דכר שמיה אבל במסית ודאי דאיצטריך לאשמועינן דאי פלחו ליה אע"ג דאיהו לא עבד מעשה חייב אדיבוריה וכיון דהשתא כמו שהקשו התוס' ע"כ דבכולה שמעתין בניסת פליגי אבל במסית ודאי אי נמי דלא שמעינן ליה דחייב על כרחך דהכי קאמר דלכך המסית חייב בכל גוונא דכיון דאי פלחו ליה דחייב העובד אם כן העובד לאדם ע"ז מחייב המסית לעצמו בדיבורא כמסית לשאר עבודת כוכבים וק"ל:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 61a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    תוס' ד"ה וליחשב נמי זורק וכו' והיינו כרבי יהודה דדריש בספרי וכו' ורצה לומר וזה נראה דוחק דמתניתין לא אתי אליבא דכולי עלמא בין לסברת המקשן ובין לפי האמת והא אפי' למסקנא דמתרץ זורק היינו מנסך מכל מקום איירי נמי בניסוך יין כפשוטו:

    ד"ה זובח לאלהים יחרם וכו' דהוה אמינא לעולם לכדרכה ובא ללמד על הכלל דאפילו כדרכה אינו חייב אלא בעבודת פנים מקשין התלמידים אהא דתני בברייתא לפי שיצאת וכו' מניין לרבות השתחואה תלמוד לומר וילך ויעבוד וגו' וישתחוו להם ופירש רש"י דעל כרחך לשלא כדרכה קאמר דאי בכדרכה לעובדה בכך בכלל ויעבוד הוא והשתא לפי תירוץ של התוס' זה נימא לעולם בכדרכה איירי ויצאה השתחואה מן הכלל ללמד על הכלל כולו דאפילו בכדרכה אינו חייב אלא בעבודה שהוא דרך כבוד כמו השתחואה לאפוקי פוער לפעור שהוא דרך בזיון דאינו חייב אפילו בכדרכה ואצטריך נמי זובח לאלהים יחרם ללמד על הכלל דבשלא כדרכה אינו חייב אלא בעבודת פנים ונראה לי דלא קשה מידי דעל כרחך השתחואה אתא ללמד על עצמו לחייב אפילו בשלא כדרכה דאי ללמד לכדרכה אתי דלא לחייב בעבודה מבוזה לזה לא אצטריך דמהיכא תיתי לן לחייב דהא מזובח לאלהים דיצאה זביחה מן הכלל שמעינן דשלא כדרכה אינו מחייב כי אם בעבודת פנים והכלל דוילך ויעבוד דמשמע כדרך עבודתו דהיינו בכדרכה אתי לעבודה שאינה של פנים אבל היא דרך כבוד תדע לך שהרי כתבו התוס' לקמן בסמוך בד"ה איכה יעבדו וכו' דכי אמרינן זביחה יצאת ללמד על הכלל ע"כ איכה יעבדו הגוים לרבויי אתא פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס דלא נפקא לא מזביחה ולא מהשתחואה וכו' אם כן שמע מינה דלרבויי אצטריך אבל למעוטי לא אצטריך דהא לא נפקי מזביחה וכי תימא להכי אצטריך דיצאה השתחואה ללמד שלא לחייב פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס משום דהו"א דנילף מאיכה יעבדו הגוים לרבויי פוער לפעור להכי אצטריך השתחואה למעוטי אם כן לא נכתוב לא ה"א ולא וי"ו לא לכתוב איכה יעבדו ולא השתחואה מאי אמרת איכה יעבדו אתי לרבויי פוער לפעור אם כן אי אפשר לן לומר דאתי השתחואה למעוטינהו אלא ע"כ השתחואה אתא ללמד על עצמו לחייב אפילו בשלא כדרכה ואם כן לא קשיא מידי אלא שעדיין יש להקשות לפי אותה סברא שכתבו התוס' דהוה אמינא דזובח אתא ללמד על הכלל דאפילו בכדרכה לא מחויב אלא בעבודת פנים אם כן לא אשכחן שום חיובא אלא בכדרכה בעבודת פנים ואיכה יעבדו למאי אתא דאינו צריך לא לשום מיעוט ולא לשום רבויי ויש לומר דאיכה יעבדו אתא למעוטי ולמילף דליכא חיובא בענין אחר כי אם בכדרכה דאי לאו איכה יעבדו לא הוה ידעינן כלל לחלק בין כדרכה ובין שלא כדרכה והא דכתיב וילך ויעבור הוה אמינא לא כתביה למשמעותיה לומר דוקא דבר שהוא עבודה לו כמו שכתב רש"י דלא הוי ידעינן למידק הכי אלא הוה אמינא קרא אורחא דמלתא נקט ולישנא דקרא הכי הוא ואם כן הוה אמינא אמת דזביחה אתא ללמד על הכלל דאינו חייב אלא דוקא בעבודת פנים אבל אין חילוק בין כדרכה לשלא כדרכה אבל השתא דכתיב איכה יעבדו דשמעינן מיניה דליכא חיובא אלא בכדרכה השתא הוא דאמרינן דזובח אתא ללמד על הכלל דאפילו בכדרכה לא מיחייב כי אם בעבודת פנים ובשלא כדרכה אפי' עבודת פנים אינו חייב והא דפריך בגמרא למאי דקאמר השתחואה ללמד על כולו איכה יעבדו למעוטי מאי משום דהואיל והשתחואה יצאת ללמד דכל עבודת כבוד חייב אפי' בשלא כדרכה דלכדרכה לא איצטריך לא לרבויי לעצמו ולא למעוטי עבודה מבוזה כגון פוער לפעור כאשר כתבנו למעלה וממילא שמעינן דבשלא דרך כבוד אינו חייב בשלא כדרכה ובכדרכה מיהא חייב כמו שכתבו התוס' שם ולכך פריך למעוטי מאי וכן כשהזביחה יצאה ללמד דבעבודת פנים חייב אפילו בשלא כדרכה דלא כתיב עובר אלהים בזביחה הקשו גם כן התוס' שם דלפי זה קשה איכה יעבדו הגוים למעוטי מאי דלמעוטי שלא כדרכה בשאר עבודות לא איצטריך דמזביחה נפקא אבל באותו ה"א דהוה אמרינן דזביחה אתי ללמד דלא יחייב בשום פנים כי אם בעבודת פנים אפילו כדרכה ולא הוה דייקינן דזובח איירי בשלא כדרכה מדלא כתיב זובח לאלהים בזביחה אם כן אצטריך שפיר איכה יעבדו דאי לאו איכה יעבדו לא הוי ידעינן כלל לחלק בין עובר כדרכה לשלא כדרכה והוה אמינא דזביחה אתי ללמד על הכלל דדוקא עבודת פנים חייב בכל ענין בין כדרכה ובין שלא כדרכה ושאינה עבודת פנים אינו חייב בשום ענין והשתא דכתיב איכה יעברו דשמעינן מיניה דליכא חיובא אלא בכדרכה השתא הוא דאמרי' דזביחה אתא ללמד על הכלל דאפילו בכדרכה אינו חייב אלא בעבודת פנים וכשאינה כדרכה אפילו עבודת פנים אינו חייב ובלא איכה יעבדו לא הוה ידעינן חילוק זה כלל ודו"ק זה נראה לי ברור:

    בגמרא מידי דהוה אמשתחוה להר וכו' מקשין העולם מה ראיה היא זו התם שאני דעובד ע"ז בשעה שמשתחוה מה שאין כן במחשב מעבודה לעבודה ונראה דרב אחא אית ליה בלא שום ראיה דהסברא נותנת דגברא חייב קטלא דשחיטה צורך זריקה והוה ליה כעובד ע"ז ולא מייתי ראיה אי הוה גברא חייב קטלא היאך יתיר ריש לקיש הבהמה דאין סברא שיהא גברא בר קטלא והבהמה תהא מותרת ומייתי ראיה דאשכחן כהאי גוונא בהר דהר לא מיתסר וגברא בסייף:

    שם אלא הא דאמר רבי אלעזר מניין לזובח למרקוליס וכו' שלא כדרכה מהשתחואה נפקא וכו' ופירש רש"י מניין לזובח בהמה שהוא עבודת כבוד למרקוליס שעבודתו בזיון רצה לומר דאף על גב דמזובח לאלהים יחרם ילפינן דחייב זביחה וכל עבודות אפילו בשלא כדרכה אימא הני מילי לע"ז שעבודתה דרך כבוד אבל למרקוליס שעבודתה בזיון מנלן וא"כ יש להקשות מאי פריך מהשתחואה נפקא הא השתא נמי אף על גב דאמרינן דהשתחואה יצאה לחייב בשלא כדרכה בכל עבודות דרך כבוד אימא הני מילי לע"ז שעבודתה דרך כבוד אבל למרקוליס לא ואינה קושיא דלקמן אמרינן שלשה השתחואות למה ומפרש שם דאתא אחת לשלא כדרכה אפילו משתחוה למבוזין להכי פריך שפיר דאי אמרת השתחואה ללמד על הכלל כולו יצא מהשתחואה נפקא וכמו שהשתחואה חייב אפילו בשלא כדרכה אפילו למבוזין הכי נמי כל עבודות דרך כבוד זביחה בכלל:

    שם רמי ליה מתני' אהדדי תנן העובד ע"ז עובד אין אומר לא והתנן האומר אעבוד וכו' מקשין העולם למה ליה להמקשה להקשות ממתניתין דלקמן מהא מתניתין גופה הוה מצי למרמי אהדדי רישא לסיפא דברישא תני העובד ע"ז עובד אין אומר לא ובסיפא קתני ואחד המקבלו לאלוה והאומר לו אלי אתה ואין זה קושיא כלל דכשמקבלו לאלוה ואומר אלי אתה היא גופא העבודה דבקבלה זו ובאמירה זו הוה עבודה וזה מקרי שפיר העובר ע"ז ולא קשיא מידי לרישא אבל מה שמקשה המקשה אומר לא היינו שאומר שרוצה לעבדה אח"כ אבל עכשיו באמירה זו אינה עובדה דמשמע למתני' זו דאינו חייב וממתני' דלק' משמע דחייב וקשיין אהדדי וק"ל:

    שם בגמרא תנאי היא דתניא אומר בואו ועבדוני כצ"ל וכן ברש"י:

    ברש"י ד"ה האומר משעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה וכו' משמע הכא מפירוש רש"י דמפרש מתני' דלקמן האומר אעבוד וכו' הוי פירושו שהניסת אומר אלך ואעבור וכן משמע מסוגיא דשמעתין דמקשה מינה המתני' דהכא ומתני' דהכא לא איירי בחיוב המסית אלא בחיוב העובד וכן משמע מכל שיטת שמעתתא דהכא דמפרש מתניתין דלקמן בחיוב הניסת הוא העובד ולקמן בדף ס"ה על ההיא מתניתין פירש רש"י האומר אעבוד וכו' באחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב ואם כן מפרש רש"י דאמסית קאי וכן משמע שם ממתני' גופא דלא איירי אלא במסית ע"ש וגם יש לתמוה על המקשה דהכא מה מקשה ממתניתין דלקמן דאיירי במסית אמתניתין דהכא דבמסית ודאי חייב באמירה בעלמא ובדבורו שמסית ומפתה אותו וכן יש לתמוה בשמעתין דאמר תנאי היא דתניא האומר בואו ועבדוני וכו' דזה איירי במסית ומה ענין זה למתני' דהכא ונ"ל ליישב כל זה דאמת הוא דמתני' דלקמן איירי בחיוב המסית כדמשמע לקמן וכדפירש רש"י שם ואפילו הכי פריך מינה המקשה דהכא שפיר ומוכח מינה דכל עובד ע"ז נתחייב מיד כשנתרצה לעבדה וכשאומר אעבוד בדבור בעלמא משום דהסברא היא דלא נתחייב המסית בדבורו אלא כשמדבר להניסת לשון שאם היה מודה לדבריו ונתרצה לו היה חייב דנקרא שומע ואבה וכשמדבר עמו בלשון זה אפילו אינו מתרצה לו אפילו הכי מיד נתחייב המסית כדמשמע קרא אבל אם מדבר אליו בלשון שאפילו אם היה מודה לדבריו והשיב לו הן לא היה מתחייב הניסת דלא חשיב בזה עובד ע"ז אין סברא לחייב המסית דהא לאו מידי עביד ולכך פריך הכא שפיר דמדקתני לקמן במסית דהכי אומר להניסת אעבוד או אלך ואעבוד וכו' שבאחד מכל הלשונות הללו נתחייב המסית אם כן מוכרח הוא דמתני' סבירא ליה דמיד שמשיב לו הניסת הן אעבוד גם אני נתחייב הניסת באותו אמירה בעלמא שאומר אעבוד ונתרצה ולכך חייב המסית אפילו היכא שלא נתרצה לו דאי לא נתחייב הניסת כשאומר הן אעבוד גם המסית לא היה חייב וכ"ת אם כן היכי משכחת דמסית לא חייב אלא היכא שאומר אעבוד מיד וק"ל ואם כן שמע מינה שהאומר אעבוד חייב והכא במתניתין דהכא קתני דוקא העובד ע"ז אבל אומר לא והשתא מייתי נמי שפיר תנאי היא דתניא האומר בואו ועבדוני דרבי מאיר מחייב ור"י פוטר ופשיטא היא דהיכא דפלחי כולי עלמא לא פליגי וכו' כי פליגי בדיבורא בעלמא שאמר הניסת אין אעבדך דבזה מחייב רבי מאיר ור"י פוטר אם כן שמע מינה דמדחייב רבי מאיר להמסית שמע מינה דכשאמר הניסת אעבוד נתחייב גם הוא בדיבורא בעלמא שאם היה הדין לרבי מאיר שלא נתחייב הניסת בדיבור כשאמר הן גם המסית לא חייב ורבי יהודה סבירא ליה שאין הניסת מתחייב אם היה אומר אין אעבוד ולכך המסית אינו חייב והיינו תנאי ולפי דרך זה עולה כל שיטת ההלכה יפה כהוגן:

    בתוס' ד"ה איכה יעבדו למעוטי מאי וכו' ויש לומר דאי השתחואה ללמד יצאתה לחייב בשאר עבודות אפילו שלא דרך כבוד וכו' נמי לא צריך קרא ור"ל דבשלמא אי זביחה יצאת ללמד על הכלל שלא לחייב שלא כדרכה אפילו עבודות שהן דרך כבוד כי אם עבודת פנים אבל שאינן של פנים לא לחייב כי אם כדרכה והשתחואה לגופה יצאתה הוה אמינא דעבודות שהן של בזיון אפילו בכדרכה לא לחייבו כגון פוער לפעור דלא נפקא לא מזביחה ולא מהשתחואה והכלל דוילך ויעבוד הוה אמינא דלא איירי אלא בעבודה שהיא דרך כבוד לכך אצטריך איכה יעבדו לרבויי פוער לפעור אבל אי אמרת דהשתחואה יצאת ללמד דכל עבודה שהיא דרך כבוד חייב אפי' שלא כדרכה מכלל דהכלל דוילך ויעבור דמשמע דבר שהיא עבודה לו כדפירש רש"י לעיל ע"כ לא איירי אלא במבוזין כגון פוער לפעור אם כן איכה יעבדו למה לי דלרבויי פוער לפעור לא אצטריך דהא מוילך ויעבוד נפקא ולמעוטי פוער למכובדי' נמי לא אצטריך דמהשתחואה נפקא ודו"ק:

    5 more comments on this page.

    Maharam on Sanhedrin 61a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 61, Amud Aleph, about 311 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 15 words

      Opens “אסורה, וריש לקיש אמר: מותרת.…”

    2. Segment 28 words

      Opens “הניחא לר' יוחנן, אלא לריש לקיש בעי…”

    3. Segment 329 words

      Opens “מתקיף לה רב פפא: ולרבי יוחנן לא…”

      Named: רב פפא, רבי יוחנן.

    4. Segment 432 words

      Opens “מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא:…”

      Named: רב אחא, רב איקא.

    5. Segment 527 words

      Opens “א"ל רב אחא מדפתי לרבינא: למאי דקאמר…”

      Named: רב אחא, רב חנן, רבא, אביי.

    6. Segment 616 words

      Opens “וכי תימא: למעוטי הפוער עצמו לזובחים? מהשתחואה…”

    7. Segment 715 words

      Opens “אלא, למעוטי הפוער עצמו למרקוליס. ס"ד אמינא:…”

    8. Segment 821 words

      Opens “אלא הא דאמר רבי אליעזר: מנין לזובח…”

      Named: רבי אליעזר.

    9. Segment 911 words

      Opens “אם אינו ענין לכדרכה, דכתיב ״איכה יעבדו״,…”

    10. Segment 104 words

      Opens “שלא כדרכה, מהשתחואה נפקא.…”

    11. Segment 113 words

      Opens “התם, בזובח להכעיס.…”

    12. Segment 1228 words

      Opens “רב המנונא אירכסו ליה תורי. פגע ביה…”

      Named: רב המנונא, רבה.

    13. Segment 137 words

      Opens “א"ל באומר ״איני מקבלו עלי אלא בעבודה״.…”

    14. Segment 1418 words

      Opens “רב יוסף אמר: תנאי שקלת מעלמא? תנאי…”

      Named: רב יוסף, רבי מאיר.

    15. Segment 1531 words

      Opens “היכא דפלחו כולי עלמא לא פליגי, דכתיב:…”

      Named: רבי מאיר, רבי יהודה.

    16. Segment 1629 words

      Opens “הדר אמר רב יוסף: לאו מילתא היא…”

      Named: רב יוסף, רבי יהודה.

    17. Segment 1727 words

      Opens “במאי קמיפלגי? במסית לעצמו ואמרי ליה ״אין״…”

    Sages named on this page

    • Rav Aha b. Rav Ika · Amoraim · Fifth Generation of Amoraim

      Rav Ika, a prominent Amora, was the nephew of Rav Aha bar Yaakov and a key figure in Rav Ashi's academy.

      Source: Sanhedrin 61a · Segment 4 — “מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: ולר"ל מי…

    • Rav Yosef · Third Generation Amoraim

      Rav Yosef, a prominent blind Amora, was a student of Rav Yehuda bar Yechezkel and a contemporary of Rabbah.

      Source: Sanhedrin 61a · Segment 14 — “רב יוסף אמר: תנאי שקלת מעלמא? תנאי היא, דתניא:…

    • Rav Aha · Amoraim · Fourth Generation of Amoraim

      Rav Aha, a prominent sage of the fourth generation of Amoraim, served as a Dayan in Lod and was highly influential, contributing…

      Source: Sanhedrin 61a · Segment 4 — “מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא: ולר"ל מי…

    Smart source finder

    Type a reference or pick tractate, book or part and the exact unit — the finder resolves it to a page on this site and shows which sages cite it.

    Resolved to: Sanhedrin 61a

    Open in the reader

    Source: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · License: CC-BY-SA

    Edition: Wikisource Talmud Bavli · Wording checked against the source on 07/09/2026