Talmud Builders

    Commentary page

    Sanhedrin 72a

    This page gathers the commentary on one source unit: the classic commentaries as they are printed, the sources the text cites, the sages named in it and direct links back to the text.

    Read the full text in the reader
    Babylonian Talmud · folio map

    Sanhedrin 72a

    Sanhedrin 72a. The full printed text of this folio side — 17 numbered segments, about 424 words — with the classic commentaries printed on the page.

    Rashi

    גמ' מגמר מכלה:

    למודו מה שהורגל בבשר ויין:

    שקט לצדיקים הנייה להם והנייה לעולם שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות:

    מתני' הבא במחתרת שאמרה תורה יהרג:

    נידון על שם סופו דהא לא קטל ומקטיל משום דסופו להרוג בעל הבית כשיעמוד כנגדו להציל ממונו:

    יש לו דמים חייב אם אינו ראוי ליהרג כגון אב על הבן דתניא לקמן דאין הבן רשאי להרוג את אביו הבא עליו במחתרת משום דרחמי האב על הבן ולא בא על עסקי נפשות ואי הוה קאי בריה לאפיה להציל ממונו אין בדעתו של אביו להורגו:

    חייב לשלם החבית כשאר מזיק:

    אין לו דמים כגון שאר כל האדם שניתן רשות לבעל הבית להורגו פטור מלשלם דחיוב מיתה וחיוב תשלומין באין כאחד ואע"פ שניצל פטור מן התשלומין דקי"ל (כתובות דף לה.) חייבי מיתות שוגגין כגון שלא התרו בהן אין משלמין ממון שעם המיתה אע"פ שאין נהרגין:

    22 more comments on this page.

    Rashi on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Tosafot

    מסתברא מילתיה דרב בששיבר ואם תאמר מאי קמ"ל תנינא ושיבר את החבית פטור ויש לומר אי ממתני' ה"א שיבר בעודו במחתרת קמ"ל רב אפילו שיבר אחר כך:

    אפילו נטל תימה הא תנן במרובה (ב"ק דף סב:) אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל פירוש כדדרשינן וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב ואמר רב בגמרא לא שנו אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש קנאו גנב ראשון וגנב שני משלם תשלומי כפל לגנב ראשון אלמא קודם יאוש לא קני ויש לומר דהתם בגנב מגגו חצירו וקרפיפו דלאו בר קטלא הוא דבעי התראה אבל הכא במחתרת דמחתרתו זו היא התראתו דלקמן:

    לא קבלינהו הואיל ונפק מפומיה דרב תימה הא מיחייב לצאת ידי שמים כדאמר בפ' הפועלים (ב"מ דף צא. ושם) גבי החוסם פרה ודש בה (ואתנן) אסרה תורה אפילו בא על אמו ויש לומר דכאן לא היו רוצים להחזיר אא"כ יתחייבו בדיני אדם:

    Tosafot on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · CC-BY-SA

    Meiri

    המשנה החמישית והכוונה לבאר בה ענין החלק הרביעי והוא שאמר הבא במחתרת ידון על שם סופו כלומר זה שהתירה תורה בנמצא במחתרת להרגו אע"פ שהיה לנו לומר אם ממון הוא מתחייב גופו מי מתחייב על שם סופו הוא והוא שחזקתו שהוא בא על מנת שאם יעמוד בעל הבית ויתריס כנגדו שיהרגנו ומעתה הרי הוא כבא להרגו והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו והיכן אמרה פירשוה במדרש תנחומא מצרור את המדינים כי צוררים הם לכם ולשון צוררים ר"ל מתמידים להצר לכם ומעתה הצרו להם אחר שדעתם להצר לכם ולא סוף דבר שהרשות ביד בעל הבית להרגו אלא אף לכל המוצאו שהרי כרודף הוא חשוב ומעתה כל שנתברר הדבר לבעל הבית ולכל אדם שגנב זה אינו בא על עסקי נפשות ושאפילו יעמוד בעל הבית כנגדו להציל ממונו אין גנב זה בא להרגו כגון אב הבא במחתרת בבית בנו שהדבר ידוע שרחמי האב על הבן אין לבעל הבית ולא לאחרים להרגו ואם הרגו חייב עליו הרי למדנו שיש נמצא במחתרת שאם הרגוהו חייב עליו כגון אב בביתו של בן ויש שאין לו דמים כגון נמצא בבית של נכרי או אף הבן בביתו של אב מעתה כל שבא במחתרת בבית חברו ושבר בכניסתו את הכלים אם יש לו דמים חייב בתשלומין אחר שאינו נהרג ואפילו שלא בכונה שהרי אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד ואם הוא מאותם שאין להם דמים פטור שהרי חיוב מיתה ותשלומין הוא ואפילו ניצל פטור שמ"מ דין מיתה ודין תשלומין באין כאחד:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    זה שביארנו בשבר כלים שהוא פטור כבר ביארנוה כששברם בביאתו ר"ל בעוד שהוא לשם שהיה עליו דין מיתה והרי מיתתו ותשלומין באין כאחד אבל אם נטלם ויצא חייב להחזירם ואין אומרים שקנאם בדמו ובנפשו ולא עוד אלא אפילו שיברם אח"כ חייב לשלם הואיל ובשעת שבירה שהיא שעת חיוב התשלומין כבר ניצול מן המיתה מעתה כל שהם בעין ברשות בעלים הם ואעפ"כ כל שנאנסו ברשותו הם להתחייב כדין שואל וחכמי הראשונים שבגירונדה פסקו בחבוריהם שאם נשברו אח"כ פטור וקשה להם מה שאמרו בשביעי של קמא האי מאן דגזל חביתא לחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה זוזי תברה משלם ארבעה כיון דאלו איתא הדרא בעינה ההוא שעתה גזלה ותירצו דשאני דין רודף מדין גזלן שהרודף קנאם בדמו מעכשיו לכשישברו ואע"פ שאם לא נשברו חוזרין חומרא בעלמא הוא מפני שאין זה תשלומין אלא חזרת ממון לבעלים ושמא תאמר לדעת זה הגונב כיס בשבת יפטר משום מחתרת אפשר שהיא עסוקה בשלא נכנס במחתרת שצריך התראה כמו שיתבאר ויש פוסקין לפטור אף בנטל ושהם בעין מדקאמר והאלהים אמר רב וממה שאמרו ברבא דאיגנבו ליה תורי אהדרינהו ליה ולא קבלינהו ואין זה כלום שזה שאמרו והאלהים אמר רב כבר נדחה בסוגיא כדאמרינן ולא היא וכו' ומעשה של רבא מדת חסידות היתה ולכבודו של רב וכמו שאמרו הואיל ונפק מפומיה דרב ועיקר הדברים כדעת ראשון:

    הגונב כיס בשבת והגביהו ברשות בעלים ואח"כ הוציאו לרשות הרבים והלך לו עמו חייב בתשלומי כפל שהרי נתחייב בגנבה משעה שהגביהו שהגבהה קונה בכל מקום ולחיוב נפשו לא בא עד שיצא והוציאו אבל אם לא הגביהו אלא שהיה מגרר ויוצא שנמצא שלא קנאו עד שהוציאו והגביהו בשעת הוצאה או שצרף ידו למטה משלשה וקבלו שאלמלא כן הרי משיכה אינה קונה ברשות הרבים שנמצא חיוב שבת וגניבה באין כאחד פטור מתשלומי כפל ואם נאבד הכיס פטור אף מתשלומיו:

    Meiri on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Meiri on Shas · unknown

    Maharsha (Chidushei Halachot)

    גמרא ת"ר אין לו דמים כו' אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום כו' דמים לו כו' אם ברור הדבר כשמש שיש לו שלום כו' כאן באב על בן וכאן בבן על אב כו' לכאורה ודאי פירוש שמועה זו כמו שפירשה הרא"ם וז"ל שהברייתא המדבקת אם זרחה השמש עם אין לו דמים כו' שאין לו שלום עמך מיירי באב על בן דסתם אב מרחם על בנו כו' ולכך לא ניתן להרגו אלא כשיודע בבירור שבא להרגו כו' והברייתא המדבקת אם זרחה השמש עם דמים לו כו' שיש לו שלום עמך דמים לו מיירי בבן על האב דסתם בן אם יעמוד האב כנגדו יהרגהו ולכן אינו חייב על הריגתו אלא כשיודע בבירור שאם יעמוד כנגדו להציל ממונו לא יהרגהו כו' עכ"ל וכך הביאו התוספות בשמעתין שכתבו אהך דריש פסחים אי פשיטא לך מלתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא כו' דיש לפרש כולה באב על בן דאי קים ליה בגויה ששונאו רוצח הוא כו' עכ"ל ע"ש אבל רש"י בחומש פירש אם זרחה השמש כו' אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך כשמש הזה שהוא שלום בעולם כך פשוט לך שאינו בא להרוג כו' כגון אב החותר לגנוב ממון הבן כו' עכ"ל ע"ש ותמה עליו הרא"ם ז"ל ורש"י ז"ל איך הניח מה שתירצו בגמ' שהסמיכות של אם זרחה השמש עם דמים לו מיירי בבן על אב ויפרש הוא באב על בן וצריך עיון והאי דקאמר אם ברור לך הדבר שיש לו שלום כו' כגון אב החותר כו' לאו בירור ממש קאמר כבירור הברייתות דלעיל דאם כן כו' אלא בירור של סברא והכי קאמר אם הסברא מוכחת שיש לו שלום כו' כגון אב החותר כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש אבל ממה שפירש רש"י לקמן דמים לו לשון רבים הוא להכי אתא לומר דבין בחול בין בשבת אסור לבן להרוג את אביו כו' אין לו דמים לשון רבים דכתיב גבי איניש דעלמא להכי כו' עכ"ל הרי מוכח בהדיא מפירושו דהך ברייתא דאין לו דמים מיירי בבן על אב והך ברייתא דיש לו דמים איירי באב על בן והוא ממש כפירושו בחומש ולכך נראה דרש"י מפרש לה דלמאי דמשנינן בשמעתין כאן באב על הבן וכאן בבן על האב דהברייתא נמי לאו בבירור ממש קמיירי אלא בבירור של סברא ומסתמא קאיירי בהך בירור של פירש"י שבחומש כמ"ש גם הרא"ם דהשתא ברייתא קמייתא מיירי בבן על האב והכי קאמר אם זרחה השמש שברור לך מסברא שאין לו שלום עמך כגון בן על אב וכ"ש אינש דעלמא אין לו דמים והרגהו ואם לאו שיצא מכלל סתם זה אל תהרגהו וברייתא בתרייתא איירי באב על בן והכי קאמר אם זרחה השמש שברור לך בסברא שיש לו שלום כגון האב על הבן אל תהרגהו ואם לאו שיצא מכלל סתם זה תהרגהו והשתא הך ברייתא מפורשת בעצמה כההיא דמכילתא וכפירש"י בחומש וכן משמע מפירש"י בשמעתין במתניתין יש לו דמים חייב אם אינו ראוי ליהרג כגון אב על הבן דתניא לקמן כו' גם ממה שפירש האב הבא על הבן כו' הלכך דמים לו כו' מכל זה מוכח שהוא מפרש הך ברייתא דדמים לו באב על הבן והיינו בבירור של סברא וסתמא ולא כמו שהבין הרא"ם שמועה זו גם מה שהקשה הרא"ם לפירש"י שפירש בחומש כשמש הזה שהוא שלום בעולם כו' דמתוך שמעתין משמע דפירוש אם זרחה השמש אינו אלא לענין ברור שיהי' ברור כשמש ולא לענין השלום כמו שדרשו במכילתא כו' ויש לתמוה מדוע הניח הברייתות הללו כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ולפי שיטתנו גם בזה אין כאן מקום תמיה לפירש"י בחומש שהרי רש"י בחומש לא הביא רק ברייתא בתרייתא דאם זרחה השמש דבק עם דמים לו כמשמעות הכתוב דאם זרחה השמש הוא תחלת הפסוק ודבק למטה עם דמים לו ואינו דבק עם אין לו דמים שהוא בפסוק אחר לעיל מיניה ולברייתא בתרייתא ודאי דאיכא לפרושי אם זרחה השמש לענין השלום כההיא ברייתא דמכילתא ובאב על הבן דמסברא יש לו שלום עמך כמו השמש שהוא שלום בעולם וזה הוא דרכו של רש"י בחימש להביא דרשה היותר פשוטה והשתא נמי ההיא דריש פסחים לאור יקום רוצח אי פשיטא לך מילתא כו' לפירש"י בחומש ובשמעתין ולדרש המכילתא יתפרש שפיר על הסתמא שברור לך מן הסברא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא כו' ובבן על האב כפירש"י שם והתוס' הכא ובפרק קמא דפסחים הבינו שמועה זו כמו שהבינה הרא"ם אבל בפירוש רש"י בחומש ובשמעתין אין לך אלא כמו שאמרו ותו לא מידי:

    בפירש"י בד"ה ולא היא כו' דאשכחן בשומרים כו' הא שלח כו' חייב דנעשה עליה גזלן כו' אבל לענין מקני כו' ומהדר להו בעינייהו דכתיב והשיב את הגזלה כו' עכ"ל קצת קשה לפי זה למה ליה לתלמודא למימר מידי דהוה אשואל הא מדין שליחות יד וגזלן גופיה איכא לאוכחי נמי שפיר דלענין אונסין הוה ברשותיה ולא לענין מקני מדחייב ליה באונס בשלח יד ואי איתא הדרא בעיניה כמו שפירש רש"י ואפשר דלא קאמר מידי דהוה אשואל אלא לפרש טעמו של דבר דלכך הוה הכא ברשותיה לענין אונסין אע"ג דלא קני ליה דמידי דהוה אשואל דחייב באונסין דמשום דכל הנאה שלו הא נמי כל הנאה שלו ויש לחייבו באונסין וק"ל:

    תוס' בד"ה מסתברא כו' קא משמע לן רב אפילו שיבר אחר כך עכ"ל וכן נראה מפירש"י וכ"כ בעל המאור אבל בעל מלחמות דחה דבריהם על פי שיטת הרי"ף ע"ש:

    בד"ה אפילו נטל תימה הא תנן במרובה כו' ואמר רב בגמרא לא שנו כו' אלמא קודם יאוש לא קני ויש לומר כו' עכ"ל ואגופא דקרא דמחייב ליה לגנב לשלם כפל לא תקשי להו לרב דאמר הכא דאפילו נטל ואיתנהו בעין בדמים קננהו דיש לומר דקרא דחיים שנים ישלם דכתיב בהאי פרשה דמחתרת קאי אאם זרחה השמש דמים לו דהיינו בברור לך כשמש דיש לו שלום עמך דאל תהרגהו דלא קננהו בדמים וחייב כפל והאי קרא דישלם שנים לרעהו דכתיב בפרשת שומרין אוקמינן ליה בפרק מרובה בטוען טענת גנב דלא שייך ביה בדמים קננהו ומיהו איכא למאן דאמר התם דהך דפרשת שומרים נמי איירי בגנב עצמו והוה מצי לאקשויי בפשיטות אדרב דהכא דאמר אפילו נטל הא בדמים קננהו והיאך יתחייב כפל אלא דניחא להו להקשות מדרב דהכא אדרב דהתם ודו"ק:

    בא"ד ויש לומר דהתם בגנב מגגו כו' אבל הכא במחתרת דמחתרתו זו היא התראתו כו' עכ"ל ומאן דלית ליה לקמן דמחתרתו זו היא התראתו ולא מפליג בין גגו וחצירו ובין מחתרת דבכולהו קננהו בדמים צ"ל דלית ליה הך מלתא דרב דאמר הכא אפילו נטל אי נמי דלית ליה הא דרב במרובה ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Maharam

    בתוס' ד"ה אפילו נטל וכו' אלמא קודם יאוש לא קני פירוש לא אמרינן בדמי קנינהו אף על גב דכל גנב שלא נמצא במחתרת אלא שנכנס הגנב דרך פתחים בר קטלא הוא כדלקמן בסמוך בדף זה ע"ב ותירצו ויש לומר דהתם בגנב מגגו וכו' דלאו בר קטלא הוא פירוש אף על גב דילפינן לקמן מדכתיב ימצא הגנב מכל מקום דאפילו בגגו חצרו וקרפיפו בר קטלא הוא היינו כשהתרו בו ובמרובה איירי דלא התרו ביה דאז לאו בר קטלא הוא ולא שייך לומר בדמים קנינהו ולכך קודם יאוש לא קני:

    Maharam on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Gilyon HaShas

    גמ' אמר רבא מסתברא כעין זה כתובות קב ע"ב גיטין יג ע"ב:

    תוס' ד"ה לא לא היו רוצים להחזיר. עי' טורי אבן חגיגה באבני שוהם דף י ע"א ד"ה נפש:

    Gilyon HaShas on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Vilna Edition · Public Domain

    Ben Yehoyada

    שֶׁיָּמוּת זַכַּאי, וְאַל יָמוּת חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם (דברים כא, יח). קשא הוה ליה למימר 'שֶׁמִּיתָה לָרְשָׁעִים' כדנקיט בשאר בבי 'הַשֶּׁקֶט לָרְשָׁעִים יַיִן וְשֵׁנָה לָרְשָׁעִים פִּזּוּר לָרְשָׁעִים' ולמה אמר מִּיתָתָן? ויש לומר בס"ד דאי הוה נקיט 'מִּיתָה לָרְשָׁעִים' הוה משמע על מיתה טבעית הנהוגה בעולם לכך נקיט 'מִּיתָתָן' ללמד דאיירי במיתה פתאומית שראויה להם ואינה נהוגה בעולם והיינו שימותו קודם זמנם וזו הנאה להם שלא ירבו בחטאים ועונות.

    וְיוֹצֵא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים, וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת (דברים כא, יח) פירוש שעל ידי כך יבא ממילא להרוג נפשות ואפילו בשבת דאז יתחייב סקילה לכן יסקל מתחילה קודם עשותו הרעה הזאת. ולפי זה קשא הוה ליה למימר 'וְהוֹרֵג נְפָשׁוֹת' ולמה נקיט 'מְלַסְטֵם'? ונראה לי בס"ד דהקשו המפרשים איך בן סורר נידון על שם סופו והלא גבי ישמעאל אמר רחמנא אין אני דן אותו אלא באשר הוא שם (בראשית רבה נג, יד)? ותרצו התם לא התחיל עדיין באותה רעה אפילו במקצת אך בן סורר התחיל ברעה דאין נעשה בן סורר אלא עד שיגנוב משל אביו ויאכל וישתה. ובזה מובן הטעם דנקיט 'מְלַסְטֵם' ללמד מה שנידון על שם סופו בשביל דהוא אחר כך מלסטם וכבר התחיל בזה שגנב מאביו עתה ואכל ושתה.

    שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם קשא הוה ליה למנקט שקט שהוא רע אחר יין ושינה ופיזור דהם הנאה? ונראה לי בס"ד דתרי בבי של מיתה ושקט תרווייהו אצטריכו ליה למנקט להו כדי לבאר ענין זה של סורר ומורה והוא דאיתא בגמרא אינו חייב אלא עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים משום דלא בעית אבל גנב משל אביו ואכל ברשות אביו אינו חייב משום דבעית מאביו, ועל זה קשה מה טעם יש בזה דבעינן שלא יהיה בעית דאז הוא חייב? לכך הביא בבא דשקט לרשעים רע להם ורע לעולם והיינו טעמא דעל ידי השקט ימשך לכמה עבירות לכן פטור בבעית כי כיון דבעית אין לו שקט אלא בלבול ועל ידי כך אינו נמשך לבו אחר דברים רעים יותר מדי. לכך סמך בבא דשקט לבבא דמיתה משום דבתרוייהו איכא לפרש טעמא דמלתא בבן סורר דנהרג אבל בבי דיין ושינה ופיזור לא שייכי בענין בן סורר ונקטינהו הכא דרך אגב מפני שיש בהם הפכיות בין צדיקים לרשעים כדרך שיש בתרי בבי קמייתא.

    Ben Yehoyada on Sanhedrin 72a · Sefaria · Edition: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    What this page contains

    A full text unit for Sanhedrin, daf 72, Amud Aleph, about 424 words in 17 segments. Segment numbers make it easier to return to an exact line; the commentaries below are quoted from their printed sources.

    A unit-by-unit map of all 17 segments on this page: opening words, the moves the text actually makes and a link back to that exact segment.

    1. Segment 146 words

      Opens “גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: וְכִי…”

    2. Segment 261 words

      Opens “אָמְרָה תּוֹרָה: יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּיב,…”

    3. Segment 325 words

      Opens “מַתְנִי׳ הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת נִידּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ.…”

    4. Segment 437 words

      Opens “גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּמַחְתֶּרֶת? חֲזָקָה…”

    5. Segment 524 words

      Opens “אָמַר רַב: הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת וְנָטַל כֵּלִים וְיָצָא…”

    6. Segment 619 words

      Opens “וְהָאֱלֹהִים! אָמַר רַב: אֲפִילּוּ נָטַל – דְּהָא…”

    7. Segment 718 words

      Opens “וְלָא הִיא, כִּי אוֹקְמִינְהוּ רַחֲמָנָא בִּרְשׁוּתֵיהּ לְעִנְיַן…”

    8. Segment 827 words

      Opens “תְּנַן: בָּא בַּמַּחְתֶּרֶת וְשִׁיבֵּר אֶת הֶחָבִית, יֵשׁ…”

    9. Segment 925 words

      Opens “הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ נָטַל נָמֵי, וְהָא דְּקָא…”

    10. Segment 1030 words

      Opens “פְּשִׁיטָא, מַזִּיק הוּא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן…”

    11. Segment 1118 words

      Opens “מֵתִיב רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: הַגּוֹנֵב כִּיס…”

    12. Segment 1212 words

      Opens “הָיָה מְגָרֵר וְיוֹצֵא – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי אִיסּוּר…”

    13. Segment 133 words

      Opens “וְהִלְכְתָא: דִּשְׁדָנְהוּ בְּנַהֲרָא.…”

    14. Segment 1414 words

      Opens “רָבָא אִיגְּנַבוּ לֵיהּ דִּיכְרֵי בְּמַחְתַּרְתָּא. אַהְדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ,…”

    15. Segment 1531 words

      Opens “תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה…”

    16. Segment 1632 words

      Opens “תַּנְיָא אִידַּךְ: ״אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים…”

    17. Segment 172 words

      Opens “לָא קַשְׁיָא,…”

    Original text

    גְּמָ׳ תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל זֶה תַּרְטֵימָר בָּשָׂר וְשָׁתָה חֲצִי לוֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי אָמְרָה תּוֹרָה יֵצֵא לְבֵית דִּין לִיסָּקֵל? אֶלָּא הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, שֶׁסּוֹף מְגַמֵּר נִכְסֵי אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא, וְיוֹצֵא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

    GEMARA: It is taught in a baraita that further elaborates upon the words of the mishna: Rabbi Yosei HaGelili says: Is it simply due to the fact that the boy ate a tarteimar of meat and drank a half- log of Italian wine that the Torah states that he shall be taken out to court to be stoned? Rather, the Torah penetrated the ultimate mind-set of the stubborn and rebellious son and the inevitable results of his actions, and it is understood that he will continue on this path, and in the end he will squander his father’s property, and then, seeking the pleasures to which he had become accustomed but not finding them, he will go out to the crossroads and rob people.

    אָמְרָה תּוֹרָה: יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּיב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. שֵׁינָה וְיַיִן לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, לַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. פִּיזּוּר לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם.

    The Torah said that it is better that he should die now when he is still innocent, and he should not die later when he is guilty. This is because the death of the wicked is beneficial to them and also beneficial to the world, while the death of the righteous is detrimental to them and detrimental to the world. The sleep and wine of the wicked is beneficial to them and beneficial to the world, while that of the righteous is detrimental to them and detrimental to the world. The tranquility of the wicked is detrimental to them and detrimental to the world, while the tranquility of the righteous is beneficial to them and beneficial to the world. The dispersal of the wicked is beneficial to them and beneficial to the world, while the dispersal of the righteous is detrimental to them and detrimental to the world.

    מַתְנִי׳ הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת נִידּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ. הָיָה בָּא בַּמַּחְתֶּרֶת וְשָׁבַר אֶת הֶחָבִית, אִם יֵשׁ לוֹ דָּמִים – חַיָּיב, אִם אֵין לוֹ דָּמִים – פָּטוּר.

    MISHNA: A burglar who is found breaking into a house may be killed by the owner of the house with impunity (see Exodus 22:1). He too is sentenced on account of his ultimate end, as it is presumed that if the owner of the house would resist the burglar, the burglar would kill the owner of the house. If the burglar was breaking into a house, and in the course of doing so he broke a barrel, if there is blood -guiltiness for killing him, i.e., if the homeowner would be liable for killing him, the burglar is liable to pay for the value of the barrel. An example of this is if a father broke into his son’s house, in which case it is presumed that even if the son resists his father, his father would never kill him, and therefore the son may not kill his father, and if he does so he is liable. If there is no blood -guiltiness for killing him, i.e., if the homeowner would be exempt from punishment for killing him, the burglar is exempt from paying for the barrel.

    גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּמַחְתֶּרֶת? חֲזָקָה אֵין אָדָם מַעֲמִיד עַצְמוֹ עַל מָמוֹנוֹ, וְהַאי מֵימָר אָמַר: אִי אָזֵילְנָא, קָאֵי לְאַפַּאי וְלָא שָׁבֵיק לִי, וְאִי קָאֵי לְאַפַּאי – קָטֵילְנָא לֵיהּ. וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: אִם בָּא לְהוֹרְגְּךָ – הַשְׁכֵּם לְהוֹרְגוֹ.

    GEMARA: Rava says: What is the reason for this halakha concerning a burglar who breaks into a house? He explains: There is a presumption that a person does not restrain himself when faced with losing his money, and therefore this burglar must have said to himself: If I go in and the owner sees me, he will rise against me and not allow me to steal from him, and if he rises against me, I will kill him. And the Torah stated a principle: If someone comes to kill you, rise and kill him first.

    אָמַר רַב: הַבָּא בַּמַּחְתֶּרֶת וְנָטַל כֵּלִים וְיָצָא – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? בְּדָמִים קְנָנְהוּ. אָמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַב בְּשֶׁשִּׁיבֵּר, דְּלֵיתַנְהוּ, אֲבָל נָטַל – לָא.

    Rav says: If a burglar broke into a house and took certain vessels, and he then left and was caught only afterward, he is exempt from the obligation to pay restitution for the vessels. What is the reason? He acquired the vessels with his blood. When he broke into the house, he risked his life, as the owner could have killed him. This grave risk that he took exempts him from any other more lenient punishments that could otherwise have been imposed upon him, including the obligation to pay restitution. Rava says: Rav’s statement is reasonable in a case where he broke the vessels in the course of robbing, so that they no longer exist, and the issue is only whether he has to pay for them. But if he took the vessels and they are still extant, Rav’s ruling does not apply.

    וְהָאֱלֹהִים! אָמַר רַב: אֲפִילּוּ נָטַל – דְּהָא יֵשׁ לוֹ דָּמִים וְנֶאֶנְסוּ, חַיָּיב. אַלְמָא בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימִי. הָכָא נָמֵי, בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימִי.

    The Gemara comments: But by God! Rav states his ruling even with regard to a case where the burglar took the vessels and they are still extant. That is to say, Rav himself does not distinguish between the two cases, as in a case where there is blood -guiltiness for killing him, e.g., in a case where a father came to steal from his son, if an accident occurred to the vessels, the burglar is liable to pay for them. Apparently, the vessels are established in the burglar’s possession, and he must pay for any damage that occurs to them. Here also, then, where there is no blood-guiltiness, the vessels are established as being in the burglar’s possession and they are his.

    וְלָא הִיא, כִּי אוֹקְמִינְהוּ רַחֲמָנָא בִּרְשׁוּתֵיהּ לְעִנְיַן אֳנָסִין, אֲבָל לְעִנְיַן מִקְנָא – בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּמָרַיְיהוּ קָיְימִי, מִידֵּי דְּהָוֵה אַשּׁוֹאֵל.

    Rava explains: But this is not so, i.e., there is no proof from that case that can be applied to this one. One can claim that when the Merciful One established the vessels in the burglar’s possession, that was only concerning accidents, so he should be liable to pay for any damage that occurs to them. But as for ownership, they remain in the possession of their owner, just as it is in the case of a borrower. Even though a borrower is liable to pay for all the accidental damage caused to the item he borrowed, nevertheless the borrowed item does not become his property.

    תְּנַן: בָּא בַּמַּחְתֶּרֶת וְשִׁיבֵּר אֶת הֶחָבִית, יֵשׁ לוֹ דָּמִים – חַיָּיב, אֵין לוֹ דָּמִים – פָּטוּר. טַעְמָא דְּשִׁיבֵּר, דְּכִי אֵין לוֹ דָּמִים פָּטוּר. הָא נָטַל – לָא.

    The Gemara raises an objection against Rav: We learned in the mishna that if the burglar was breaking into a house, and in the course of doing so he broke a barrel, if there is blood -guiltiness for killing him, the burglar is liable to pay the value of the barrel. If there is no blood -guiltiness for killing him, he is exempt from paying for the barrel. A precise reading of the mishna indicates that the reason he is exempt is that he broke the barrel, so where there is no blood -guiltiness for killing him, he is exempt from paying for it. But if he took the barrel, he would not be exempt; rather, he would be liable, counter to the ruling of Rav.

    הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ נָטַל נָמֵי, וְהָא דְּקָא תָנֵי ״שָׁבַר אֶת הֶחָבִית״, קָא מַשְׁמַע לַן דְּכִי יֵשׁ לוֹ דָּמִים, אַף עַל גַּב דְּשִׁיבֵּר נָמֵי – חַיָּיב.

    The Gemara explains: The same is true, i.e., that the burglar would be exempt, even if he took the barrel. And that which was taught in the mishna: He broke the barrel, serves to teach us that when there is blood -guiltiness for killing him, then even though he broke the barrel and it is no longer extant, he is also liable to pay for it.

    פְּשִׁיטָא, מַזִּיק הוּא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּונָה. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם? תְּנֵינָא: אָדָם מוּעָד לְעוֹלָם, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן! קַשְׁיָא.

    The Gemara raises an objection: Isn’t it obvious that he is liable? This burglar is like any other person who causes damage and is liable to pay for it. The Gemara answers: This mishna teaches us that he is liable even if he broke the barrel unintentionally. The Gemara objects once again: What is the mishna teaching us with this ruling? Does it teach that the legal status of a person is always that of one forewarned, and therefore he is liable even for unintentional damage? But we already learn this in a baraita : The legal status of a person is always that of one forewarned, whether the damage was done unintentionally or intentionally, whether by unavoidable accident or whether it was done willingly. The Gemara comments: Indeed, this presents a difficulty for Rav.

    מֵתִיב רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: הַגּוֹנֵב כִּיס בְּשַׁבָּת – חַיָּיב, שֶׁהֲרֵי נִתְחַיֵּיב בִּגְנֵיבָה קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי אִיסּוּר שַׁבָּת.

    Rav Beivai bar Abaye raises an objection to the ruling of Rava from a baraita : One who steals a purse on Shabbat and takes it out into a public domain is liable to pay for what he stole even though he also desecrated Shabbat, which is a transgression for which one is executed by stoning. Ordinarily, one who is liable to receive two punishments for the same offense is administered only the more severe punishment and exempt from the other one. Here, however, he is liable to pay for the purse and is executed, because he was already liable to pay for the theft as soon as he lifted the purse, and this took place before he came to violate the prohibition of performing prohibited labor on Shabbat by carrying the purse into the public domain.

    הָיָה מְגָרֵר וְיוֹצֵא – פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי אִיסּוּר גְּנֵבָה וְאִיסּוּר סְקִילָה בָּאִין כְּאֶחָד.

    The baraita continues: If he did not lift the purse, but rather was dragging it on the ground and exiting the private domain, he is exempt from paying for what he stole, as in this case, since he did not lift the purse, he would become liable to pay for the stolen item only when he drags it out of its owner’s property into the public domain. Accordingly, the prohibition of theft and the prohibition of performing prohibited labor on Shabbat, which is punishable with death by stoning, are violated simultaneously, and one who is liable to receive the death penalty is exempt from monetary liability that he incurred with the selfsame act. This poses a difficulty to Rava, who ruled that if the stolen item is extant the burglar must return it, whereas this baraita indicates that if one commits a transgression for which he is liable to receive the death penalty, he is exempt from all payments.

    וְהִלְכְתָא: דִּשְׁדָנְהוּ בְּנַהֲרָא.

    The Gemara answers: And the halakha is that the baraita must be understood as referring to a case where the burglar threw the purse into a river. Since the purse is no longer extant, he is exempt from having to pay for it even though he caused the damage intentionally. But if the purse is extant, he is in fact required to return it.

    רָבָא אִיגְּנַבוּ לֵיהּ דִּיכְרֵי בְּמַחְתַּרְתָּא. אַהְדְּרִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ, וְלָא קַבְּלִינְהוּ. אָמַר: הוֹאִיל וּנְפַק מִפּוּמֵּיהּ דְּרַב.

    It is related that rams were once stolen from Rava by burglars who broke into his house. The burglars came to return the animals to him, but Rava did not accept them. Rava said: Since a ruling issued from Rav’s mouth that a burglar who may be killed acquires the items he stole, I no longer agree to take them.

    תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו״. וְכִי הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו בִּלְבַד זָרְחָה? אֶלָּא, אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר כַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁאֵין לוֹ שָׁלוֹם עִמְּךָ – הׇרְגֵהוּ, וְאִם לָאו – אַל תַּהְרְגֵהוּ.

    § Apropos a burglar who breaks into a house, the Sages taught in a baraita : The verses state: “If a burglar is found breaking in, and is smitten and dies, there shall not be blood shed on his account. If the sun is risen upon him, there shall be blood shed on his account” (Exodus 22:1–2). A question may be raised: But did the sun rise only upon him? Rather, these words must be understood in a metaphoric sense: If the matter is as clear to you as the sun that the burglar is not coming to you in peace, but rather his intention is to kill you, arise and kill him first. But if you are not sure about his intentions, do not kill him.

    תַּנְיָא אִידַּךְ: ״אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ״. וְכִי הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו בִּלְבַד זָרְחָה? אֶלָּא, אִם בָּרוּר לְךָ כַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלוֹם עִמְּךָ – אַל תַּהַרְגֵהוּ, וְאִם לָאו – הׇרְגֵהוּ. קַשְׁיָא סְתָמָא אַסְּתָמָא!

    It is taught in another baraita : The verse states: “If the sun is risen upon him, there shall be blood shed on his account.” A question may be raised: But did the sun rise only upon him? Rather, these words must be understood as follows: If the matter is as clear to you as the sun that the burglar is coming to you in peace, do not kill him. But if you are not sure about his intentions, arise and kill him. The Gemara notes a difficulty: The halakha in the undetermined case as stated in the first baraita contradicts the halakha in the undetermined case as stated in the second baraita . The first baraita indicates that if the homeowner is unsure about the burglar’s intentions, he is prohibited from killing the burglar, whereas the second baraita indicates that in such a case, he is permitted to kill the burglar.

    לָא קַשְׁיָא,

    The Gemara answers: This is not difficult.