מסכת יבמות דף ע״א עמוד ב׳

מעת לעת כגון שחלצתו חמה אחר חצות היום זה ח' ימים:

והתני לודאה שם חכם:

יום הבראתו כיום הולדו צריך להמתין שמונה ימים:

מאי לאו הכי קאמר מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הבראה לא בעי מעת לעת:

לא עדיף יום הבראתו כו' והא דתנא לודאה יום הבראתו כיום הולדו הא אתא לאשמועינן שצריך להמתין עד יום שמיני:

דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח בין עשיה לאכילה ואין נותנין שבעה ימים אלא למי שחלצתו חמה:

חבושין בשעת עשיה ומצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים והם אינן יכולין לעשות את פסחן ושחט שלוחן עליהם ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת אכילה מילת בנו מעכבתו:

כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור וכבר עברו שבעה ימים ומההיא שעתא הוה ליה ולד דקיימא לן במסכת נדה (דף כט.) יצא ראשו הרי הוא כילוד והשתא בין עשייה לאכילה יצא הגוף דהויא ליה זמן מילה:

ואיבעית אימא הני מילי היכא דלא מעורה פי' שהטבור אין מעורה לאמו אבל מעורה מחייא חיי ממה שאמו אוכלת:

ערל מקבל הזאה שכן מצינו כו' תימה לר"י מה ראיה צריך למה לא יקבל הזאה אפילו לרבי עקיבא דמרבה (לעיל יבמות דף ע.) לערל כי טמא דהא טמא מקבל הזאה כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים דף צג.) מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה:

ודלמא פסח הבא בטומאה הוה תימה אם כן קרא למה לי דבפרק בתרא דזבחים (דף קיח.) דייק רבי שמעון דאף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן מדכתיב (יהושע ה׳:י׳) ויעשו את הפסח בגלגל למה לי קרא אלא הא קמשמע לן דחובה דהוי כעין פסח קריב דלאו כעין פסח לא קריב ורבנן ההוא מיבעי ליה כדר' יוחנן משום רבי בנאה דערל מקבל הזאה ואמר רבינו יצחק דעדיפא קמשני הכא דתניא בהדיא שעשו פסחיהם בטהרה:

לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ומ"מ אברהם פרע מילתן אע"ג דלא נצטווה כדאמר בב"ר (פ' ס"ד [מ"ז]) דאפי' עירוב תבשילין קיים וא"ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כ״ז:ל״ד) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא:

בקונטרס גרס אם כן מאי שוב ומאי שנית בעיא באנפי נפשה היא ומשני לאקושי ול"ג אלא לאקושי ולא ודלמא ור"ח מפרש דמאי שוב ומאי שנית כולה חדא מילתא היא וגרסינן ודלמא לאקושי כו' ולהכי אתא ולא לפריעה ולגי' זו לא משני במסקנא מידי אהך קושיא:

סוף מילה כו' הק' הר' יצחק הלבן דהכא דריש משנית ציצין המעכבין את המילה והתם (לקמן יבמות דף עב.) דרשי המול ימול לציצין כו' ותירץ לו ר"ת דהכא ציצין המעכבין את הפריעה קאמר ולר"י נראה דאע"ג דנצטווה אברהם על הציצין דריש להו שפיר מקרא דיהושע דהא כי פריך נמי דלמא הנך דלא מהול אין שום חדוש בקרא דיהושע אלא מה שכבר נצטווה תחלה ואם תאמר אם כן שוב נמי דאיירי בפריעה מצי למימר דנצטווה אברהם והיכי מוכח מינה דלא ניתנה פריעה לאברהם ויש לומר דאין לנו לומר שנצטווה אלא מאי דכתיב ביה בהדיא כגון ציצין דדרשינן מהמול ימול דמשמע דלציצין אתא ולא לפריעה דהמול ימול משמע דבר המעכב גוף המילה וה"ק לא ניתנה פריעה לאברהם כיון דלא כתיב בהדיא אלא ליהושע:

מאי טעמא לא מהול משמע דלא מהול כלל ובפרקי דר' אליעזר (פ' כט) משמע שמלו דקאמר מי מנה עפר יעקב ראה כל המדבר שהיה מלא מערלותיהן של ישראל ובמגלת סתרים דרבינו נסים נמי משמע שמלו ולא פרעו דכתב בהו כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעים מפני עינוי הדרך:

מאי טעמא לא מהול כו' ואם תאמר ואיך היו אוכלים קדשים או אפילו בשר כלל כיון שלא מלו שלא הותר להם בשר תאוה אלא על ידי שלמים וערל אסור בקדשים ואפילו אם מלו ולא פרעו כמו שמשמע בפרקי דרבי אליעזר ובמגלת סתרים מ"מ כיון דנצטוו על הפריעה ולא פרעו כאילו לא מלו דאי לאו הכי היאך מדקדק דערל מקבל הזאה מאבותינו וי"ל דיוצאי מצרים מלו ופרעו ואותם אכלו קדשים אבל הילודים במדבר שלא מלו לא אכלו קדשים אבל בבשר תאוה היו מותרים שלא נאסרה להם מאחר שאין יכולין לאכול קדשים מידי דהוה אצבי ואיל דהיכא דלא אפשר בהקרבה שרי בשר תאוה כדפירש בפ"ק דחולין (דף יז. ושם):

מהא דרב פפא דאמר בדכאיב ליה עיניה לינוקא שמעינן דאפילו משום כאיבא דינוקא דעלמא דחינן לה למילה. ולא תימא דוקא משום עיני דשוריקי דליבא בעינא תלו כדאיתא בפרק אין מעמידין (עבודה זרה כח, ב) גבי מתרפאין רפוי ממון, דכאיב ליה כל דהו משמע. וטעמא דמלתא משום דאי מהיל ליה דלמא מתוך כאבו וכאבה של מילה אתי לידי סכנה. והכי אשכחן לגאון ז"ל (מובא ברמב"ן) דכתב כך ראיתי כל תינוק שהוא מצטער בין מחמת חולי בין מחמת דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא, ואם מחמת חולי כבר שנינו חלצתו חמה נותנין לו שבעה ימים להברותו, אי מחמת דבר אחר כדתניא (חולין מז, ב) אמר ר' נתן פעם אחת וכו', הלכך כל קטן שהוא בצער או כחוש בעצמו ממתינין לו עד שיבריא.

בטומטום שנקרא ונמצא זכר ביני ביני קשיא לי והא אפשר למקרעיה מצפרא ובר מיקרע ומימהל הוא, ואי אמרת דלא בקי למקרעיה והוה ליה כחבוש בבית האסורים, אם כן אף ערל דעלמא לא יעכב בשאין אביו יודע למול. ויש לומר דהרבה בקיאין בכך ואין בקיאין בקריעת טומטום, ומכאן דלא בר מימהל חשבינן ליה עד שיקרע כנ"ל.

ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהיו טמאין פירש רש"י ז"ל (להלן בד"ה הזאה) שהיו טמאין שקברו מתי מדבר. ואף על גב דתניא (באיכה רבתי בפתיחתא אות לג) שהן עצמן היו קוברין עצמן שהכרוז יוצא ואומר צאו לחפר צאו לחפר, אי אפשר שלא האהילו החיים על המתים. אי נמי יש לפרש שהיו טמאין מהרוגי מלחמת העמים שנצחו כסיחון ועוג ומדין שאף הן מטמאין במגע ובמשא כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (לעיל יבמות סא, א) וכדכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל. והר"א אב"ד ז"ל כתב איכא למיתמה טובא אמאי לא אייתא ראיה ממלחמת מדין דכתיב כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו, וערלים היו דבההיא שעתא כבר כלו מתי מדבר שהרי בשנת הארבעים היה משמת אהרן ונתכהן אלעזר. ויש מתרצים דלמא פחות מבן עשרים או יותר מבן ששים שלא נגזרה עליהן גזרה והיו מולים (עיין רמב"ן, ובתוס' הרא"ש הביא תי' זה בשם הראב"ד).

וממאי דעבוד פסח כלומר אחר שכלו מתי מדבר

דלמא לא עבוד לא סלקא דעתך דכתיב ויחנו בני ישראל בגלגל וכו' ואפשר היה לו להקשות דלמא אותם שלא נגזרה עליהם גזרה כגון יתרים על בן ששים ופחותים מבן עשרים, אי נמי אותם שלא נטמאו במלחמה שהיו קטנים מבן עשרים בשעת המלחמה שלא נטמאו. אלא דעדיפא מינה אקשי ליה

דלמא פסח הבא בטומאה עבוד כלומר לטעמיך דרובא של קהל טמאין היו אם כן לא היו צריכין ליטהר דרובו של קהל אינו נדחה אלא עושין בטומאה.

לא נתנה פריעת מילה לאברהם אבינו דכתיב בעת ההיא ואי קשה לך דהא כתיב (ויקרא כז, לד) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש בה דבר מעתה (שבת קד, א), לא קשיא דמשה נצטוה, אלא שלא נתנה לעשות אלא מיהושע ואילך. ואי קשיא לך הא דאמרינן בבראשית רבה (פר' מז פי' ח) הכא כתיב בשר ערלתו ולהלן את אמר את בשר ערלתו, אלא אברהם אבינו ע"י שנתמעך על ידי אשה בשר ערלתו, אבל ישמעאל שלא נתמעך על ידי אשה את בשר ערלתו. ופירש רש"י ז"ל בפירוש התורה (בראשית יז, כה) דישמעאל הוצרך לפרוע מילה. יש לומר אף על פי שלא נצטוה קיים כענין שאמרו (יומא כח, ב) קיים אברהם עירובי תבשילין.

אלא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה כו' הקשה ר"י הלבן (בתוס' ד"ה סוף) דהכא דריש משנית ציצין המעכבין את המילה, והתם (להלן יבמות עב, א) דרשינן המול ימול לציצין אלמא לאברהם נתנה. איכא למימר התם ציצין דמילה הכא ציצין דפריעה דאינהו נמי מעכבי. כן תירץ ר"ת ז"ל. בכתב יד: מה תחילת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת דהיינו ציצין המעכבין את המילה. וא"ת א"כ אף אנו נאמר ליהושע נאמר ולא לאברהם והתניא המול ימול לרבות ציצין המעכבין את המילה אלמא וכו'.

ר' פפא אמר כגון דכייב ליה עיניה לינוק' ואיתפח ביני ביני פי' בין עשייה דהיינו שחיטת פסח לאכילה דבשעת עשייה דכיון דכייב ליה עיניה לאו בר ממהל הוא. ובשעת אכילה דכיון דאיתפח דהא חזי לממהל דמשום כיבא דעינא בעלמא לא יהבי ליה זמן להבראה כלל דהכא בכיבא כל דהו עסוקי' דאלו בכאב גדול הא חמיר מחלצתו חמה דשורייקי דעינא בליבא תלו כדאיתא בפ' אין מעמידין במ' עכומ"ז ושמעינן מינה דמשום צער וחולי כל דהו משהין אותו למול עד שיבריא מיהת כדי שלא יבא לידי סכנה וכן כתב הגאון ז"ל דכל תינוק שהיא מצטער בין מחמת חולי בין משום דבר אחר אין מוהלין אותו עד שיבריא:

שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשרים ערלים פי' כי אבותינו היו טמאים מתים והצרכו להזאה וקבלוה כשהם ערלים ועלתה להם אותה הזאה להתירם כשמלו מערלתם לאכול בפסח וא"ת מהיכן היו אבותינו טמאים מתים פרש"י ז"ל שהיו טמאים מחמת מתי מדבר והקשו עליו ז"ל דבמתי מדבר לא נתעסקו בהם כי הם עצמם נכנסי' לקברותיהם מחיים כשהכרוז יוצא וכדאיתא באיכה רבתי וי"ל דאה"נ לא סגיא אלא דאילו מחיים כשהלכו לעסוק בהספדם. וי"מ כי אבותינו היו טמאי' מתים ממלחמו' מדין ושאר מלאכים שבעבר הירדן דאומות העולם מטמאי' הם במגע ובמש':

בעשרה לא מהול משום חולש' דאורח' פי' וא"כ מלו בי"א ואם לא הזו הזאה ראשונה עד י"א לאחר מילה א"כ הזו הזאה שנייה ביום י"ד של ניסן לשחיטת הפסח ואכילתו לערב הא ליכא בין הזאה להזאה ד' ימים אלא א"כ הזו עליהם בעשור או קודם לכן כשהם ערלים ומלו מי"א ועד י"ד ועלתה להם הזאה דמעיקרא בעודם ערלים. וא"ת ולמה לא הביאו ראיה ממלחמת מדין שאמר להם הכתוב תתחטאו ביום הג' וביום הז' וי"ל דדילמא מצוה להתחט' כשימולו ולא נתחטאו עד שמלו א"נ שנתחטאו באותה שעה שהיו מולים מיוצאי מצרים שהרי לא נגזרה גזרה לא על פחות מבן עשרים ולא על יותר מבן ששים:

ודילמא לא עבוד פסח כלל לא ס"ד דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח. ק"ל ומעיקרא היכי פרכי' לה כלל וזיל קרי בי רב הוא ועוד נימא דדילמא עבוד פסח אותם שהיו מיוצאי מצרי פחות מבן כ' או יותר מבן ששים ונ"ל דהכי פרכי' ודילמא לא עבוד פסח כלל אותם שהיו ערלים כשעלו מן הירדן ופרקי' דהא כתיב ויעשו בני ישראל אלמא רוב ישראל עשו אותו והנשארים מיוצאי מצרים לא היו רוב ישראל. ולהכי הדר פרכי ודילמא פסח הבא בטומאה היה דהא רוב ישראל היו טמאים שלא היה להם פנאי לטהר להזות:

אמר רב אשי תנא בהדיא וכו' ועל הא סמיך ר' בנאה ומייתי ראייה מאבותינו:

א"ר יצחק לא נתנה פריע' מילה לאברהם ק"ל שהרי אמרו במדרש דלהכי כתיב גבי ישמעל בהמולו את בשר ערלתו לפי שלא נתמעך ע"י אשה והוצרך לפרוע מילתו וי"ל דהשת' סבי' לן דר' יצחק לית ליה ההיא דרשא דדריש את בשר ערלתו במילת' אחריתי. א"נ דאברהם אבי' מעצמו עשה כשם שקיים אפי' ערובי תבשילין:

שנאמר בעת ההיא אמר ה' ליהושוע וכו' וא"ת א"כ אף מרע"ה לא נצטו' ואמאי נקט אברהם י"ל דכה"ג שהוא הכשר מצוה לא חשיב חדוש והנכון כי מרע"ה נצטוה שיעשו כן כשיכנסו לארץ ונגמ' הדבר ע"י יהושוע:

א"כ מאי שוב ומאי שנית לאקושי סוף מילה וכו' גרש"י ז"ל ופירוש הוא ז"ל אם כן דבאותם דלא מהול כלל מיירי מאי שוב ומאי שנית ולדבריך דדרשא האי לישנא דריש לן נמי מאי שנית. ומהדרי דשני' אתא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה ולפי גרסא זו ופי' זה לא אדחויי הא דר' יצחק וי"ג ודילמא לאקושי סוף וה"פ דמעיקרא אמרי' דא"כ דקר' מיירי בהנהו דלא מהול כלל מאי שוב ומאי שנית ודחינן ודילמא להכי כתב שוב ושנית לאקושי סוף מילה. ואידחייה לה לדר' יצחק ויש שאין גורסי' ודילמ' וגורסי' אלא לאקשויי סוף מילה וה"פ ולדבריך מאי שנית אלא לעול' בין שוב ובין שנית לא אתא אלא לאקושי סוף מילה לתחלת מילה:

ורב פפא פירשה כגון דכאיב עיניה דינוקא בשעת עשייה ומתוך חליו לא היה ראוי לימול ואיתפח ליה בין שעת עשייה לשעת אכילה ואין נותנין שבעה אלא למי שאחזתו חמה וחלצתו ולמדת מזו שני דברים אחד שאף בחולי של אבר אחד דוחין את המילה והשני שאין נותנין שבעה אחר שנתרפא אלא באחזתו חמה וכן הלכה:

ורבא פירשה כשהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורין בשעת עשייה וחובת מילה מוטלת עליהם ומאחר שאין יכולים לעשותה הוה ליה ערלות שלא בזמנה ואינה מעכבתו מלשחוט פסחו על ידי שליח ולמדת שכל כיוצא בזה אין אומרים ימול גם כן על ידי שליח אלא כל שאינו יכול לעשות אין מעכבתו ואם יצאו להם בין עשייה לזמן אכילה מעכבתו באכילה וכן הלכה:

ורב הונא העמידה בטומטום שנקרע בין עשייה לאכילה שבשעת עשייה טומטום היה ואינו ראוי למול ואינה מעכבת ואין אומרין ליקרעיה מצפרא שאין רוב בני אדם בקיאים בכך וכשנקרע ונמצא זכר נעשה ראוי למול מיד ומעכבתו באכילה ואף זו הלכה ולמדת ממנה שהטומטום שנקרע בשמיני נימול מיד:

ורב שרביא פירשה כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור שמנה ימים קודם הפסח ונמצא שמיני שלו בארבעה עשר שמשיצא ראשו הוה ליה כילוד למנות מאותה שעה שמנה ימים ובשעת עשייה לא נולד כלו עדיין ואינו ראוי למול ולא עכב ונולד כלו בין עשייה לזמן אכילה ונמצא ראוי לימול ואף זו הלכה ולמדת שכל שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור מונין לו שמנה משעת יציאתו ואם לא נולד כלו עד השמיני מלין אותו מיד וכן הלכה:

וזהו ביאורה של שמועה ופסקים שבה אלא ששאל לענין ביאור הואיל ויצא ראשו חוץ לפרוזדור היאך הוא חי שהרי אמרו כיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ר"ל הפה ונסתם הפתוח ר"ל הטבור שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת שהרי אין חיותו עוד אלא ביניקה ואי אפשר לו לינק ותירץ דזנתיה אישתא כלומר שהי' חולה בעוד שהי' עומד כן ואותו חולי הי' זנו והקשה וא"כ אף לאחר שנולד צריך שבעה להברותו ותירץ באישתא דאמיה אי נמי כי אמרינן דלא חיי היכא דלא מערי כלומר שאינו מחובר עם האדם חבור גמור אבל דמערי מחיא חיי ויש גורסין מעוי ופירושו צועק:

התבאר בפסחים שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר כלומר שאם נתגייר הגוי ערב פסח אינו יכול לעשות פסח שכשפירש מן הערלה הרי הוא כפורש מן הקבר להטעינו הזאה אחר המילה שלישי ושביעי וטבילה אחריה ונמצא פסחו נדחה ועל זו אמרו וכי יגור אתך גר ועשה פסח יכול מיד כו' כלומר שאם נתגייר ערב פסח יהא טובל ואוכל פסחו לערב תלמוד לומר וכו' ומכל מקום דבר זה לא מן הדין שהרי הערלה בעצמה אינה מטמאה ואם מפני שהגוי סתמו טמא היה הרי אין גוי מקבל טומאה אלא שחכמים תקנוה מגזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד מי לא אכילנא בטומאה השתא נמי איכול ואיהו לא ידע דאשתקד לא הוה מקבל טומאה והשתא מקבל ומעתה לא נאמרו הדברים אלא בערל גוי אבל ערל ישראל שנמנע למול לאי זו סיבה על הדרכים שפירשנו במשנה ונטמא במת והזה שלישי ושביעי קודם שימול ואחר הזאת שביעי חל ארבעה עשר לערלתו וטבל לטומאתו או שטבל תחלה ואחר כך מל הרי זה אוכל פסחו לערב או בתרומה אם הוא כהן ואין אומרין שהזאה הנעשית כשהוא ערל אינה הזאה שהרי מצינו באבותינו בפסח גלגל שבימי יהושע שקבלו הזאה כשהם ערלים שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש וודאי בעשרה לא מהול שהרי היום באו וטרח הדרך עליהם ונמצא שלא מלו עד יום י"א ועל כרחך כבר הזו הזאת שלישי בעשור דלכי עבדי הזאת שלישי בעשור אתיא הזאת שביעי בי"ד אלמא שעל כל פנים קבלו הזאה בערלות ומה שהוצרכו הזאה מפני מתי מדבר שאע"פ שהם היו קוברים את עצמם אי אפשר שלא האהילו עליהם לכמה דברים ושמא תאמר פסח הבא בטומאה היה שהרי כל שרוב צבור טמא בטומאת מת אין פסח ראשון נדחה כבר שנינו בהדיא וטבלו ועשו פסחיהן בטהרה:

זה שכתבנו שישראל שעלו מן הירדן ועשו פסח גלגל בימי יהושע ערלים היו כך המקרא מעיד בבירור כדכתיב כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו ואותם היוצאים ממצרים שהיו מולים מתו במדבר ואותם שנולדו במדבר הם הם שנאמר עליהם והעם עלו גו' ושאלו כאן מה טעם לא מלו במדבר ופירשו בו כמה סבות אחת מפני טורח הדרך ואחת מפני שנשיבת רוח צפונית נמנעת מהם אם לעונש על שהיו נזופים במעשה העגל שאע"פ שכבר נמחל ציצין נשארו בו והיו מעכבין אם לעונש מדבת מרגלים אם שלא יתפזרו ענני כבוד ואחר שלא היתה רוח צפונית מנשבת לא היתה חמה שולטת ואין המילה מתרפאת יפה ולמדת מכאן שני דברים אחד שכל שטרח בדרך אין מלין אותו עד שינוח ואחד שכל יומא דעיבא או יומא דשותא ר"ל נשיבת רוח דרומית שהוא מרפא את האויר ומלחלחו ומעפשו אין מלין ולא מקיזין ומכל מקום האידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ה' ואין נמנעין לא ליומא דעיבא ולא ליומא דשותא הא לחוליא דאורחא ודאי חיישינן וכן הלכה:

המילה היא חתיכת עור הערלה שלמעלה מן העטרה ושמכסה את העטרה וחותכין אותו עד שתתגלה העטרה הפריעה היא שאחר חתוך העור פורע קרום הרך שתחתיו ומחזירו אילך ואילך עד שתתגלה בשר העטרה כלה וכל שמל ולא פרע הרי הוא כאלו לא מל וזה שאמרו לא נתנה פריעה לאברהם פירושו מפני שהוא לא הוצרך בה וכמו שאמרו במדרש רבה הכא כתיב בשר ערלתו ולהלן את אמרת את בשר ערלתו אברהם על ידי שנתמעך בתשמיש אמר עליו בשר ערלתו ישמעאל שלא נתמעך אמר עליו את בשר ערלתו ופירשו גדולי הרבנים שהוצרך לפרוע וזהו שלא נצטוה אברהם בה ומכל מקום קיימה בישמעאל על הדרך שאמרו בו שקיים את כל התורה ומכל מקום משה שנצטוה בכל התורה נצטוה במילה ובכל אביזרהא שהרי אין נביא מחדש דבר מעתה ולא נתיחסה כאן ליהושע אלא שמה שנצטוה בה למשה נתגלה בימי יהושע שהרי כל זמן המדבר לא מלו ולא הקריבו קרבן פסח לא מלו מטורח המסעות ושאר הסבות שכתבנו ולא עשו פסח שהרי מילת זכריהם עכבתם ובשנה שניה בלבד הוא שעשו פסח שעדיין לא נמנעו מן המילה ומשם ואילך נמנעה מילה ונתעכב פסח עד שבא יהושע ומלו והקריבו ונרמזה לו מצות פריעה והיינו שנית כלומר מילה שניה ר"ל פריעה ואם מפני אותם שלא מלו וקורא אותם שנית על שם שכבר מלו עד שיצאו ממצרים ומשיצאו ממצרים בטלוה ועכשו הוא אומר שיחזיקו בה פעם שנית אם כן מאי ושוב ומאי שנית כלומר תרי לישני דחזרה פעם שניה ודאי חד משום חזרה למילה גופה וחד לפריעה ואעפ"כ נדחו דברים אלו לומר דחדא מינייהו לציצין המעכבין את המילה והוא שכל שנשארו מעור הערלה חוטים החופים רוב גבהה של עטרה אע"פ שאין חופין רוב היקיפה הרי הם מעכבים את המילה וכן הלכה כמו שביארנו במקומו שבת קל"ז א' הא מכל מקום לא נצטוית פריעה בפרט ליהושע אלא שהיא בכלל המילה ולשיטה זו אנו גורסים ודילמא לאקושי כו' ומכל מקום יש גורסין אלא לאקושי כו' כלומר ופריעה וציצין הכל נרמז ליהושע ולא ציצין דמילה דהא כתיב המול ימול לרבות ציצין אלא אף ציצין דפריעה דאינהו נמי מעכבי וכן תירצו אחרוני הרבנים ולשיטה זו צריך לדחוק כמה שפירשנו שלמשה נצטוה ונתגלה בימי יהושע ולמדת שבני קטורה מיהא לא נתחייבו בפריעה ומכל מקום פשוטו של מקרא כאדם האומר פסח שני שהוא ראשון אצל עושהו אלא שהוא קוראה שני על שם אותם שעשאוהו בראשון ואף כאן אמר שנית על אותם שלא מלו והיא ראשונה להם אלא שקוראה שניה על שם יוצאי מצרים שכבר החזיקו בה:

גמרא כגון שהיו אביו ואמו חבושין כו' ופרש"י חבושין בשעת עשייה ומצות מילה מוטלת עליהם כו' עכ"ל ויש לתמוה דהא אשה אינה חייבת למול את בנה דכתיב אותו ולא אותה כדאמרינן בפרק קמא דקדושין ויש לומר דהכא כיון דחייבת לעשות פסח מצוה נמי עליה למול בנה דמילת זכרים מעכבת נמי בה דהכי נמי מילת עבדים מעכבת בה כדמשמע בפרק החולץ מהא דאמר עבד איש ולא אשה כו' ע"ש:

גמ' והתניא כיון שיצא לאויר העולם וכו' נ"ל שכוונת המקשה הוא זה דכיון דתניא שכיון שיצא לאויר העולם נסתם הפתוח הוא הטבור א"כ כיון שהוציא ראשו שהוא כילוד נסתם ג"כ הטבור ואינו אוכל תו ממה שאמו אוכלת ואם כן איך יכול לחיות הולד שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור ד' ימים בלתי אכילה אבל טעם הברייתא דקתני שאלמלא כן אין יכול לחיות אפי' שעה א' לא הוי מטעם אכילה דלא יניק דהא עינינו רואות שהתינוק שנולד מתקיים כמה שעות בלתי יניקה ואכילה אלא הטעם הוא משום האויר דאם היה נשאר פיו סתום אינו מתקיים אפי' שעה אחת כי צריך הוא להנשימה מהאויר שיכנס דרך פיו וכן אם היה הטבור נשאר פתוח היה האויר נכנס לתוך מעיו מבחוץ ולא היה מתקיים ומה שכתוב בפירוש רש"י שלפנינו ד"ה והתניא וכו' אין יכול לחיות משום דלא יניק תמוה מאד ונראה דטעות סופר הוא וצריך להגיה בפירוש רש"י ע"ד מה שכתבתי בפירוש המקשה:

תוס' ד"ה ערל מקבל הזאה וכו' דהא טמא מקבל הזאה כדאמר בפרק דם חטאת מי חטאת שנטמאו וכו'. והוא בזבחים דף צ"ג וכוונת התוס' דהא טמא מקבל הזאה שהוא טמא בלאו הכי מטומאת מת דהזאה גבי טומאת מת היא ומה לי אם הוא טמא גם כן מחמת ערלות כדאמר בפרק דם חטאת וכו' שהרי נדה מזין עליה וכו' ר"ל נדה שהיא טמאה בטומאת מת מזין עליה וברייתא היא שם וקאמר התם דהאי תנא ס"ל דכשעוברין המי חטאת על אויר מקום טמא נטמאו המים וא"כ נטמאו המים משעברו על אויר הנדה והזאה לא הוי עד שנגעו המים בבשרה ואפ"ה עולה לה ההזאה ה"ה מי חטאת שנטמאו ממקום אחר קודם הזאה מטהרים ג"כ מביאים התוס' משם ראיה שהרי מזין על הנדה שנטמאה בטומאת מת ומטהרין אותה ע"י הזאה זו מטומאת מת אע"ג שנתוספה בה טומאה אחרת זולת טומאת מת והוא טומאת הנדה וה"ה הכא ערל שנטמא במת מקבל גם כן הזאה להטהר מטומאת מת אע"פ שיש בו גם כן טומאת ערלה וק"ל:

ד"ה ודלמא פסח הבא בטומאה הוה תימה א"כ קרא ל"ל וכו' ר"ל קרא דכתיב ויעשו ישראל הפסח בגלגל ל"ל פשיטא דצבור עושין פסח אפי' בטומאה מדכתיב במועדו אפילו בטומאה דהא בפ' בתרא דזבחים לא אצטריך ליה לרבנן אלא למילף מיניה דערל מקבל הזאה ואי היה פסח הבא בטומאה ולא קבלו הזאה מאי אתא קרא לאשמועינן וק"ל:

לֹא נִתְּנָה פְּרִיעַת מִילָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ (יהושע ה, ב) נראה לי בס"ד הטעם שיש יתרון במצוה ועושה דאינו נמצא במי שאינו מצוה ועושה, ויש יתרון במי שאינו מצוה ועושה שאינו נמצא במי שמצוה ועושה, ולכך עשה השם יתברך שתים כאן דעל המילה צוהו כדי שיהא מצוה ועושה ועל הפריעה לא צוהו כדי שיעשנה מעצמו ויהיה אינו מצוה ועושה. וידוע דאברהם אבינו עליו השלום אף על פי שלא נצטווה על הפריעה קיים אותה וכמו שכתבו התוספות ז"ל.