דף ביאור
מסכת יבמות דף ע׳ עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף ע׳ עמוד א׳
מסכת יבמות דף ע׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־480 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
הכי גרסינן ה"ד אילימא דדיימא מניה ולא דיימא מעלמא צריכא למימר דתיכול אלא לאו דדיימא נמי מעלמא:
לא כ"ש דאי דיימא מניה ומעלמא דבתריה דידיה שדינן ליה:
ומתני' בדלא דיימא כלל מקמי הכי לאו מניה ולאו מעלמא הלכך איצטריך לאשמועינן דתאכל דאמרינן בהך ביאה נתעברה:
בני בנים הרי הן כבנים בפ' הבא על יבמתו (לעיל יבמות סב:):
כמאן כר"ע מתניתין דקתני עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר:
משום רבינו רבי. ואע"ג דשמעינן דפליג אדר"ע בפ' ר"ג (לעיל יבמות נב:) דאמר אין דברים הללו אמורים אלא לדברי ר"ע וליה לא ס"ל אפ"ה בעובד כוכבים ועבד מודה כדאמר בהחולץ (לעיל יבמות מה.) עובד כוכבים לא תתחתן ועבד לא תהיה קדשה:
כוזא כלי קטן כלומר ממזר שהוא גרוע:
כדא כלי חשוב כלומר כהן גדול:
ועוד 14 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 70a · Sefaria
תוספות
אבל דיימא מיניה אע"ג דדיימא נמי מעלמא בתר דידיה שדינן ליה פי' דיימא מיניה שבא עליה בודאי ודיימא מעלמא היינו שם רע דאי דיימא מיניה נמי שם רע בעלמא א"כ מאי מייתי רבא ממתני' דהתם בא עליה ודאי משום הכי בתר דידיה שדינן ליה:
הערל פי' בקונט' שמתו אחיו מחמת מילה וכן נראה דלא דמי לערלה שלא בזמנה דמיבעיא לן בגמ' (לקמן יבמות דף עא.) אי הויא ערלה דהתם כיוצא בו לא הוי בר מילה בשום מקום אבל אחר ח' אע"ג דאי אפשר לו למול מפני הסכנה הוי ערל כיון שהגיע הזמן תדע דלא פשיט ליה בגמ' מטומטום שאין אוכל בתרומה אערלה שלא בזמנה אע"ג דאין חייב לקרוע ולמול כדמוכח בגמרא (שם:) דקאמר זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשיה משכחת לה בטומטום שנקרע ביני ביני ונמצא זכר דלא קרינן ביה בשעת עשיה המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו דלא מיחייב לקרוע ולמול ובפ"ק דחגיגה (דף ד.) נמי אמר זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס שפטור מן הראיה ומוקי לה כשביציו מבחוץ ובירושלמי מייתי ראיה ממתני' אאחזתו חמה דממתינין לו למול ל' יום דאסור בתרומה משמע דמתניתין איירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה ובהדיא מחלק בירושלמי בין ערלות שלא בזמנה ובין שהגיע זמנו למול אלא שסכנה היא לו אלא שבזה חולק על הש"ס שלנו דהתם פשיטא ליה דערלות שלא בזמנה לא הויא ערלות ואכיל בתרומה ובש"ס שלנו בעיא היא בגמ' (דף עא.) ולא איפשיטא:
מה תושב ושכיר האמור בפסח וא"ת באוכל תרומה בטומאת עצמה נילף בהאי ג"ש דלילקי ולקמן (יבמות דף עג:) אמרינן דלית בה אלא עשה בשעריך תאכלנו לזה ולא לאחר ואר"י דהך ג"ש לא ניתנה אלא לענין פסול האדם האוכל כגון ערל ואונן וכיוצא בו אבל לענין פסול גופה כגון טומאת עצמה לא אבל קשה דאכתי נילף מבכורים שילקה עליה בטומאת עצמה דכי היכי דילפינן (שם) בכורים מתרומה משום דתרומה קרינהו רחמנא ה"נ ניליף תרומה מבכורים דהא בהעור והרוטב (חולין קכ:) גמרינן תרומה מבכורים לענין דמשקין היוצאין מהן כמותן:
איש איש לרבות הערל מהכא אמרינן בכל דוכתי (חגיגה דף ד:) דר"ע מרבה ערל כי טמא ומ"מ איצטריך למכתב ערל בפסח דאי לאו דכתיב בהדיא משום מקום שהוא כטמא לא הוה מרבינן ליה מאיש איש אע"ג דמילת זכריו ועבדיו מעכבתו בפסח:
מה לפסח שכן חייבין עליו משום פגול נותר וטמא יש ספרים דל"ג טמא דבתרומה נמי איכא איסור טומאה ואית דגרס ליה משום דבפסח איכא כרת לאוכל בטומאת הגוף משא"כ בתרומה ובקונטרס נמי פי' דחייבים עליו חטאת קאמר והוא הדין דהוי מצי למיפרך מכל פנ"ק עכ"ס:
Tosafot on Yevamot 70a · Sefaria
רשב"א
הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה פרש״י ז״ל ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ואיכא דקשיא להו (עיין תוס' ד"ה הערל) דהא בגמרא (עא, א) בעי רמי בר חמא ערלות שלא בזמנה אי מעכבא אי לא מעכבא ואם כן תפשוט מהא דמעכבא דהא נמי ערלות שלא בזמנה היא דלאו בר מימהל הוא. ואפשר לתרץ דלא בעי רמי בר חמא אלא בקטן ערל תוך שמונה דלא נכנס בזמן מילה כלל, אבל ערל דמתניתין אף על גב דלאו בר מימהל הוא מחמת אונס, מכל מקום שכנגדו בריא בר מימהל הוא וההוא ודאי מעוכב מלאכול. והכין איתא בירושלמי (ה"א) והא דאמרינן בגמרא (להלן יבמות עא, בסופו) דהיכא דחלצתן חמה אינו מעכב עד שיעברו עליו שבעה שנותנים לו להבראתו, הני מילי לבעלים הוא דאינו מעכב, אבל איהו ודאי אסור כשאר הערלים (עיין ריטב"א) ותדע לך דהתם אמרינן דטומטום לא מעכב, ואיהו גופיה ודאי אסור כדתניא בברייתא (להלן יבמות עב, א) טומטום אינו אוכל בתרומה נשיו ועבדיו אוכלין. ואי קשיא לך מדאמרינן בריש פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו, א) כל האוכל מאכיל שאינו אוכל אינו מאכיל, ואקשינן ולא והא ערל וכל הטמאין שאין אוכלין ומאכילין, ופרקינן התם פומייהו הוא דכאיב להו, כלומר עומדין הן לאכול לכשיבריאו, ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה לעולם לאו בר מימהל הוא, איכא למימר דאף הוא לכשיתחזק ויבלע בו דמו או שיתחלפו סימניו ימול, כמעשה דר' נתן דאמר לה המתיני לי עד שיבלע בו דמו. ורבינו תם ז"ל (מובא בתו"י ובתוס' הרא"ש) מפרש ערל שלא מל מחמת פחד מיתה שראה אחרים שמתו מחמת מילה אי נמי שמת אחד מאחיו מחמת מילה והרי זה כמו אונס וכל מקום בר מימהל הוא, אבל היכא דמתו אחיו מחמת מילה ומדינא לא מהיל, הרי זה אוכל דערלות שלא בזמנה היא ואינה מעכבת. ואם תאמר אם כן טומטום יאכל. יש לומר שאני התם שאפשר לו עכשיו ליקרע ובר מימהל הוא. וקטן שחלצתו חמה כיון שאם (לא) חולצתו בר מימהל הוא לאו ערלות שלא בזמנה היא. ואינו מחוור לי כלל שאם כן דטומטום בר מימהל הוא אף הוא יעכב לאדון כיון דבידו לקורעו ועכשיו בר מימהל הוא. ואנן איפכא אמרינן בגמרא (עא, ב) מדאמר רב חנא בריה דרב נחוניא בטומטום שנקרא ונמצא זכר ביני ביני, כלומר דבשעת אכילה איתיה ובשעת עשיה ליתיה. ועוד דערל שמתו אחיו מחמת מילה נמי דלמא עכשיו יבריא ויבלע בו דמו או יתחלפו סימניו ויתחייב למול, ועדיף מחולה שחלצתו חמה דהתם אי אפשר לו למול עד שביעי להבראתו, וזה אפשר שיהא בר מימהל עכשיו שיבריא ויבלע בו דמו וחייב למוד מיד. ופירש"י ז"ל נראה עיקר. פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו נשיהם לא יאכלו. פירש רש"י ז"ל דשויה חללה בביאתו דהא נבעלה לפסול לה. ואין פירושו מחוור דהא קיימא לן דאין חללה אלא מאיסורי כהונה כדאיתא בפרק (האומר) [עשרה יוחסין] במסכת קדושין (עז, ב) ויש לפרש משום דמשוה לה זונה דכל שנבעלה ביאה פסולה דאורייתא הויא לה זונה, וזונה פסולה בין לכהונה בין לתרומה, וכדתניא (להלן יבמות צא, א) לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנים לה מעשר ואוכלת, לויה אין אבל כהנית לגבי תרומה לא, וכדאיתא נמי לעיל בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סח, א). ובפרושי המשנה להרמב"ם ז"ל (מ"א) כן פירש משום דמשוה לה זונה. אלא דקשיא לי דהא משמע לעיל בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סט, א) דביאת איסורי לאוין לא פסול לה אלא אם כן זר אצלה מעיקרא דקאמרינן התם ואימא נבעלה לפסול לה חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר גרושתו, ופרקינן לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר אצלה מעיקרא הוא תיכול (עיין לעיל ס"ח, ד"ה מנא דה"ד למ"ד דבחייבי לאוין לא הוי זונה או דבאונס לא הוי זונה וצ"ע). והכי נמי היה משמע לכאורה בברייתא דפצוע דכא אינו פוסל מדמנה להו פסולין הפוסלין בביאתן מן הכהונה ומן התרומה, דתניא (לעיל יבמות סח, א) בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין ממזר חלל שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית פסולה, ולא מני בהו פצוע דכא, ואי אמרת תנא ושייר איזה פסול שייר דהאי שייר. ומיהו לר' אלזער דמוקי לה למתניתין במחלוקת שנויה ור' אלעזר ור' שמעון היא לא קשיא לי, דלר' אלעזר ודאי עשאה זונה דאפילו פנוי הבא על הפנויה לדידיה עשאה זונה, כל שכן זו דקיימא עליה בלאו. ואפילו לר' יוחנן דאוקמה נמי כר' מאיר ולית ליה לרב מאיר בפנוי הבא על הפנויה כר' אלעזר כדמשמע בפרק הבא על יבמתו גמ' כהן גדול לא ישא את האלמנה (נט, א). דלמא ר' מאיר סבירא ליה כר' מתיא בן חרש דאמר בפרק הבא על יבמתו (יבמות סא, ב) אפילו הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך עשאה זונה, דלא בעי זר אצלה מעיקרא, ומפקינן לה להאי מתניתין לבר מהלכתא, דהא קיימא לן דזר אצלה מעיקרא בעינן כהא מסקנא דשמעתא במקומה בפרק אלמנה לכהן גדול. אבל ראיתי למחברים שפסקוה למשנתינו בחבוריהם (רי"ף ריש פרקין ורמב"ם הל' תרומות פ"ז הי"ג). ואפשר לומר דזר אצלה מעיקרא לא אתא למעוטי אלא מחזיר גרושתו בלבד משום שאינו מפסולי קהל, אבל פצוע דכא דמפסולי קהל הוא פוסל אף על פי שאין זר אצלה מעיקרא. והכי נמי משמע התם מדאמרינן ואימא נבעלה לפסול לה חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר גרושתו, דאלמא לא קשיא ליה אלא מחזיר גרושתו בלבד. ותנא דברייתא דלא חשיב ליה לפצוע דכא בהדי פסולין דלמא סבירא ליה דאף הוא כיון דלאו זר אצלה מעיקרא הוא לא פסיל לה. אי נמי תנא ושייר פצוע דכא ושייר נמי כרות שפכה. ומכל מקום להדין פירושא מתניתין לאו משום חללה ולאו משום זונה, אלא משום דנבעלה לפסול לה. ולכלהו תנאי פסלה משום דכתיב ובת כהן כדאיתא בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סח, א) (ועיין להלן (יבמות עד, ב) ד"ה והא ובפי' לתו"כ המיוחס לר"ש משאנץ פר' אמור פר' ב פי' ז).
גמרא ר' עקיבא אומר איש איש לרבות את הערל. כלומר ריבה את הערל להיות כטמא בכל מקום ופסיל ליה לר"ע בין במעשר בין בפרה בין בראיה כטמא כדאיתא לקמן (יבמות עב, ב ועוד). ואם תאמר אם כן ערל דכתב רחמנא בפסח למה לי, תיפוק ליה מטמא דכתיב ביה בהדיא. איכא למימר דכתב רחמנא ערל בפסח ערלות דפסול כלל מנא לן, ואי משום איש איש הוה מוקמינן ליה לדברים אחרים, אבל השתא דפסיל ליה רחמנא לערל בהדיא בפסח, מרבינן ליה נמי מאיש איש לגבי תרומה, ומינה גמרינן לכל התורה כולה להיותו כטמא. והא דאמרינן בסנהדרין (כב, ב) ובתענית (יז, ב) דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל וערל בשר לא יבא למקדשי לשרתני, לאו אליבא דר' עקיבא אתמר, דלדידיה מתורת משה רבינו למדנו אותו בפירוש, דהא מתרבי מאיש איש להיותו כטמא, אלא אליבא דר' אלעזר אתמר ורבנן נמי כותיה סבירא להו.
אטו משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה לרביה. קשיא לן מאי קאמר אלמא לא קני ליה, דאלו קני ליה נמי רביה קנין גמור מי מיפטר מפסח, והא קיימא לן דנשים ועבדים חייבין בפסח. ותירץ הר"א אב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן) משום דאיכא מאן דאמר (פסחים צא, ב) נשים בראשון רשות והוא הדין לעבדים דפטורין, ומכל מקום לישנא דקרא דכתיב לא יאכל בו לא ניחא, דקרא ודאי משמע תושב ושכיר אסור לאכול בו כדרך שהערל ובן נכר אסורין בו. ויש לומר דאלומי אלמיה לקושיא לומר דאפילו לכשתמצי לומר דלא יאכל בו רשות, כלומר אינו חייב לאכול בו ואף כמאן דאמר נשים בראשון רשות, מכל מקום תושב ושכיר חייבין בו דלא קני ליה לרביה קנין גמור, וכל שכן למאן דאמר נשים בראשון חובה.
Rashba on Yevamot 70a · Sefaria
ריטב"א
אין לי זרע כשר וכו' פי' במ' קדושי' בס"ד דמארי שמיא ובהכי סליק לן פירקא תשבחתא למארי שמיא וארקא:
הערל
הערל פרש"י ז"ל שמתו אחיו מחמת מילה דאף על גב דאסור ליה לממהל ערל הוא ולא יאכל בתרומה דערלות באונס מעכבת. והקשו עליו ז"ל דהא איבעי לן בגמרא ערלות שלא בזמנה דהיינו תוך ח' ימים אם מעכבת אם לאו ולא איפשיטה לן דתפשוט ממתני' דהכא דמעכבא דהאי נמי לאו בר ממהל הוא ועוד דהא בריש פ' אלמנ' לכ"ג דאמרי' דכל שאינו אוכל אינו מאכיל הקשו והא ערל וכל הטמאים דאינם אוכלי' ומאכילי' ופרקי התם פומייהו כאיב להו כלומר עומדין הן ליתקן ולאכול וכדפרש"י ז"ל שם. ואי בערל שמתו אחיו מחמת מילה הא לאו בר ממהל היא ועוד הא אמרי' בגמרא דחלצתו חמה אינו מעכב לבעליו באכילת הפסח משום ערלה עד שיעברו עליו ח' ימים שנותנים לו להבראה אלמא כיון שהוא מסוכן למילה ולאו בר ממהל הוא לא חשיבא ערלו' לפי' פי' ר"ת ז"ל דערל דמתני' היינו שלא נימל מפני פחד המילה שראה אחרי' שמתו במילה וערלות באונס לבו היא ומ"מ אינו מסוכן למילה ובר ממהל הוא אבל היכא שמתו אחיו מחמת מילה דלאו בר ממהל הוא דינו כערלו' שלא בזמנה:
וא"ת א"כ טומטום יאכל בתרומה דלאו בר ממהל הוא וי"ל דטומטום הרי אפשר לו ליקרע ולימהול ובר ממהל הוא קצת ומיהו מפני שאינו עומד לימל לגמרי אינו מעכב לאדון כדאמרי' בגמ' בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביני ביני דבשעת עשייה ליתה ובשעת אכיל' איתיה אלמא כ"ז שלא הי' נקרע לא הי' מעכב וכן חליצתו חמה מפני שכבר הוא מכין עצמו להיו' נמול לאח' הבראותו חשוב ערל לענין שהוא עצמו לא יאכל בתרומ' ומפני שבשעתו אינו בר ממהל אינו מעכב לאדון ונמצאו ג' דיני' בדבר ומר"ן ז"ל היה אומר דבירוש' משמע כפרש"י ז"ל ולא דמי לערלות שלא בזמנה דהתם לא נכנס בזיקת מילה כלל ואפי' היה אפשר לומ' שלא יהא חשוב ערל כלל מש"כ בערל שמתו אחיו מחמת מילה שנכנס בזיקת מילה אלא שהאונס פוטרו והא דאמרי' בפ' אלמנה דפומא כאיב ליה ועומד הוא ליתקן ולאכול היינו משום שאפשר שיבלע בו דמו או שיתחזק ויתחלפו סמניו וכמעשה ר' נתן דאמר לה המתינו לו עד שיבלע בו דמו והמתינו לו ומילתהו וחיה. וההי' דחלצתו חמה כל תוך ז' דהבראה אינו מעכב התם לבעלים הוא דאינו מעכב אבל הוא עצמו לא יאכל מכיון דלאו בר ממהל הוא השתא וכדאמרי' גבי טומטו' שאינו אוכל ונשיו ועבדיו אוכלי' ואינו מעכב לאדון וכדכת' לעיל:
פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם יאכלו ונשיהם לא יאכלו פרש"י ז"ל דאשתו לא תאכל משום דשויי' חללה בביאתו כשנבעל' לפסול לה וחללה אינה אוכלת בתרומה ואינו נכון דהק"ל שאין חללה אלא מאיסו' כהונה ואחרי' פי' משום דשויי' זונה בבאתו והא נמי קמ"ל דהא אמרי' בפ' אלמנה דלא פסיל בה לתרומה אלא בחייבי לאוין דהוא זר אצל' מעיקר' ותדע לך דלא מני התם בפרק אלמנה בברית' דבן ט' שנים ויום א' גר עמוני ומואבי וכל הפסולים בביאה ומיהו למאן דמוקים מתני' בגמ' במחלוק' שנויה ור' אליעזר היא לק'. והא לדידיה אפי' פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה וכ"ש זו אבל לר' יוחנן דמוקים לה כר' מאיר לית ליה דר' אליעזר כדאיתא בפרק הבא על יבימתו גבי כ"ג לא ישא את האלמנ' וי"א דר"מ סבר לה כר' מתיא בן חרש דאמר התם שאפי' הלך בעלה להשקותה ובא עליה בדרך משוי לה זונה ולא בעי זר אצלה מעיקרא ולפי' זה הוייא מתני' דלא כהלכתא. והנכון דלא בעי זר אצלה מעיקרא אלא באות' שאינ' פסולי קהל וכגון מחזיר את גרושתו וכדפרכי' התם ואימא נבעלה לפסול להו חייבי לאוין ומאי ניהו מחזיר את גרושתו דאלמה לא קשי ליה אלא מחזיר את גרושתו דחייבי לאוין דפסולי קהל לא בעי זר אצלה מעיקרא ולהכי לא איצטריך למתניי' בברייתא פ' אלמנה משום דכיון דקתני נתן וכותי ה"ה לכל פסולי קהל:
גמרא אומר איש איש לרבות את הערל פי' ריבה הכתוב את הערל כטמא דלקמן בפרקי' אמרי דלר"ע לכל דבר נתרבה ערל כטמא למעשה וכו' וק"ל דלר"ע ערל דכת' רחמנ' גבי פסח תיפוק ליה מדכתיב טמא ביה בהדיא וי"ל דהא דדריש ר"ע איש איש בתרומה לרבות ערל כטמא לכל דבר היינו משום דגבי פסח השוה אותם הכתוב בפי' דאי לא הוה דריש איש איש למילי אחריני א"נ דברה תור' כלשון בני אדם. א"נ דכ' רחמנא ערל בפסח בפי' שלא יהא פסח דוחה את הערלות ברוב צבור כשם שדוחה את הטומא' כנ"ל:
עוד הקשו בתוס' דהא דאמרינן בסנהדרין ודוכתא אחריני דבר זה מתורת מרע"ה לא למדוה עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני היאך לא למדנו מתורת מרע"ה דהא ערל כטמ' מדכתיב בהדי' שאסר לבא בקודש ותי' דההי' אליב' דר' אליעזר הי' אבל לרבי עקיב' מתור' מרע"ה למדנו:
משום דה"ל תושב ושכיר אוכלי' בפסח וק"ל נהי דמופנ' לג"ש היאך יהא פשוטו של מקר' הפך הדין דכתיב לא יאכל בו וק"ל שאוכלי' בו מי אתי' ג"ש ועקר' ליה לפשטי' דקר' לגמרי דהא דכוותאי פרכי' באלו נערות גבי אשר לא אורשה והכא מפקי' ליה לקרא ממשמעותא טפי מהתם תי' בתוס' דג"ש אשמועינן דנוקים קרא בתושב ושכיר ערלים או עכו"מז ומשום הכי לא יאכלו בו ואע"ג דהא כתיב ערל היינו דאמרי' דמופנ' לג"ש והיינו דאמרינן אלימא תושב שכיר ממש כלום כפשוטיה שהם ישראלים נימולי' כהנהו דגבי תרומה משום דה"ל וכו' אלא לאפנויי ולאו בתושב ושכיר ממש:
Ritva on Yevamot 70a · Sefaria
מאירי
ולענין ביאור זה שאמרו בלישנא בתרא דרבא מייתי ראיה מדקתני בכהן שאנס בת ישראל וילדה ממנו דתאכל והיכי דמי אילימא דדיימא מיניה ולא מעלמא צריכה למימר דתיכול אלא דדיימא מעלמא כלומר אף מעלמא ואפילו הכי תיכול ושמא תאמר התם הוא דידעינן דבא עליה פירוש הדברים דתאכל קתני בסתמא ואפילו לאחר זמן גדול שאי אפשר להיות עבור זה מאותה ביאה אלמא כיון דדיימא מיניה אע"ג דדיימא מעלמא כשר ומה התם דלהאי איסורא ולהאי איסורא ר"ל לאונס או המפתה ולשאר בני אדם ומצד שגזרו על יחוד של פנויה הכא דלעלמא איסורא ולארוס היתירא לא כל שכן דשדינן ליה בתריה ואמר ליה אביי דמתניתין בדלא דיימא כלל משום אדם עד שבא עליה זה האונס ומשום הכי שדינן ליה בתריה:
ועתה נשלם הפרק תהלה לאל:
בעזרת הצור ובישועתו:
הערל וכל הטמאים וכו' זה הפרק יכלול קצת ביאור בשלשת חלקים מחלקי המסכתא ר"ל מדין איסור אכילת תרומה ומדין איסורי ביאה ומדין הלכות חליצה ויבום ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים החלק הראשון בביאור איסור אכילת תרומה בכהן ערל וטמא ופצוע דכא וכרות שפכה וסריס וטומטום ואנדרוגינוס ויתבאר עמו לאיזו סיבה הוא נקרא פצוע דכא וכרות שפכה החלק השני בביאור איסורי ביאה שבפצוע דכא וכרות שפכה ועמוני ומואבי ומצרי ואדומי וממזרים ונתינים ומה שבמקצתן יצא מכלל איסורן להיתר החלק השלישי בעניני סריס אדם וסריס חמה ואילונית מהו דינם אצל חליצה ויבום זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו הרבה דברים ארוכי הענינים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה נשיהן ועבדיהן יאכלו פצוע דכא וכרות שפכה הן ועבדיהן אוכלין ונשיהם לא יאכלו אם לא ידעה משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו אמר הר"ם הטעם בהיות כהן ערל לא יאכל תרומה וקדשים מאמר השם בפסח תושב ושכיר לא יאכל בו ואמר תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש הנה כמו שלא יאכל הערל פסח לאמרו וכל ערל לא יאכל בו גם כן לא יאכל הערל קדש וכבר ידעת שפצוע דכא וכרות שפכה בעילתן בעילת זנות:
אמר המאירי הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה ופירשו בגמרא בערל שהוא אסור בתרומה מן התורה דיליף תושב תושב מפסח נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו כדכתיב כל ערל לא יאכל בו אף בתרומה כן ומכאן למדת בערל זה שפירושו אף במתו אחיו מחמת מילה כלומר שהוא אנוס ואעפ"כ לא יאכל שהרי כך הענין בפסח ויש שואלים אם כן מה ששאלו בגמרא ע"א א' ערלות שלא בזמנה אם מעכבת מלאכול בתרומה תיפשוט ממתניתין דמעכבא דהא כל שמתו אחיו מחמת מילה כערלות שלא בזמנה היא כלומר כשם שאין בערלות שלא בזמנה ר"ל תוך שמנה חיוב כך במתו אחיו מחמת מילה ואפילו הכי מעכבא ומכל מקום אינו דומה שכל שהוא תוך שמנה אין בו מקום למילה כלל לא בו ולא בכיוצא בו אבל מתו אחיו מחמת מילה אילו נתברר בסימני בריאות וחוזק חייב וכן שכנגדו חייב ומתוך כך אע"פ שהוא פטור מעכב לענין גופו כך היא שיטתנו וכן נראה ענינה בתלמוד המערב ומכל מקום אחרוני הרבנים כתבו שכל שמתו אחיו מחמת מילה אוכל בתרומה שדינה כערלות שלא בזמנה שאינה מעכבת ואע"פ שהטומטום אינו אוכל מספק ערלות והוה לן למימר ערלות שלא בזמנה היא אינו כן שהרי איפשר לו ליקרע מעכשו וקטן חולה שחלצתו חמה שנותנין לו שבעה ימים להברותו ואינו אוכל אף זה הואיל ואלו הבריא בר מילה הוא אין זה ערלות שלא בזמנה וערל שבמשנתנו פירושו לדעתם שלא מל מחמת פחד מיתה או שמת אחד מאחיו מחמת מילה והרי זה קרוב לאונס אלא שמכל מקום חייב במילה ומתוך חיובו נאסר הוא בתרומה אלא שמתוך שהוא כעין אונס נשיו ועבדיו אוכלין ורוב מפרשים נוטים כדעת ראשון ואין שום ערל אוכל בתרומה הא נשיו ועבדיו אוכלין אם לפירוש ראשון הואיל ומחמת אונס נתעכבה מילתו אם לפירוש שני הואיל וכעין אונס הוא אי נמי שהוא קטן ואין בו דעת למול שהרי מכל מקום קנין כספו הם ואינו דומה לחלל שהרי יש תקנה לזה ולא לחלל וכן אפילו בא על אשתו כשהוא ערל לא פסלה שאין כאן איסור ביאה ויראה מכל מקום שאם מעכבה במזיד כגון שהגדיל והזיד ולא מל הרי זה כבן נכר ואף נשיו ועבדיו אין אוכלין:
ואחר כך ביאר בדין הטמאים ר"ל כהנים טמאים שאף הם לא יאכלו בתרומה כדכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל אי זהו דבר ששוה בכל זרעו של אהרן ר"ל לזכרים ולנקבות זו תרומה וכן אמרו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואוקימניה בתרומה וכמו שאמרו העריב שמשו אוכל בתרומה הא נשיהם ועבדיהם יאכלו ומתורת קנין כספו כמו שביארנו בערל:
פצוע דכא וכרות שפכה הם ועבדיהם אוכלים אינהו משום דהוו להו ככהנים בעלי מומין ולא נפסלו אלא מלבא בקהל ועבדיהם מתורת קנין כספם אבל נשיהם לא יאכלו ופירשו גדולי הרבנים משום דשויוה חללה בביאתם הואיל וביאתם אסורה ונראה דאגב שיטפא כתבוה כן שהרי אין חללה אלא מאיסורין המיוחדין לכהונה ומתוך כך פירשו בתוספות משום דשויוה זונה שכל שנבעלה לפסול לה עשאה זונה וזונה פסולה בין לכהונה בין לתרומה ומה שאמרו צ"א א' לויה שנשבית או שנבעלה בעילת זנות נותנין לה מעשר ואוכלת דוקא לויה ולמעשר הא כהנת ולתרומה לא ואם תאמר והלא כתבנו בפרק אלמנה ס"ט א' שביאת איסורי לאוין אינה עושה זונה אלא בזר מעיקרו ופצוע דכא לאו זר מעקרו הוא פירשו גדולי הדור שמאחר שהוא אסור מלבא בקהל לא בעינן ביה זר מעקרו ומתוך כך אשתו פסולה אחר שידעה משנעשה פצוע דכא שנעשית בה ביאה אסורה הא אם לא ידעה משנעשה פצוע דכא לא נפסלה אחר שכבר כנס קודם שנעשה פצוע דכא שאם בשעה שכנס הוא פצוע דכא הרי אמרו נ"ז ב' יש חפה לפסולות אלא שכנס קודם שנעשה פצוע דכא ולא ידעה משנעשה פצוע דכא ובכי הא אוכלת ומה שנתגלגל בה בגמרא מענין שימור ביאה פסולה כבר ביארנוהו בפרק הבא על יבמתו ואם נשא גיורת ומשוחררת אוכלת אע"פ שידעה שהרי מותר הוא בהן ואין כאן ביאה אסורה:
ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.
Meiri on Yevamot 70a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
תוס' בד"ה איש איש לרבות הערל מהכא אמרינן בכל דוכתא כו' ומ"מ איצטריך למכתב ערל בפסח כו' עכ"ל ומערל דכתיב בפסח גופיה אע"ג דדינו כטמא מ"מ לא משמע ליה למיגמר מיניה דערל כטמא בכל דוכתא אלא מריבוי דאיש איש דמשמע דאיש ערל כאיש טמא:
בד"ה מה לפסח שכן חייבין כו' ואית דגרסינן ליה משום דבפסח איכא כרת לאוכל בטומאת הגוף כו' עכ"ל יש לתמוה אמאי לא ניחא להו בטומאת עצמה דבפסח עובר בלאו וחייב מלקות משא"כ בתרומה דלית בה אלא עשה בשעריך תאכלנו כמ"ש לעיל בסמוך:
גמ' אי דתרומה מצרך צריכי כו' יראה מהאי לישנא דתושב ושכיר דגבי תרומה אתי שפיר תרוייהו לגופיה משום דאי לאו שכיר הוה משמע תושב קנין שנים כדקאמר אבל תושב ושכיר דגבי פסח א"א לאוקמי תרוייהו לגופיה דשכיר ודאי משמע קנין שנים ולא קנין עולם ולהכי לא ה"מ לאוקמא בהיפך דתושב ושכיר דגבי פסח אתו לגופיה ומיירי בתושב ושכיר ממש ולא יאכל בו משום דקני ליה רביה וא"כ תושב ושכיר דגבי תרומה אמאי לא קני רביה אלא דאתי לאפנויי דאיכא למימר דכל מה דמצינן לאוקמא לגופיה מוקמינן ליה וגבי פסח א"א לאוקמי תרוייהו לגופיה דלכתוב שכיר דהוא קנין שנים דקני ליה רביה ולא לכתוב תושב דהוא קנין עולם ועוד נראה דליכא לאוקמא בהיפך משום דקים ליה לתלמודא בשום דוכתא אחריתא דאין עבד עברי קני ליה רביה ולא נקט תלמודא והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל כו' אלא משום דהכי קאמרינן בברייתא בשמעתין נמי גבי תרומה ודו"ק:
Chidushei Halachot on Yevamot 70a · Sefaria
מהר"ם
ד"ה איש איש וכו' עד אע"ג דמילת זכריו ועבדיו מעכבתו בפסח ר"ל וא"כ ממילא משמע דכ"ש דערלות דגופיה מעכבת אפ"ה אי לא הוה כתב בהדיה כל ערל לא יאכל בו לא הוי מוקמינן ריבויא דאיש איש דכתיב בתרומה אערל ולכך לר"ע א"ש הא דאצטריך קרא למכתב כל ערל לא יאכל בו אע"ג דכ"ש הוא ממילת זכריו ועבדיו אלא לר"א דיליף ערל בתרומה מג"ש דתושב ושכיר קשה ל"ל למכתב בפסח כל ערל וגו' הא ק"ו הוא ממילת זכריו ועבדיו וכמ"ש לקמן בגמרא מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבת ביה וערלות דאחריני מעכבת ביה ולפי מה שכתוב בספרים שלנו בתוס' דף זה ע"ב ד"ה אי מה פסח וכו' דלר"א אין מילת זכריו ועבדיו מעכבת האדון בפסח אלא גמרא לפום ריהטא נקט א"ש קצת דלא הוי ק"ו אע"ג דלזכרים ועבדים עצמם מעכבת דאין אוכלין כל זמן שלא נימולו אבל לפי הספרים שכתוב בהם דאף לר"א מילת זכריו מעכבת האב אלא שמילת עבדיו אין מעכבת האדון קשה אבל אי מעיינת שפיר לא הוי ק"ו דמילת זכריו ועבדיו אין מעכבת אלא כשהן ראוים למול כדלקמן (יבמות דף ע"א) בגמרא אבל ערלה דגופיה מעכבתו מלאכול בפסח אפילו היכי שאין ראוי למול כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה ולכך לא הוי אתי בק"ו ממילת זכריו ועבדיו ואעפ"כ קאמר בגמרא לקמן מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבת וכו' אע"ג דלא דמי ערלות דגופיה לערלות דעבדיו וזכריו אפ"ה לא מסתבר ליה לומר דשום ערלה דעבדיו וזכריו מעכבת אם אין ערלות דגופיה מעכבת בכל ענין אפילו היכי דא"א למול כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה:
Maharam on Yevamot 70a · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
מתני' פצוע דכא וכו' ונשיהן לא יאכלו קשה לי הא לא הוי זר אצלה מעיקרא דלא נאסר לה מקודם שנעשה פצוע דכא:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yevamot 70a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ע׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־480 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 113 מילים
נפתחת ב״אֲבָל דָּיְימָא מִנֵּיהּ, אַף עַל גַּב דְּדָיְימָא…״
- קטע 228 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּקָתָנֵי:…״
- קטע 320 מילים
נפתחת ב״וּמָה הָתָם, דִּלְהַאי אִיסּוּרָא וּלְהַאי אִיסּוּרָא —…״
- קטע 423 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ כׇּל…״
- קטע 514 מילים
נפתחת ב״הָעֶבֶד פּוֹסֵל מִשּׁוּם בִּיאָה כּוּ׳. מַאי טַעְמָא…״
- קטע 623 מילים
נפתחת ב״מַמְזֵר פּוֹסֵל וּמַאֲכִיל. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְזֶרַע אֵין…״
- קטע 716 מילים
נפתחת ב״אֵין לִי אֶלָּא זֶרַע כָּשֵׁר, זֶרַע פָּסוּל…״
- קטע 819 מילים
נפתחת ב״וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְזֶרַע זַרְעָהּ! זֶרַע זַרְעָהּ לָא…״
- קטע 941 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּמַאן…״
- קטע 1023 מילים
נפתחת ב״כֹּהֵן גָּדוֹל, פְּעָמִים שֶׁפּוֹסֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרֵינִי…״
- קטע 113 מילים
נפתחת ב״הֲדַרַן עֲלָךְ אַלְמָנָה…״
- קטע 1211 מילים
נפתחת ב״הֶעָרֵל וְכׇל הַטְּמֵאִים — לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה.…״
- קטע 1323 מילים
נפתחת ב״פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שׇׁפְכָה — הֵן וְעַבְדֵיהֶן…״
- קטע 1426 מילים
נפתחת ב״וְאֵי זֶהוּ פְּצוּעַ דַּכָּא — כׇּל שֶׁנִּפְצְעוּ…״
- קטע 1536 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לֶעָרֵל…״
- קטע 1613 מילים
נפתחת ב״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא…״
- קטע 1731 מילים
נפתחת ב״אָמַר מָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״תּוֹשָׁב…״
- קטע 1818 מילים
נפתחת ב״מוּפְנֶה. דְּאִי לָאו מוּפְנֶה אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה…״
- קטע 1919 מילים
נפתחת ב״הֵי מוּפְנֶה? אִי דִּתְרוּמָה — מִצְרָךְ צְרִיכִי,…״
- קטע 2019 מילים
נפתחת ב״וְיֵאָמֵר ״תּוֹשָׁב״ וְאַל יֵאָמֵר ״שָׂכִיר״, וַאֲנִי אוֹמֵר:…״
- קטע 2130 מילים
נפתחת ב״אִילּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר ״תּוֹשָׁב״ — זֶה…״
- קטע 2231 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא דְּפֶסַח מוּפְנֵי. הַאי ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ דִּכְתַב…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי עקיבא בן יוסף · תנאים · תנאים — עשרת הרוגי מלכות
ביום הכפורים היה רבי עקיבא מתדיין לפני טורנוסרופוס קיסר שחיק עצמות, והגיע עונת קריאת שמע, והיו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל…
מקור: מסכת יבמות דף ע׳ עמוד א׳ · קטע 16 — “רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אִישׁ…”
- אביי [הכהן] · אמוראים · דור רביעי לאמוראים
דור רביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו.
מקור: מסכת יבמות דף ע׳ עמוד א׳ · קטע 4 — “אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ כׇּל הֵיכָא דְּדָיְימָא…”
לשון המקור
אֲבָל דָּיְימָא מִנֵּיהּ, אַף עַל גַּב דְּדָיְימָא מֵעָלְמָא — בָּתְרֵיהּ דִּידֵיהּ שָׁדֵינַן לֵיהּ.
אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ — דְּקָתָנֵי: יָלְדָה — תֹּאכַל. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּדָיְימָא מִנֵּיהּ וְלָא דָּיְימָא מֵעָלְמָא — צְרִיכָא לְמֵימַר דְּתֵיכוֹל?! אֶלָּא לָאו — דְּדָיְימָא נָמֵי מֵעָלְמָא,
וּמָה הָתָם, דִּלְהַאי אִיסּוּרָא וּלְהַאי אִיסּוּרָא — בָּתְרֵיהּ דִּידֵיהּ שָׁדֵינַן לֵיהּ, הָכָא, דִּלְהַאי אִיסּוּרָא וּלְהַאי הֶיתֵּירָא — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ כׇּל הֵיכָא דְּדָיְימָא מֵעָלְמָא, אַף עַל גַּב דְּדָיְימָא מִנֵּיהּ, אֲמַר רַב: הַוָּלָד מַמְזֵר. וּמַתְנִיתִין בִּדְלָא דָּיְימָא כְּלָל.
הָעֶבֶד פּוֹסֵל מִשּׁוּם בִּיאָה כּוּ׳. מַאי טַעְמָא — אָמַר קְרָא: ״הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה וְגוֹ׳״.
מַמְזֵר פּוֹסֵל וּמַאֲכִיל. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״, אֵין לִי אֶלָּא זַרְעָהּ, זֶרַע זַרְעָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״ — מִכׇּל מָקוֹם.
אֵין לִי אֶלָּא זֶרַע כָּשֵׁר, זֶרַע פָּסוּל מִנַּיִן — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזֶרַע אֵין לָהּ״, עַיֵּין עָלֶיהָ.
וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְזֶרַע זַרְעָהּ! זֶרַע זַרְעָהּ לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא, בְּנֵי בָנִים הֲרֵי הֵן כְּבָנִים. כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא, לְזֶרַע פָּסוּל.
אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: כְּמַאן — כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: יֵשׁ מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי לָאוִין? אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, בְּגוֹי וְעֶבֶד מוֹדוּ, דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי מִשּׁוּם רַבֵּינוּ: גּוֹי וְעֶבֶד הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל — הַוָּלָד מַמְזֵר.
כֹּהֵן גָּדוֹל, פְּעָמִים שֶׁפּוֹסֵל. תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרֵינִי כַּפָּרַת בֶּן בִּתִּי כּוּזָא — שֶׁמַּאֲכִילֵנִי בַּתְּרוּמָה, וְאֵינִי כַּפָּרַת בֶּן בִּתִּי כַּדָּא — שֶׁפּוֹסְלֵנִי מִן הַתְּרוּמָה.
הֲדַרַן עֲלָךְ אַלְמָנָה
הֶעָרֵל וְכׇל הַטְּמֵאִים — לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה. נְשֵׁיהֶן וְעַבְדֵיהֶן יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה.
פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שׇׁפְכָה — הֵן וְעַבְדֵיהֶן יֹאכֵלוּ, וּנְשֵׁיהֶן לֹא יֹאכֵלוּ. וְאִם לֹא יָדְעָה מִשֶּׁנַּעֲשָׂה פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שׇׁפְכָה — הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכֵלוּ.
וְאֵי זֶהוּ פְּצוּעַ דַּכָּא — כׇּל שֶׁנִּפְצְעוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ, וַאֲפִילּוּ אַחַת מֵהֶן. וּכְרוּת שׇׁפְכָה — כׇּל שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד, וְאִם נִשְׁתַּיֵּיר מֵעֲטָרָה אֲפִילּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה — כָּשֵׁר.
גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לֶעָרֵל שֶׁאֵין אוֹכֵל בִּתְרוּמָה? נֶאֱמַר ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ בַּפֶּסַח, וְנֶאֱמַר ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ בַּתְּרוּמָה. מָה ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ הָאָמוּר בַּפֶּסַח — עָרֵל אָסוּר בּוֹ, אַף ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ הָאָמוּר בַּתְּרוּמָה — עָרֵל אָסוּר בּוֹ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״אִישׁ אִישׁ״ — לְרַבּוֹת הֶעָרֵל.
אָמַר מָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ בַּפֶּסַח, וְנֶאֱמַר ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ בַּתְּרוּמָה. מָה ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ הָאָמוּר בַּפֶּסַח — עָרֵל אָסוּר בּוֹ, אַף ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ הָאָמוּר בַּתְּרוּמָה — עָרֵל אָסוּר בּוֹ.
מוּפְנֶה. דְּאִי לָאו מוּפְנֶה אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְפֶסַח, שֶׁכֵּן חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא. לָאיֵי, אַפְנוֹיֵי מוּפְנֶה.
הֵי מוּפְנֶה? אִי דִּתְרוּמָה — מִצְרָךְ צְרִיכִי, דְּתַנְיָא: ״תּוֹשָׁב״ זֶה קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם, ״שָׂכִיר״ — זֶה קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים.
וְיֵאָמֵר ״תּוֹשָׁב״ וְאַל יֵאָמֵר ״שָׂכִיר״, וַאֲנִי אוֹמֵר: קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם אֵינוֹ אוֹכֵל — קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
אִילּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר ״תּוֹשָׁב״ — זֶה קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים, אֲבָל קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם — אוֹכֵל, בָּא שָׂכִיר וְלִימֵּד עַל תּוֹשָׁב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּי קִנְיַן עוֹלָם — אֵין אוֹכֵל.
אֶלָּא דְּפֶסַח מוּפְנֵי. הַאי ״תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּפֶסַח מַאי נִיהוּ? אִי נֵימָא תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר מַמָּשׁ, מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר אִיפְּטַר לֵיהּ מִפֶּסַח?! וְהָא קַיְימָא לַן גַּבֵּי תְּרוּמָה דְּלָא אָכֵיל!