מסכת יבמות דף נ״ג עמוד ב׳

חלץ ועשה מאמר איבם אחד ויבמה אחת קאי דאוקמיה דצריך למתנייה:

בשלמא חלץ ועשה מאמר איצטריך למיתני דאינו כלום:

סד"א אפי' לר' עקיבא:

ליגזור מאמר דבתר חליצה דליבעי גט אטו מאמר דמקמי חליצה קמ"ל דלא גזרינן:

אלא חלץ ונתן גט ביבם אחד ויבמה אחת למה לי כו' למאי ליהני האי גט אי למיסרה הא איתסרא היא וקרובותיה עליו:

ולטעמיך בעל ועשה מאמר ביבם ויבמה אחת למה לי בשלמא בעל ונתן גט איצטריך למתני אין אחר ביאה כלום דנפקא בהאי גיטא ולא בעיא חליצה דביאה קמייתא אפקעתה לזיקה:

סד"א לגזור גט דבתר ביאה דלא תיסגי ליה בגט בלא חליצה אטו גט דמקמי ביאה דלא לימרו גט סגי ביבמה במקום חליצה:

אלא בעל ועשה מאמר למאי קבעי איתנויי הלא אשתו היא:

סלקא דעתך אמינא ליגזור מאמר דבתר חליצה כו' תימה מה צריך לטעם זה דלעיל הוה ניחא לר' יוחנן דאיצטריך לאשמועי' דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין אע"ג דכבר אשמועינן ליה מרישא והכי נמי תינח ליה הכא מהאי טעמא גופיה:

פרק שישי הבא על יבמתו

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד איכא למימר דמזיד ורצון תרי גווני נינהו דרצון היינו דמכוין למצוה אע"ג דפשיטא הוא קתני ליה דהכי אורחיה בכל דוכתא אבל בפ"ב דב"ק (דף כו: ושם) גבי אדם מועד לעולם קשה מה בין מזיד לרצון וי"מ דה"ק בין שיהא אותו שוגג ומזיד באונס שאנסו לעשות כן בין שיהא ברצון.:

הוא אנוס והיא לא אנוסה תימה דהוה ליה למינקט שניהם אנוסים דהוי רבותא טפי וי"ל דאגב דנקט ברישא הוא שוגג והיא מזידה נקט נמי הכא הוא אנוס והיא לא אנוסה א"נ לא קאמר והיא לא אנוסה אלא ברצון אלא היא לא אנוסה אבל מזידה או שוגגת דהשתא תרוייהו לא מיכווני לשם מצוה:

ולא חילק בין ביאה לביאה פי' בקונטרס בין העראה לגמר ביאה ובבבא שניה פירש ולא חילק בין ביאה לביאה בין כדרכה לשלא כדרכה ואין נראה לר"י דכיון דתנא סבר אחד המערה ואחד הגומר למה ליה תו למיתני ולא חילק בין העראה לגמר ביאה ועוד דבגמ' (לקמן יבמות דף נו:) מפרש מאי וכן אשלא כדרכה בחייבי לאוין מכלל דלא חילק דרישא איירי בשלא כדרכה ונראה לר"י שהסופרים טעו וכתבו איפכא ומיהו ההיא דבבא שניה אפשר לפרשו כמו הראשון בין כדרכה לשלא כדרכה ולפרושי וכן קאתי:

ממזרת ונתינה לישראל פסלה לשון פסלה נקט משום אחריני דממזרת ונתינה הם פסולות ועומדות:

שאנסוהו עובדי כוכבים ובא עליה אין לפרש שאנסוהו היינו שאיימו עליו להרגו אם לא יבא עליה דא"כ מאי פריך מרבא דאמר אין קישוי אלא לדעת פירוש דאין זה אונס שקישוי עושה מדעת ואין דוחקין אותו לבעול בקישוי ולוקמא כגון שמאיימין עליו לבעול בקישוי ועוד דמילתא דרבא אי אפשר לפרש במאיימין עליו להורגו אם לא שיבעול הערוה מעצמו כמו שאפרש אלא כל דבר שעושה מעצמו אפילו ע"י אונס פחד מיתה לדעת חשיב והאי שאנסוהו עובדי כוכבים ובא עליה דקאמר היינו שהביאוהו עליה והדביקוהו ביבמתו ולא שבא עליה מעצמו כמו תקפתו יבמתו ובא עליה דבסמוך והשתא פריך שפיר דאין אונס דקישוי לא הוי אלא לדעת ואר"י דיש לקדק מכאן דאין יבמה נקנית אלא בבא עליה בקישוי מדלא מוקמי שהדביקוהו בלא קישוי ואיכא למימר דאתי הך סוגיא כמ"ד משמש מת בעריות פטור וילפינן קיחה מעריות דאינה נקנית אלא בקישוי ועוד אר"י דאתיא שפיר אפילו למאן דאמר משמש מת בעריות חייב ולענין יבום בעינן ביאה דרך הקמת שם:

אין אונס לערוה שאין קישוי אלא לדעת אין לפרש במאיימין עליו להורגו אם לא יבא בעצמו על הערוה דאם כן אפילו יש קישוי שלא לדעת תיפוק ליה דאגילוי עריות יהרג ואל יעבור כדאמר בפרק בן סורר (סנהדרין דף עד. ושם) אלא איירי כשעובדי כוכבים מדביקים אותו על הערוה וא"א לו להשמט אם לא ע"י שיהרג וקאמר רבא דיש לו למסור עצמו ליהרג אם יודע שאי אפשר לו אם לא יתקשה דאין קישוי אלא לדעת וחשיב כעושה מעשה אבל אם יש קישוי שלא לדעת או שהיה כבר מקושה או שיודע שלא יתקשה אין חייב למסור עצמו כיון שהוא אינו עושה שום מעשה והוי כקרקע עולם כדאמר בבן סורר (ג"ז שם) גבי אסתר דקרקע עולם היתה וטעמא משום דנערה המאורסה ילפינן התם מרוצח ורוצח גופיה קאמר התם דסברא הוא דמאי חזית דדמא דידך סומקא טפי כו' וזה לא שייך אלא במאנסין אותו להרוג בידים אבל אם רוצים לזורקו על התינוק ויתמעך בזה אדרבה איכא למימר איפכא מאי חזית דדמא דחבריה סומקא טפי כו' כיון שאין הורג בידים ולא הוי אלא קרקע עולם בעלמא ואין מצווה להציל חברו בגופו דאדרבה חייו קודמין וההיקש דקרא בהורג בידים כתיב כי כאשר יקום איש על רעהו וגו' והשתא גרסינן בכל דוכתא מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור פירוש יהרג הבועל ולא גרסינן תיהרג דקרקע עולם היא אי נמי אר"י דאפי' גרסינן תיהרג יש לפרש דהכי קאמר תיהרג קודם שתעשה מעשה ותביא עליה את הערוה וא"ת במסכת ע"ז בפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נד. ושם) דנעבד באונס אסור ומפרש כגון דאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמה דידיה ופריך עלה רבי זירא אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ' (דברים כ״ב:כ״ו) ומאי קושיא הא האי קרא דוקא בקרקע עולם איירי אבל עשה מעשה חייב למסור עצמו כדפרישי' ומשתחוה לעבודת כוכבים עושה מעשה הוא דליכא לאוקמה כשכפוהו עובדי כוכבים לעבודת כוכבים דאין זה משתחוה ואר"י דהכי פריך אונס רחמנא פטריה ממיתה אפי' בעושה מעשה דנהי דחייב למסור עצמו מ"מ אם לא מסר עצמו לא מיחייב מיתה דולנערה לא תעשה דבר אפילו בעשתה מעשה קאמר קרא דפטורה ממיתה דבעשיית מעשה איירי היקישא דקרא ועוד דכיון דאפילו ברצון מיחייב מיתה אע"ג דלא עביד מעשה דהא אשה חייבת ברצון אע"ג דהויא קרקע עולם ה"נ כשפטר הכתוב אונס במיתת בית דין כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר פטר בכל ענין לא שנא עביד לא שנא לא עביד ולהכי פריך כיון דפטור ממיתה לא חשיב נעבד ליאסר בהך עבודה ומהדר ליה התם דחשיב שפיר נעבד באונס אע"ג דפטו' ממית' בדיעבד כיון דחייב למסור עצמו [וע"ע תוס' יומא פב. האריכו טובא]:

בשלמא בעל ונתן גט אצטריך פירש רש"י ז"ל (בד"ה וליטעמיך) אצטריך לאשמועינן דאין זיקת יבמין אחר ביאה ומיפטרא בגט ולא בעי' חליצה דלא גזרינן גט דאחר ביאה אטו גט דקמי ביאה. ותמיהא לי דהא בכולה מתניתין כי אמרינן אין אחר חליצה כלום ואין אחר ביאה כלום הכי קאמרינן, אין מועיל אחר חליצה כלום שאין גט ולא מאמר מועילין בה ליאסר בקרובות. אי נמי שאין הגט שלאחר ביאה דוחה את הראשונה ולא המאמר של אחר ביאה תופס להצריכה גט למאמרו, והכי נמי כי קתני בעל ועשה מאמר בעל ונתן גט בעל וחלץ בעל ונתן גט דומיא דבעל וחלץ קאמר, כלומר שאין חליצה מהני אחר בעילה ואין גט מהני אחר בעילה. ובגמרא נמי הכי גרסינן בספרים מדויקים בישיבת הגאונים ז"ל איצטריך סלקא דעתך אמינא מדגט קמי בעילה מהני דבתר בעילה נמי מהני. ונראה לי לפרש בעל ונתן גט אצטריך לאשמועינן שאין הגט של אחר ביאה פוסל אותה עליו, אלא אם רצה מגרשה בגט ומחזירה וכדאמרינן ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לומר שמגרשה בגט ומחזירה, וקא משמע לן דאוקמוה אדינא דאורייתא ולא גזרינן בה אטו גט דקמי בעילה, דסלקא דעתך אמינא מדגט דקמי בעילה מהני לפוסלה עליו לעולם, גט דבתר בעילה נמי מהני לפוסלה עליו לעולם קא משמע לן בעל ונתן גט דאין לאחר ביאה מהני כלומר לאוסרה עליו כך נראה לי. סליק פרק רבן גמליאל בס"ד

אפילו הוא שוגג והיא מזידה כלומר דתרוייהו לא מיכווני לשם מצוה, והוא הדין דליתני שניהם שוגגין כדאיתא בגמרא בברייתא דר' חייא אלא סוגיא דלישנא הוא.

ולא חלק בין ביאה לביאה פרש"י ז"ל לא חלק בין העראה לגמר ביאה. ולא מחוור דהא קתני אחד המערה ואחד הגומר ותרתי למה לי. ועוד דמפרשי בגמרא (נו, ב) וכן הבא וכו' אשלא כדרכה דחייבי לאוין דאלמא גבי יבמה איירי בשלא כדרכה דהיינו ולא חילק בין ביאה לביאה ואף רש"י ז"ל כן פירש בגמרא. (ועיין עוד רש"י נד, א ד"ה ולקחה. ומהרש"ל הגיה ברש"י בין ביאה כדרכה וכו' ועיין תוס' ד"ה ולא שהסופרים טעו בהעתקת דבריו. ועיין עדל"ז).

גירסא דייקא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט בת ישראל לנתין ולממזר. ולא גרסינן ממזרת ונתינה לישראל דישראל בממזרת ונתינה מאי פסל אבל רש"י גרס ממזרת ונתינה לישראל, ופירש דלענין העראה נקטיה לומר דישראל בממזרת ונתינה לקי משעת העראה. ואפשר נמי דסירכא דתנא הוא משום דאורחיה למיתני להו הכין. וחלוצה לכהן הדיוט נמי משום סירכא דלישנא נקט לה, דהא חלוצה [לאו] דאורייתא כדאיתא לעיל בשלהי כיצד (יבמות כד, א) אלא דאורחיה דתנא למיתני הכי.

גמרא היכי דמי אילימא שאנסוהו עכו"ם יש מפרשים שאנסוהו אונס מיתה כלומר שאמרו לו עכו"ם בא עליה ואי לא קטילנא לך.

והא אמר רבא אין אונס בערוה שאין קשוי אלא לדעת לומר שאף על פי שאמרו לו שיהרגהו אם לא יבא על הערוה אם עשה כן מומת על ידה לפי שאין קשוי אלא לדעת (עיין רמב"ם הלכות איסורי ביאה פ"ט ה"א ומגיד משנה שם). ויש מפרשים שלא אנסוהו אונס מיתה, שאלו כן אף הוא פטור בדיני אדם דאפילו בעבודה זרה ובשפיכות דמים שדינו שיהרג ואל יעבור, אלו אמרו לא קטיל לפלניא ואי לא קטילנא לך, אלו עשה כן פטור מדיני אדם שלא עשה זה אלא מחמת האונס, ואלו אתה מסלק אונסו מעליו אף הוא אינו הורג. והכי נמי מחמת האונס הוא שנתן דעתו והקשה עצמו, אבל אם אתה מסלק אונסו ממנו אף הוא אינו בועל. אלא הכא שתקפוהו עכו"ם ודבקוהו, הלכך אין זה אונס אלא רצון, דכיון שאין שם פחד מיתה, מפני מה נתן דעתו להקשות אין זה אונס אלא רצון. ואי קשיא לך אם כן למה לא העמידו משנתינו בשאנסוהו עכו"ם למיתה. יש לומר ההיא כיון דבביאה עצמה ליכא אונס, לא קרינא בה הבא על יבמתו באונס אלא מדעת ושלא בכונת מצוה. (עיין תוס' ורמב"ן ומ"מ שם ובישרש יעקב כאן ואור גדול סי' א, כא, ב).

בשלמא בעל ונתן גט אצטריך סד"א נגזור גט דבתר ביאה אטו גט דקמי ביאה פרש"י ז"ל דסד"א שיש אחר בעילה כלום דנגזר גט לבתר ביאה אטו גט דמקמי ביאה ושיהא צריך חליצה עם הגט קמ"ל אין אחר בעילה כלום ואזדא מרן ז"ל לפי' דלעיל דיליה שפיר גבי ביאה פסולה יש אחריה כלום שיש אחריה זיק' יבמי' להצריכה חליצה שהוא סובר שאף החליצה מכח גזירה היא ודכוותה מפרש הכא אין אחר בעילה כלום שאין אחריה זיקא להצריכה חליצה וכבר פירשנו למעלה דלישנא דאחריה כלום אינו הולם פי' זה לכ"פ בו סד"א נגזור גט דלבתר ביאה שהיה אוסרה עליו שלא יוכל להחזירה לו ואע"ג דמדאורייתא מגרשה בגט ומחזירה וגזור בה רבנן שתהא אסורה לו בגט שלאחר ביאה אטו גט דמקמי ביאה שהיא אסורה לו דקיימא לו בלא יבנה מדרבנן קמ"ל אין אחר ביאה כלום שאין גט שלאחר ביאה עושה כלום לאוסר' עליו אלא יכול להחזירה בדינא דאוריתא ויש נסחאות דגרסי סד"א מדגט דמקמי ביאה מהני גט דלבת' ביאה מהני קמ"ל ועולה יפה לפי' זה האחרון. ובהכי סליק פרקא בס"ד:

הבא על יבמתו

הבא על יבימתו וכו' פי' וסתמא דלא כאבא שאול דאמר שהכונס יבמתו לשום נוי כאלו פגע בערוה וההיא אפי' בדיעבד היא כדקתני הכונס ובמזיד היינו כמו לשם נוי שהרי עושה לזנות בעלמא כדפרש"י ז"ל:

ואפשר דאבא שאול מדרבנן קאמר והיינו דאמרינן כאלו פגע בערוה וקרוב בעיני להיות הוולד ממז' דמדרבנן קאמ' דח"א יבמה יבא עליה מ"מ פי' מדרבנן קנה ואינו כאלו פוגע בערוה וזה יותר נכון מדלא פריך בגמ' דמתני' דלא כאבא שאול כנ"ל לכת' אסור לכנוס לשם נוי וזנות והכא קתני בדיעבד:

אחד המערה ואחד הגומר קנה פי' שהוא קונה אפי' בהערא' אפי' בביאת שוגג ומזיד שכן רבתה תורה אותם וכדאיתא בגמ' וכדפרש"י ז"ל. ולא בין ביאה לביאה פרש"י ז"ל העראה לגמר ביאה ולא דק בה מרן ז"ל חדא דהא קתני אחד המערה ואחד הגומר ועוד דהא בגמ' אמרי' דכי קתני וכן הבא על א' מכל העריות וכו' אתא לאשמועינן דבחייבי לאוין פוסל בביאה שלא כדרכה מאי וכן לכך יש לפרש ולא חלק בביאה שלא כדרכה לביא' כדרכה וכדפרש"י ז"ל בגמ'

ג"ה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין פסלה פי' פסל אותה לכהונה ולתרומה פסולה בביאה אלמנה נפסלה מן התרומה ונפסלה לכ"ג גרושה דפסולה לכהן הדיוט נפסלה מן התרומה בת ישראל לנתין ולממזר נפסלה לכהונה ממזרת ונתינה לא שייך בה פסלה בביאה זו דאלו לכהונה הא פסולה וקיימא אפי' לקהל ישראל ולא לאפסולה מן התרומה לא שייך בנתינ' כלל ובממזרת נמי שהיא בת כהן כיון דאמה היתה זונה ונפסלה מן הכהונה ומן התרומה בתה נמי נפסלה מסתמא לתרומה כי הולד שהוא בן זונה חלל לכהונה ועוד כשאת"ל שלא נפסלה הבת מן התרומה דבי נשא מפני זנות אמה משום ביאה זו של ישראל כשר לא גרעא בהא מידי ואע"ג שלא כדין וכיון דכן הא דקתני הכא ממזרת ונתינה לישראל לא קתני' לה משום סיפא דקתני פסול אלא באיסורא בעלמא נקט' הכא ולאשמועי' אגב גררא לענין מלקות שהוא לוקה אליה אפי' בהעראה או בביאה שלא כדרכה וכדפר"י ז"ל ויש שאין גורסי' ממזרת ונתינה מהטעם דכתיבנא והא דקתני נמי דחליצ' לב"ה פסלה אגב סירכא דגרושה נקטה כדנקט לה בפ' אלו הן הלוקי' דאלו מתני' בפסולה דאורייתא מיירי וחלוצ' אינה פסול' לב"ה אלא מדברי סופרי' וכדאית' לעיל בדוכתי' ובכמה דוכתי':

גמרא תני ר' חייא שניהם שוגגין שניהם מזידים שניהם אנוסים פי' ותנא דמתני' דלא קתני הכא משום דאיהו סוגיא דלישנא נקט ומינה שמעינן לשניהם אנוסים דהא והא חד טעמא הוא דליכא חד מינייהו דמיכוין למצוה:

אנוס דמכשיר היכי דמי אלימא דאנסוהו עכומ"ז ובא עליה פי' דאנסוהו עד שאנסה ובא עליה מפני פחד אונסם:

בעזרת הצור ובישועתו אמן:

הבא על יבמתו וכו' זה הפרק עיקר הכונה בו בעניני החלק הראשון ר"ל הלכות יבום וחליצה ובפרט בעניני הביאה שקונה ביבמה על אי זה צד הוא קונה וקצתו בעניני החלק הרביעי ר"ל איסורי ביאה וקצתו בענין החלק החמישי בענין איסור אכילה בתרומה והוא שמתוך שביאר בביאת יבום שאף העראה קונה בו נתגלגל לומר כן בכל עריות שבתורה ובאיסורי ביאה שבחייבי לאוין ומתוך שנכללו בזה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ושהזכירם בה בפרט נתגלגל לבאר בכהן שנשא איסורי לאוין אם אוכלות בתרומה אם לאו ונתגלגל מזה לבאר איסורי נשואין שבכהן גדול על כהן הדיוט ונתגלגל מתוך דינין אלו לבאר שיש קצת איסור בנשואי האילונית אלא אם כן יש לו אשה ובנים ונמשך מזה לבאר דין מצות פריה ורביה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר ביאת היבם על אי זה צד קונה ביבמתו ושאף העראה קונה השני שבכל איסורי ביאה גם כן העראה קונה השלישי לבאר באיסורי נשואין שבכהונה אם אוכלין בתרומה אם לאו הרביעי באיסורי נשואין שבכהן גדול בפרט ושאם מת אחיו שחולץ ולא מיבם החמישי בדין מצות פריה ורביה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר החלק הראשון והשני והוא שאמר הבא על יבמתו בין שוגג בין מזיד בין באונס בין ברצון אפילו הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס אחד המערה אחד הגומר קנה ולא חלק בין ביאה לביאה אמר הר"ם היבמה אינה צריכה לקדושין מן התורה לפי שאשה הקנו לו מן השמים וקדושי יבמה מדרבנן ולזה מי שבא על יבמתו באי זה פנים קנאה קנין גמור והעראה היא הכנסת עטרה ומעת שנפגשו שני האברים והוא אשר יקראו נשיקה עד הכנסת עטרה כלה אמנם הוא שמוש דרך אברים וגומר הוא הכנסת כל האבר ואמר לא חלק בין ביאה לביאה רוצה בו לא חלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה והוא אמרו במשכב זכור משכבי אשה אמרו מגיד הכתוב ששני משכבות לאשה:

אמר המאירי הבא על יבמתו בין בשוגג כגון שסבור שהיא אשתו ונמצאת יבמתו בין במזיד כגון שיודע שהיא יבמתו אלא שאינו בועלה לכונת קנין אלא לשם זנות בעלמא או שנתכון לאשת אחיו בחייו ונודע שכבר מת בין באונס ופירשוה בגמרא כגון שהיה מתקשה לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה בין ברצון היינו במזיד אלא שרגילות הלשון מביאו להזכיר רצון אחר האונס אפילו הוא שוגג והיא מזידה כגון שהוא סבור שהיא אשתו והיא יודעת ומתכונת לזנות בין שהיא שוגגת כגון שלא ידעה שמת בעלה ונתכונה לו ונמצא יבמה והוא מזיד ומכיר בה ומתכון לזנות בין שהוא אנוס על הדרך שביארנו והיא לא אנוסה או שהיא אנוסה והוא לא אנוס כגון שתקף בה וכן הדין אם היו שניהם שוגגין שניהם מזידין שניהם אנוסים:

אחד המערה והוא הכנסת עטרה ואחד הגומר בה את ביאתו בכל אלו קנה ונעשית אשתו לכל דבר ולא חלק בביאה זו בין ביאה לביאה ר"ל בין כדרכה בין שלא כדרכה אלא בשתיהן קנה וכן אף בביאה שלא כדרכה קנאה בהעראה וכדאמרינן בגמרא נ"ד א' ולקחה שלא כדרכה וודאי לביאה גמורה לא איצטריך דהא משכבי אשה כתיב אלא להעראה בשלא כדרכה ומכל מקום יש מפרשים דהעראה לשלא כדרכה לא איצטריך קרא דמדרבי רחמנא העראה כגמר ביאה כל היכא דמהניא גמר ביאה מהניא העראה אלא קרא לשלא כדרכה ממש אתא ואיצטריך לאשמועינן הכי ביבמה דהוה סד"א הואיל ועיקר ביאה לקיום זרע הוא ושלא כדרכה ליכא קיום לא להני קמ"ל:

משנה וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין פסל ולא חלק בין ביאה לביאה אמר הר"ם פי' אמרו וכן רוצה בו שכל מי שבא על אחת מכל העריות בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד פסלה מן הכהונה אין חלוק בין בא עליה כדרכה או שלא כדרכה לפי שעשאה זונה ואע"פ שהיא מותרת לבעלה אם היתה אנוסה והיתה אשת ישראל שהעקר אצלנו אונס בישראל מישרא שרי אבל נפסלה מן הכהונה וכן בת ישראל לממזר ולנתין ונעשית זונה וכן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט נעשית חללה בין באונס בין בשגגה:

אמר המאירי הבא על אחת מכל עריות שבתורה ר"ל חייבי כריתות ומיתות בית דין או הפסולות כגון חייבי לאוין פסלה אף בהעראה לכהונה משום זונה ולא חלק בה גם כן בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה והזכיר בחייבי לאוין אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט בת ישראל לנתין ולממזר ובספרים מדוייקים אין גורסין ממזרת ונתינה לישראל דמאי פסל בהו הרי פסולות הן לכהונה מחמת עצמן ויש גורסין כן ומפרשים בה ללקות עליה כהן אף משום זונה וכמו שפירשנו באחרון של קדושין ע"ז ב' שהזונה אצל כהן יש בה איסור מוסיף הואיל ושם זנות פוסל בישראל באשת איש ליאסר על בעלה בזנות וחלוצה לכהן הדיוט מיהא סירכא דלישנא הוא שאין חלוצה אלא מדברי סופרים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

שם בשלמא חלץ ועשה מאמר איצטריך סד"א כו' יש לדקדק אמאי קיימא הך אתקפתא הכא כיון דאיבם א' ואיבמה א' קאי ה"ל לאתויי הך אתקפתא ארישא דקתני נמי חלץ ועשה מאמר חלץ ונתן גט כו' ביבם א' ויבמה א' וע"ק מאי קאמר וליטעמיך אימא סיפא בעל כו' דלא שייך למימר וליטעמיך אלא היכא דהוה ניחא ליה למקשה לחד תנא או אמורא ולאינך הוה קשה קאמר וליטעמיך הא אליביה נמי קשיא סיפא אבל הכא וכי משום דקא מקשה ארישא מי יימר לן דניחא ליה אסיפא ואין כן מדרך התלמוד לומר וליטעמיך ונראה לומר דהך בשלמא קאי אדלעיל דקא מוקי לר"ל בב' יבמות ויבם א' דכולהו בבי משנה דלאו צריכה היא אלא משום איידי דיבם א' ויבמה א' וקאמר דהשתא חלץ ונתן גט ביבם א' ויבמה א' ל"ל דודאי לר' יוחנן איכא למימר דקתני הכא ביבם א' ויבמה א' חלץ ונתן גט איידי דקתני ליה חלץ ונתן גט בב' יבמות ויבם א' דמשנה דצריכה היא לר"י אבל לר"ל ההיא גופיה משנה דאינה צריכה דכולהו בבי משנה שאינה צריכה היא אלא דאיידי דיבם א' ויבמה א' וקמשני וליטעמיך לר' יוחנן בעל ועשה מאמר ביבם א' ויבמה א' ל"ל דבהך בבא ליכא למימר איידי דקתני לה גבי ב' יבמות ויבם א' דהא בב' יבמות ויבם א' או בב' יבמין ויבמה א' הך בבא משנה שאינה צריכה כדפרכינן לעיל איצטריך לאשמועינן דאין קידושין תופסין באשת איש אלא ע"כ לר"י נמי אית לן למימר דקתני בעל ועשה מאמר איידי דחלץ ועשה מאמר לר"ל נמי איכא למימר דתנא חלץ ונתן גט איידי דבעל ונתן גט ונראה עוד למסקנא אין אנו צריכין לר"י למימר כדאמר לעיל דאיידי התרת יבם א' ויבמה א' קתני נמי ב' יבמות ויבם א' או ב' יבמין ויבמה א' דהא כולהו בבי גופייהו איצטריך חוץ מבעל ועשה מאמר ואיכא למימר השתא דקתני ליה איידי דחלץ ועשה מאמר דמהאי טעמא גופיה קתני לה ביבם א' ויבמה א' אלא אליביה דר"ל דכולהו בבי דב' יבמות ויבם א' משנה שאינה צריכה היא הוצרך למימר לעיל איידי דקתני יבם א' ויבמה א' קתני ב' יבמות ויבם א' ודו"ק:

שם תוס' בד"ה אין אונס לערוה כו' בסופו ומהדר ליה התם דחשיב שפיר נעבד באונס אע"ג דפטור ממיתה כו' עכ"ל לא בהדיא קמשני התם כך אלא התוס' מפרשי תירוצא דרבא התם הכי וע"ש בתוספות:

תוס' ד"ה ולא חילק בין ביאה לביאה וכו' ונראה שהסופרים טעו וכו' ומיהו וכו'. ר"ל שהסופרים טעו וכתבו בפרש"י איפכא ועל בבא הראשונה פרש"י שלא כדרכה ובשניה פי' שלא חילקו בין העראה לגמר ביאה ומיהו לא היה צריך רש"י לזה דיש לפרש ההיא דבבא שניה כמו הראשונה: