בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת יבמות דף מ״ג עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת יבמות דף מ״ג עמוד א׳

    מסכת יבמות דף מ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־424 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    רבי לא שנאה רבי שסידר את המשנה לא שנאה שתהא משנה שלא רצה לסותמה:

    רבי חייא תלמידו מנין לו שהלכה כמותה שסתמה בברייתא:

    שתים טמאות דחזו למילתיה:

    אחת טהורה דלא חזי למידי:

    אחת בפני עצמה שאינה תחובה במסרק:

    טמאה שראויה לנר או למיתוח לפרוש בגדים או חוט זו מזו:

    אחת מבינתיים שמכל ג' הסמוכות ניטלה האמצעית תו לא חזי:

    היתה החיצונה אחת מהשלימות הללו שנשתיירו ג' עם החיצונות ושן חיצונה רחבה היא כעין חיצונות שבמסרק של עץ שלנו הלכך לא מהניא בהדייהו וטהור:

    ועוד 22 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Yevamot 43a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    במקום שמותר לכבס גרסי' ול"ג לספר דהא אמרינן בירושלמי במועד קטן לגיהוץ ולתספורת שלשים יום והר"ר יעקב מאורליינ"ש הביא מהך גרסא דאשה מותרת בנטילת שער וכן איתא בה"ג ועוד מצינו למימר דהתם אליבא דר' יוסי קיימי דשרי תספורת באבל דהכי כתב בעל ה"ג כשם שאסור לגלח במועד כך אסור לגלח בימי אבלו דברי רבי יהודה רבי יוסי מתיר כל ל' יום אסור לתספורת אחד זקנו אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו וכשם שאסור ליטול צפרנים במועד כך אסור בימי אבלו דברי רבי יהודה ר' יוסי מתיר והאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' ומיהו אין נראה דשמא אשה דשריא באבלה שריא נמי בתשעה באב וכן ר' יוסי דשרי לספר באבילות שרי נמי בתשעה באב ועוד נראה דלרבי יוסי נמי אסור לספר דמסתמא יליף פרע פרע מנזיר וכל ראשו הוא דשריא לגלח דניוול הוא אבל לספר אסור וכן משמע מתוך הלכות גדולות שהבאתי וא"כ לא גרסינן הכא לספר דגילוח כל הראש לא מיקרי סיפור:

    שמותר לכבס אחר שבעה ותוך ל' והא דמשמע בפ' ואלו מגלחין (מו"ק דף כג.) דאבל אסור לכבס כסותו במים היינו תוך ז' דדוקא גיהוץ אסור תוך שלשים יום ומיהו גיהוץ דידן שרי כדאמרינן בפ"ק דכתובות (דף י:) דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואין להאריך:

    מאי היא דתנן למאי דפרישית דבאיבול פליגי רבי יהודה ורבי יוסי קשה דנוקי הא דשרי לארס בתשעה באב כרבי יהודה דשרי נמי באבל וכי תימא מ"מ תקשה ליה שסברת רבי יוסי הפוכה מדרבי יהודה דר' יהודה מחמיר טפי בכיבוס מבאירוסין ולרבי יוסי איפכא ע"כ אין הש"ס חושש בכך דהא לקמן בעי למימר דתנאי היא וי"ל דאין נראה להש"ס ששום תנא יחלוק אמתני' דשרי לארס בט' באב אם לא ימצא ברייתא בפירוש דהא לקמן כשמצא ברייתא נמי בהדיא דקתני ממעטין מליארס דוחק ומוקי לה בסעודת אירוסין כי היכי דלא תפלוג אמתני' [דהתם]:

    מלישא וליתן מלבנות ולנטוע בפרק בתרא דתענית בירושלמי מוקי בבנין ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים וי"מ דמשא ומתן נמי איירי בשל שמחה כגון צרכי חופה ואין נראה דלא אסר אלא סעודה עצמה ונראה דריבוי משא ומתן קא אסר שימעטו יותר מבשאר ימים:

    ומה במקום שאסור לישא וליתן וא"ת מה לקודם דקודם שמותר לספר ועוד תימה דתספורת יהא אסור בקודם דקודם מק"ו דשלשים יום דאבילות שמותר לישא וליתן או משא ומתן ליתסר בשלשים יום דאבילות מק"ו דתספורת בקודם דקודם או תספורת לישרי בשלשים יום של אבילות ולפי המסקנא ניחא:

    Tosafot on Yevamot 43a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    הכי גריס רש"י ז"ל ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס. ופירוש לכבס כיבוס בעלמא שאינו גיהוץ שאין שלשים של אבל אסורים אלא בכלים לבנים חדשים מגוהצים ולא אסרו עליו כבוס אלא בתוך שבעה בלבד. אבל גירסת הגאונים ז"ל מקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס וכן היא במועד קטן בהלכות ר' אלפסי ז"ל (יד, ב מדפי הרי"ף) ופירוש שלשים של אבל שמותר לאשה לספר ולכבס אינו דין שמותר לה ליארס, וכן כתב כאן ר"ח ז"ל. ועוד כתב רבינו ז"ל בהכלות (שם)ושמע מינה שאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז', והקשה הרמב"ן נר"ו (בד"ה ה"ג) אם כן מאי קל וחומר לעולם אימא לך שלשים של אבל חמורין משבת של ט"ב, ואף על פי שבזה מותר ליארס בזה אסור וספור וכבוס דאשה לאו משום קולא וחומרא הוא, אלא התם היינו טעמא דשרי ליה לאשה לספר ולכבס לאחר ז' משום דמנוולא, ובתוך שבעה דליכא נוול אסירא וגבי ט"ב דלא מתסרי בכבוס אלא אותה שבת אשה נמי אסירא דליכא נוול.

    Rashba on Yevamot 43a · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    ריטב"א

    הא דתנן מסרק של פשתן יפה מפור' ברש"י ז"ל דבאותו לשון עצמו פי' רבינו שמשון ז"ל במשנת מ' כלים:

    הא בגווי' הא בברייתא פרש"י ז"ל בלשון הא' פי' שנים הבולטים מכאן ומכאן לימין ושמאל חוץ ממה שכנגד הקתא קרי ברייתא וצריך ג' או משום דאין בהם חיזוק או משום דחיצונה כמאן דלית' דמיא מפני שהיא רחבה אותם שהם כנגד הקתא קורא גוייתא וסגי בשתי שנים ופי' כי שורות שני המסרק החיצונו' קרי בתרייתא ובהם עיקר המלאכה וצריך ג' ושורה הרואה פני' הקתא קרי פנימית וסגי לה בשתי שנים שאין עיקר המלאכה בפנימיות אלא ללקוט הצמר שלא יפול וכפי' רבינו שמשון ז"ל אלא משום דמסיימי בה ר' ישמעאל כלומר דלעול' משנה זו מתרצת' היא והא דאמרינן ר"ל ור' יוחנן זו אינה משנה לאו למימרא שאינה משנה כלל ושאינה מתרצתא כדמשמע האי לישנ' בעלמ' אלא ה"ק זו אינה משנ' סתומ' שתה' הלכה ולא נשנית סתם:

    דווקנו גרסי בה דברי ר' ישמעל ואסיקנא דהלכתא צריכה להמתין ג' חדשים שלמים חוץ מיום שמת בעלה או נתגרשה ומנין הגט מיום הכתיבה ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע לידה אלא לאחר כמה שנים וכדפ' הרמב"ם ז"ל והלכתא כרבי מאיר דגזר קטנה אטו גדולה וכסתם מתני' דקי"ל כר"מ בגזרותיו ומיהו בזנות אף ר"מ לא גזר כדכתי' בפ"ד אחין דאנוס' ומפותה אינן צריכות להמתין ג' חדשים דאשה מזנה מתהפכ' אבל יש מרבותי' הפוסקי' ז"ל שאוסרי' אף במזנה כשהיא גדולה ושלא במקו' הדח' ראוי להחמי' שלא תנשא מיהת:

    והלכתא צריך להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד וחוץ מיום שנתארס' בו ודיני מניקה איתנהו בפ' אע"פי ושם כתבנו בס"ד. ולענין גרוש' פלוגת' דר"ת ורבי' שמשון ז"ל אבל מניקה מזנה י"א כי לד"ה צריכ' להמתין דכסיפא למתבעיה וצ"ע במקומה אם כופין להניק כיון שאינו אשתו ובתשובות הגאון ז"ל כתוב שאם פירש' מלהניקו ג' חדשים קודם מיתת הבעל אינה נקראת מנקת חבירו:

    והא דתנן ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנ' מפני האיבול אמרי עלה בגמרא אמר רב חסדא ק"ו כלומ' דהאי סברא דרבי יוסי דאסר אירוסין ל' יום משום איבול איכא למיפרך עלה מק"ו ומה במקום וכו' גרש"י ז"ל ומה במקום שאסור לכבס מותר ליארס מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר ליארס ופי' הוא ז"ל מקום שאסו' לכבס דהיינו שבת שחל ט"ב להיות בתוכ' שאסור לכבס אפי' בלא גיהוץ מותר ליארס כדתניא לקמן מקום שמותר לכבס דהיינו אבילו' דיחיד שלא אסרו כיבוס אלא ז' ימי אבילות וגיהוץ הוא שאסרו כל ל' יום ובכלים חדשים ולבנים אינו דין שיהא מותר ליארס לאחר ז' ימי אבילות ואלו ר' יוסי אוסר ליארס כל זמן האיבול שהוא ל' יום כדתני' לקמן וכמה איבול שלה ל' יום ויש ספרים שגורסים ומה במקום שאסור לספר ולכבס מותר ליארס מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס. וא"ת היאך מותר לספר באבילות דיחיד תוך ל' יום והלא גזרת תספורת ל' יום כדילפינן פרע פרע מנזיר פי' הגאון ז"ל דבזכרי' הוא דגזרו אבל בנשים מותר לספר לאחר ל' יום מפני שנוול הוא לה והכא מנשים עבדי ק"ו דאבילות ישנה אסורות לכבס ולספר ובאבילות חדשה מותרות וק' לפי' זה דא"כ מאי ק"ו דא"ל כי מה שאסרו לנשים לספר ולכבס באבילות ישנה והתירו לכבס באבילות חדשה אינו משום קולא דאבילות חדש וחומרא דאבלות חדשה אלא בתורת טעמא דהתם מפני שבת שחל ט' באב שלא תספר ולא תכבס אינו נוול כל כך וכבר אסרו לה ג"כ ז' ימי אבלות אבל ל' יום אינו נוול ולא י"ל דלגבי אירוסין אבילות חדשה חמירא לפי' הנכון כדפרש"י ז"ל ואם איתא לאידך נסחא עיקר קושיין ועיקר ק"ו היינו מכבוס כפרש"י ז"ל הוא מותר ככל אדם ותספורת כדי נסבא לאשמועינן אגב אורחא דתספורת לאחר ז' מותר בנשים והפי' ומה מקום שאסור לספר ולכבס לכל אדם מותר לארס מקום שמותר לספר לנשים מיהת ולכבס כיבוס שאינו גיהוץ ואפילו באנשים אינו דין שמותר ליארס:

    אימא ר' יוסי אומר כל הנשים ינשאו פי' דה"ק כל הנשים יתארסו וינשאו חוץ מן האלמנה שלא תנשא מפני האיבול אבל באירוסין אין כאן איבול אלא תוך ז' ופרישנא דה"ק כל הנשים ארוסות גרושות ינשאו פי' לאו דגרש"י במתני' גרושות דא"כ היכי קתני עלה חוץ מן האלמנה דהא בגרושות איירי' אלא פרושי מפרשי' דכל הנשים דנקט משום גרושות ארוסו':

    Ritva on Yevamot 43a · Sefaria · מהדורה: Chidushei HaRitva Yevamot; Lvov, 1861. · Public Domain

    מאירי

    כבר ידעת שכל כלי שניטמא ונשבר אחר שנטמא עד שנפקע מתשמישו הראשון טהר ושיעורי השברים מתבארין במקומן בסדר טהרות הן לכלי עץ הן לכלי מתכות כל אחד לפי ענינו מעתה מסרק העשוי לסרוק בו פשתן וניטלו שיניו כל שנשתיירו בו שתים במקום אחד טמא שעדיין ראוי למלאכתו על ידי הדחק אבל אם לא נשתיירה בו אלא אחת טהור שאין ראוי לסרוק בו כלל ובטלה ממנו תורת כלי והשינים עצמן שנפלו כל אחת ואחת מקבלת טומאה בפני עצמה שהרי תורת כלי עליה לכתוב בה בפנקס של שעוה וכמו שאמרו כלים פי"ג מ"ה דמחט שניטל חרירה או עוקצה טהורה ושל סקאין ר"ל מחט גדולה שתופרין בה שקין טמאה ר"ל מקבלת טומאה שראויה היא לכתוב אבל הדקה אינה ראויה לכתוב אלא שאם התקינה למתוח אף היא מקבלת טומאה ופירוש מתוח הוא לתחבה בשפת הבגד כדי שימתחו שפתותיו כדרך שהאורגים עושים ויש מפרשים בה ללפק עליה חוט של משי כדי לרקום ממנו ויש גורסין בה מיתון והכל אחד ומכל מקום אף בזו אותן השיניים ראויים לכתוב שהרי גסות הן וכן שראויין לנר ר"ל לקנח בהן את הנר וכן למתוח כמו שפירשנו אחר שהן גסות שמסרק של פשתן מן הסתם שיניו גסות אבל בדקה אין טמאה משום נר ומיתוח אלא אם כן התקינה לכך:

    מסרק העשוי לסרוק בו את הצמר ומן הסתם שיניו דקות כל שניטלו שיניו אחת אחת מבנתים ר"ל שמכל שלש הסמוכות ניטלה אחת מבנתים אע"פ שנשתיירו שם הרבה טהור שאינו ראוי עוד למלאכתו ויראה מכאן שאם נשתיירו שתים רצופות טמא אלא שאחר כך הוא אומר שאם נשתיירו בו שלש במקום אחד טמא הא שתים טהור וקשיא רישא לסיפא אלא שתירצו בה הא בברייאתא הא בגוייאתא שהמסרק של צמר הפנימיות נעשית בהן הסריקה יותר מבחיצוניות מפני שמסרק של צמר רחב ובית יד שלו באמצע מאחורי השינים וכל כחו של סורק בפנימיות והילכך כל שנשתיירו בו שנים מן הפנימיות במקום אחד טמא הא בחיצונות דוקא בשלש ולא עוד אלא שאם היתה החיצונה אחת מן השלש טהור שהשן החיצונה במסרק של צמר רחבה היא ואינה ראויה לסירוק כלל כעין חיצונה שבמסרק שלנו שאדם חופף בה את ראשו והשינים עצמן אם ניטלו שתים והתקינן למלקט ר"ל ללקט את השער טמא ר"ל מקבלות טומאה שתורת כלי עליהן וכן אפילו אחת אם התקינה לנר או למיתוח אבל בלא התקנה לא אחר שהן דקות וזהו שאמרו הא בקטינתא הא באלימתא ומכל מקום אף הם אמרו בדרך אחרת הא בקתייהו הא בלא קתייהו שאם ניטלה עמה חתיכת עץ והיא לה בית יד אינה צריכה תקון אחר אבל אם לא ניטלה עמה חתיכת עץ צריכה התקנה לכך ולמדת שמשנה זו הלכה היא אע"פ שנאמר בה בסוגיא זו שאינה הלכה:

    שלשה חדשים אלו שהצרכנו להמתין פירושן שלשה חדשים שלמים שהם תשעים יום וצריכה להמתין כל התשעים חוץ מהיום שנתאלמנה או נתגרשה בו וחוץ מיום האירוסין שאין העובר ניכר ברוב נשים אלא בשיעור זה ואע"ג דכתיב כמשלש חדשים דאלמא קודם השלמת שלשה והיה לנו להתיר לדעת זה לארס ברובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם אין למדין הימנה וכן במניקה שצריכה להמתין עשרים וארבעה חדשים הם למנין חדשי החמה וחוץ מיום מיתה ויום אירוסין וסימן לדבר כתבו הגאונים לא תבשל גדי בחלב אמו תבשל בגימטריא תשל"ב ימים שהם שס"ה יום שני פעמים ויום מיתה ויום אירוסין:

    כבר ביארנו במשנתנו שלדעת ר' יוסי כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ואע"פ שלענין פסק אין לנו בדבריו כלום שהרי אין הלכה כמותו מכל מקום אנו צריכים להעירך בביאור סוגיא הבאה על דבריו מצד קצת דינין שיוצאים לנו משם והוא שהקשו לו אחר שאינו אוסר אלא מחמת האיבול ולא מגזירת אירוסין אטו נשואין אף מחמת האיבול למה נאסר ומה במקום שאסור לספר כגון שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה מותר לארס מקום שמותר לספר ולכבס כגון תוך שלשים של אבלות הואיל ועברו שבעה שלא נאסר כבוס בתוך שלשים אלא גיהוץ הא כיבוס גרידא לא נאסר אלא שבעה אינו דין שמותר לארס ולפי דרכך אתה למד שהאלמנה לא נאסרה בנטילת שער אלא כל שבעה ואף באבל רבתי פ"ז שנויה כן והוא שאמרו שם כל שלשים יום אסור בתספורת אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה ומכל מקום יש גורסין כאן מקום שמותר לכבס ואין גורסין לספר כלל ועיקר הדברים כנוסחא שכתבנו וכדאיתא התם באבל רבתי:

    ונשוב לענין הסוגיא והוא ששאלו מאי היא דתנן שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס ובחמישי אם חל תשעה באב בששי בזמן שלא היו מקדשין אלא על פי הראיה מותרין מפני כבוד השבת ותניא קודם הזמן הזה ר"ל קודם תשעה באב והוא כל השבת שחל תשעה באב להיות בתוכה ממעטין בעסקיהן מלישא וליתן ומלבנות ומלנטוע ומארסין אבל לא כונסין ואף באירוסין אין עושין סעודת אירוסין אלמא מיהא דמותר ליארס אע"פ שאסור לספר ולכבס ותירצוה בקודם דקודם ר"ל קודם שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אבל באותה שבת אסור לארס והקשה לו ומה הועלת ואכתי קל וחומר בדוכתיה קאי ומה במקום שאסור לישא וליתן כו' עד שהעמיד דברי ר' יוסי בארוסות גרושות לינשא והכי קאמר כל ארוסות גרושות ינשאו חוץ מן האלמנה מפני האיבול:

    Meiri on Yevamot 43a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה במקום שמותר לכבס כו' דהכי כתב בה"ג כשם שאסור לגלח במועד כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה כפי מה שראה הגירסא בתלמוד שלנו ובה"ג שלפנינו וא"א לומר כן דמשמע מדברי התוס' שבאו להביא ראיה מדברי בה"ג אתירוצא דר"י אורליינ"ש ואתירוצם דמצינו למימר דהכא אליבא דרבי יוסי קיימינן כו' ולפי גירסת התלמוד שלנו ליכא ראיה כלל ועוד דאי הוה ראיה מתלמוד ערוך שלפנינו לא ה"ל להביא ראיה מדברי בה"ג אלא מהתלמוד גופיה וע"כ הנראה דלכך מביאים התוס' דברי בה"ג כי לפי גירסתו בתלמוד ראיה הוא לתירוצם שכתבו אבל לפי גירסת התלמוד שלפנינו ליכא ראיה כלל ודו"ק:

    בד"ה ומה במקום שאסור לישא כו' ועוד תימה דתספורת יהא אסור כו' עכ"ל ולא הקשו נמי דיהא משא ומתן שרי בקודם דקודם מק"ו דל' יום דאסור בתספורת משום דאין לומר שלא יהא סברא אחת מוכרחת ומשמע להו דאיסור משא ומתן בקודם דקודם מוכרחת וק"ל:

    Chidushei Halachot on Yevamot 43a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    תוס' ד"ה במקום שמותר לכבס וכו' עד והר"ר יעקב מאורליינ"ש הביא מהך גירסא וכו'. ר"ל שהוא גריס הכא במקום שמותר לכבס ולספר ומפרש לה דהכא באשה איירי דשריא בסיפור ונטילת שער בימי אבלה והא דאמרינן ל' יום לגיהוץ ולתספורת היינו באנשים דוקא:

    בא"ד דהכי כתב בעל ה"ג הספרים שלפנינו מוטעים בדבור זה וכך צ"ל כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד דברי ר"י ור' יוסי מתיר כל ל' יום אסור לתספורת אחד זקנו ואחד שער ראשו וכו' וכשם שאסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו ור' יוסי מתיר והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה וע"ש בדברי ה"ג וברייתא היא במועד קטן דף י"ח אלא שבעל ה"ג הוסיף בה קצת דברים ע"ש:

    בא"ד ומיהו אין נראה וכו' ר"ל דמ"מ אין לגרוס הכא לספר ולפרש דאיירי בנשים דא"כ מה יליף קל וחומר ואמר מה במקום שאסור לכבס ולספר וכו' מקום שמותר לכבס ולספר דשמא אשה דשריא הכא לספר שריא נמי התם וכן אי אליביה דר' יוסי קיימי' הכא ג"כ לא שייך ק"ו דשמא ר' יוסי דשרא לספר באבל שרא נמי בט' באב:

    בא"ד וכן משמע מתוך ה"ג שהבאתי ר"ל דכתב כל ל' יום אסור לתספורת וכו' ולא כתב דפליג עליה ר' יוסי עד לבסוף אחר שכתב כשם שאסור לגלח וכו' כתב פלוגתא דר"י ור' יוסי משמע מדבריו דלעיל לא פליג רבי יוסי:

    ד"ה מלישא וליתן וכו' בפ"ב דתענית מוקי וכו' יש גורסים בפ' בתרא בירושלמי ועיין בטור א"ח בהלכות ט' באב:

    Maharam on Yevamot 43a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    גליון הש"ס

    רש"י ד"ה מקום שמותר וכו' אבל בבוס לא עי' מו"ק דף יט ע"א ברש"י ד"ה שמנה ימים וצ"ע:

    Gilyon HaShas on Yevamot 43a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף מ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־424 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 18 מילים

      נפתחת ב״וְכִי רַבִּי לֹא שְׁנָאָהּ, רַבִּי חִיָּיא מִנַּיִן…״

    2. קטע 225 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ, וְהָא תְּנַן: מַסְרֵק שֶׁל פִּשְׁתָּן…״

    3. קטע 334 מילים

      נפתחת ב״שֶׁל צֶמֶר שֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו אַחַת מִבֵּינְתַיִם —…״

    4. קטע 420 מילים

      נפתחת ב״וְקַיְימָא לַן דְּאֵין הֲלָכָה כְּאוֹתָהּ מִשְׁנָה! אֲמַר…״

    5. קטע 547 מילים

      נפתחת ב״מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ…״

    6. קטע 67 מילים

      נפתחת ב״וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא הָא בְּגַוּוֹיָיתָא, הָא בְּבָרָיְיתָא.…״

    7. קטע 732 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מֵהָכָא, דְּקָתָנֵי: וְכוּלָּן שֶׁנִּיטְּלוּ אַחַת אַחַת…״

    8. קטע 810 מילים

      נפתחת ב״אָמַר אַבָּיֵי: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא הָא בְּקַתַּיְיהוּ,…״

    9. קטע 910 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב פָּפָּא: וּמַאי קוּשְׁיָא? וְדִלְמָא הָא…״

    10. קטע 108 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מִשּׁוּם דִּמְסַיְּימִי בָּהּ דַּוְוקָנֵי: זוֹ רַבִּי…״

    11. קטע 1111 מילים

      נפתחת ב״שָׁלַח רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: מְאָרְסִין תּוֹךְ…״

    12. קטע 1217 מילים

      נפתחת ב״וְכֵן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר מְלַמְּדֵנוּ מִשּׁוּם רַבִּי…״

    13. קטע 1349 מילים

      נפתחת ב״אַמֵּימָר שְׁרָא לֵיאָרֵס בְּיוֹם תִּשְׁעִים. אֲמַר לֵיהּ…״

    14. קטע 1414 מילים

      נפתחת ב״וְהָא הָהוּא דַּעֲבַד סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּיוֹם תִּשְׁעִים,…״

    15. קטע 1528 מילים

      נפתחת ב״וְהִלְכְתָא: צְרִיכָה לְהַמְתִּין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוֹדֶשׁ —…״

    16. קטע 1623 מילים

      נפתחת ב״חוּץ מִן הָאַלְמָנָה וְכוּ׳. אָמַר רַב חִסְדָּא…״

    17. קטע 1738 מילים

      נפתחת ב״מַאי הִיא, דִּתְנַן: שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב…״

    18. קטע 186 מילים

      נפתחת ב״כִּי תַּנְיָא הָהִיא, קוֹדֶם דְּקוֹדֶם (תַּנְיָא).…״

    19. קטע 1924 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רָבָא: וְקוֹדֶם דְּקוֹדֶם נָמֵי קַל וָחוֹמֶר:…״

    20. קטע 2013 מילים

      נפתחת ב״לָא תֵּימָא: דְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כׇּל הַנָּשִׁים…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְכִי רַבִּי לֹא שְׁנָאָהּ, רַבִּי חִיָּיא מִנַּיִן לוֹ?

    אֲמַר לֵיהּ, וְהָא תְּנַן: מַסְרֵק שֶׁל פִּשְׁתָּן שֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו, וְנִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁתַּיִם — טְמֵאוֹת, וְאַחַת — טְהוֹרָה. וְכוּלָּן שֶׁנִּיטְּלוּ אַחַת אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָן — טְמֵאוֹת.

    שֶׁל צֶמֶר שֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו אַחַת מִבֵּינְתַיִם — טָהוֹר. נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד — טָמֵא. הָיְתָה הַחִיצוֹנָה אַחַת מֵהֶן — טָהוֹר. נִיטְּלוּ שְׁנַיִם וַעֲשָׂאָן לְמַלְקֵט — טְמֵאוֹת. אַחַת וְהִתְקִינָהּ לְנֵר אוֹ לְמִיתּוּחַ — טְמֵאָה.

    וְקַיְימָא לַן דְּאֵין הֲלָכָה כְּאוֹתָהּ מִשְׁנָה! אֲמַר לֵיהּ: בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא, דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: זוֹ אֵינָהּ מִשְׁנָה.

    מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אִידִי בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא רֵישָׁא לְסֵיפָא. דְּקָתָנֵי: שֶׁל צֶמֶר שֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו אַחַת מִבֵּינְתַיִם — טָהוֹר. הָא נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁתַּיִם בְּמָקוֹם אֶחָד — טָמֵא, וַהֲדַר תָּנֵי נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ — טָמֵא. שָׁלֹשׁ — אִין, שְׁתַּיִם — לָא!

    וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא הָא בְּגַוּוֹיָיתָא, הָא בְּבָרָיְיתָא.

    אֶלָּא מֵהָכָא, דְּקָתָנֵי: וְכוּלָּן שֶׁנִּיטְּלוּ אַחַת אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָן — טְמֵאוֹת, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא הִתְקִינָהּ. אֵימָא סֵיפָא: אַחַת וְהִתְקִינָהּ לְנֵר אוֹ לְמִיתּוּחַ — טְמֵאָה. הִתְקִינָהּ — אִין, לֹא הִתְקִינָהּ — לָא!

    אָמַר אַבָּיֵי: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא הָא בְּקַתַּיְיהוּ, הָא בְּלָא קַתַּיְיהוּ.

    אָמַר רַב פָּפָּא: וּמַאי קוּשְׁיָא? וְדִלְמָא הָא בְּקַטִּינָתָא, הָא בְּאַלִּימָתָא.

    אֶלָּא מִשּׁוּם דִּמְסַיְּימִי בָּהּ דַּוְוקָנֵי: זוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן.

    שָׁלַח רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין: מְאָרְסִין תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה, וְכֵן עוֹשִׂים מַעֲשֶׂה.

    וְכֵן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר מְלַמְּדֵנוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל: רוּבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, וְרוּבּוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁי, וְאֶמְצָעִי שָׁלֵם.

    אַמֵּימָר שְׁרָא לֵיאָרֵס בְּיוֹם תִּשְׁעִים. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, חוּץ מִיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ! הַהוּא — לְעִנְיַן מֵינֶקֶת אִיתְּמַר, דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: צְרִיכָה לְהַמְתִּין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ, וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ.

    וְהָא הָהוּא דַּעֲבַד סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּיוֹם תִּשְׁעִים, וְאַפְסְדֵיהּ רָבָא לִסְעוֹדְתֵּיהּ! הָהִיא, סְעוּדַת נִשּׂוּאִין הֲוַאי.

    וְהִלְכְתָא: צְרִיכָה לְהַמְתִּין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוֹדֶשׁ — חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ, וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ. וּצְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים — חוּץ מִיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ, וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ.

    חוּץ מִן הָאַלְמָנָה וְכוּ׳. אָמַר רַב חִסְדָּא קַל וָחוֹמֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאָסוּר לְכַבֵּס, מוּתָּר לֵיאָרֵס. מְקוֹם שֶׁמּוּתָּר לְכַבֵּס — אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר לֵיאָרֵס?!

    מַאי הִיא, דִּתְנַן: שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּתוֹכָהּ — אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי — מוּתָּר, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וְתַנְיָא: קוֹדֶם הַזְּמַן הַזֶּה — הָעָם מְמַעֲטִין בְּעִסְקֵיהֶם, מִלִּישָּׂא וּמִלִּיתֵּן, מִלִּבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ. וּמְאָרְסִין אֲבָל לֹא כּוֹנְסִין, וְאֵין עוֹשִׂין סְעוּדַת אֵירוּסִין.

    כִּי תַּנְיָא הָהִיא, קוֹדֶם דְּקוֹדֶם (תַּנְיָא).

    אָמַר רָבָא: וְקוֹדֶם דְּקוֹדֶם נָמֵי קַל וָחוֹמֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאָסוּר לִישָּׂא וְלִיתֵּן — מוּתָּר לֵיאָרֵס, מְקוֹם שֶׁמּוּתָּר לִישָּׂא וְלִיתֵּן — אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר לֵיאָרֵס?!

    לָא תֵּימָא: דְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כׇּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ, אֶלָּא אֵימָא: כָּל הַנָּשִׁים יִנָּשְׂאוּ.