מסכת יבמות דף כ״ח עמוד א׳

חולצות לכתחלה משמע כלומר אין כאן תקנה אחרת:

ה"ג ולימא ליה גזירה דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא אי אמרת להו חלוצו לשניה ויבמו ראשונה גזירה דלמא קדים חד וחליץ לראשונה ואתי לייבומי אידך שניה דסברי מה איכפת בין זו לזו אבל בדיעבד שחלץ לשנייה תחלה שריא ליה לאידך לייבומי קמייתא דמאן דחזי דחלץ לשניה ברישא וחזר וייבם קמייתא אסיק אדעתיה ולא אתי למחלץ לקמייתא ולייבומי שניה:

ומשני ולא מתייבמות קתני דאי נמי חלץ לשניה אין כאן יבום:

ולימא ליה גזירה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין וה"פ לימא ליה רבי יוחנן תנא דמתני' טעמיה לאו משום זיקה קא אסר לייבם ב' אחיות דס"ל אין זיקה דאי טעמא משום זיקה מכי חליץ לשניה ופקע זיקתה שרי לייבומי ראשונה כדאמרי אנא אלא טעמא משום שמא ימות כדאמר בריש פירקין דלמא אדמייבם חד מיית אידך כו' ומשו"ה שקול רבנן דין יבום מאחיות לגמרי ואפילו חלץ לחדא מינייהו דלא בטלי תו מצות יבמין כי היכי דלא ירגילו יבום באחיות ואתי לייבומי לכתחלה קמי חליצה ואדמייבם חד מיית אידך אבל לגבי מיתה דלעיל דאיירי בה ר' יוחנן ליכא למיגזר הכי:

ר' אלעזר היא בפ' ב"ש (לקמן יבמות קט.) ואנא דאמרי כרבנן:

מדסיפא דמתני' ר"א דקתני ר"א אומר ב"ש אומרים יקיימו (כו') ב"ה אומרים יוציאו:

ולימא ליה דלא ידעינן הי נפול ברישא דלימא ליה חלוץ לשניה:

א"ה דמשום דלא ידעינן הוא הא אי הוה ידעינן מתייבמת ראשונה:

ולימא ליה ר"א היא היינו ר' אלעזר דהחולץ (לקמן יבמות דף מא. ושם) דתני גבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה מתה יבמתו מותר באשתו מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתייבמת ובקונטרס פי' דהיינו ר"א בפרק ב"ש (לקמן יבמות דף קט. ושם) דתנן המגרש את אשתו והחזירה מותרת לייבם ור' אלעזר אוסר:

לא סתם לן כר' יוסי הגלילי לר' יוחנן הוא דמסקינן הכי אבל רב חסדא מוקי מתניתין דשבועת העדות (שבועות לב. ושם) דכפרו שניהם בבת אחת כר' יוסי הגלילי ור' יוחנן מסיק התם אפי' תימא רבנן והיינו לטעמיה דהכא ובפ"ק דעירובין (דף ה: ד"ה וספק) פירשתי דקיימא לן דבידי אדם אפשר לצמצם ובידי שמים נמי משמע לרבא דאית ליה פרק בתרא דבכורות (דף ס: ושם) דאפשר לצמצם גבי יצאו שנים בעשירי ובפרק בהמה המקשה (חולין ע. ושם) גבי בעיא אם הלכו באברים אחר הרוב דמוקי לה שיצא חציו ברוב אבר ואי אמרת דא"א לצמצם מאי קמיבעיא ליה דממה נפשך טעון קבורה דשמא יצא רובו ואין להאריך כי שם הארכתי:

הך דאין חמותו ברישא וא"ת מ"מ תקשה לרב דשרי אפילו שניה וי"ל דרב אית ליה אין זיקה ולא מיתסר אלא משום ביטול מצות יבמין וגזרינן דלמא מייבם אידך ברישא:

רבי אליעזר אומר ב"ש אומרים יקיימו וא"ת וכי טעמא דב"ש אתא לאשמועינן דהכי פריך בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה.) וי"ל דאיצטריך הכא לאפוקי מברייתא דאבא שאול דאמר קל היה להם לב"ה בדבר זה:

ולא מתיבמות קתני למימרא דאין כאן דין יבום כלל (ולימא ליה) אסור לבטל מצות יבמין. תמיהא לי מאי קא פירך תו ולימא ליה גזרה שמא ימות דהא מדקתני לא מתיבמות משמע דאין כאן דין יבום כלל מן הדין ולא משום גזרה, דאי משום גזרה לימא ליה כמאן דאמר יש זיקה וגזרה משום דלמא קדים וחליץ לה לראשונה, ויש לומר דלא מתיבמות משמע דאפילו קדם וחלץ מעצמו לשניה אין מניחין את השני ליבם את הראשונה, כשם שאם קדם זה וחלץ מעצמו לראשונה אין מניחין לשני ליבם את הראשונה, כשם שאם קדם זה וחלץ מעצמו לראשונה אין מניחין לשני ליבם את השניה דאין כאן דין יבום כלל. והילכך אי סבירא ליה לתנא דמתניתין אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין ניחא, משום דשקיל רבנן דין יבום מאחיות לגמרי ואפילו חלץ לאחת ויבם השניה כדי שלא ירגילו ליבם אחיות, דפעמים אתו ליבם ברישא ואיכא למיגזר הכי משום דקילא להו כדכתבינן לעיל (יבמות כז, ב ד"ה הא דאותיב). ועוד דחשש מיתה לית להו לאינשי שאינו טעם פשוט. אבל למאן דאמר יש זיקה תינח דלכתחלה נגיזור משום איחלופי ואי אתי לקמן אסרינן להו למיחלץ חד וליבם אידך משום דכיון דתרוייהו קמן, ובהני דאתו קמן שייך למיגזר דללמא אתו למיטעי בהו ולאחלופי גזרינן, אבל ודאי היכא דקדים חד מינייהו וחלץ לשניה ואתא אידך לשיולי אי שרי ליבומי לראשונה שרינן ליה, דכיון דבהני ליכא למיגזר מידי דהא חליץ לה לשניה משום גזירת איחלופי ביבמות דעלמא לא אסרינן לה, כיון דלא רמו קמן משום דלמא יטעו באחרות, דהא אחות זקוקה טעם פשוט הוא לכל. והלכך כיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא דבהני ליכא למיגזר מידי, ועוד דטעם זיקה פשוט לכל בדיעבד לא גזרינן בה אלא מישרא שרי לה ובכי הא איכא דין יבום, והילכך מתניתין דקתני ולא מתיבמות דמשמע דליכא דין יבום כלל אי אפשר לאוקמה כמאן דאמר יש זיקה משום גזרה דדלמא קדים וחלץ לראשונה. כך תירץ ר"י ז"ל בעל התוספת (בד"ה ולימא).

רבי יוחנן למיתה לא חייש פירוש וסבר ליה דלא סתים התנא כמאן דחייש. ואי אפשר לפרש למיתה לא חייש ולא בעי לאוקמה דלא כהלכתא ומשום דאיהו פסיק לעולם כסתם מתניתין, דהא אקשינן בתר הכי ולימא ליה ר' אלעזר היא דאמר כיון שעמדה שעה אחת באיסור נאסרה עליו עולמית, ומאי קשיא ליה והא ר' יוחנן בהדיא שמעינן ליה לעיל דלית ליה כר' אלעזר דלדידיה אם מתה שניה מותר בראשונה, ואנן כבר פרקינן דכמאן דלא סבירא ליה כותיה לא מצי לאוקמי, אלא ודאי כדפרישית משום דלא סתים תנא כמאן דחייש למיתה. וקשיא לי דהא תנן בפרק קמא דיומא (ב, א) אף אשה אחרת מתקינין לו. יש לומר דהתם לרוחא דמלתא כל היכא דאיכא למיחש ולתקוני מתקינן, אבל למיחש ולבטולי עיקר מצוה משום חשש מיתה לא חיישינן דחליצה במקום יבום לאו כלום היא.

אי הכי היינו דקתני אם קדמו וכנסו יוציאו כו', אלא שני, לימא חבראי שניה ייבם. ומספיקא לא מפקינן לה מיניה, דבספק זיקה לא גזרו בדיעבד כדתנן בפרק כיצד (לעיל יבמות כג, ב) אם קדמו וכנסו לא יוציאו. אבל בדידעינן הי נפול ברישא משכחת לה דמוציאין אף משני, כשכנס הראשון את הראשונה והשני השניה.

הא דאקשינן ליקום חתן וליבם להך דאינה חמותה ברישא קשיא ליה לשני ליה גזרה דלמא מיבם אידך ברישא, דהא משמע דאיכא למגזר בהו לכתחלה דלמא אתו לאיחלופי כדאמרינן לעיל (יבמות כז, ב) ולימא ליה גזרה דלמא חליץ לראשונה תחלה. ואיכא למימר דאנן הוא דאקשינן הכי לעיל דדלמא תנא דמתניתין אית ליה הכין, ומיהו כיון דלא אוקמינן לה בהכי אף לההיא גזרה לא חיישינן משום דלמאן דאמר יש זיקה חמירא להו מלתא ומידק דייקי בה ולא אתו לאחלופי. והלכך לדידן דקיימא לן כמאן דאמר יש זיקה מתניתין דארבע אחין לית ליה אוקימתא ואין אנו יודעין מי שנאה. ומיהו הרב ר' אלפסי ז"ל פסקה בהלכותיו. ולפי דבריו איכא למימר דלחלופי דחליץ לשניה איכא למיחש משום דלא דייקי אינשי שפיר בין חלץ לראשונה תחלה ובין חלץ לשניה תחלה, דכיון דחליץ לה לאחת משמע להו לאינשי דכיון דנסתלקה זיקה מינה לגמרי, שניה הותרה לגמרי אבל לאחלופי דמיבם לאחות זקוקתו להכי לא חיישי דחמירה להו לאינשי וכולי עלמא ידעי דאחות זקוקה אסורה, ולא התירו כאן אלא משום דקדים חתן ויבם לאידך ולא אתי למיטעי בהו אינשי. ומיהו אכתי לא ניחא דמכל מקום הוה ליה לרבינו ז"ל לפרש מתניתין דהיתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה, דוקא בנפלה הך דאינה חמותה ברישא, דהא לית ליה אוקימתא לר' יוחנן אלא בהכין. ומשום כך נ"ל שהרב ז"ל סבור דחיישינן אף לבטול מצות יבמין, ואף על גב דר' יוחנן לא חייש למיתה אנן חיישינן ולפיכך כולה מתניתין אית לה אוקמתא ולא שנא נפלה חמותה ברישא ולא שנא נפלה שאינה חמותה ברישא.

ולא מתייבמת קתני דליכא דין יבום כלל ליכא לפרושי ולא מתייבמת משמע דמדינא לית להו דין יבום דא"כ היכי הדר פרכינן ולימא ליה גזירה שמא ימות אלא כך פי' דלא מתייבמות משמע פי' שתיהן שוות ואי אפשר להן לבוא לידי דין יבום ואלו הוה טעמא דמתני' משום גזירה הא ניחא דגזרינן לכתחלה דילמא אתו לאחלופי בהני גופייהו אבל אם קדם אחד מהם לחלוץ לשנייה ובא חבירו לישאל על הראשונה שרינן לה ניהלה דלא גזרינן דילמא טעו בעלמא למיחלץ ראשונה וליבומי שניה ואשתכח דהא אפשר דאתייא ראשונה מיהת לדין ייבום והא דהדר פרכינן ולימא ליה לגזירה דילמא מיית וקא מבטל מצות יבמין אתא הכי נמי לימא ליה לא מתייבמת קתני ובדיעבד מיהת שריא וי"ל יש זיקא דחמיר' איסורה לאינשי לא גזרי בדיעבד בהני אטו אחיו' דעלמא ומסתיין דנגזר בהו לכתחלה משום דאיכא למיחש בדידהו גופייהו אבל איסור בטול מצות יבמין ולמיחש למיתה קיל להו לאינשי והוצרכו חכמים לעשות סייג ולגזור בו אפילו בדיעבד יסלקו מהן דין יבום לגמרי בכל שהן חיים מיהת כפר"י ז"ל ועיקר:

רבי יוחנן למיתה לא חייש הא איכא רבי יהודה דחייש ולוקמא למתני' כר' יהודה ולא לומר איני יודע מי שנאה דהא אתינן למפרך דלוקמה כר' אליעזר דאע"ג דהא ר' יוחנן פליג עליה בהדיא וי"ל דה"ק רבי יוחנן סבר דודאי תנא דמתני' לא חייש למיתה דבשום דוכתא לא סתם לן כרבי יהודה דסבר הכי ואדרבה בכל דוכתא סתם לן דלא כוותי' בההיא דפ"ק דיומא ובההי' דפרקין בסמוך לא סתם לן תנא כר' יוסי הגלילי:

כגון דנפל' (הך) דאינ' חמות ברישא פי' וכי מייבם חתן לשאינה חמות נפלה קמי אידך שנייה שאסרה בשעת נפילה שאין לה התר לעולם אליבא דרבי יוחנן וא"ת ולרב דשרי אפילו בשנייה שחזרה והותרה מאי איכא למימר וי"ל דלרב כיון דחייש למיתה הא נמי תרוייהו אסורות דחיישינן דילמא אדמייבם חד ומיית אידך וכדפרשית לעיל דבהאי טעמא מצי לתרוצי רישא דמתני' אבל לפר"שי ז"ל הא נמי תיקשי לרב ואצטריך לומר דבין (דגם) ברישא אינו יודע מי שנאה וליתא דהיכי שנאה דמשתב' תנאי כולי האי וא"ת ולר' יוחנן נמי אמאי לא פרקינן דאי אמרינן דליקום חתן ולייבם שאינה חמות בריש' אתו לאחלופי ולייבומי אידך חמות וכדהוה פרכינן לעיל גזירה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא וי"ל דהתם כיון דסוף סוף לא מייבם עד דחליץ איכ' למגזר דילמא חלוץ לראשונה בריש' וסברינן שנייה נמי כיון דפקע זיקא דרבנן מינה שריא אבל ליכא למיחש שיהא מייבם ברישא לשנויי' שנאסרה לגמרי בשעת נפיל' ועדיין זיקתא עליה וכי אמרי' להו שמייבמות לראשונה כניס' חתן ברישא מידע ידעי דהכי מבעיא לן למעבד ודאי שתתייבם ברישא אידך שאינה אחות זקוקה להאי חתן וכי הא לא מחליפ' להו א"נ דאסו' בשתיהן לגמרי משמע ולית לי' תקנתא אפי' בדיעבד וליכא למיגזר בי' כולי האי בודאי:

סד"א משום מצות עבוד רבנן פי' דכיון דאסור זיקא דרבנן הוא שרו ליה הכ' ועבדי איסור מצו' כאיסור ערוה כדי לקיים מצות ייבום:

יתבאר בפרק בית שמאי ק"ח ב' שהמגרש את אשתו והחזירה מותרת ליבם ור' אליעזר שאוסר ומפני שמאחר שעמדה עליו שעה אחת באיסור אין הלכה כן ומכל מקום לענין ביאור יתבאר שם שאף ר' אליעזר מטעם אחר אמרה כמו שיתבאר שם ומה שנתגלגל כאן בדין אי אפשר לצמצם כבר ביארנוהו בפרק שני י"ט א' וכן מה שאמרו כאן שבכל חמש עשרה נשים מצינו האסור לזה מותר לזה כו' כבר ביארנוהו בפרק ראשון ט' ב' ושאר הסוגיא מפורשת כל צרכה בפירושי גדולי הרבנים:

תוס' בד"ה הך דאין חמותה ברישא וא"ת מ"מ תקשי לרב דשרי אפי' שניה וי"ל דרב אית ליה אין זיקה כו' עכ"ל והיינו כפר"י דלעיל דמתרץ ה"נ לרב רישא דהך מתני' דמקשה ליה ריב"ח לר' יוחנן וכן לפר"ח דלעיל איכא למימר נמי הכא דרב מוקי להך מתני' כמ"ד יש זיקה אך לפריב"ן דמתרץ לעיל מתני' דאית לה חליצה פסולה צריכה לחזור הך מתני' א"א לתרוצי הכי אלא אי כפר"ח אי כפר"י (ב) וא"כ צ"ע מי דחקו לתרץ מתני' דלעיל בע"א: