בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת יבמות דף כ׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת יבמות דף כ׳ עמוד א׳

    מסכת יבמות דף כ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 20 קטעים ממוספרים, כ־422 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    שמגרשה בגט ואינה צריכה חליצה ואם רצה להחזיר מחזירה ולא אמרינן מצוה רמיא רחמנא עליה ועבדה ומהשתא תיקו עליה באיסור אשת אח:

    לימא עדיין יבומין הראשונים עליה ותיבעי חליצה:

    שדי היתרא למדרש ולקחה דלא תיבעי חליצה:

    אהיתרא היכא דכולה מילתא היתר כגון במייבם אשת אח:

    ושדי איסורא למדרש ויבמה עדיין יבומין עליה:

    אאיסורא היכא דאיכא צד איסור כמו באשת אחיו שלא היה בעולמו:

    אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו קודם לידתו של זה וכשנולד זה מצאה נשואה לאחיו תתייבם לו כשימות זה דהא מצאה בהיתר ייבום:

    איסור אחותו לית ליה היתר אבל איסור אשת אח אית ליה היתר כשאין לו בנים הילכך כשמת ראשון בלא בנים פקע איסורו לגבי שני ונשאה והשלישי מכח שני בא:

    ועוד 18 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Yevamot 20a · Sefaria

    תוספות

    האי איסורא דאית ליה התירא דפקע איסור אשת אח דיכול להחזירה לאחר שגרשה וכי היכי דפקע ליה לגבי דידיה איסור אשת אח פקע נמי לגבי אחיו הנולד וה"ל אשת אחיו שהיה בעולמו:

    לאתויי צרת אילונית אע"ג דמתני' לא קתני צרה מ"מ הוי בכלל דכל שאיסורה איסור ערוה דמשמע שאיסורה בא מחמת ערוה דהיינו הצרה ולא הוצרך להזכיר הצרה בהדיא משום דאפירקין דלעיל קאי והא דלא קאמר לאיתויי צרת סוטה וצרת מחזיר גרושה משום דאילונית דמיא טפי לעריות שמותרות למת ואסורות לייבם:

    בשלמא מן הנשואין כו' תימה דמן הנשואין נמי תיקשי ליה דאמאי חולצת כיון דאין עולה לייבום דלא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה ותיהוי כי חייבי כריתות וי"ל דלא קאמר בשלמא אלא ממאי דאין מתייבמת:

    יבא עשה וידחה לא תעשה הקשה ריב"א בפ"ב דסנהדרין (דף יט. ושם) דכיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה כדאמר בסוף פ' ד' אחין (לקמן יבמות ד' לד. ושם) היאך תתיבם דבביא' ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שניה אסירא ליה כדאמר לקמן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ואר"י דלא קשה מידי דלא בעינן שתהא ראויה להקמת שם אלא שהיבמה והיבם יהו ראוין להקמת שם ולא ממעטינן אלא אילונית וסריס שאינן ראוין לילד לעולם אבל ביאה שאין יכולה להתעבר בה לא ממעטי כיון שהאשה או היבם ראוין לבסוף להוליד דאל"כ תיקשה היאך קטנה מתייבמת לרבנן וגם לרבי מאיר היתה מתייבמת אי לאו חששא דשמא תמצא אילונית ובפרק ב"ש (לקמן יבמות דף קיא:) תנן קטן הבא על הגדולה תגדלנו ובפ' הבא על יבמתו (לקמן יבמות נה:) נמי מרבינן דנקנית בביאה שלא כדרכה והעראה אע"פ שאין מתעברת בה:

    אי הכי חייבי לאוין נמי פי' כיון דאין עולים לייבום לא יעלו לחליצה ותימה לר"י היכי מצי למימר דלא יעלו לחליצה הא מיבמתו דשמעינן דאין עולין לייבום מהתם שמעינן דעולין לחליצה כדדרשינן יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ועוד דפריך מה ראית פי' דאימא איפכא ונוקי יבמתו לחייבי כרת ואם לא יחפוץ לחייבי לאוין היכי מצי למעוטי מאם לא יחפוץ חייבי לאוין מחליצה הא קרינן בהו אם חפץ יבם דאתי עשה ודחי ל"ת כיון דמוקמינן יבמתו לחייבי כריתות וקצת היה נראה לפרש דה"פ א"ה חייבי לאוין נמי נשוה חליצה וייבום מהאי קרא ותו פריך מה ראית פירוש דמהאי קרא ולא יחפוץ נשוה חייבי לאוין לחליצה וייבום וליהוו בני חליצה וייבום ואין להקשות דלמה לן קרא להכי דלישתוק קרא מיני' דטובא איצטריך כדפרישית לקמן בפ' החולץ (יבמות דף מד.) ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אבל קשה דאם כן מאי קא משני מיסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין דמשמע מתוך התירוץ דהוא פריך שלא יעלו חייבי לאוין לחליצה וי"ל בדוחק דמחייבי לאוין וחייבי עשה פריך והכי פריך א"ה חייבי לאוין וחייבי עשה נשוה לחליצה וייבום מהאי קרא וחייבי לאוין יעלו גם לייבום וחייבי עשה לא יעלו גם לחליצה ועיקר פירכא מחייבי עשה:

    Tosafot on Yevamot 20a · Sefaria

    רשב"א

    האי איסורא דאית ליה היתרא כו' פירשו בתוס' (ד"ה האי) דלאחר שנשאה יבם פקע מינה איסור אשת אח ויכול להחזירה לאחר שגרשה וכי היכי דפקע לגבי דידיה פקע נמי לגבי אח הנולד והויא לה אשת אחיו שהיה בעולמו.

    כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי והא דלא אמר לאתויי [צרת] מחזיר גרושתו משום דההיא לכולי עלמא חולצין ומתניתין לא חולצת ולא מתיבמת קתני. ואם תאמר לימא לאתויי צרת סוטה וכדרב וכדמשמע בפרקין קמא (ג, ב) דפטורה מן החליצה ומן היבום. יש לומר דלא מרבינן ולא ממעטינן מכללא דמתניתין דערוה אלא ערוה ליבם וכשרה לבעל, וסוטה אסורה היא בין לבעל ובין ליבם. והיינו דכי ממעטינן מכללא דמתניתין צרת אילונית ודלא כרב אסי לא ממעטינן צרת סוטה דלאו דומיא דמתניתין היא. ועוד יש מפרשים (רמב"ן) דסוטה לאו משום ערוה היא והיא בת יבום, אלא שמעשיה הרעים גרמו לה, וכתיב בה טומאה כעריות, אבל איילונית כיון דלאו בת יבום היא, אשת אח שלא במקום מצוה היא, ואיסור ערוה קרינא בה.

    והא דאמרי באיכא דאמרי כל שאיסורה איסור ערוה כו' למעוטי צרת איילונית הוא הדין דהוה מצי למימר למעוטי צרת סוטה, דכל שכן זו שאינה ערוה, אלא משום דקיימא לן כרב אמרינן הכי. ומתניתין כללא הוא לכל איסורי ערוה דהיא ניהי דאסירא וליכא חדא מינייהו דשריא, אבל צרותיהן איכא מינייהו דשריא ולמעוטי צרת איילונית דאף על פי שהיא ערוה צרתה שריא, וכל שכן צרת סוטה דאיכא למימר דאיהי גופה לאו איסור ערוה. ומיהו ר"ח ז"ל גריס כל שאיסורה איסור ערוה היא ניהי דאסורה צרתה הא לאו הכין דאין איסורה איסור ערוה לא אסירא צרתה למעוטי צרת איילונית, פירוש דאיילונית לאו איסור ערוה היא ולפיכך צרתה שריא. וכן הגירסא בספר מוגה בישיבת רבינו נסים ז"ל. וקשיא ליה דהא ללישנא קמא קרינן ליה איסור ערוה ואפילו תמצא לומר דהשתא הדר ביה, מכל מקום קשיא דבמתניתין לאו בצרות איירינן אלא בעריות גופייהו ומאי קאמר הוא ניהו דאסורה צרתה.

    אחותה דמאן אילימא אחותה דאיסור מצוה [וכו'] והא קא פגע באחות זקוקתו ולאו דוקא איסור מצוה הוא דקשיא ליה, אלא הוא הדין לאיסור קדושה דאף היא חולצת ולא מתיבמת, וכדתנן לקמן בפרק ארבעה אחין (יבמות כח, ב) היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות, ובדין הוא דלירמי עליה ממתניתין, אלא משום דמלתא דפשיטא היא לא חש לאותביה ממתניתין. ואם תאמר היכי קא מקשה הכי להדיא כיון דמדאורייתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו, דלמא תנא דמתניתין סבירא ליה אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ויש מדקדקין מכאן (עיין רמב״ן) דאפילו למאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אסור לבעול לכתחלה ולפגוע באחות זקוקתו, משום דנראה כפוגע באחות ארוסתו. וקשיא לי דהא אמרי בריש פרקין (יבמות יח, ב) א״ר הונא אמר רב שומרת יבם שמתה מותר באמה אלמא קסבר אין זיקה ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי אבל בחד יש זיקה קא משמע לן, ואקשינן תו ולימא הלכה כמאן דאמר אין זיקה ואפילו בחד, ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא אפילו מחיים קא משמע לן דוקא לאחר מיתה אבל מחיים לא דאסור לבטל מצות יבמין, אלמא למאן דאמר אין זיקה אפילו בחד אי לאו דאסור לבטל מצות יבמין שרינן ליה לישא לכתחלה, ולא חיישינן למראית העין. ועוד דאם אתה אומר כן, היכי פשטינן (שם) מדר' יהודה בן בתירא דאמר אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה דקסבר יש זיקה, דלמא אין זיקה סבירא ליה ולכתחלה לא ישא משום דנראה כפוגע בארוסתו. ויש לומר בזו דשאני התם דנפלה ארוסתו קמי תרי, ובתרי לא מיחזי כולי האי כאחות אשתו, ועוד דקאי גדול דמצוה עליה דידיה רמיא. ומדרבנן דפליגי עליה דר' יהודה, נמי ליכא לאקשויי מהאי טעמא דשאני שני יבמין מיבם אחד, ומהאי טעמא נמי ליכא לאקשויי מהא דאמרינן לעיל (יבמות יח, א) ואי סלקא דעתך אמר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין היא ליבם חדא והאי ליבם חדא, דשאני התם דנפלין קמי תרי. והא דתנן (לעיל שם) רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה ואם לא תמתין עד שתגדיל כלומר ויבעול והויא מקודשת דאורייתא ותצא הלזו משום אחות אשה, דאלמא מותר לבעול לכתחלה ואפילו ביבם אחר, איכא לדחויי דהתם כיון שיושבת תחתיו ומשמשתו קודם שמת אחיו אף על פי שהיא קטנה ליכא משום מראית העין. אבל ההיא דרב הויא תיובתיה כדכתיבנא. ועוד דאמרינן בפרק בית שמאי (להלן יבמות קט, ב) גבי הא דרבן גמליאל קסבר רבן גמליאל המקדש אחותה יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אלמא אפילו כשאינה כנוסה אצלו אמרה רבן גמליאל. ולעיקר קושיין איכא למימר דאורחא דתלמודא היא לאקשויי אליבא דהלכתא, ואיהו ודאי הוה מצי לדחויי ליה קסבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, אלא דניחא ליה לאוקמה למתניתין אליבא דהלכתא. אי נמי איכא למימר משום דלא אשכחן תנא דסתים כרבן גמליאל דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. ועוד דהא סתים לן תנא בפרק ארבעה אחין יש זיקה. ואי נמי אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין כדאיתא בריש פרקין (יבמות יח, א) ואי מוקמת האי סתמא דמתניתין כמאן דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין קשיין סתמי דמתניתין אהדדי. ובכדי לא נרמי פלוגתא ביני סתמי כנ״ל. אבל הרמב״ן נר״ו פירש דעל כרחין מתניתין כמאן דאמר יש זיקה, מדנקט לה באחותה דאיסור, דאי אין זיקה כל אחותה שהיא יבמתה אף על פי ששתיהן מותרות מיבם לאיזה שירצה והשניה פטורה.

    הא דאמר רבא ומאן דלא מקיים דברי חכמים קדוש האו דלא מיקרי הא רשע לא מיקרי. קשיא לי ומאן דמיקרי רשע כי לא מקיים קדוש לא מיקרי כי מקיים. והא אמרינן (ירושלמי פ"ב ה"ד) למה נסמכה פרשת קדושים תהיו לפרשת עריות לומר לך כל הפורש מן הערוה נקרא קדוש, (וכן) [שכן] השונמית אומרת לאישה איש אלקים עובר עלינו קדוש הוא, שלא נסתכל בה מעולם. ויש לומר דהפורש מן האיסור ודאי הוא דנקרא קדוש, אבל המצוה עצמה לא מיקריא מצות קדושה, דמינה משמע דאין בקיומה אלא מחמת קדושה, הא מאן דלא מקיים לא מיקרי רשע, אלא קדוש הוא דלא מיקרי כנ"ל.

    אלמנה לכהן גדול קא פסיק ותני לא שנא מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין. ובדין הוא דליקשי הכי מדקתני בהדיא במתניתין גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל דאיסורי לאו גרידא נינהו, אלא ניחא ליה לאקשויי מדוקיא דרישא דמתניתין ולא לאקשויי מסיפא בהדיא, ואורחא דתלמודא בהכי בהרבה מקומות. ואיכא למידק ומן הנשואין מי ניחא, והא לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, ואמאי חולצת תפטר אף מן החליצה דכחייבי כריתות היא. ויש לומר דצריכה חליצה מדרבנן גזרה אטו שאר חייבי לאוי גרידא. ואם תאמר נגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, איכא למימר הך גזרה שכיחא טפי. ואם תאמר אם כן אף חייבי כריתות כן, ליתא דחייבי לאוין בחייבי כריתות לא אתו לאחלופי דילמא נצריך חליצה בחייבי כריתות משום לאוין גרידי, ובדידהו איכא למגזר שאם אתה אומר חולצת מתיבמת, אי נמי איכא למימר דאף חייבי לאוין ועשה חולצת דבר תורה, דזיקה בכדי לא פקעה, כיון דבעלמא תפסי בהו קדושי וזיקה כעין קדושין היא. אי נמי יש לומר דבדין הוא דליקשי ליה הכין, אלא דמעיקרא אקשינן בלאוין גרידי אמאי אינה מתיבמת, ובפירוקא דפרקינן בהא סלקא פירוקא נמי במסקנא באלמנה מן הנשואין אמאי חולצת. זה נראה לי יותר.

    אלא מן האירוסין אמאי יבא עשה וידחה לא תעשה ואם תאמר מאי קושיא דלמא אינה מתיבמת מדרבנן גזרה אטו חייבי לאוין ועשה שלא יתיבמו, כדגזרינן בחייבי לאוין ועשה שיחלצו גזרה אטו חייבי לאוין גרידי, יש לומר חייבי לאוין ועשה לא שכיחי דנגזר משום לתא דידהו, אבל חייבי לאוין שכיחי ונגזור הנך משום לתא דידהו.

    ואימא חייבי כריתות נמי כלומר, דלמא האי קרא אתא להצריך כל היבמות חליצה, ולמד על חייבי לאוין שלא תתייבם, ואף על פי שאינה מתיבמת חולצת, והוא הדין לחייבי כריתות, שאף על פי שאינה מתיבמות חולצות. ופרקינן אמר קרא והיה אם לא יחפוץ האיש וכו', כל העולה ליבום עולה לחליצה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashba on Yevamot 20a · Sefaria

    ריטב"א

    תו כתב רחמנא ויבמה כלומר ומיותר הוא לדרשה זו ובמאי מוקמי' ליה ומה ראית כלומר כיון שמקרא א' מרבה ומקרא ממעיט מה ראית לדרוש ויבמה לגבי אח הנולד ולמדרש ולקחה לו לאשה לגבי האח המייבמה אדרבה כיון דאיסור אשת אח שלא היה בעולמו חדוש הוא נימא דשריותא לגבי דידיה היא דכל שמצאה בהתר שריא ליה ולגבי יבם החמיר הכתוב מפני שבא להפקיע זיקתו הראשונה ולא חפץ במצוה ותברח ממנו ופרקי מסתברא שדי התירא (וכו') :

    אלא מעתה פי' דאע"ג דלנולד לא הותרה כלל מחמת הראשון ומפני יבמתו של שני הוא שהותרה לו ולא חיישי' לאיסור אשת אח הראשון. אחותו מאמו ונשאה אחיו מאביו קודם לידתו נימא דלא תיחול עליה איסור אחותו הואיל ומצא' בהתר לגבי אחיו וכן אשת אחיו מאמו והא ודאי בחדא מינייהו סגי למפרך דתרווייהו חדא היא אלא נקטי להו תרוייהו לגזמי מילתא ואומ' פירכא דאיתא לר"ש מדברי' הרבה שהן אסורין והיה לנו להיתר:

    האי איסורא דאית ליה היתרא פי' דאיסור אשת אח הוה ליה התירא לגבי היבם הזה והואיל ואשתרו ליבם לגבי חשבינן ליה ראשון נדח' לגמרי של' יחול על הנולדי' והואיל ואישתרי ליבם אשתרי להאי כיון שמצא' בהתר ולא מצאה באיסור מחמת ראשון אבל איסור אחותו מאמו לא אשתרי כלל לגבי יבם כי היכא דנימא דאשתרי לאידך כי לא הותר לייבם איסור אחות כן פי' בתוס' והוא הנכון ולא כדפרש"י ז"ל:

    מתניתין כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת פרש"י ז"ל אפי' צרתה וכ"ש היא ובודאי הכי מוכח בגמ' דמתני' פטורא דצרתה מיירי מדאמרי' כללא לאתויי צרת איילונית וכדרב אשי ומיהו ק"ל דסיפא דקתני איסור מצוה ואיסור קדוש' חוללת ולא מתייבמת בדידה בלחוד מיירי דאלו צרתה מתייבמת שאין צרתה פטורה אלא מערוה וכדנפקא לן מאחות אשה דכתי' בם לצרור וכן פירוש בירוש' בהדיא ובפ"ק לא פטרו צרת סוטה לרב אלא משום דכתיב בה טומאה כעריות ובמחזיר גרושתו אמרי היא חולצת צרתה או חולצת או מתייבמת ומשו' טומא' דכתב בההוא דמספקא לן וכיון דכן לא אתו רישא וסיפא בחד גוונא וי"ל דברישא גבי ערוה מצי למכלל באיסו' ערוה אפי' לצרתה שאף היא ערוה היא ויש בה כרת וכדאית' בפ"ק אבל באיסור מצוה ואיסור קדושה אין צרת' בכלל שלא עשה צרתה כמותה שתהא בא איסור מצוה ואיסור קדושה:

    גמרא כלל לאתויי מאי אמר רפרם לאתויי צרת איילונית וכדרב אסי פי' דכיון דלא חזיא לייבום הויא ליה כאשת אחים שיש לה בנים והויא ליה היא וצרתה ערוה גמורה ולא נקט צרת מחזיר גרושתו דההיא אפי' לר' יוסי בן כפר חולצת אבל קשי' לי אמאי לא נקט נמי צרת סוטה אליבא דרב לפי' רש"י ז"ל שכת' במקומו ומדל' נקטי' אלא מאי דדמי' לט"ו נשים שהם ערוה לייבם ולא לבעל ולאפוקי צרת סוטה שנעשת צרת ערוה ונכתב בה ערוה וטומאה גם לבעל ואחרים פירשו דלא קרי ערוה אלא לאיילונית שלא נראית מעולם ליבם דמגופ' אסור' אבל סוט' שדבר אחר גרם לה לעשותה ערוה ולהעמידה באיסור אשת אח דלא קרי לה ערוה דנרבי לה ממתני' ולאידך לישנא למעוטי צרת איילוני' השתא חשבי' דכללא דמתני' סימנא בעלמא הוא ולא לרבות כלום אלא למעט דכל שאיסורה איסור ערוה בעריות של ט"ו נשים שאינם מחמת אשת אח חשבי' ערוה גמורה לה ולצרתה דדמיא לאחות אשה דכתיב בה לצרור אבל כשהאיסור ערוה שיש בה אינו אלא משום אשת אח דלא חזיא לייבום לא חשיב ערוה לעשות צרתה כמותה ואתא למעוטי צרת איילונית שהיא מותרת ולא חשבי לה צרת ערוה וכ"ש דמעטי צרת סוטה שהיה לה שעת הכושר ונאסרה נעשת ערוה לבעל כמו לייבם ואפשר דבלישנא דכתב דוקא נקט צרת איילונית דאילו צרת סוטה שהיה לה שעת הכושר כיון דטומאה כתיב בה כעריות הרי עשאה הכתוב כערוה דט"ו נשים והאי איפסיקא בפ"ק הלכתא דלא כרב אסי בהדיא ופסקו רבנן ז"ל הלכתא כרב וכדכתיבנא התם אחות היא דמאן אילמא באיסור מצוה כיון דמדאורייתא רמיא קמיה פגע באחות זקוקתו חדא מינייהו נקט הוא הדין דתיקשי איסור קדושה דהא חייבי לאוין חזו לייבום בביאה ראשונה וכדאמרי' לקמן וקא פגע באחות זקוקתו הקשו בתו' מאי קושיא דדילמ' תנא דמתני' סבר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמים ותרצו בזה הרבה והנכון כמו שפי' הר"ם ז"ל דכיון דקתני אחותה משמע דוקא אחותה של ערוה או של איסורי מצוה וקדוש' הא שתי יבמות אחיות כשרות אין אחת מתייבמת וכיון שכן ע"כ ס"ל דיש זיקה או דאיסור לבטל מצות יבמי' ולהכי פרכי' דכיון דהכי ס"ל באיסור מצוה ואיסור קדושה נמי למה מתייבמת אחותה דהא חזיא ליה הא מדאורייתא ופגע באחות זקוקתו דאסור משום זיקה אז מבטל מצוה יבמית שנפטרה היבמה האחת והלכה לה:

    אלא אחותה כערוה וק"ל אדמייתי לה מהאי קושי' תיפוק ליה דמתני' היא בפ"ד אחים אסור בה ומותר באחותה:

    איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתייבמות י"ל דטפי ניחא לי' לאכרוחי מסברא ודכוותא בתלמודא אמר רבא כל שאילו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע לא מיקרי הקשה רבי' ז"ל מאי קושי' דהא אע"ג דכי לא מקיים נקרא רשע כי מקיים שפיר מיקרי קדוש שהרי אמרו במדרש למה נסמכה פרשת קדושים לפרשת עריות שכל הפורש מן הערוה נקרא קדוש ותי' דאיהו נקרא קדוש אבל אין ראוי לקרא למצות איסור קדושה דמשמע שאין בה איסור אלא משום דרך קדושה בלבד ומאן דלא מקיים (לא) נקרא רשע ואינו עושה רשעות:

    אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לן פירש שלא נקראת איסור קדושה לומר שאין בה אלא דרך קדושה אלא לומר שזו מן הדברים שנאסרו לקדש ישראל במותר להם דלא ליגעו באיסור דאורית' ומיהו מאן דלא עביד הכי עובר על דברי חכמי' ורשע מיקרי:

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Yevamot 20a · Sefaria

    מאירי

    לענין ביאור זה שאמרו בכאן שדי היתירא אהיתירא ואיסורא אאיסורא פירושו שדי ויבמה דדייקת מיניה איסורא אאשת אחיו שלא היה בעולמו דאסירא ושדי ולקחה דדייקת מיניה היתירא איבמה דעלמא דשריא ומה שהקשו לר' שמעון דקאמר הואיל ומצאה בהיתר כו' אלא מעתה אחותו מאמו שנשאה אחיו מאביו ומת תתיבם דהא אי אמרת איסור אחוה היכן אזל אף אני אומר איסור אשת אח שלא היה בעולמו היכן אזל ותירץ לו האי איסורא דאית ליה היתירא האי איסורא דלית ליה היתירא פירושו איסור אשת אח יש לה היתר לפעמים ואי אתה אוסרה אלא מפני שלא היה בעולמו וכיון שכנסה שמעון שהיה בעולמו אזל ליה איסורא לר' שמעון אבל איסור אחוה לית לה היתירא לעולם ובתוספות פירשו האי איסורא דאית ליה היתירא שאחר שנשאה יבם פקע איסור אשת אח עד שאם גירשה יכול להחזירה ומכיון דפקע לגבי דידיה פקע נמי לגבי אח הנולד והוה ליה אשת אחיו שהיה בעולמו:

    המשנה השנית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר כלל אמרו ביבמה כל שהיא אסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתיבמת איסור מצוה ואיסור קדושה חולצות ולא מתיבמות אחותה כשהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת אמר הר"ם פי' איסור ערוה הן ט"ו וצרותיהן וצרות צרותיהן כמו שבארנו וכן איילונית לא חולצת ולא מתיבמת למאמר השם והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת ואשת סריס חמה ואשת אנדרוגינוס לא חולצת ולא מתיבמת לאמרו ומת אחד מהן ובן אין לו מי שהיה ראוי להיות לו בן פרט לאלו שאינן ראויין להיות להם בן וכן אשת גר ואשת עבד משוחרר מפני שאין אחוה לא לגוים ולא לעבדים איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתיבמת ואולם עקרה וזקנה או חולצת או מתיבמת ואף אם אינן ראויין לולד וכל אשר לא תחלוץ ולא תתיבם או תחלוץ ולא תתיבם צרתה או חולצת או מתיבמת זולת צרת ערוה וצרות צרותיהן כמו שביארנו:

    אמר המאירי כלל אמרו ביבמה כל שאיסורה ערוה אצל היבם ר"ל מחייבי כריתות או מיתות בית דין כגון בתו או אחותו או אחת מחמש עשרה נשים הנזכרות במשנה לא חולצת ולא מתיבמת ר"ל צרתה שהערוה פוטרת צרתה והרי היא ממילא באיסור אשת אח ואין צריך לומר ערוה עצמה:

    וכל שהיבמה איסור מצוה אצל היבם ר"ל שניות שמדברי סופרים והוא קורא להם איסור מצוה מפני שמצוה לשמוע דברי חכמים או איסור קדושה ר"ל מחייבי לאוין חולצת ולא מתיבמת ר"ל היבמה עצמה שמאחר שאף חייבי לאוין קדושין תופסין בהן הרי הן בנות חליצה ויבום אלא שגזרו ביבום משום ביאה שניה שכבר נתקיימה מצות יבום והויא לה בתר הכי ביאת איסור ומכל מקום צרותיהן של אלו מתיבמות שאין צרה פטורה אלא צרה שמצד ערוה ואפילו איסור חכמים אין כאן זו היא שיטתנו ואף בתלמוד המערב אמרו כן להדיא ומכל מקום יש פוסקין שאף צרותיהן חולצות ולא מתיבמות וממה שאמרו למטה שביאת איסור מצוה ואיסור קדושה או חליצתה פוטרת צרה ואם צרותיהן מותרות ביבום הא קיימא לן דחליצה פסולה לא פטרה צרה דאלימא זיקה דידה ולדעתם זו שבתלמוד המערב שאמרו צרת שניה חולצת או מתיבמת ר' נחמיה היא שסובר שאף חליצה פסולה פוטרת ואין הלכה כן:

    אחותה שהיא יבמתה או חולצת או מתיבמת פי' כבר ביארנו שכל שנזדקקו שתי נשים קרובות זו לזו לפני יבם שאינן מתיבמות מפני שהזקוקה כעין ארוסה וכל אחת אצל היבם קרובת זקוקתו ואומר עכשו שאחותה של ערוה שהיא יבמתה ר"ל נשואה לאח האחר עד שהיא ואחותה שתי יבמות הבאות משני בתים והאחת ערוה לזה היבם מותר באחותה ואין כאן אחות זקוקתו שהרי האחרת ערוה עליו ואינה זקוקתו כלל מעתה שתי אחיות נשואות לשני אחים ומתו שניהם ולהם אח שלישי ונזדקקו שתיהן לפניו אם האחת ערוה עליו כגון שהיתה חמותו הרי זה מותר באחותה ואינה קרויה אחות זקוקתו אבל אם היתה האחת עליו איסור מצוה או קדושה הואיל וקדושין תופסין בהן זקוקה היא ואחותה אחות זקוקתו שכל חייבי לאוין בני יבום נינהו דאתי עשה דיבום ודחי לא תעשה אלא שמביאה ראשונה ואילך שנתקימה מצות יבום עומדת באיסור וחייב להוציאה בגט ושמא תאמר היאך עשה זה דוחה לא תעשה והרי איפשר לקיים העשה בחליצה אין זה כלום שחליצה מצוה אחרת היא ובמקום יבום לא נחשבה ומתוך כך גזרו חכמים שלא יתיבמו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה אלא יחלצו ועכשו מפרש איסור מצוה עריות שמדברי סופרים והם השניות איסור קדושה חייבי לאוין והם אלמנה לכהן גדול או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שעבר אחיו ונשאן וכן ממזרת ונתינה לישראל או בת ישראל לנתין ולממזר:

    זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    צרת אילונית כבר ביארנו לעיל י"ב ב' שמותרת ולענין ביאור זה שהוזכרה כאן להיתר יותר מצרת סוטה וצרת מחזיר גרושתו שמותרת גם כן משום רישא נקט לה דהוה מרבה לה לאיסורא וכדקאמר לאיתויי צרת אילונית וכדרב אשי וההוא ודאי צרת אילונית משום דהויא לה צרת ערוה שהרי אילונית הואיל ואינה בת יבום הויא לה אשת אח שלא במקום מצוה ובתוספות האריכו בה הרבה:

    וכן לענין ביאור זה שאמרו אחותה דמאן אילימא דאיסור מצוה ר"ל ודאיסור קדושה והא כיון דמדאוריתא רמיא קמיה קא פגע באחות זקוקתו:

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Yevamot 20a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה א"ה חייבי לאוין נמי פי' כיון דאין עולין לייבום לא יעלו לחליצה ותימה כו' עכ"ל ביאור דבריהם דלפי פירוש זה דגם המקשה סבר בחייבי לאוין דאין עולין לייבום יפול בו התימה דכיון דמהסברא עולה לייבום דעשה דוחה ל"ת גרידא ע"כ הא דסבר המקשה דאין עולה הוא מקרא דיבמתו וא"כ מהתם נמי שמעינן דעולה לחליצה אבל לפי מה דבעו התוס' לפרש דה"פ א"ה חייבי לאוין נמי נשוה חליצה וייבום מהאי קרא איכא למימר דסבר המקשה דיבמתו לא אתא כלל לחייבי לאוין ושפיר נשוה חליצה וייבום דעולה מהאי קרא והמתרץ השיב דא"כ יבמתו דכתב רחמנא למאי אתא:

    Chidushei Halachot on Yevamot 20a · Sefaria

    גליון הש"ס

    מתני' חולצת ולא מתייבמת עיין בר"ש פ"ב דחלה:

    Gilyon HaShas on Yevamot 20a · Sefaria

    בן יהוידע

    כָּל הַמְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים נִקְרָא קָדוֹשׁ נראה לי בס"ד הטעם כי מצות דרבנן הם ביסוד הנקרא יוסף הצדיק [365] שהוא מספר שס"ה והמקיים דברי חכמים נקרא אדם כמו שאמרו (שבת קיב:) 'אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם' ופירשו הכונה אם נראה בעינינו החכמים הראשונים כמלאכים לשמוע ולקיים דבריהם אז אנו חשובין בני אדם. ואם תוסיף מספר אדם [45] על שס"ה יעלה מספר קדוש [410] לכך המקיים דברי חכמים נקרא קדוש!

    Ben Yehoyada on Yevamot 20a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף כ׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־422 מילים ב־20 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 20 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 114 מילים

      נפתחת ב״שֶׁמְּגָרְשָׁה בְּגֵט, וּמַחְזִירָהּ. הָתָם נָמֵי, לֵימָא ״וְיִבְּמָהּ״…״

    2. קטע 222 מילים

      נפתחת ב״שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא ״וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״,…״

    3. קטע 39 מילים

      נפתחת ב״וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא שְׁדִי הֶיתֵּירָא אַהֶיתֵּירָא, וּשְׁדִי…״

    4. קטע 431 מילים

      נפתחת ב״וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: הוֹאִיל וּבָא וּמְצָאָהּ בְּהֶיתֵּר…״

    5. קטע 523 מילים

      נפתחת ב״אִיסּוּר אֲחוֹתוֹ לְהֵיכָן אֲזַל?! הָכָא נָמֵי: אִיסּוּר…״

    6. קטע 621 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ כְּלָל אָמְרוּ בִּיבָמָה: כֹּל שֶׁהִיא אִיסּוּר…״

    7. קטע 77 מילים

      נפתחת ב״אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ — חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת.…״

    8. קטע 823 מילים

      נפתחת ב״אִיסּוּר מִצְוָה — שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אִיסּוּר…״

    9. קטע 914 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ כְּלָל — לְאֵתוֹיֵי מַאי? אָמַר רַפְרָם…״

    10. קטע 1029 מילים

      נפתחת ב״וְאִיכָּא דְאָמְרִי: כׇּל שֶׁאִיסּוּרָהּ אִיסּוּר עֶרְוָה, הוּא…״

    11. קטע 1119 מילים

      נפתחת ב״אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ. אֲחוֹתָהּ דְּמַאן? אִילֵימָא דְּאִיסּוּר…״

    12. קטע 1215 מילים

      נפתחת ב״אִיסּוּר מִצְוָה — שְׁנִיּוֹת. אַמַּאי קָרֵי לֵיהּ…״

    13. קטע 1320 מילים

      נפתחת ב״אִיסּוּר קְדוּשָּׁה — אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה…״

    14. קטע 1423 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה מַחְלִיף: אִיסּוּר מִצְוָה —…״

    15. קטע 1542 מילים

      נפתחת ב״אִיסּוּר קְדוּשָּׁה — שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאַמַּאי…״

    16. קטע 1613 מילים

      נפתחת ב״אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. קָפָסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא…״

    17. קטע 1726 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא מִן הַנִּשּׂוּאִין — עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה,…״

    18. קטע 1832 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב, אָמַר קְרָא:…״

    19. קטע 1928 מילים

      נפתחת ב״וְאֵימָא חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת! אָמַר קְרָא: ״וְאִם לֹא…״

    20. קטע 2011 מילים

      נפתחת ב״אִי הָכִי, חַיָּיבֵי לָאוִין נָמֵי! הָא רַבִּי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    שֶׁמְּגָרְשָׁה בְּגֵט, וּמַחְזִירָהּ. הָתָם נָמֵי, לֵימָא ״וְיִבְּמָהּ״ — עֲדַיִין יִבּוּמִין הָרִאשׁוֹנִים עָלֶיהָ, וְתִיבְעֵי חֲלִיצָה!

    שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא ״וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה״, כֵּיוָן שֶׁלְּקָחָהּ — נַעֲשֵׂית כְּאִשְׁתּוֹ לְכׇל דָּבָר. אִי הָכִי הָכָא נָמֵי! הָא כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְיִבְּמָהּ״.

    וּמָה רָאִיתָ? מִסְתַּבְּרָא שְׁדִי הֶיתֵּירָא אַהֶיתֵּירָא, וּשְׁדִי אִיסּוּרָא אַאִיסּוּרָא.

    וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: הוֹאִיל וּבָא וּמְצָאָהּ בְּהֶיתֵּר וְלֹא עָמְדָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת בְּאִיסּוּר, אֶלָּא מֵעַתָּה, אֲחוֹתוֹ מֵאִמּוֹ שֶׁנְּשָׂאָהּ אָחִיו מֵאָבִיו, וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד אָח, וָמֵת — תִּתְיַיבֵּם, הוֹאִיל וּבָא וּמְצָאָהּ בְּהֶיתֵּר!

    אִיסּוּר אֲחוֹתוֹ לְהֵיכָן אֲזַל?! הָכָא נָמֵי: אִיסּוּר אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בָּעוֹלָם לְהֵיכָן אֲזַל? הַאי אִיסּוּרָא דְּלֵית לֵיהּ הֶיתֵּירָא, הַאי אִיסּוּרָא דְּאִית לֵיהּ הֶיתֵּירָא.

    מַתְנִי׳ כְּלָל אָמְרוּ בִּיבָמָה: כֹּל שֶׁהִיא אִיסּוּר עֶרְוָה — לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת. אִיסּוּר מִצְוָה וְאִיסּוּר קְדוּשָּׁה — חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַיבֶּמֶת.

    אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ — חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַיבֶּמֶת.

    אִיסּוּר מִצְוָה — שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אִיסּוּר קְדוּשָּׁה — אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, וּבַת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּמַמְזֵר.

    גְּמָ׳ כְּלָל — לְאֵתוֹיֵי מַאי? אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא: לְאֵתוֹיֵי צָרַת אַיְלוֹנִית, וְכִדְרַב אַסִּי.

    וְאִיכָּא דְאָמְרִי: כׇּל שֶׁאִיסּוּרָהּ אִיסּוּר עֶרְוָה, הוּא דַּאֲסִירָא צָרָתַהּ, הָא לָא אִיסּוּרָהּ אִיסּוּר עֶרְוָה — צָרָתַהּ לָא אֲסִירָא, לְמַעוֹטֵי מַאי — אָמַר רַפְרָם: לְמַעוֹטֵי צָרַת אַיְלוֹנִית, וּדְלָא כְּרַב אַסִּי.

    אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא יְבִמְתָּהּ. אֲחוֹתָהּ דְּמַאן? אִילֵימָא דְּאִיסּוּר מִצְוָה, כֵּיוָן דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא רַמְיָא קַמֵּיהּ, פָּגַע בַּאֲחוֹת זְקוּקָתוֹ! אֶלָּא אֲחוֹתָהּ דְּאִיסּוּר עֶרְוָה.

    אִיסּוּר מִצְוָה — שְׁנִיּוֹת. אַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אִיסּוּר מִצְוָה? אֲמַר אַבָּיֵי: מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים.

    אִיסּוּר קְדוּשָּׁה — אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. וְאַמַּאי קָרֵי לְהוּ אִיסּוּר קְדוּשָּׁה — דִּכְתִיב: ״קְדוֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם״.

    תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה מַחְלִיף: אִיסּוּר מִצְוָה — אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אִיסּוּר מִצְוָה — דִּכְתִיב: ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״.

    אִיסּוּר קְדוּשָּׁה — שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אִיסּוּר קְדוּשָּׁה? אָמַר אַבָּיֵי: כׇּל הַמְקַיֵּים דִּבְרֵי חֲכָמִים נִקְרָא קָדוֹשׁ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְכֹל שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּים דִּבְרֵי חֲכָמִים, קָדוֹשׁ הוּא דְּלָא מִיקְּרֵי, רָשָׁע נָמֵי לָא מִיקְּרֵי! אֶלָּא אָמַר רָבָא: קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בַּמּוּתָּר לָךְ.

    אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל. קָפָסֵיק וְתָנֵי, לָא שְׁנָא מִן הַנִּשּׂוּאִין וְלָא שְׁנָא מִן הָאֵירוּסִין.

    בִּשְׁלָמָא מִן הַנִּשּׂוּאִין — עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה. אֶלָּא מִן הָאֵירוּסִין — לֹא תַעֲשֶׂה גְּרֵידָא הוּא, יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה לֹא תַעֲשֶׂה!

    אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב, אָמַר קְרָא: ״וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְבִמְתּוֹ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״יְבִמְתּוֹ״ — יֵשׁ לְךָ יְבָמָה אַחַת שֶׁעוֹלָה לַחֲלִיצָה וְאֵינָהּ עוֹלָה לְיִיבּוּם, וְאֵיזוֹ זוֹ חַיָּיבֵי לָאוִין.

    וְאֵימָא חַיָּיבֵי כָּרֵיתוֹת! אָמַר קְרָא: ״וְאִם לֹא יַחְפּוֹץ הָאִישׁ לָקַחַת״, הָא חָפֵץ — מְיַיבֵּם. כׇּל הָעוֹלֶה לְיִיבּוּם — עוֹלֶה לַחֲלִיצָה, וְכֹל שֶׁאֵין עוֹלֶה לְיִיבּוּם — אֵינוֹ עוֹלֶה לַחֲלִיצָה.

    אִי הָכִי, חַיָּיבֵי לָאוִין נָמֵי! הָא רַבִּי רַחֲמָנָא ״יְבִמְתּוֹ״. וּמָה רָאִיתָ?