דף ביאור
מסכת יבמות דף ט״ו עמוד ב׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יבמות דף ט״ו עמוד ב׳
מסכת יבמות דף ט״ו עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־327 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
הרואה אומר כו' ולא דמי לשתי תורות אבל היכא דדמי לאגודות אגודות לא עשו בית שמאי כדבריהם:
שהן לחין והוכשרו לקבל טומאה וכלי חרס טמא על גבי עם הארץ ושמא נגע בגב החבית וטמאה מדרבנן וטימאתם:
חבית היתה נקובה משוליה היתה נקובה כדי שיצא משקה הזב מן הזיתים לחוץ וכיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה ביה לא מכשר:
אלא שסתמוה שמרים ולא יצאו מן המשקין לפיכך הן לחים:
מגולגלים כמו ביצה מגולגלת (עוקצין פ"ב מ"ו) דחוקין ועומדים בחבית:
אין צריכה לנקב דמוהל היוצא מן הזיתים מי פירות הן ואין מכשירין:
צריכה לנקב שמוהל מכשיר כשמן [וצריכה לנקוב] שיצא המשקה לחוץ לגלויי דעתיה דלא ניחא ליה ביה:
ירוצו כמו ותרץ גלגלתו דאבימלך (שופטים ט) ל' ריצוץ:
ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yevamot 15b · Sefaria
תוספות
אמר לי איני אוכל זיתים מתוך פירוש הקונטרס משמע שהיה רבי יוחנן חושש שלא היה מקפיד ר' צדוק על מגע עם הארץ ואף על גב דרבי צדוק כהן הוה ובגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה מ"מ היה חושש לפי שר' צדוק מתלמידי ב"ש הוה ולכך היה חושש ר' יוחנן שמא לא הקפיד ר' צדוק לשומרה בטהרה משום דבית שמאי אומרים אין צריך לנקוב ולר"י נראה דודאי ידע בי' ר' יוחנן שר' צדוק קנה חבית מעם הארץ:
צריכה לנקוב פירש בקונטרס דמוהל של זיתים מכשיר והכי נמי תנן בהדיא במס' מכשירין (פ"ו מ"ה) מי חלב כחלב מוהל של זתים כשמן וקשה דבסוף פרק קמא דשבת (ד' יז. ד"ה גוזרני) פירש הרב ר' יוסף דלכך לא גזרו על המסיקה משום דלא שייכא טעמא דבצירה גבי מסיקה דטעמא שמא יבצרו בקופות מזופפות לא שייך במסיקה דמוהל אין מכשיר וי"ל דיש ג' עניני מוהל דמוהל היוצא על ידי המסיקה לכ"ע אינו מכשיר והיוצא על ידי איצצא פירוש ע"י שמתחממים בכומר ויוצא מהם מוהל פליגי בה (שבת דף קמד:) ר' יעקב ור"ש דר"ש מטהר ור' יעקב מטמא והאי דהכא שהחבית צריכה לינקב צ"ל דחשיב כההיא דנפיק ע"י עיקול בית הבד דמודה בה ר"ש כי היכי דלא תיקשי מב"ה לר"ש:
למאי נפקא מינ' למיפשט מחזיר גרושתו קצת קשה דאמאי נקט ולד מחזיר גרושתו דהוה ליה למיפשט ולד יבמה גמורה לשוק לב"ה דקאי בה וי"ל לפי שפעם אחרת שאלו עליה לר' יהושע בסוף נדה (דף סט:) אנשי אלכסנדריא בת משולחת מהו לכהונה מי אמרינן ק"ו כו':
מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת וא"ת היא גופה נילף דתתחלל גרושה מק"ו דאלמנה ובקונטרס פי' דלתרומה דבי נשא לא מיפסלה כדאמרי' לקמן בפ' אלמנה (יבמות דף סט.) דאינה נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקרא הוא ולאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר אצלה מעיקרא הוא וקשיא דנהי דמכי תהיה לאיש זר (ויקרא כב) לא מצינו למילף אלא ההוא דזר אצלה מעיקרא מ"מ נילף בק"ו שתתחלל ובהחולץ (לקמן יבמות מד: מה.) נמי יליף חייבי כריתות מאלמנה וקאמרי' וכי תימא מה לאלמנה וכו' ה"נ כיון דבא עליה עשאה זונה ולמה לי טעם דעשאה זונה היא גופה נילף בק"ו שתתחלל ועוד דדחקינן לקמן בפרק אלמנה (יבמות דף סח. ושם) למדרש מקרא דעמוני ומואבי ומצרי ואדומי כולן פוסלין בביאתן תיפוק ליה מהאי ק"ו ונראה לפרש דמהאי ק"ו לא מצינן למילף שתתחלל דאין חילול אלא מאיסורי כהונה כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עז: ושם) מהאי טעמא דישראל הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה ואע"ג דלקמן יליף דמתחללת בביאת גר עמוני ומואבי ומצרי ואדומי כותי חלל נתין ממזר אף על גב דלא הויא איסור כהונה התם מקרא דריש לה אבל מק"ו ליכא למילף דלהכי אייתר ליה חללה לומר דלא ילפינן בק"ו ולענין בנה ודאי הוה בעי למילף מק"ו אבל פסול האשה דהיינו פסול חללות שהיתה כשרה ונתחללה לא ילפינן וא"ת נילף במה הצד מאלמנה וכותי ועבד או מאלמנה ומצרי ואדומי דבפ' עשרה יוחסין (קידושין עח. ושם) מוכח דילפינן במה הצד מאיסור כהונה דרבי יהודה יליף התם דגר פוסל בביאתו מחלל ומצרי כו' ומיהו יש לומר דדוקא ר"י אית ליה להאי סברא דילפינן במה הצד מאיסור כהונה אבל רבנן פליגי עליה דלית להו בת גר זכר כבת חלל זכר אבל קשיא לרבי יהודה למה לן קרא דגר עמוני ומואבי כו' דפוסלים בביאתם נילף במה הצד או מאלמנה או מחלל כותי ועבד דכי פרכת מה לחלל שכן איסור כהונה כותי ועבד יוכיחו מה לכותי ועבד דלא תפסי בה קידושין חלל יוכיח וי"ל דר"י סבר לה כר"ע וסבר נמי דיש ממזר מכותי ועבד והשתא לא שייך למילף מכותי ועבד כיון דהתם נמי הוי ממזר:
Tosafot on Yevamot 15b · Sefaria
ריטב"א
אין אני אוכל זתים פרש"י ז"ל ראה אותה לחין והכיר שהיה ממשקה של זתים מגולגלי' שהוא מכשיר לפי דעתו דאלו מוחל ראשון דכ"ע אינו מבשל ולפי' מוסקים בטומאה וחשש שהיה החבית טמאה משני טומאת עם הארץ שנגע על גבה והוא תימא דחבית כלי חרס הוא שאינו מטמ' מגבו במגע י"ל דבעם הארץ החמירו שיהא מטמא אותו מדבריהם מגבו וצ"ע ומיהו אין צריך לפי' דבלאו הכי נמי אפשר לחוש שמא נגע בתוכה א"נ שהיא עצמה טמאה לפי שמוסקים בתחל' בטומא':
שהיו בני צרות פי' בני צרות שהותרו לשוק בלא חליצה כדברי ב"ה וכדפרש"י ז"ל ובניהם כהנים גדולים דקסברי שאין הולד פגום לכהונ' דקל וחומר מאלמנה פריכא הוא וא"ת לרבי יוחנן בן נורי דפסיל לעיל מאי איכא למימר י"ל דאיהו לא חזי האי עובדא א"נ דאיהו סבר שלא ברצון ב"ש נעשה אלא שהיתה יד ב"ה תקיפא אבל לר' יהושע דברצון ב"ש נעשה והיינו דפשיט מיניה כשרים לכהונה למפשט ולד מחזיר גרושתו פי' נקט האי משום דדמי ללאו דשומרת יבם שאין בו כרת ואינו זר אצלה מעיקרו דאלו בחייבי כריתות או לאוין שאין זר אצלם מעיקרא כגון זר או ממזר ועבד ונתין הרי הן מתחללת בביא' לכהונה ותרומ' כדאית' לקמן במכילתין ושפיר איתא לק"ו דאלמנה בלאו שום פירכא וכדפרש"י ז"ל:
Ritva on Yevamot 15b · Sefaria
מאירי
מיחל היוצא מן הזיתים עד שלא נגמרה מלאכתן אינו מכשיר שאינו חשוב משקה ולא ניחא ליה אבל לאחר שנגמרה מלאכתן לדריכה מכשיר רוצה הוא בקיומו כדי שיהו נוחין לדרוך ומכאן אמרו חבית של זיתים מגולגלים ר"ל שהם מוכנים לדריכה צריכה לינקב כדי שיצא המיחל משם ואם לא ניקבה הוכשרו ואם ניקבה וסתמוה שמרים אע"פ שהמיחל בלול בהן ומלחלחן לא הוכשרו שהרי גלה בדעתו שאין נוח לו בכך הואיל וניקבה:
ממה שאמרו כאן הולכתי לו זיתים וראה אותם שהם לחים כלומר והחזיקם במוכשרים וחשש על הכלי שהם בתוכו שיהא כליו של עם הארץ ולא יהא החכם נזהר בו מצד שסובר שאינה צריכה לינקב מפני שאין המיחל אצלו חשוב משקה וכבית שמאי ואמר לו איני אוכל זיתים אתה למד שכל שהביאו לו בשם אדם חשוב דבר שהיא חושדו באיסור לא יאמר אני אוסרו אלא דרך צניעות ודרך ענוה אומר לו איני רגיל בהם או איני אוכל מהן וכן כל כיוצא בזה:
כבר ביארנו שהצרות ניתרות לשוק בלא חליצה ומכל מקום שאר יבמות שנישאו בלא חליצה הרי הן חייבי לאוין ובניהן מכל מקום כשרים לכהונה וכן מחזיר גרושתו ולדה כשר לכהונה ואין אומרין שיהא הולד פגום לכהונה בקל וחומר מאלמנה לכהן גדול שאינו לאו השוה בכל ואעפ"כ בנה חלל שאף אתה אומר מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת בביאה זו אצל המותר לה ר"ל אצל כהן הדיוט וכן לתרומה אם היא בת כהן ושבה לביתו שהרי נעשית חללה בביאה זו תאמר במחזיר גרושה שאינה נעשית חללה בביאה זו שאם לכהונה ומשום זונה הרי פסולה ועומדת משעה שנתגרשה ואם לתרומה אם היא בת כהן ושבה אל בית אביה הרי לא נתחללה בכך בביאת ישראל שביאת כהן הוא שעושה האשה חללה בכל שהיא פסולה אצלו אבל ביאת אדם אחר אינה פוסלתה לתרומה משום זונה בחייבי לאוין אלא בפסול מתחלתו כגון ממזר וגוי ועבד ואע"ג דבחייבי כריתות לא בעינן זר מעיקרו לפסול לתרומה בחייבי לאוין מיהא בעינן פסול מתחלתו ויבמה לשוק אע"ג דלכהונה אסירא משום זונה הא בלאו הכי נמי אסירא וכן שמכל מקום לתרומה לא נפסלה ולמדת שכל חייבי לאוין שבישראל שאין בו פגם יוחסין כגון יבמה לשוק ומחזיר גרושה משנשאת אין הולד פסול לכהונה ומכל מקום יש מפרשים שאין זונה אלא ממי שאין לו בה קדושין כמו שיתבאר בפרק החולץ לקמן מ"ד ב':
Meiri on Yevamot 15b · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
גמ' נהי נמי דממזר לא הוי פגום כו' למאי דבעי למימר השתא דעשו ב"ש ואבני צרות דב"ש לב"ה קאמר מתיירא אני משום דפגום מיהא הוי אין לפרש נמי הא דקאמר מעיד אני לכם כו' שהם בני צרות שהם כהנים גדולים אבני צרות דב"ש דא"כ ה"ל עדותו לסתור דבריו דקאמר מתיירא אני משום דפגום הוויין אלא דצ"ל דלצדדין קתני מתיירא אני אבני צרות דב"ש לב"ה דפגום מיהא הויין ומעיד אני לכם אבני צרות דב"ה לב"ש דלאו פגומין הן כדמסיק דליכא למילף מאלמנה לכ"ג וק"ל:
בפרש"י בד"ה היא עצמה מתחללת כו' דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו עכ"ל אבל לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מ"ד) פרש"י שכן היא עצמה מתחללת כו' דכתיב לא יחלל זרעו ולא כתיב לא יחל ומשמע ב' חילולין א' לו וא' לה כו' וכן פרש"י בפ' י' יוחסין ובפרק ד' מיתות דף נ"א וכתב שם מהרש"ל דזה לא היה ולא נברא אלא דבפרק י' יוחסין (קידושין דף ע"ז) ילפינן לה בברייתא מלשון חילול דמשמע מי שהיה כשר ונתחלל כו' ע"כ תוכן דבריו ונעלם מעיני הרב סוגיא דפ"ק דתמורה דבהדיא אמרינן התם נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל א' לו וא' לה והיינו כפרש"י בפרק החולץ ובפרק ד' מיתות אבל פירושו דהכא דיליף לה מבעמיו לא מצינו בשום מקום וצ"ע:
Chidushei Halachot on Yevamot 15b · Sefaria
מהר"ם
תוס' ד"ה אמר לי וכו' עד ולר"י נראה דודאי ידע ביה ר' יוחנן וכו'. דגם לפי' ר"י ע"כ צריך לשנויא קמא דהא לפי' ר"י יש לדקדק יותר במה דן רבי יוחנן את רבי צדוק שקנה החבית מעם הארץ אלא ודאי גם לדידיה צ"ל שדן אותו משום שהוא תלמיד ב"ש וס"ל דא"צ לנקוב ולכך לא חשש לקנותו מעם הארץ ולא הוסיף ר"י אלא שלפי' רש"י צ"ל שהיה ר' יוחנן חושש מן הספק שמא לא היה נזהר רבי צדוק ממגע ע"ה ולר"י לא היה חושש מן הספק אלא דודאי ידע ביה וכו':
Maharam on Yevamot 15b · Sefaria
גליון הש"ס
רש"י ד"ה היא עצמה מתחללת וכו' ועמיו היינו אשתו. עי' לקמן דף סט ע"א ברש"י ד"ה מקיש זרעו:
תוס' ד"ה מה לאלמנה וכו' וי"ל דר"י ס"ל כר"ע עי' לקמן ד' מז ע"א תד"ה נאמן:
Gilyon HaShas on Yevamot 15b · Sefaria
בן יהוידע
מָה אַתֶּם מַכְנִיסִין רֹאשִׁי בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים, בֵּין שְׁתֵּי מַחֲלֹקוֹת גְּדוֹלוֹת, בֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל? מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא יָרֹצּוּ גֻּלְגַּלְתִּי. נראה לי בס"ד הכונה דכל חד מנהון יש לו טענה של רוב כי בית הלל יש אתם רוב מנין ובית שמאי יש אתם רוב בנין דחריפי טפי ונמצא שניהם הרים גדולים הם דיש יתרון בזה מה שאין בזה ויש יתרון בזה מה שאין בזה. ועוד השני מחלוקות האלה הם גדולות מפני שהם נוגעים בענין היחוס ולעז ממזרות ולא דמיין למחלוקת של שאר איסורין.
Ben Yehoyada on Yevamot 15b · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יבמות, דף ט״ו, עמוד ב׳, בהיקף של כ־327 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 17 מילים
נפתחת ב״הָרוֹאֶה אוֹמֵר: לְאַפּוֹשֵׁי מַיָּא הוּא דְּקָא עָבֵיד.…״
- קטע 243 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק:…״
- קטע 326 מילים
נפתחת ב״בָּאתִי וְהוֹדַעְתִּי אֶת אַבָּא. אָמַר לִי: לֵךְ…״
- קטע 413 מילים
נפתחת ב״וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צְרִיכָה לִנָּקֵב. וּמוֹדִים שֶׁאִם…״
- קטע 529 מילים
נפתחת ב״וְאַף עַל פִּי שֶׁתַּלְמִיד שַׁמַּאי הָיָה, כׇּל…״
- קטע 645 מילים
נפתחת ב״תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, צָרַת…״
- קטע 730 מילים
נפתחת ב״אֲבָל אֲנִי מֵעִיד לָכֶם עַל שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת…״
- קטע 824 מילים
נפתחת ב״אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עָשׂוּ — הַיְינוּ דְּקָאָמַר…״
- קטע 919 מילים
נפתחת ב״הָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֵין מַמְזֵר אֶלָּא…״
- קטע 1017 מילים
נפתחת ב״מִקַּל וָחוֹמֶר מֵאַלְמָנָה: מָה אַלְמָנָה, שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ…״
- קטע 1127 מילים
נפתחת ב״קָבְעוּ מִינֵּיהּ צָרוֹת, וְקָפָשֵׁיט לֵיהּ בְּנֵי צָרוֹת!…״
- קטע 129 מילים
נפתחת ב״לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִיפְשַׁט וְלַד מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ…״
- קטע 1324 מילים
נפתחת ב״מִי קָאָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אַלְמָנָה לְכֹהֵן…״
- קטע 1414 מילים
נפתחת ב״אוֹ דִלְמָא אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְאַלְמָנָה שֶׁהִיא…״
לשון המקור
הָרוֹאֶה אוֹמֵר: לְאַפּוֹשֵׁי מַיָּא הוּא דְּקָא עָבֵיד.
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק: כְּשֶׁהָיִיתִי לוֹמֵד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן הַחוֹרָנִי, רָאִיתִי שֶׁהָיָה אוֹכֵל פַּת חֲרֵיבָה בְּמֶלַח בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת. בָּאתִי וְהוֹדַעְתִּי אֶת אַבָּא, אָמַר לִי: הוֹלֵךְ לוֹ זֵיתִים, וְהוֹלַכְתִּי לוֹ. רָאָה אוֹתָן שֶׁהֵן לַחִין, אָמַר לִי: אֵין אֲנִי אוֹכֵל זֵיתִים.
בָּאתִי וְהוֹדַעְתִּי אֶת אַבָּא. אָמַר לִי: לֵךְ וֶאֱמוֹר לוֹ, חָבִית נְקוּבָה הָיְתָה אֶלָּא שֶׁסְּתָמוּהָ שְׁמָרִים. וּתְנַן: חָבִית שֶׁל זֵיתִים מְגוּלְגָּלִים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין צְרִיכָה לִנָּקֵב.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: צְרִיכָה לִנָּקֵב. וּמוֹדִים שֶׁאִם נִיקְּבָה וּסְתָמוּהָ שְׁמָרִים — שֶׁהִיא טְהוֹרָה.
וְאַף עַל פִּי שֶׁתַּלְמִיד שַׁמַּאי הָיָה, כׇּל מַעֲשָׂיו לֹא עָשָׂה אֶלָּא כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עָשׂוּ — הַיְינוּ רְבוּתֵיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֹא עָשׂוּ — מַאי רְבוּתֵיהּ?!
תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, צָרַת הַבַּת מַהוּ? אָמַר לָהֶם: מַחְלוֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי? אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם מַכְנִיסִין רֹאשִׁי בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים, בֵּין שְׁתֵּי מַחְלוֹקוֹת גְּדוֹלוֹת, בֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵין בֵּית הִלֵּל. מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יָרוֹצּוּ גֻּלְגׇּלְתִּי.
אֲבָל אֲנִי מֵעִיד לָכֶם עַל שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁהָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, מִשְׁפַּחַת בֵּית צְבוֹעִים מִבֶּן עַכְמַאי, וּמִשְׁפַּחַת בֵּית קוֹפַאי מִבֶּן מְקוֹשֵׁשׁ, שֶׁהֵם בְּנֵי צָרוֹת, וּמֵהֶם כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וְשִׁמְּשׁוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ.
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא עָשׂוּ — הַיְינוּ דְּקָאָמַר מִתְיָירֵא אֲנִי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לֹא עָשׂוּ, אַמַּאי קָאָמַר מִתְיָירֵא אֲנִי? וּנְהִי נָמֵי דְּעָשׂוּ, מַאי מִתְיָירֵא אֲנִי?
הָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֵין מַמְזֵר אֶלָּא מֵחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין! נְהִי נָמֵי דְּמַמְזֵר לָא הָוֵי, פָּגוּם מִיהָא הָוֵי.
מִקַּל וָחוֹמֶר מֵאַלְמָנָה: מָה אַלְמָנָה, שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ נוֹהֵג בַּכֹּל — בְּנָהּ פָּגוּם, זוֹ, שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל כּוּ׳.
קָבְעוּ מִינֵּיהּ צָרוֹת, וְקָפָשֵׁיט לֵיהּ בְּנֵי צָרוֹת! תַּרְתֵּי קָא בָּעֵי מִינֵּיהּ: צָרוֹת מַאי? וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר צָרוֹת כְּבֵית הִלֵּל, בְּנֵי צָרוֹת דְּבֵית הִלֵּל — לְבֵית שַׁמַּאי מַהוּ?
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִיפְשַׁט וְלַד מַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ לְבֵית הִלֵּל.
מִי קָאָמְרִינַן קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵין אִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל — בְּנָהּ פָּגוּם. זוֹ, שֶׁאִיסּוּרָהּ שָׁוֶה בַּכֹּל — אֵינוֹ דִּין שֶׁבְּנָהּ פָּגוּם?
אוֹ דִלְמָא אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְאַלְמָנָה שֶׁהִיא עַצְמָהּ מִתְחַלֶּלֶת. וַאֲמַר לְהוּ: צָרוֹת מִתְיָירֵא אֲנִי,