מסכת יבמות דף ק״כ עמוד ב׳

מובהק הוא ואע"ג דסימנין דרבנן אסימן כי האי סמכינן אפילו אאיסור דאורייתא:

דארוך וגוץ לאו סימנין נינהו:

כליו בגדיו שמא לאחר השאילן ואותו אחר מת וראוהו אלו וסבורים שזהו בעל הבגדים:

חמור בסימני אוכף דקיימא לן באלו מציאות (ב"מ דף כז.) דמהדרינן:

לא שיילי אינשי בעל החמור לא היה שואל אוכפו של זה לחברו:

דמסקיב ליה דאשי"ר בלע"ז:

מצאו קשור בכיס כו' מאי איכא למימר ליחוש אע"פ שהוא מכיר את הכיס יש לחוש שמא השאילו לאחר וקשר בו גט זה והחזירו לזה ושכח בו את הגט:

לזיופא שמא יעשה חותם וצורה כנגד טבעתו וילך ויראהו לאשתו ויטול הימנה כל אשר ישאל:

כליו דחיישינן לשאלה וכליו דמצא קשור דלא חיישינן לשאלה איכא למימר בכלים שאין דרכן להשאילם כמו שפירש ריב"ן דלא חיישינן לשאלה:

כליו דחיישינן לשאלה ואם תאמר מצא פירות בכלי דבפ' אלו מציאות (ב"מ דף כד:) משמע דהוי סימן ויחזיר ואמאי לא חיישינן לשאלה ויש לומר דלא חיישינן לשאלה אלא בדבר איסור אבל בממון לא חיישינן לשאלה וא"ת א"כ מאי פריך הכא והתם חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה והא בממון לא חיישינן לשאלה וי"ל דפשיטא ליה ודאי אפי' אי חיישינן לשאלה מן התורה אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה להחזיר אבדה אבל קשה היכי מפקינן מקרא דמהדרי חמור בסימני אוכף ניחוש לשאלה מן התורה מיהו למסקנא אתי שפיר דלא חיישינן לשאלה אפי' באיסור:

איבעית אימא כליו בחיורי כו' ולעולם לא חיישינן לשאלה וא"ת בפרק כל הגט (גיטין כז. ושם) תנן מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר פי' אם מכיר הגט ולמה לי שיכיר הגט אפילו אינו מכירו נמי כיון דמכיר חפיסה ודלוסקמא די בכך דהא לא חיישינן לשאלה ויש לומר דה"פ אם מכירו לחפיסה ודלוסקמא שהם שלו כשר ואע"ג דנקט לשון יחיד אין לחוש ואע"ג דחפיסה הוי לשון נקבה דמפרש התם דחפיסה היא חמת קטנה מ"מ נקט לשון זכר משום דלוסקמא דהוי לשון זכר כדתני בתוספתא עשרה דלוסקמות מלאים שטרות מסרתי לך וללישנא קמא דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן איבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה ושם אאריך בע"ה:

למיימרא דמגוייד חיי ורמינהו כו ' טמויי הוא דלא מטמי הא מחייא לא חיי - תימה דהא קתני בה גוסס אע"ג דחיי דרוב גוססים למיתה ומיעוטן חיין ותנן נמי אין מעידין על הגוסס ויש לומר בגוסס שהוא מגוייד כיון שהוא גוסס על ידי אדם לא חיי ומ"מ מוכיח שפיר דמגוייד לא חיי מדלא קתני ואפילו גוסס מגוייד ועוד אמר ר"י לפרש דודאי פשיטא דמגוייד דמתני' מת לבסוף כיון שמגוייד במקום שעושים אותו טריפה כמו נחתך מן הארכובה ולמעלה כדמשמע בסמוך אבל אינו דבר ברור שימות קודם שיתירוה לינשא והשתא פריך ליה ממגוייד וגוסס ואותו גוסס שסופו למות הוא מת לאלתר והוא הדין נמי דמגוייד מיית לאלתר מדקתני מגוייד בהדי גוסס וא"ת בלאו מילתיה דרשב"א תקשי ליה רישא לסיפא וי"ל דמעיקרא לא קשיא ליה רישא לסיפא דמצי לאוקמי רישא דאין מעידין היינו לאלתר וסיפא דתנשא היינו לאחר י"ב חדש אבל אמילתיה דרשב"א לא מצי לשנויי:

אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל דחשיב ליה מת קפריך דכיון דמת הוא יש לו לגלות דס"ד טעמא דחייב לגלות לפי שמת לאלתר אבל לא מת לאלתר לא יתחייב גלות כלל דלישנא דוימות דכתיב גבי גלות משמע ליה שמת לאלתר ולית ליה השתא הא דאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות לג: ושם) ונקה המכה בשוגג מאי ונקה ונקה מגלות ואע"פ שחייב מיתה במזיד אפילו לא מת זמן מרובה יש חילוק בין מיתה לגלות כי היכי דמפלגי בין דרך ירידה לדרך עלייה גבי גלות ולא גבי מיתה אבל אין לומר דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר דהא אכתי לא ידעינן להני טעמי:

חייישינן שמא הרוח בלבלתו ודוקא בגלות ולא במיתה כדפרישית לעיל והא דאמר ונקה המכה מגלות הא לא הלך על משענתו אע"פ ששהה הרבה חייב גלות איכא למימר כגון דליכא בלבול דרוח כגון בביתא דשישא ולא פירכס כלל:

ומי מצית מוקמה לה כר' שמעון בן אלעזר והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו בים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא. מסתברא דהכי קא פריך דאלו לר' שמעון בן אלעזר מן הארכובה ולמעלה אינו סימן טריפה וכדאיתא בריש פרק אלו טרפות (חולין מב, ב) והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דמכשיר. ומשמע נמי התם דר' שמעון בן אלעזר לא משום שיכולה ליכוות ולחיות קא מכשיר, אלא מפני שאינה טריפה מצד החולי עצמו, מדאקשינן התם בשלמא לתנא דידן דתנא תנא דלא תנא לא תנא, אלא לתנא דבי ר' ישמעאל דאמר אלו שמונה עשרה טרפות והא איכא ב"ס ג"ר ושב שמעתא, והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה. ופרקינן סבר לה כר' שמעון דאמר יכולה לכוות ולחיות. ואקשינן וכי יכולה לכוות ולחיות מאי הוי הא תנא דבי ר' ישמעאל טריפה חיה ס"ל, אלא סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר כשרה. אלמא ר' שמעון בן אלעזר מצד עצמה מכשיר לה, ולא מצד שיכולה ליכוות ולחיות. ואף על גב דבתוספתא דמסכת חולין (פ"ג ה"ג) תניא ר' שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה לכוות ולחיות, כיון דבגמרין אמרינן איפכא משמע דההיא מתניתא לא מתניא בבי מדרשא ומשבשתא היא. והיינו דקא פריך הכא ממעשה דעסיא, דבשלמא לרבנן כיון דמארכובה ולמעלה טרפה, היינו דהתירו את אשתו לינשא, ואיכא למימר דלאחר שנים עשר חדש התירוה דנותנין לו שהות כדי טרפה וכדאיתא בירושלמי (ה"ד) אלא אי אמרת ר' שמעון בן אלעזר היא למה התירוה לינשא והא אינו סימן טרפה. ומשני שאני מיא דמרזו מכה, ואפילו לר' שמעון בן אלעזר הוי טרפה, שהמים מכאיבין אותו וממיתין אותו ולאחר י"ב חדש אשתו מותרת, וכן אמרו בירושלמי (שם) ר' חגאי בעא קומי ר' יסא לא מסתברא נותנין לו שהות כדי טרפה אמר ליה אף אנא סבר כן.

אמר רבא מתניתין דמעיד בסכין מלובנת ודברי הכל וכתב הרמב"ן ז"ל אבל בארכובה כיון דסימן טריפה הוא לא מהני סכין מלובנת, ואף על גב דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם, כיון דארכובה בזה נשנית בשניהם הוא טרפה, שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה משום שהוא מת מיד אלא שהוא סימן טרפה ע"כ. והיכא דראוהו מגוייד ואינו יודע אם נתגייד בחרב מלובנת אם לאו, אזלינן לחומרא ואין מעידין עליו. וכן מפורש בירושלמי (ה"ג) דגרסינן התם אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחייה.

כיס וארנקי מנחשי אינשי ולא חיישי' לשאלה פי' וכליו דקתני בכלים שאין דרך להשאילם דומיא דכיס וטבעתו וכדפרש"י ז"ל וראל"פ פסק בסימן כרבנן אבל אנו כתבנו בכמה מקומות דהלכתא סימנין דאוריתא:

ואיבעית אימא כליו בחיוורי פי' ולעולם לא חיישי' לשאלה וכן הלכתא דלשאלה לא חיישי':

למימרא דמגוייד חיי פי' מדקתני שאין מעידי' עליו ורמינהי אדם אינו מטמא באוהל עד שתצא נפשו ואפילו מגויד ואפי' גוסס טמויי הוא דלא מטמא הא מחיי לא חיי פי' דאלו איתא דאפשר לחיות פשיטא שאינו מטמא וא"ת והא קתני גוסס ואע"ג דאפשר דחיי דמיעוט גוססי' לחיי' י"ל דהכא במגוייד שהיא גוסס דכלם למית' והק' ואפי' הוא מגוייד ואפי' זה המגוייד גוסס:

אמר אביי לא קשיא דההיא דהתם רבנן ומתני' דהכא רשב"א דסבר מגוייד חיי ופרכי' ומי מצית מוקמת מתני' דהכא כרשב"א והא קתני סיפא מעשה בעסיא בא' ששלשלהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו ואמרו חכמי' מן הארכוב' ולמעל' תנשא פי' מפני שכל שנחתכ' רגלו מן הארכובה ולמעל' א"א לחיות לאחר י"ב חדש שאין הטרפה חיה כמו שפי' בירושלמי ואלו לרשב"א אפי' מן הארכובה ולמעלה תנשא דהא אפשר ליכוות ולחיות וגם אינו עושה טרפה כדאיתא בהדיא בפ' אלו טרפות דפרכי' הא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שהיא טריפה ופרקי' סבר לה כרשב"א דאמר אפשר ליכוות ולחיות פי' וכיון דאפשר לחיות אינה טרפה דטרפה אינה חיה ופרכי' והא תנא דבי ר' ישמעאל חיה ס"ל אלא סבר לה כרשב"א דאמר מן הארכובה ולמעלה כשירה ואפשר דטעמא לרשב"א מפני שיכולה ליכוות ולחיות וכ"פ בתוספתא והכי פרקי' התם דאע"ג דרבי ישמעאל טריפה חיה ס"ל סבר לה כדין ארכובה שנחתכה כרשב"א דמכשר ולא מטעמיה אלא משום דקי"ל דאפי' בלא כויה היא חיה ואין החיתוך הזה עושה מעשה טרפות ואפשר נמי דרשב"א מכשר בלא טעמא דיכולה ליכוות ולחיות והכי משמע ההיא סוגייא כפשוטא ודלא כתוספתא דמ' חולין וקושי' הכא לכלהו אתיא שפיר דכיון דמכשר התם מהו טעמא דלהוי אין מעידין עליו דאפילו תימא שאינה חיה אלא ע"י כויה כל שאפשר ליכוות ולחיות אין מעידין עליו ומיהו נראה דלרשב"א לאו בכל מקום אמר שיכולה ליכוות ולחיות אלא בדבר שהסכנה בו משום חתוכה כגון מגוייד שהוא הנפצע בחרב כדפרש"י ז"ל ואפי' נחתך במקום גידים כלישנא דמגוייד וכגון נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה שאין הסכנה משום חסרון אבר שהרי חותכה למעלה וכשרה אלא חתך הגידין גורם ולאפוקי נחתכו הסימני' דכיון דנחתכו אין כאן סימנים ולפי זה אפילו תימא דרשב"א סבר דיכולה ליכוות ולחיות אפילו במקום שעושה טריפה כלישנא קמא דכתיבנא לעיל ממ"ה הר"ה זכרונו לברכה ופרקינן שאני מיא דמרזו מכה פירוש ואי אמרת דלרשב"א רפואתו על ידי כויה כיון ששהא במים מרזו לי' היא ותו לא מהניא לה כוי'. ולאידך לישנא אמרינן דכי אמר רשב"א דמן הארכובה ולמעלה אינו נעשת טריפה הכא כיון דמרזו לה מיא המים מכאיבים אותה ומודה רשב"א דנעשת טריפה ולאחר י"ב חדש מיהת אשתו מותרת וכ"ש בירושלמי על משנתי' נותני' לו שהות וכדי טרפה:

רבא אמר מתני' בסכין מלובנת וד"ה פי' דכיון דמלובנת היתה בשעת חתיכה אפי' רבנן מודו שאפשר לו לחיות והאי פירוקא דפריק רבא לא משום דעובדא דרב בר בר חנא לרשב"א היא דההיא כבר פירוקא אביי שפיר אלא דרבא בעי לאוקומי מתני לרבנן כי היכי דתיקום אליב' דהלכת' ואפשר דלרבא אליבא דרבנן בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעל' בסכין מלובנת כשרה מדאמרי' הכא שאין מעידים עליו להתירה להנשא אפילו לאחר י"ב חדש אבל מהר"ם אומר בשם רבו ר"ה ז"ל דהכא במגוייד במכת חרב במקום שאינו עושה טריפה קאמרי' דאע"ג דלרבנן אינה חייה אפי' במקום שאינו עושה טריפה ולית להו אפשר ליכוות ולחיות מודים הם שאם נתגייד בסכין מלובנת שמתרפא וחיה אבל בארכובה במקום שעושה טריפה בסכין מלובנת אינה חיה י"ב חדש לרבנן וסיפא דמעשה ששלשלהו במים מעשה שהיה כן היה דה"ה בסכין מלובנת נמי אינה חיה. ותדע דסתמא קתני מן הארכובה ולמעלה טרפה ולא אישתמיט תנא אמורא למימר דבסכין מלובנת כשרה אלא ודאי דהתם טרפה וה"ה להכא דסתמא נמי על המעשה הזה אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא דאע"ג דכל טרפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם כיון דארכוב' נשנית סימן בזה ובזה טרפה הוא בשניהם שלא שנינו מן הארכובה ולמעלה טריפה מפני מת מיד אלא שעושה מעשה טרפה והיכא דראוהו מגוייד ואינו ידוע אם היה בסכין מלובנת אם לאו תולי' לחומרא דילמא בסכין מלובנת היה ואין מעידים עליו וכן אמ' בירושלמי אפי' מגויד אני אומ' מחרב מלובנת היה חיה:

אלא מעתה יהא גולה ע"י פי' לא מקשה על מאי דפרקי' חי הוא וסופו למות דהא כ"ש דקשיא למאי דהוה ס"ד דכמת הוא ממש אלא קושיא על מימרא דשמואל חיישי' שמא הרול בלבלתו פי' שמא לא חייבה התורה גלות אעפ"י שהכהו כדי להמית אם הוא עצמו או דהוא קרב את מיתתו ופי' בתוס' ז"ל דנפקא לן ויפל עליו וימת כלומר שמא ממש מחמת מה שהפיל עליו. ואע"ג דבמוכה ליתיה להאי דינא דכתיב מכה איש ומת לא דמי לוימות א"נ שהתור' רבתה בכאן שגגות הרבה לומר לך ויפל עליו וימות לשעתו. וא"ת והא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה ודרשי' ליה מלמד שחובשי' אותו ואי מיית האי קטלינן ליה ואי לא פטרי' ליה דאוקי' באלו נערות במזיד ופריך ודילמא פרכי' בשוגג ומאי ונקה המכה מגלות אלמא אעפ"י שלא מת לאלתר איכא גלות ואמאי ניחוש שמא הרוח בלבלתו או שקרב את מיתתו תריץ ז"ל הרבה מכות יש שאין הרוח ולא הפרכוס מזיק להם וכבר פירשתי במקומו במ' גיטי' בס"ד:

אין האדם מטמא מתורת מת עד שתצא נפשו אע"פ שבודאי אי אפשר לו לחיות ממכה זו או מחולי זה כגון שהיה מגוייד או גוסס אפילו נשחטו שני סימניו שעדין חי הוא אע"פ שסופו למות בודאי הא כל שיצאה נשמתו אע"פ שהוא מפרכס טמא והוא שאמרו חולין כ"א א' בנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה או שנקרע כדג מגבו או שהותז ראשו שמטמא:

זה שביארנו במשנתנו שהמגוייד ר"ל שנחתכו גידיו איפשר לו לחיות ואין מעידין עליו פירושו בסכין מלובנת באש שמתוך המכוה מתרפא וכמו שאמרו מפני שיכול ליכוות ולחיות והוא הדין לסכין שאינה מלובנת אלא שכואוה למכה מיד אבל אם לא נכוה הרי זה מחלוקת שלר' שמעון בן אלעזר אף זה אין מעידין עליו ולרבנן מעידין עליו והלכה כרבנן וכל שראינוהו מגוייד ולא נודע אם בסכין מלובנת אם לאו חוששין לו להחמיר והוא שאמרוה במשנתנו בסתם ואף בתלמוד המערב אמרו אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחיה:

לענין ביאור מיהא זה שהעמידו משנתנו בסכין שאינה מלובנת ועל דעת ר' שמעון בן אלעזר שסובר שאיפשר לו לחיות הואיל ואיפשר ליכוות אע"פ שלא נכוה בשעת המכה והקשו בה ומי מצית מוקמת לה כר' שמעון בן אלעזר והא קתני סיפא מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אחת ואמרו מן הארכובה ולמעלה תנשא כך פירושו דאי ר' שמעון בן אלעזר הואיל וסבירא ליה דמגוייד יש לו תקנה בכויה אף מארכובה ולמעלה כן הואיל ומכה שמבחוץ היא ואע"פ שיש טרפויות שאין מכוה מרפאתן כגון נחתכו הסימנין בזו אין הסכנה מצד החתך אלא מצד שאין בו סימנין אבל כאן אפשר לבהמה בלא רגל אף מן הארכובה ולמעלה ואין הסכנה אלא מפני החתך ודיה בכויה ותירץ דמיא שאני דמרזו מכה ר"ל שמכאיבין אותה וממרידין אותה ואינה נרפאת בכויה הא כל מכה שאינה במים מתרפאת בכויה אחר שהיא מכה מבחוץ שסכנתה מצד החתך והקשה לו מההוא טייעא דשקל ספסירא וגיידיה לגמליה ר"ל מארכובה ולמעלה ולא הפסיק לגמור את קול הנעירה שהיה נוער ומת מיד אלמא שאף בכויה אינה נרפאת ותירץ ההוא כחוש הוה ומתוך חולשתו מת לשעתו ורבא אוקמה בסכין מלובנת ודברי הכל מיהו דוקא במגוייד שהוא שלא במקום טרפות אבל מארכובה ולמעלה לא מהני בה סכין מלובנת ומכל מקום לגדולי הדור ראיתי שמפרשין דהכי קא מקשי ומי מצית מוקמת לה כר' שמעון בן אלעזר והא ר' שמעון לא סבירא ליה שמן הארכובה ולמעלה טרפה ולא מטעם שיכולה ליכוות שכל במקום טרפות אין מכוה עושה כלום ומגוייד פירושו חבורת חרב בגידים או בגוף עד שמרוב חבורות אי אפשר לחיות בלא כויה ולרבנן אף בכויה אלא שלר' שמעון אף מצד עצמה אינה טרפה וכמו שאמרו בפרק אלו טרפות מ"ב ב' והא איכא בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ותירץ סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דמכשר ואי אפשר לפרש דמכשר מפני שאיפשר ליכוות שהרי הקשו שם בשלמא לתנא דידן דתנא תנא דלא תנא לא תנא אלא לתנא דבי ר' ישמעאל דקא מני שמנה עשרה הא איכא נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה ותירץ סבר לה כר' שמעון דאמר יכולה ליכוות ולחיות והקשה וכי יכולה ליכוות מאי הוי והא תנא דבי ר' ישמעאל בכולהו סבירא ליה טרפה חיה אלא סבר לה כר' שמעון בן אלעזר ומכל מקום בתוספתא של חולין אמרו ר' שמעון בן אלעזר מכשיר מפני שיכולה ליכוות ולחיות ואף זו של חולין אנו גורסין בשניהם סבר לה כר' שמעון בן אלעזר ויראה לי לפרש שאף ר' שמעון בן אלעזר אינו מכשירה אלא מפני שיכולה ליכוות ולחיות ומתוך כך אינו כוללה בטרפות וכשהקשה הא איכא בהמה שנחתכו רגליה מארכובה ולמעלה תירץ לו סבר לה כר' שמעון בן אלעזר דאמר יכולה ליכוות ולחיות והילכך אינה טרפה וחזר והקשה ולתנא דבי ר' ישמעאל מיהא הא לא מפקעת לה מטרפות משום דיכולה ליכוות ולחיות דהא כולהו נמי טרפה חיה אלא הכי קאמר תנא דבי ר' ישמעאל סבירא ליה כר' שמעון בן אלעזר דאמר כשרה כלומר שאינה בכלל טרפות ואע"ג דר' שמעון משום יכולה ליכוות אתי עלה תנא דבי ר' ישמעאל סבר לה כהלכתיה ר"ל שאינה טרפה ולא כטעמיה ר"ל שיהא הטעם מפני שיכולה ליכוות אלא שלא נמנית בכלל טרפות כלל וכן נראה לי ברור ובספרים ישנים מדוייקים מצאתיה כן ר"ל שגורס בשניהם סבר לה כר' שמעון בן אלעזר:

ממה שכתבנו למדת שכל ששחט בו שנים או רוב שנים אפילו ראינוהו בורח מעידין עליו שהרי אי אפשר לו לחיות אלא זמן מועט ומכל מקום אם באותו זמן מועט רמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין וכל שניתן מחיים כשר וכבר ביארנוה במקומה בפרק קורדיקוס ע' ב' וכן זו שאמרו בשחט בו שנים או רוב שנים שאינו גולה אלא אם כן שחטו במקום שאין הרוח שולט בו ושלא פרכס כבר ביארנוה שם:

תוד"ה למימרא דמגוייד כו' וסיפא (דלא תנשא) [דתנשא] היינו לאחר י"ב חודש כו' עכ"ל וכצ"ל:

בד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל דחשיב כו' עכ"ל דבריהם מבוארים יותר בפ' מי שאחזו ע"ש:

תוד"ה כליו דחיישינן לשאלה וכו' עד וא"ת א"כ מאי פריך חמור בסימני אוכף וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דפשיטא ליה ודאי וכו' לשון התוס' מגומגם אבל כוונת התוס' הוא זה ר"ל דהמקשה ידע ופשיטא ליה דהא דקאמר דחיישינן לשאלה היינו מן התורה ולענין איסור א"א דוקא מחמירינן אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה לכך לא מחמירינן גבי ממון ומחזירין האבידה והא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן היינו משום דהתם בבא מציעא קאמר דלהכי כתבה רחמנא חמור דלא צריך למכתביה דהא כתיב לכל אבידת אחיך אלא למילף מניה דמחזירין חמור בסימני אוכף ולהכי פריך כיון רמן התורה חיישינן לשאלה היכא גמרינן מהא דכתב רחמנא חמור דמהדרינן חמור בסימני אוכף וק"ל:

ד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל דחשיב ליה מת קפריך כו' דס"ד וכו'. נ"ל דהוקשה להם לתוס' מאי פריך לשמואל בלא מלתיה דשמואל מאי הוי ס"ל בטעמא דברייתא דאמאי אינו גולה כיון דמת על ידו דהא ע"כ הברייתא אפילו אחר שמת אינו גולה דקודם לכן פשיטא דאינו גולה וכיון דהשתא עדיין לא הוה ידע המקשה טעמא דשמא הרוח בלבלתו או שמא הוא קירב מיתתו מאי טעמא דאינו גולה ותירצו התוס' דהוה ס"ד דטעמא הוי משום דאינו מת מיד וחיובא דגלות לא הוי אלא כשמת מיד דהכי משמע קרא דאו ימות וגו' ואחר שכתבתי זה מצאתי בתוס' במסכת גיטין דף ע' ד"ה אלא מעתה יהא גולה וכו' וזה לשונם לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר היה לו ליגלות ולאו אשנויא דחי הוא וסופו למות פריך דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת תקשה טפי דקס"ד דגלות תלוי במת לאלתר ולפי זה יתיישב שפיר הא דכתבו התוס' הכא לשמואל פריך אבל מ"מ הא דכתבו דס"ד וכו' הוקשה להם בלא שמואל מאי הוי ס"ד בטעמא דברייתא כמו שכתבתי כאן למעלה ולא ס"ל השתא דרשא דונקה המכה היינו מגלות דמשמע דוקא משום דהלך על משענתו משום הכי נקה מגלות אבל לא הלך על משענתו אע"ג דלא מת מיד דהא ונפל למשכב כתיב הוה חייב גלות אבל לשמואל דאמר מעידין עליו א"כ משמע דס"ל דחשיב מת מיד אע"ג דמשני חי הוא וסופו למות ר"ל חי הוא באותו רגע שהוא רומז ואומר כתבו גט לאשתי אבל סופו למות קודם שיתירוה הב"ד לינשא ולכך קאמר דמעידין ולכך פריך אלא מעתה יהא גולה ע"י:

בא"ד אבל א"ל דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו יש לפוטרו כיון שמת לאלתר וכו' כנ"ל להגיה ור"ל אבל לא הוה מסתבר ליה להמקשה דמשום דשמא רוח בלבלתו וכו' יש לפוטרו דהא אכתי לא ידע המקשה מהני טעמי ויש ג"כ ליישב גירסת הספרים שכתוב בהן אין לנו לפוטרו וה"פ אבל א"ל דהכי פריך המקשה דעל הברייתא הוה ס"ל הטעם משום דרוח בלבלתו וכו' אבל לשמואל פריך דמשום דרוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר לפי סברתו של שמואל זה אינו משום דהא אכתי לא ידעינן וכו' וק"ל:

גמרא ואב"א כליו (דקתני אין מעידין אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו) בחוורי וסומקי. דאין זה סימן שהרבה נמצאים כן, אבל לשאלה לא חיישינן ובהאי דפרק כל הגט מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר צריך לדחוק דמכירו אחפיסה ודלוסקמא קאי אף דנקט בלשון זכר ובלשון יחיד, כ"כ בתוס', אבל ללשון ראשון דחיישינן לשאלה א"צ לדחוק כלל, ומפרשינן כפשטיה דהאי מכירו קאי אגט. ונוראות נפלאתי על התוס' שכתבו דלל"ק דחיישינן לשאלה מיירי התם שידוע שכן נאבדו בחפיסה ולהכי לא חיישינן לשאלה, ומה צורך לכך ואי משום דקתני מצאו בחפיסה. הא חזינן דהתוס' בקושייתם לל"ב דל"ח לשאלה היה ניחא להו לפרש דמכירו קאי אגט ולא חששו למה דקתני מצאו בחפיסה אלא דהוקשה להם מה דקתני בלשון יחיד וזכר, ומכ"ש דלל"ק ליכא קושיא כלל מזה, די"ל דלרבותא נקט אף דמצאו בחפיסה מ"מ אין החפיסה סימן דחיישינן לשאלה וצריך דוקא שיכיר הגט עצמו, וד' יחנני וילמדני: